Commentary page
Chullin 69a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerChullin 69a
Chullin 69a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 429 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
זה הכלל משנתינו היא:
דבר שאינו גופה אלא מן העובר ונמצא בתוכה מותר:
לאתויי מאי אי חותך מן העובר תנא ליה אלא לאו לאתויי כה"ג דנשאר מיעוט העובר בפנים ורובו יצא מחותך:
לאתויי קלוט אפי' הנמצא שלם במעי פרה:
הוציא עובר של שלמים את ידו בשעת שחיטת אמו בעזרה:
מהו להיות לו חומת העזרה מחיצה להתירו בשחיטת האם:
ותבעי לך קדשים קלים בירושלים כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לך אליבא דמ"ד יש לידה לאברים ולא מהניא חזרה מי מהניא ליה חומה דלא ליהוי בשר בשדה דהא חומת העיר הויא מחיצה לקדשים קלים וליכא לאוקמא בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר את ידו לחוץ דא"כ אף הבהמה אסורה משום שוחט קדשים בחוץ:
אמו הוא ולא חומה:
28 more comments on this page.
Rashi on Chullin 69a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
ותבעי לך קדשים קלים בירושלים רב חנניא הוה מיבעי ליה בעזרה משום דחשיבה מחיצה יותר אפי' לענין שחיטת קדשים קלים ומיהו בנולד כולו בעזרה לא קא מיבעי ליה דפשיטא דטעון שחיטה:
דאתא אבן פקועה דכוותיה שיש בו איסור יוצא בחד אבר:
או דלמא תרי איסורי אמרינן לאו דוקא תרי איסורי אמרינן דאיכא נמי איסור גיד הנשה:
תלתא לא אמרינן תימה מאי קמיבעיא ליה והא קי"ל (לעיל חולין דף נח.) דזה וזה גורם מותר:
אלמה א"ר יוחנן השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה בעינן פרסות וליכא - נראה דוקא נקט דמות יונה שהוא אסור גם כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים אבל מצא בה בהמה גמורה שראוי להיות מותר ורגליה רגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת דלא ממעט ר' יוחנן מידי שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם דההיא חשיב כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת אמו כמו שחשוב כמפריס פרסה כשיצא לאויר העולם דלא על חנם תפס ר' יוחנן דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או עובר שאין לו רגלים וכי פריך קלוט במעי אמו ליתסר אליבא דרבי שמעון דוקא פריך דאסר ליה כשיצא לאויר העולם כדפרישית לעיל:
Tosafot on Chullin 69a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
מאי לאו לאתויי כהאי גוונא כלומר כגון שהוציא העובר ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו, ואפילו הכי מה שנשאר בפנים טהור ומותר, דרובא בבת אחת בעינן, ודחיא לא לאתויי קלוט במעי פרה וכו', וכיון דלא (אפשר) [איפשט] אזלינן לחומרא של דשל תורה היא ואסר באכילה מיעוט הנשאר בפנים דכילוד חשבינן ליה. ומיהו נראה דהיכא דהוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה אף על גב דהשלימו לרובו, בכה"ג מיעוטו הנשאר שלא יצא כלל מותר, מדאמרינן אם תמצא לומר כיון דהדור הדור, דאלמא מכרעא סברא לומר כן. ונמצא עכשיו לפי פירושו של ר"ח ז"ל דפסקא דהא מילתא הכין הוא, (פסק) הוציא העובר ידו בין החזירה בין לא החזירה אבר עצמו אסור כרב ללישנא דמערבא, דהא איתותב ר' יוחנן, וללישנא דפומבדיתא בין לרב בין לר' יוחנן אבר עצמו אסור, ומיהו אם החזירה קודם שחיטה מקום חתך אסור, וכדתניא (סח, ב) פרסה החזיר תאכלו פרסות החזיר תאכלו, ואמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך, ובין כך ובין כך אפילו יצא רובו של אבר מיעוט אבר שבפנים מותר, דאין לידה לאברים, דהוה ליה ר' יוחנן לגבי רב וקיימא לן כר' יוחנן, דהא בהא לא איתותב ר' יוחנן כלל, וכן פסקו הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה אף על פי שהשלימו לרובו נראה דלא מצטרף לרובא, אלא מימר אמרינן כיון דהדור הדור לגבי צירוף דלא מצטרף לרובא, אבל הוציא ידו וחתכה הוציא רגלו וחתכה עד שהשלימו לרובו, הוה ליה בעיא ולא איפשיט, ונקטינן לחומרא.
אלא כל מכח לא אמרינן ושרי כלומר דכל מקוח איסור אסור לא אמרינן, הלכך בן פקועה שהוציא ידו קודם שנשחטה אמו דאזל אבן פקועה דכותה הולד כשר לגמרי, אלא כי קא מיבעיא לענין בת פקועה שהוציאה ידה קודם שנשחטה אמה אי חלבה אסור לגמעו או לא, והכי קא מיבעיא ליה חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי, שהרי פורש מן החי הוא, ואפילו הכי שרי אלמא חדוש הוא אם כן אף זה לא שנא, או דלמא שאני התם דבשחיטה מיהא אית ליה תקנתא לאיסורה, אבל באיסורא (ולית) ליה תקנתא לאיסוריה וכחלב טריפה הוא דאסור, וסלקא בתיקו. והלכך אזלינן ביה לחומרא ואסור ומן התימה שלא כתבה רבינו אלפסי ז"ל לה כלל, ואפשר שהשמיטה מפני שאינו מצוי. ותמיהא לי מאי קא מיבעיא ליה, דכיון שהחלב נמשך מכח כל האיברים ואבר זה שבבהמה זו אסור כטריפה מאי קא מיבעיא ליה, אי מכשרינן ליה מדין חדוש שחדשה תורה בחלב דעלמא, דאם כן חלב טריפה נמי לישתרי. ומאי קא מבעיא ליה טפי מחלב בן פקועה זה טריפה מדעלמא חלב טריפה, הא תני' בהדיא דאסור, דתנן לקמן (חולין קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסור, ואם כן אף זה יהא חלבו אסור. ושמא יש לומר דהכי קא מיבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטריפה כלל, אלא מחמת שאין לו סימנין להתירו בהן ע"י שחיטה, והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא, והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי, ואם כן מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי, מי גרע חלב הבא מכח אבר אחד חי מחלב הבא מכח בהמה שכולה חיה, או דילמא מגרע גרע, דהתם חיותו עומד ליתקן על ידי שחיטה, אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית על ידי שחיטה ואסור, וסלקא בתיקו כנ"ל.
אלא אמר קרא וכל בהמה לרבות את הולד וכו', ופרכינן אלא מעתה השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה תשתרי. כלומר כיון דמרבינן ליה מכל הבהמה, ואלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה בעינא פרסות וליכא. וכתבו בתוס' דרבי יוחנן דוקא נקט דמות יונה שהיא אסורה גם כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים, אבל מצא בה בהמה גמורה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת, דלא ממעט רבי יוחנן מה שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם, דכמפריס פרסה חשיב ליה להיות ניתר בשחיטת האם כיון שיצא לאויר העולם חשיב ליה כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת עצמו, תדע מדנקט דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או עובר שאין לו רגלים כלל. והא דפריך אחר כך אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר, אליבא דרבנן דשרו כשיצא לאויר, דלדידהו ודאי פשיטא דשרי בשחיטת אמו כמפריס פרסה, כיון דכשיצא לאויר העולם חשבינן ליה כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת עצמו. ונראה שיש לגמגם קצת בזה, דהא דאמרינן בעינן פרסות וליכא, ולפי דברי רבותינו ז"ל לא בעינן פרסה ולא פרסות אלא דמות בהמה והוה ליה למימר בעינן דמות בהמה וליכא. אלא דאיכא למימר משום דכתיב פרסו בקרא והן סימנין לבהמה נקט פרסות, והרי זה כמו שאמר בעינא דמות בהמה וליכא. ירושלמי (תרומות פ"ח, ה"א) בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאכלוסין לתולעים שבתמרה תמן בגופיהון הן הכא אינו בגופא.
Rashba on Chullin 69a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Meiri
בהמת קדשים שהיתה בעזרה שהוא מקום שחיטתה והוציא העובר את ידו אסור על הדרכים שביארנו ואין אומרים כשם שהועילו מחיצות העזרה לאם שכל זמן שלא יצאה ממחיצותיהם לא נפסלה כך יועילו לעובר שאין מחיצות לעובר אלא דפני האם בלבד:
שחט סימן אחד והוציא עובר את ידו קודם ששחט סימן האחר אע"פ שסימן הראשון היה בא להתיר אבר זה באכילה וסימן שני אינו בא עוד על דבר זה מ"מ מצטרף הוא עמו ומטהרין את האבר מידי נבילה ואין צריך לומר כשהוציאה קודם שחיטה שהרי ענין הסימנין שוה בהם ששניהם באו לטהרו מידי נבלה ולא להתירו באכילה:
עובר זה שהוציא את ידו והחזירה כבר ביארנו שאין לאבר זה תקנה לעולם אפי' יצא חי וגדל ונשחט שאינו ניתר אף בשחיטת עצמו הואיל ונשחטה האם קודם שנולד שאם נולד קודם שנשחטה האם אפילו יצאו כמה איברים וחזרו ניתר הוא בשחיטת עצמו אבל כל שיצא וחזר ונשחטה האם ואחר כך יצא העובר כלו חי וגדל אין אותו אבר ניתר אף בשחיטת עצמו ואינו נידון כיצא רובו או ראשו וחזר שניתר בשחיטת עצמו הואיל ויצא חי ששני אלו בני שחיטה הם מפני שהם נידונים כילוד אבל אבר אחד אינו ניתר שהרי הוא עצמו יצא ממחיצתו ושבפנים אינו טעון שחיטה ואינו בר שחיטה כלל והרי זה האבר כעומד בפני עצמו ואסור לעולם:
עובר זה שהוציא את ידו והחזירה שיצא חי אחר שנשחטה האם וגדל ובא על בהמה אחרת והוליד ממנה בן כתבו בה רבותי שאף לדברי האומר חוששין לזרע האב אין הולד אסור ואפי' אבר שכנגד האבר האסור שבמוליד שאין אבר מוליד אבר לבד אלא זרע המוליד מתבלבל וכל אחד מן האיברים מסתייע בחברו וכמו שבבהמה בעלמא מסתייע בה כח ההולדה מן החלב והדם ומותרין כך בזו אע"פ שמסתייע מכח האבר האסור מותר וכן הדין אם בא על בהמה שיש בה איסור אבר היוצא בענין המוליד והוא הקרוי כאן בן פקועה דכותיה כלומר שלא יהא טעון שחיטה אלא מצד אבר אחד ואותו לא תהא שחיטה מועלת בו כלום ומ"מ אם היא נקבה וילדה והרי היא חולבת חלב שבדדיה אסור מספק שמא הואיל ויש בה אבר אחד אסור והרי החלב מתגדל מכל האיברים נמצא שנתערב בו כח אותו אבר האסור והוה ליה כחלבה של טריפה ואסור או שמא הואיל ואין לאבר זה איסור מחמת עצמו כטרפה אלא מחמת שיש בה אבר טעון שחיטה ואין לו סימנין להתירו בהם על ידי שחיטה אין זה כחלב טרפה ומתוך כך הדבר ספק ומחמירין בה:
יצא רובו וחזר ונשחטה האם והוא בן תשעה ויצא חי וגדל והוליד הרי הוא כשאר בהמה שהרי זה טעון שחיטה כמו שביארנו:
נשחטה ונמצא בן תשעה חי במעיה ויצא וזהו בן פקועה וגדל ובא על בהמה והוליד יש מי שפוסק כדעת האומר חוששין לזרע האב וולד זה אין לו תקנה שהרי האב כנשחט הוא ואינו טעון שחיטה מן הדין כמו שיתבאר ואם כן אין לולד זה חיוב שחיטה אלא מצד האם והרי הוא כמי שנשחטו חצי סימניו ונמצא שהוא טעון שחיטה ואינו בר שחיטה ולפיכך אין לו תקנה ויש מי שפוסק שאין חוששין לזרע האב וטעון שחיטה ונשחט ועקר מחלקתם אם חוששין או אין חוששין יתבאר בפרק אותו ואת בנו ומ"מ אם היה הדבר בהיפך ר"ל זכר שבא על בת פקועה והוליד אין לו תקנה לדברי הכל שהרי זרע האם לדברי הכל חוששין והרי זה אינו טעון שחיטה מצד האם:
בא בן פקועה על בת פקועה והוליד ניתר בלא שחיטה מן הדין נמצא שיש בהמה שהיא טעונה שחיטה ויש שאינה טעונה שחיטה מן הדין ויש שאינה ניתרת אפי' בשחיטה:
זה שיראה מדברינו שאנו אומרין שזרע המוליד (מתלבל) [מתבלבל] הוא קולא לענין פסק לבד הוא שכתבנוה ולהתיר אף האבר שכנגד אותו האבר האסור שבמוליד ומ"מ לענין ביאור בגמרא לחומרא נאמר והוא ששאלו בעובר זה שיש בו אבר אחד אסור לדברי האומר חוששין לזרע האב אם יש לאסור את זרעו ושאל בה היכי דמי אילימא דאזל אבהמה מעליתא כלומר שאין בה שום איסור והלא אף בבן פקועה גמור שאין בו שום איסור הואיל ומ"מ אינו טעון שחיטה מן הדין חוששין לזרעו כל שכן זה שרובו אינו טעון שחיטה ושיש בו אבר אחד שאף שחיטה אינה מועלת בו אלא דאזל אבן פקועה דכותיה שהוציאה אותו אבר בעצמו וחזר ואלו דכותה בבן פקועה על בת פקועה הולד מותר לגמרי ואף זו אבר מוליד אבר וחתיך ליה וכל השאר הוה ליה בן פקועה בבת פקועה או דילמא מיבלבל זרעיה והרי אבר האסור מסייע באחרים ואין לו תקנה ואחר כך אמר שזו לא נשאלה דודאי מיבלבל זרעיה אלא דהכא לא שיכא בהכי דבן פקועה גמור אין תורת שחיטה עליו מן הדין והרי הוא כנשחטו סימניו אבל זה תורת שחיטה עליו מצד האבר אלא שאינו ניתר בה והילכך לא נאסר הולד מתורת סלוק חיוב שחיטה אא"כ אתה בא באיסורו מכח שאותו אבר האסור מסייע בהולדה ואף מצד זה העלו בה שמותר אף כשנחוש לזרע האב וכמו שאמר כל מכח לא אמרינן ושארי ולא נשאלה אלא לגמע את חלבה כך צריך לישבה הואיל ובגמרא העלוה להיתר אף לדעת האומר חוששין לזרע האב אע"פ שהדבר בא בדחק ואי איפשר לפרשה לדעת האומר אין חוששין לזרע האב שאם כן היאך השיבו דרך פשיטות אפי' בן פקועה וכו' דאמר רב משרשיא וכו' ומ"מ נראה לי שהשאלה נעשית תחלה לדעת האומר חוששין לזרע האב עד שהעלה דודאי בכלהו אסור בין בבהמה מעליתא בין בדכותה וכשראה שהדברים פשוטים בה לאיסור נאמר בה הדר אמר פשיטא וכו' ואין מקום לשאלה לדעת האומר חוששין לזרע האב והכי קא מיבעיא ליה כלומר ולדעת האומר אין חוששין לזרע האב אם יש לאסרה הואיל והרבה איסורין מסייעין בהולדה והם חלב ודם ואיסור יוצא אבל גיד הנשה לא חשיב דעץ בעלמא הוא והעלה מ"מ שמותר ולא נשאר הספק אלא בחלבה הא לדעת האומר חוששין לזרע האב ודאי הולד אסור וכנגד מה שהורו רבותי וכן נראה לי ברור:
4 more comments on this page.
Meiri on Chullin 69a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
גמ' מנלן דכתיב וכל בהמה מפרסת גו' בהמה בבהמה לרבות את הולד כו' והיינו קרא דפ' ראה דבפרשת שמיני לא כתיב ברישא דקרא בהמה אבל רש"י פי' בפרשת שמיני בבהמה תיבה יתירא לדרשא להתיר את שליל כו' עכ"ל ואפשר לקיים פירושו לאידך שנויא דאכל מפרסת כו' דכתיב ברישא דקרא סמיך כפרש"י בשמעתין וק"ל:
בפרש"י בד"ה ותבעי לך ק"ק בירושלים כו' והחזירה והכניסוה לעזרה כו' עכ"ל הא ודאי ליכא לפרושי אפי' למ"ד אין לידה לאברים ובלא החזירה הכניסוה לעזרה דא"כ ע"כ אכתי תיבעי לך חומת עזרה מי מהניא להתיר ע"י חזרה כמו החזרה לרחם מיהו למ"ד יש לידה לאברים איכא לפרושי בלא החזירה הכניסוה לעזרה דאז לא מהניא לה חומת עזרה דהא חזרה לרחם נמי לא מהניא אליביה ואפשר דלהכי פירש והחזירה והכניסוה כו' דבלא חזרה לא שייך הכנסה לעזרה בשעת קישויה שהאבר שיצא עדיין הוא בחוץ וק"ל:
תוס' בד"ה דאתא אבן פקועה דכוותיה שיש בו איסור יוצא בחד אבר עכ"ל לשון דכוותיה ודאי דהכי משמע דההוא בן פקועה נמי יש בו איסור יוצא אבל קשה מי הכריח לתלמודא למימר הכי ונראה דס"ל לתלמודא דאי לא הוה באימיה נמי איסור יוצא ודאי דהוה שרי דזה וזה גורם כי האי ודאי מותר דהוי ממש כעין שיחלא בתרא דפרק אלו טרפות דמסיק דמותר משום דזוז"ג הוא ובהכי ניחא נמי אמאי לא מוקי תלמודא אבעיא דר' ירמיה למ"ד אין חוששין לזרע אב ואביו בהמה מעלייתא הוא ואימיה הוא דהויא בן פקועה באיסור יוצא והיינו משום דא"כ הוי שרי משום דזה וזה גורם הוא מותר ואע"ג דהזכר גורם ההיתר ואליביה אין חוששין לזרע האב מ"מ שרי כיון דחד צד איסור וחד צד היתר הוה ליה זה וזה גורם ושרי לכ"ע כמ"ש התוס' בהדיא שם בד"ה מכאן ואילך כו' ע"ש:
Chidushei Halachot on Chullin 69a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Maharam
ברש"י ד"ה ותבעי לך קדשים קלים בירושלים כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לך אליביה דמ"ד יש לידה לאברים וכו' מי מהניא ליה חומה דלא להוי בשר בשדה וכו'. רבים יתמהו על דברי רש"י הללו למה הוצרך לפרש כגון שהחזיר העובר את ידו ואליבא דמ"ד יש לידה לאברים דלא מהני חזרה לפרש בשלא החזיר את ידו והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לה אליבא דכ"ע מי מהני חומת ירושלים דהוי מחיצה דלא להוי בשר בשדה ועוד י"ל בדברי רש"י דלעיל מזה בבעיא הראשונה פי' מהו להיות לו חומת העזרה מחיצה להתירו בשחיטת האם ר"ל שיהא נקרא בבהמה כאילו הוא עדיין במעי אמו ויהא ניתר בשחיטת אמו ובעי' זו דחומת ירושלים פי' מי מהניא ליה חומה דלא להוי בשר בשדה ונראה דרש"י רצה בזה משום דכוונתו לפרש הא דקאמר ותבעי לך קדשים קלים בירושלים ר"ל ולא תצטרך לבעי' זו דחומת (ירושלים) [עזרה] וע"כ בחומת העזרה שייך שפיר למבעי אי מהני חומת העזרה לשני דברים דלא מבעיא שלא יהא בשר בשדה אלא אפילו דהוי מחיצה שיהא נקרא בבהמה להתירו בשחיטת אמו אבל בחומת ירושלים א"א לפרש דבעי אי מהני חומת ירושלים להתירו בשחיטת אמו משום דהא לא נשחטה בירושלים כ"א בעזרה וא"כ איך אפשר שהתירו חומת ירושלים בשחיטת אמו כיון שלא נשחט לשם הלכך אי אפשר לפרש אלא דבעי אי מהני חומת ירושלים כשהוציא שם את ידו דלא להוי בשר בשדה וא"כ אי מיירי כשלא החזיר ידו תקשה לך במה יהא אותה היד ניתר כיון שאין חומת ירושלים מחיצה להתירו בשחיטת אמו כיון שלא נשחטה שם ע"כ תצטרך לומר שאחר כך כשיכניסו אותה לעזרה וישחטוה שם חומת העזרה תהא לו למחיצה להתירו בשחיטת אמו א"כ ע"כ תצטרך לבעיא הראשונה למבעיא אם חומת העזרה נקרא מחיצה להתיר בשחיטת אמו וזה אבר בפני עצמו אין לו שחיטה וא"כ מאי קאמר ותבעי לך קדשים קלים בירושלים הא ע"כ עכ"פ צריך אתה לבעיא דחומת העזרה לכך מוכרח רש"י לפרש שהחזיר את ידו וא"כ בלא חומת העזרה כיון שהיד היא במעי אמו בשעת שחיטה היא ניתרת בשחיטת אמו מאחר שלא היה בשר בשדה בשעה שהוציאה שחומת ירושלים היה לו למחיצה והואיל והוכרח לפרש דאיירי כשהחזיר את ידו ע"כ צריך ג"כ לפרש דתבעי לך אליבא דמ"ד דיש לידה לאברים דאי למ"ד אין לידה אפי' בלא מחיצת חומת ירושלים מהני ליה החזרה ולא מקרי בשר בשדה כיון שהחזיר את ידו אח"כ ולמה לי חומת ירושלים וק"ל וזה נראה לי ברור בכוונת רש"י בזה:
בתוס' ד"ה דאתא אבן פקועה דכוותיה שיש בו איסור יוצא בחד אבר לשון דכוותיה דייקי התוס' דמשמע דגם הנקבה שבא עליה היתה בת פקועה שהיה בה איסור יוצא ולפי זה אתיא בעיא זו אליבא דכ"ע אפילו למ"ד דאין חוששין לזרע האב ורש"י שכתב ואליבא דחנניא קא בעי לה ע"כ איהו מפרש דלישנא דכוותיה לאו דוקא והנקבה שבא עליה אין נפקותא בה אם היה בה איסור יוצא או לא ודייק לישנא דקאמר מבלבל זרעיה דמשמע דאזכר קאי וס"ל לגמרא דבלבול זרע לא שייך כ"א גבי האב ולא לגבי האם אפילו אם היה ג"כ איסור יוצא ולכך צ"ל ע"כ דדוקא אליבא דחנניא דחושש לזרע האב קא בעי לה:
ד"ה תלתא לא אמרינן תימה מאי קמיבעיא ליה והא קי"ל דזה וזה גורם מותר. ויש לדקדק הא כתבו התוס' לעיל דאיירי שבא על בן פקועה דכוותיה שיש בו ג"כ איסור יוצא בחד אבר ואם כן הוי איסור משני הצדדים וצ"ל שהתוספות ס"ל שבכל אחד מהם בין בזכר לבדו הוי זה וזה גורם שהרי כולו הוא היתר ואין אסור בו כ"א אבר אחד וא"כ הולד נולד מאיסור והיתר וכן בנקבה יש בה זה וזה גורם דהא היא ג"כ כולה היתר חוץ מאבר אחר וק"ל ועיין לעיל פ' אלו טריפות ריש (חולין דף נ"ח:)
ד"ה אלמה אמר רבי יוחנן וכו' וכי פריך קלוט במעי אמו ליתסר וכו'. ר"ל ומאי פריך והא קלוט אפילו יצא לאויר העולם מותר לכך קאמר דאליבא דר"ש פריך אבל לרבנן דשרי ביצא לאויר העולם כל שכן דשרי בנמצא במעי אמו:
Maharam on Chullin 69a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Chullin, daf 69, Amud Aleph, about 429 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 118 words
Opens “זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ – אָסוּר, וְשֶׁאֵינָהּ…”
- Segment 230 words
Opens “לָא, לְאֵתוֹיֵי קָלוּט בִּמְעֵי פָּרָה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי…”
- Segment 331 words
Opens “בָּעֵי רַב חֲנַנְיָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ…”
- Segment 427 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִבְּעֵי לָךְ קָדָשִׁים קַלִּים…”
- Segment 510 words
Opens “בָּעֵי אִילְפָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין…”
- Segment 630 words
Opens “מִי מִצְטָרֵף סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְטַהוֹרֵיהּ…”
- Segment 76 words
Opens “בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מַהוּ לָחוֹשׁ לְזַרְעוֹ?…”
- Segment 813 words
Opens “הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּאֲזַל אַבְּהֵמָה מְעַלַּיְיתָא, מַאי…”
- Segment 924 words
Opens “אֲפִילּוּ בֶּן פְּקוּעָה דְּעָלְמָא נָמֵי, דְּאָמַר רַב…”
- Segment 1017 words
Opens “לָא צְרִיכָא, דַּאֲזַל אַבֶּן פְּקוּעָה דִּכְוָותֵיהּ. מַאי?…”
- Segment 1113 words
Opens “הֲדַר אָמַר: פְּשִׁיטָא דְּמִבַּלְבַּל זַרְעֵיהּ, דְּאִם כֵּן,…”
- Segment 1227 words
Opens “אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּמִבַּלְבַּל זַרְעֵיהּ, וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לַן:…”
- Segment 1312 words
Opens “וּלְמַאן? אִי לְרַבִּי מֵאִיר – אִיסּוּר חֵלֶב…”
- Segment 1411 words
Opens “אִי לְרַבִּי יְהוּדָה – אִיסּוּר יוֹצֵא אִיכָּא,…”
- Segment 1518 words
Opens “דִּתְנַן: גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר,…”
- Segment 166 words
Opens “אֶלָּא, כֹּל מִכֹּחַ לָא אָמְרִינַן דִּשְׁרֵי.…”
- Segment 1719 words
Opens “וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לַן: מַהוּ לִגְמוֹעַ אֶת חֶלְבּוֹ?…”
- Segment 1815 words
Opens “אוֹ דִלְמָא הָתָם, אִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא לְאִיסּוּרֵיהּ…”
- Segment 1917 words
Opens “חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר וְכוּ׳. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכׇל בְּהֵמָה…”
- Segment 204 words
Opens “אֶלָּא מֵעַתָּה, יָמִירוּ בּוֹ!…”
- Segment 2117 words
Opens “אַלְּמָה תְּנַן: אֵין מְמִירִין לֹא אֵבָרִין בְּעוּבָּרִין,…”
- Segment 228 words
Opens “אֶלָּא, אָמַר קְרָא: ״וְכׇל בְּהֵמָה״, לְרַבּוֹת אֶת…”
- Segment 2332 words
Opens “אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חוֹתֵךְ מִן הַטְּחוֹל וּמִן…”
- Segment 2424 words
Opens “אֶלָּא מֵעַתָּה, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ…”
Sages named on this page
- Rav Mesharsheya · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Mesharsheya, a fourth-generation Amora and a prominent student of Rava, transmitted many legal rulings in his name.
Source: Chullin 69a · Segment 9 — “…דְּעָלְמָא נָמֵי, דְּאָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Chullin 69a · Segment 4 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִבְּעֵי לָךְ קָדָשִׁים קַלִּים בִּירוּשָׁלַיִם? קָדָשִׁים…”
Original text
זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ – אָסוּר, וְשֶׁאֵינָהּ גּוּפָהּ – מוּתָּר. שֶׁאֵין גּוּפָהּ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי כְּהַאי גַּוְנָא?
This is the principle: An item that is part of an animal’s body that was severed prior to the slaughter is prohibited to be consumed even after slaughter, and an item that is not part of its body, i.e., its fetus, is permitted by virtue of its slaughter. The Gemara asks: Just prior to stating the principle, the mishna states the halakha that even if parts of a fetus are cut from it the slaughter of the mother permits it. If so, when the mishna presents the principle and states that an item that is not part of its body is permitted, what is added? Is it not to include a case like this, where the majority of the fetus has already left the womb, and nevertheless the principle clarifies that the rest of the fetus that remains inside the womb is permitted?
לָא, לְאֵתוֹיֵי קָלוּט בִּמְעֵי פָּרָה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: קָלוּט בֶּן פָּרָה אָסוּר – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, אֲבָל בִּמְעֵי אִמּוֹ – שְׁרֵי.
The Gemara rejects this suggestion: No, it comes to include a fetus with non-cloven hooves found inside the womb of a cow that was slaughtered. Although the fetus does not bear the hallmarks of a kosher animal, which has split hooves and chews its cud, it is nevertheless permitted to be consumed by virtue of the slaughter of its mother. And a specific clause in the mishna permitting this is necessary according to the opinion of Rabbi Shimon, as Rabbi Shimon says: A calf with non-cloven hooves born from a kosher cow is forbidden, as the calf does not bear the hallmarks of a kosher animal. The mishna teaches that this matter applies only where the fetus emerged into the airspace of the world, i.e., it was born before the mother animal was slaughtered. But if it is still inside its mother’s womb when the mother is slaughtered, it is permitted to be consumed.
בָּעֵי רַב חֲנַנְיָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ בָּעֲזָרָה, מַהוּ? מִגּוֹ דְּהָוֵי מְחִיצָה לְגַבֵּי קָדָשִׁים – הָוֵי נָמֵי לְגַבֵּי דְּהַאי, אוֹ דִלְמָא לְגַבֵּי דְּהַאי לָאו מְחִיצָה הִיא, דִּמְחִיצַת עוּבָּר – אִמּוֹ הִיא?
§ The Gemara taught that the reason to deem a limb of a fetus that was extended outside the womb forbidden for consumption is because it went outside of its boundary. Based on this, Rav Ḥananya raises a dilemma: If the fetus of a sacrificial animal of the most sacred order extended its foreleg outside the womb while in the Temple courtyard and then brought it back, what is the halakha ? Will the slaughter of the mother permit that limb? Do we say that since the courtyard is regarded as the boundary for such sacrificial animals, as they are permitted only when in the courtyard, therefore it is also regarded as the boundary for this fetus, and even if it extended its limb outside of the womb, it is irrelevant since it ultimately remained within its boundary? Or perhaps, for this fetus, the courtyard is not considered its boundary, as the boundary of a fetus is its mother, and so the limb would become prohibited.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתִבְּעֵי לָךְ קָדָשִׁים קַלִּים בִּירוּשָׁלַיִם? קָדָשִׁים קַלִּים בִּירוּשָׁלַיִם מַאי טַעְמָא לָא קָא מִיבַּעְיָא לָךְ? דִּמְחִיצַת עוּבָּר אִמּוֹ הִוא, הָכָא נָמֵי מְחִיצַת עוּבָּר אִמּוֹ הִוא.
Abaye said to Rav Ḥananya: But why don’t you raise the same dilemma with regard to the fetuses of offerings of lesser sanctity, which are permitted only within Jerusalem? Abaye continues: It would appear that concerning offerings of lesser sanctity within Jerusalem, what is the reason that you did not raise this dilemma? It is because it is clear to you that the boundary of a fetus is its mother. But here too, concerning a fetus of an offering of the most sacred order, one must say that the boundary of a fetus is its mother, and not the Temple courtyard.
בָּעֵי אִילְפָא: הוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ בֵּין סִימָן לְסִימָן, מַהוּ?
§ The baraita cited on 68b discusses the case of a fetus that extended a limb outside the womb. It cites the opinion of the Rabbis that although the slaughter of the mother does not permit the consumption of the limb, it does prevent it from being defined as a carcass with the associated ritual impurity. Based on this, Ilfa raises a dilemma: If the fetus extended its foreleg outside the womb between the severing of its mother’s windpipe, which is one of the organs that must be severed in ritual slaughter [ siman ], and the severing of the other siman , the gullet, what is the halakha ?
מִי מִצְטָרֵף סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְטַהוֹרֵיהּ מִידֵי נְבֵלָה, אוֹ לָא? אָמַר רָבָא: קַל וָחוֹמֶר, אִם הוֹעִיל לוֹ סִימָן רִאשׁוֹן לְסִימָן שֵׁנִי לְהַתִּירוֹ בַּאֲכִילָה, לֹא יוֹעִיל לוֹ לְטַהוֹרֵיהּ מִידֵי נְבֵלָה?
Does the cutting of the first siman combine with that of the second siman to render that limb pure from the impurity of a carcass or not? The cutting of the first siman could potentially permit the consumption of the limb, as the limb was still inside the womb, whereas the cutting of the second siman could not permit consumption, as the limb had already been extended outside the womb. Since they have different effects, can they combine to render the limb pure? Rava said: It is an a fortiori inference: If the cutting of the first siman was effective to the extent that it can combine with the cutting of the second siman to permit the rest of the fetus for consumption, will it not be effective with regard to the limb to render it pure from the impurity of a carcass?
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מַהוּ לָחוֹשׁ לְזַרְעוֹ?
Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If a fetus extended a limb outside the womb, thereby rendering the limb forbidden, and then, after the mother animal was slaughtered, the fetus emerged alive, what is the halakha concerning whether there is a need to be concerned with regard to any offspring of that fetus, i.e., that the prohibition pertaining to its limb will pass on to its offspring?
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּאֲזַל אַבְּהֵמָה מְעַלַּיְיתָא, מַאי אִירְיָא הַאי דְּאִית בֵּיהּ אִיסּוּר יוֹצֵא?
The Gemara clarifies: What are the circumstances of this case? If we say the dilemma applies to the offspring in a case where the fetus matured and mated with a full-fledged, normal animal, which would be fully permitted if slaughtered, then why raise this dilemma specifically with regard to this fetus, which has a prohibition attached to it caused by leaving its boundary?
אֲפִילּוּ בֶּן פְּקוּעָה דְּעָלְמָא נָמֵי, דְּאָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, בֶּן פְּקוּעָה הַבָּא עַל בְּהֵמָה מְעַלַּיְיתָא – הַוָּלָד אֵין לוֹ תַּקָּנָה.
Even in the case of a regular fetus that emerged alive from its mother’s womb after the mother was slaughtered [ ben pekua ], which is permitted without the need for any slaughter, the dilemma could also be raised, as Rav Mesharshiyya says: According to the statement of the one who says that when defining the status of an animal one needs to be concerned with its paternity and not only its maternity, if a ben pekua mated with a full-fledged animal, the offspring has no rectification. The offspring of two ben pekua animals is permitted without ritual slaughter. But if the father is a ben pekua but not the mother, then it is simultaneously defined as requiring slaughter, based on the mother, and being excluded from the possibility of being permitted through slaughter, based on the father. Therefore, no act of slaughter can permit it.
לָא צְרִיכָא, דַּאֲזַל אַבֶּן פְּקוּעָה דִּכְוָותֵיהּ. מַאי? אֵבֶר מוֹלִיד אֵבֶר, וְחָתֵיךְ לֵיהּ וּשְׁרֵי, אוֹ דִלְמָא מִבַּלְבַּל זַרְעֵיהּ?
The Gemara answers: No, the dilemma does not concern that case. Rather, it is necessary in a case in which the fetus later mated with a ben pekua like it and had offspring. Since neither of the parents require slaughter, the offspring does not require it either. In such a case, what is the halakha ? To what extent does the prohibition pertaining to the limb of the father pass to the offspring? Do we say that each limb of the father produces the corresponding limb in the offspring, and so only the parallel limb in the offspring is prohibited, and therefore one could sever that limb and the rest of the offspring will be permitted? Or perhaps the father’s seed is intermingled through the entire offspring, and so the entire offspring is prohibited.
הֲדַר אָמַר: פְּשִׁיטָא דְּמִבַּלְבַּל זַרְעֵיהּ, דְּאִם כֵּן, סוֹמֵא יִוָּלֵד סוֹמֵא, וְקִיטֵּעַ יִוָּלֵד קִיטֵּעַ!
After raising this dilemma, Rabbi Yirmeya then said: It is obvious that the seed of the father is intermingled through the entire offspring, as if it were so that each limb produces the corresponding limb, every blind father would bear blind offspring, and an amputee father would bear offspring that is an amputee.
אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּמִבַּלְבַּל זַרְעֵיהּ, וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לַן: בְּהֵמָה בְּעָלְמָא, לָאו מִכֹּחַ חֵלֶב וָדָם קָאָתְיָא, וְשָׁרְיָא? הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. אוֹ דִלְמָא: תְּרֵי אִיסּוּרֵי אָמְרִינַן, תְּלָתָא לָא אָמְרִינַן?
Rather, it is obvious that the seed of the father is intermingled, and this is the dilemma we are raising: Even with regard to a regular animal, is it not produced from the influence of the forbidden fat and blood of its father and mother, and yet it is permitted to be consumed? Here too, it is no different, and although the forbidden limb of the father was an influence in the offspring’s formation, the offspring should nevertheless be permitted. Or perhaps we say that the Torah permitted these two prohibitions, the consumption of forbidden fat and the consumption of blood, but we do not say that it permitted three prohibitions, i.e., also the prohibition of a limb that left its boundary.
וּלְמַאן? אִי לְרַבִּי מֵאִיר – אִיסּוּר חֵלֶב וָדָם אִיכָּא, אִיסּוּר יוֹצֵא לֵיכָּא.
The Gemara asks: And according to whom is it possible to speak of three prohibitions in order to raise this dilemma? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir that is difficult, because he holds that a fetus that has completed its gestational term is regarded as being independent of its mother and is no longer permitted by virtue of its mother’s slaughter. Consequently, there is a prohibition of forbidden fat and blood, just like any other animal, but there is no prohibition of a limb that leaves its boundary, as its permitted status is no longer dependent on being within its mother’s womb.
אִי לְרַבִּי יְהוּדָה – אִיסּוּר יוֹצֵא אִיכָּא, אִיסּוּר חֵלֶב וָדָם לֵיכָּא!
And if you say it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that is also difficult, because he holds that since ultimately the offspring was inside its mother’s womb when the mother was slaughtered, the fetus is permitted in its entirety by virtue of that slaughter. Consequently, there is a prohibition of a limb that leaves its boundary, but there is no prohibition of forbidden fat and blood.
דִּתְנַן: גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ מוּתָּר.
The Gemara cites the source of the opinions of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda: As we learned in a baraita : The prohibition of the sciatic nerve applies to the fetus that had already completed its gestational term when its mother was slaughtered, and likewise its fat is forbidden; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says that the prohibition of the sciatic nerve does not apply to the fetus, and its fat is permitted. Evidently, according to all opinions, both the prohibitions of forbidden fat and blood and the prohibition of a limb that leaves its boundary cannot apply to the same animal.
אֶלָּא, כֹּל מִכֹּחַ לָא אָמְרִינַן דִּשְׁרֵי.
Rather, it must be that we do not say that any item that is produced from the influence of a forbidden entity is itself forbidden, as in fact it is permitted. Therefore, it would certainly be permitted to consume the offspring of a fetus whose limb had been forbidden, and the dilemma does not concern such an animal.
וְהָכִי קָמִיבַּעְיָא לַן: מַהוּ לִגְמוֹעַ אֶת חֶלְבּוֹ? חֵלֶב דְּעָלְמָא לָא כְּאֵבֶר מִן הַחַי דָּמֵי, וּשְׁרֵי, הַאי נָמֵי לָא שְׁנָא.
And this is the dilemma that we are raising: What is the halakha with regard to drinking the milk of a fetus whose limb is forbidden? Isn’t regular milk of a normal animal comparable to a limb from a living animal, given that it is taken from a live animal, and yet it is permitted? If so, this milk too should be no different, and although the milk comes from an animal whose limb is forbidden as a limb from a living animal, as it was not permitted through the slaughter of its mother, nevertheless, the milk should be permitted.
אוֹ דִלְמָא הָתָם, אִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא לְאִיסּוּרֵיהּ בִּשְׁחִיטָה, הָכָא לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא לְאִיסּוּרֵיהּ בִּשְׁחִיטָה? תֵּיקוּ.
Or perhaps there, with regard to regular milk, the Torah waives the prohibition of a limb from a living animal, as there is a rectification for its prohibition through slaughter. But here, with regard to a fetus whose limb is forbidden as a limb from a living animal, there is no rectification for its prohibition through slaughter. The Gemara accepts that this was the dilemma, but concludes that no resolution for it was found, and so the dilemma shall stand unresolved.
חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר וְכוּ׳. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכׇל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְגוֹ׳״, ״בְּהֵמָה … בַּבְּהֵמָה״ – לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד.
§ The mishna states: If, prior to slaughtering an animal, one severed pieces from a fetus that is in its womb, leaving those pieces in the womb, their consumption is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. The Gemara asks: From where do we derive this halakha ? It is derived from a verse, as it is written: “And every animal that has a split hoof and is cloven into two hooves, chews the cud, of the animals, it you may eat” (Deuteronomy 14:6). The term “of the animals [ babehema ]” is translated literally as: In the animal, and is referring to the term “every animal” mentioned at the beginning of the verse. Accordingly, the verse may be read as saying: Every animal in the animal you may eat, and is referring to a fetus inside its mother. It therefore serves to include the offspring, i.e., the fetus, as being permitted by its mother’s slaughter, even if parts of the fetus had been severed.
אֶלָּא מֵעַתָּה, יָמִירוּ בּוֹ!
The Gemara objects: If that is so, that the phrase: Every animal of the animals, is referring to a fetus, then one should be able to substitute a non-sacred animal for the sanctified fetus of a pregnant offering, i.e., the non-sacred animal should become consecrated through the attempt to do so. This is because the verse referring to substitution also uses that phrase: “And if he shall substitute an animal for an animal [ behema bivhema ], it and its substitute shall be consecrated” (Leviticus 27:10). There too, the phrase “an animal for an animal” translates literally as: An animal in an animal.
אַלְּמָה תְּנַן: אֵין מְמִירִין לֹא אֵבָרִין בְּעוּבָּרִין, וְלֹא עוּבָּרִין בְּאֵבָרִין, וְלֹא אֵבָרִין וְעוּבָּרִין בִּשְׁלֵמִין, וְלֹא שְׁלֵמִין בָּהֶן!
Why, then, did we learn in a mishna ( Temura 10a): One cannot substitute limbs of a non-sacred animal for fetuses of pregnant offerings, i.e., those limbs will not thereby be consecrated; and one cannot substitute fetuses of non-sacred animals for limbs of an offering, and one cannot substitute limbs and fetuses of non-sacred animals for whole offerings, and one cannot substitute whole, non-sacred animals for them, i.e., limbs and fetuses of offerings?
אֶלָּא, אָמַר קְרָא: ״וְכׇל בְּהֵמָה״, לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד.
Rather, the halakha that a fetus and its severed pieces are permitted to be consumed by virtue of the slaughter of the mother animal is derived from that which the verse states: “And every animal.” The term “and every” serves to include the offspring, i.e., the fetus, as being permitted, even if parts of it had been severed.
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חוֹתֵךְ מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת נָמֵי, אַלְּמָה תְּנַן: חוֹתֵךְ מִן הָעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת – אָסוּר בַּאֲכִילָה? אָמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״ – שְׁלֵמָה וְלֹא חֲסֵרָה.
The Gemara objects: If so, then even if one severs pieces of the spleen or of the kidneys of an animal, those pieces should be permitted as well. Why, then, did we learn in the mishna: If one severed pieces from a fetus that was in its womb, leaving those pieces in the womb, their consumption is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal, but if one severed pieces of the spleen or of the kidneys of an animal and then slaughtered it their consumption is prohibited? The Gemara explains: That verse states: “Of the animal, it you may eat,” which indicates that slaughter permits consumption of only the whole animal, but not of the parts of the animal that it is lacking, i.e., the parts that were severed.
אֶלָּא מֵעַתָּה, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת יוֹנָה תִּשְׁתְּרֵי? אַלְּמָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ דְּמוּת יוֹנָה (אסור) [אֲסוּרָה] בַּאֲכִילָה?
The Gemara objects: If that is so, that the halakha is derived from the term “and every animal,” then even in the case of one who slaughters an animal and finds a dove-shaped fetus in it, it should be permitted. Why, then, does Rabbi Yoḥanan say: One who slaughters an animal and finds a dove-shaped fetus in it, that fetus is prohibited for consumption?