Commentary page
Chullin 6a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerChullin 6a
Chullin 6a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 475 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ואי ס"ד לא קבלה רבי זירא מרבי יעקב דר"ג לגמרי אסר מאי קשיא ליה:
לישני ליה לנפשיה כי אסר ר"ג כשאין ישראל עומד על גביו דלית ליה לפני עור לא תתן מכשול וכי אכל רבי יוחנן כשישראל עומד על גביו:
ושמת סכין בלועך פסוק הוא בספר משלי:
אם בעל נפש אתה אם אדם כשר אתה כדאמר בפסחים (דף מ.) בעל נפש לא ילתות אדם כשר:
בלועך בלחייך. כלומר התחזק על יצרך ולא תעשה זאת:
מצאו להן אותם היושבים בהר גריזים ונעשו מומרים לעבודת כוכבים. ואע"ג דרוב כותים לאו מהר גריזים היו רבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא ביבמות (דף סא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ אמרו לו לר"מ יפה אמרת לא חולצין איש כתיב בפרשה מפני מה לא מיבמין אמר להן קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעים בערוה ולא אמר רוב קטנים אינם סריסים:
את מושל גדול בתורה:
אם יודע ברבו שאם ישאלנו ישיב לו טעם:
28 more comments on this page.
Rashi on Chullin 6a · Sefaria
Tosafot
אשכחיה ההוא סבא י"מ דכל מקום שהוא מזכיר ההוא סבא הוא אליהו ואי אפשר לומר כן בפרק במה מדליקין (שבת דף לד.) בעובדא דרבי שמעון בן יוחאי:
בראש הר גריזים במדרש יש שהיא עבודת כוכבים שהטמין יעקב תחת האלה בהר בשכם (בראשית לה):
אם בעל נפש אתה פרוש הימנו דבסיפא דקרא כתיב ואל תתאו למטעמותיו:
אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית משמע דתבלין חייבין במעשר ותימה דבפרק בא סימן (נדה נ.) תנן כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלים ובהעור והרוטב (לקמן חולין דף קיז:) תנן והקיפה מצטרפין לטמא טומאת אוכלין וקאמר בגמרא מאי קיפה תבלין אלמא תבלין אין להם טומאת אוכלין אלא על ידי צירוף אע"ג דחייב במעשר ויש לומר דמשום מעשר דקאמר הכא לא קאי אתבלין אלא אשאור ושביעית קאי אף אתבלין דהא במאכל בהמה נמי נהגה שביעית:
Tosafot on Chullin 6a · Sefaria
Rashba
למאי אי לשחיטה רבן גמליאל גזר אי ליין נסך רבי מאיר גזר הקשה הרמב"ן ז"ל לפירושו של רש"י ז"ל שפיר דרבן גמליאל דהכא היינו בנו של רבי יהודה הנשיא, דאם כן צריכין אנו לומר דרבי מאיר לא גזר אלא על יינן לבד ולא על שאר דברים, והיאך אפשר, שמאחר שמצאו להן דמות יונה ורבי מאיר הוא דחייש למיעוטא בודאי נחשדו על כל העבירות דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה, אלא ודאי רבן גמליאל זה היינו רבן גמליאל אביו של רשב"ג, שבימי רבי אלעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא רבו של ר"מ, ולישנא דגמרא דיקא נמי, דקאמר ברישא שחיטה רבן גמליאל גזר והדר ליין נסך רבי מאיר גזר, והכא הכי קא מקשי אי לשחיטה ר"ג גזר והוא הדין לכל האיסורין של תורה מפני שחשש למיעוט זה כדברי רבי מאיר, אבל לא החמיר בהן כל כך שיגזור אפילו בדבר שאסור מדברי סופרים כגון ס"י [סתם יינם], ובא רבי מאיר וחשש יותר מכאן וגו' שיהא כנכרים אפילו לכל דבר שאיסורו מדברי תורה, ושחיטה ויין נסך לאו דוקא, אלו דברי רבינו ז"ל. ונראה לי דאי משום הא דלא תקשי לפירושו של רש"י ז"ל דהא דאקדמיה לרבן גמליאל ואמר למאי אי לשחיטה והדר ביה לרבי מאיר, זו אינה קושיא, דמשום דגזירתו של רבן גמליאל היתה יותר קרובה תפס את הקרוב ראשון, והכא הכי קאמר אי ליין נסך והוא הדין לכל שאר דברים סופרים רבי מאיר גזר וכל שכן שגזר עליהם בכל איסורי תורה, ואי לשחיטה כלומר ואפילו תאמר שרבי מאיר לא גזר אלא על יינן לבד משום דסבירא ליה כרב ענן אמר שמואל דמומר לנסך את היין מותר לאכול משחיטתו, דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה, ואתו אינהו גזור על השחיטה וכן לכל שאר איסורי תורה, כבר גזר עליהן רבן גמליאל, כן נראה לי לפרש דברי רש"י ז"ל.
גזור אינהו ולא קבילו מנייהו פירש רש"י ז"ל דמשום שלא היה אפשר להם לפרוש מן הכותים בימי רבי מאיר ורבן גמליאל לא קבלו מהם, אלא בימי רב אמי ורב אסי היה אפשר להם לפרוש מהם וקבלו גזירתם. ולדברי רש"י ז"ל לא היתה אף גזירת רב אמי ורב אסי אלא מחששא דמעוטא, ואנן קיימא לן דאין חוששין למיעוט. והרמב"ן ז"ל פירש דטעמא דלא קבילו מרבי מאיר ורבן גמליאל, היינו משום דאינהו גזור משום שחששו למיעוט, ולית הלכתא כותייהו, אלא כרבנן דלא אזלי בתר מיעוט, ובימי רב אמי ורב אסי ורבי אבהו, נתקלקלו כולם או רובם, ולפיכך גזרו עליהן וקבלו מהם, וראיה לדבר מדגרסינן בירושלמי ובמסכת ע"ז (פ"ה ה"ד) כותאי דקסריה בעו מרבי אבהו [וכו'] אבותיכם לא קלקו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם ורבי אבהו היא שהיה כאן בגזירתם, אלמא מפני שתקלקלו בדורות האחרונים הוא שגזרו עליהם, ומיהו לשון גזור אינהו ולא קבלו מינייהו ניחא טפי לדברי רש"י ז"ל.
הנותן לשכינתו עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום מעשר ולא משום שביעית. פירש רש"י ז"ל שכינתו אשת עם הארץ, ומשמע מכאן דעם הארץ חשוד על השביעית, כן משמע מהא דתנן במסכת דמאי פ"ג (מ"ד) המוליך חטין לטוחן כותי לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית, ובתוס' דמסכת דמאי (פ"ד) נמי שנינו המפקיד פירות אצל עם הארץ הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית אמר לו נטלתים והנחתי לך ישנים תחתיהם מתוקנים אם אתה מאמינו שנטלו האמינו שנתן אם אין אתה מאמינו שנתן אל תאמינו שנטל, במה דברים אמורים בזמן שהניח ובא ומצא את אותו המין שהניח, אבל הניח קיסרי ומצא אגדו הניח אגדו ומצא קיסרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, ועוד שנינו שם בתוספתא השולח ביד עם הארץ וביד כותי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית השולח ביד נכרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, אבל חמרי נכרים המורידין מן הגורן לעיר אינו חושש משום מעשרות ומשום שביעית מפני שבחזקת המשתמר. וקשה לן דאילו מהני מתניתין דמייתין לקמן משמע דעמי הארץ אינן (חוששין) [חשודין] על השביעית, דקתני הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, וקתני נמי הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, משמע דעל המעשרות לבד הן חשודין ולא על השביעית, דאם כן אי עישר מאי הוי, הא איכא למיחש משום שביעית. ובשם רבינו שמואל ז"ל אמרו דכל שהיא קרוב לשביעית כגון שנייה ושלישית חוששין שמא נשתיירו להם הפירות שביעית, וכל שהוא רחוק משביעית כגון רביעית וחמישית אין חוששין שמא נשתייר בידן מפירות שביעית עד עתה ובודאי שחשודין על השביעית הן. וכענין ששנינו במסכת מכשירין פ"ב (קלז) [מ"ט] המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטור למכור בשוק חייב מחצה למחצה דמאי וכו', פירות שנייה שרבו על של שלישית ושל שלישית על של רביעית ושל רביעית על של חמישית ושל חמישית על של שישית ושל שישית על של שביעית ושל שביעית על של מוצאי שביעית הולכים אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר, אלמא שהולכים אחר הרוב להקל. ורבינו ת"ם ז"ל פירש (שאם) [ד]סתם עם הארץ אינן חשודים על השביעית דחמיר להו, וכל הני דמשמע דחיישינן להו לשביעית דוקא בעם הארץ החשוד לכך. והרמב"ן ז"ל מודה לדברי ר"ת ז"ל דסתם עם הארץ אינן חשודין על השביעית, וראיה לדבר מדתנן בגיטין (סא, א) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחיים ותנור אבל לא תבוא ולא תטחון עמה, הדר קתני אשת חבר משאלת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטווחנן עמה, אלמא סתם עמי הארץ לא חשידי אשביעית, אלא שהוא ז"ל מפרש דבכל מקום שהזכירו עם הארץ משמע דאין לו פסול אחר אלא חשש עם הארץ לבד, ואם תאמר אם כן אכתי תיקשי לן כל הני מתניתין דאייתינן לעיל דהזכירו עם הארץ סתם, ואפילו הכי משמע דחיישינן להו אף לשביעית. אלא יש לומר בכולהו דלצדדין קתני, כותים אשביעית ואמעשר ועם הארץ אמעשר לחודיה, וההיא דהנותן לשכנתו דלא תנא כותי' בהדיא לשכנתו חשודה קאמר, דלעיל מינה תני בתוס' דמאי (שם) טוחנין (ומדקדק) [ומרקדין] אצל אוכלי שביעית אבל [לא טוחנין ולא מרקדין] לאוכלי שביעית ולא לעושה בטומאה, והדר קתני הא דשכנתו אלמא בחשודין ממש על השביעית קא מיירי, וההיא תוספתא דקתני בעם הארץ כחזקתן למעשר ולשביעית ולא קתני בה כותים ולא קתני בהדיא אצל עם הארץ החשוד על השביעית. תירץ הוא ז"ל דדילמא לישנא קלילא תניא שביעית לאוכלי [שביעית] ושמא משבשתא היא, וזה כמעט דחיק.
ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר. איכא דקשיא ליה דהכא משמע דתבלין חייבין במעשר, ותנן במסכת נדה (נ, א) כל שהוא חייב במעשר מטמאה טומאת אוכלין, ובפרק העור והרוטב (חולין קיז, ב) תנן הקיפה והאלל מצטרפין לטמא טומאת אוכלים, ואמרינן בגמרא (קכ, א) מאי קיפה אמר רבא פירמ', אמר ליה אביי הוא עצמו יטמא טומאת אוכלים (ולא) [אלא] אמר רב פפא תבלין, דאלמא תבלין איצטרופי מיצטרפי והן עצמן אינן מטמאין טומאת אוכלים. ותירצו דלצדדין קתני, שאור משום שביעית ומשום מעשר ותבלין משום שביעית. ועוד יש לומר דלא כל מיני תבלין שוין יש שהן כאוכל ומטמאין בפני עצמן ויש שאינן כאוכל גמור ואינן מטמאין אלא מצטרפין.
Rashba on Chullin 6a · Sefaria
Meiri
משומד לקצת עבירות ואפי' לחלל שבת הואיל ואינו מחללו בפרהסיא הרי הוא כישראל לענין מבוי ואם לא עירב עם האחרים הדרים עמו בחצר שנמצא אוסר להם הוצאתם מבטל להם רשותו או נותנו ודיו וכיצד הוא עושה אומר לכל אחד מהם רשותי נתונה לך או רשותי מבוטלת לך ודיו ומותרין בהוצאה הוא והם הם מפני שבטל זה רשותו להם והוא מפני שנעשה אצלם האורח ובלבד כשיבטל רשות ביתו וחצרו הא רשותו סתם לא נתבטל בכך אלא רשות חצרו והילכך מבטל בפירוש רשות ביתו וחצרו ואין צריך לזכות באחד ממיני הקניות כגון חליפין או אחד מן הקנינים אבל אם היה מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ואוסר להם עד שישכיר להם את רשותו והוא שאמר רשותי קנויה לך בכך או מושכרת לך ונותן לו איזה דבר ושכירות זה מותר אף בשבת כמו שהתבאר במסכת עירובין וצדוקי וביתוסי הכופרים בתורה שבעל פה מגדולי המחברים פסקו שמבטל רשותו ודיו וגדולי המפרשים חולקים בביתוסים וכבר ביארנו עקרי דברים אלו וטעם שלהם במסכת עירובין פרק הדר:
בימי יוחנן כהן גדול בדקו בגבולות ישראל ומצאו על עמי הארץ שלא היו זהירים להפריש מתבואותיהם אלא תרומה גדולה של כהן אבל לא במעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני והתקינו שלא יאכל אדם מדברים הראויים להתעשר של עם הארץ עד שיפרישו ממנו תרומת מעשר ומעשר שני אבל לא חייבו להפריש ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני הואיל ומותרין לזרים אומרין ללוי ולעני הבא ראיה וטול כמו שהתבאר במסכת יומא שמא תאמר היאך אפשר ליטול תרומת מעשר עד שיפרישו מעשר ראשון תחלה תדע שכך הוא עושה היו שם עשרה סאין מפריש אחד ממאה שהוא שיעור תרומת מעשר ומניחה בצד הפירות ואומר זה מעשר ומה שחסר ממה שהפרשתי שאין בו שיעור מעשר יהא במה שסמוך לו ואחר כך אומר מה שאמרתי עליו תחלה שיהא מעשר הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו ונותנו לכהן ומפריש מעשר שני ואוכל את השאר ותבואה זו הצריכה לכך היא הנקראת דמאי בכל מקום וכל שהוא אוכל מעם הארץ או לוקח ממנו חייב לעשות בדרך זה:
לקח ממנו דבר שאין בו חיוב מעשרות אלא שנתערב בו דבר שיש בו חיוב דמאי כגון שלקח מורייס שנתערב בו יין והרי אלו היה היין בפני עצמו היתה בו תורת דמאי וכן כל כיוצא בזה מותר שלא גזרו על תערובת דמאי אפי' היה מה שיש בו תורת דמאי נותן טעם בכלו ואם היה תערובת זה עיקר גדול בתערובתו ותקון מחשיב כל האוכל כגון שאור ותבלין הרי כל התערובת חייב משום דמאי ומ"מ לקח היין בעין מעם הארץ אע"פ שלקחו על דעת שיערבנו במורייס הואיל ומ"מ בא מידו של עם הארץ לידו בעין חייב משום דמאי קודם שיערבנו ואין צריך לומר משום ודאי כגון אם אמר לו עם הארץ שאינן מעשרין עבר ועירבן יראה שהוא אסור שהרי אמרו כאן בפירוש כיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי למדנו שאם עירב הוא אף בדיעבד אסור:
הנותן לשכנתו אשת עם הארץ עיסה לאפות ותבשיל לבשל ומסר לה שאור ותבלין אינו חושש שמא החליפה לו שאינה חשודה להחליף ואם אמר לה להניח שאור ותבלין משלה חושש עליהם משום דמאי ואפי' אמרה מעושר הוא אינה נאמנת שאין עם הארץ מעיד על הדמאי שהרי חשוד הוא בו ותבלין שאמרו כאן שחייבות במעשר פירושו ברטיבאתא שיש עליהם שם אוכל אבל יבישאתא לאו אוכלא נינהו וכמו שאמרו בפרק רוטב שאינן מיטמאות טומאת אוכלין והיתר על ידי תערובת אין כאן שהרי שאור ותבלין אין נתרין בתערובת כמו שביארנו ועוד שהרי מכיון שכמצותו היא עושה הרי הוא כמו שעירב הוא בידים וכמו שביארנו:
היתה שנת שמטה יש מי שאומר שיש לו לחוש אף משום שביעית וכמו שאמרוה בבריתא זו ויש חולקין בה שאם כן כשאמרו בשמועת חמותו מעשר את שהוא נותן לה וכו' משביעית מיהא היאך יעשר ואם תאמר קודם הביעור הרי סתם היא שנויה אלא מעולם לא מצינו שיהו סתם עמי הארץ חשודים על השביעית ובריתא זו ענינה בשהיתה חשודה בפרט על השביעית ומה שאמרו הנותן חטיו לטחון כותי או לטחון עם הארץ הרי הם בחזקתם למעשר ולשביעית דאלמא דוקא מה שהופקד אצלו אבל בשלו חשוד הוא עיקר הדברים בה דלצדדין קתני שביעית לכותי ומעשר לעם הארץ וכן אתה מתרץ בדרך זה כמה שמועות שקצתם מוכיחות שעם הארץ חשוד על השביעית וקצתם מוכיחות בהפך וקצת רבנים מתרצים בהם שבקרוב לשביעית חשודים אבל ברחוק לא ומפרשים קרוב ראשונה שניה ושלישית שמא נשתיירו להם מפירות שביעית ומשם ואילך הם קורין רחוק ומביאים ראיה לדבריהם ממסכת מכשירין ממשנת המוצא פירות בשוק ואינה ראיה כלל שלא נשנית אלא לענין מעשרות וודאי אף לדעת האומרים שעם הארץ חשוד על שביעית דוקא עד שלא באו פירות שאחר שנת שביעית מכאן אתה למד בחשוד על גבינת הגוים שמותר ליתן לו גבינה לבשל לו אבל אם אמר לו בשל לי משלך אסור אפי' נתארח אצלו הואיל והוא חשוד אסור לאכול משלו לא אמרו במס' ע"ז וכלן שנתארח בעל הבית אצלן מותר אלא בחשוד למכור אבל לא לאכול לעצמו וכגון זה מותר במתארח או ששלחו לו:
הנותן לחמותו והיא אשת עם הארץ עיסה לאפות ותבשיל לבשל הרי היא חשודה להחליף לו אם נתקלקל התבשיל מפני שהיא רוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה והילכך צריך לו שיעשר מה שהוא נותן לה שמא תחליף ותעכב לעצמה את שלו ונמצא הוא נותן מכשול לפניה שמא תאמר והרי אף שלה אינו מעושר וכל שבידה מאותו דבר בעצמו אין בו משום נתינת מכשול כמו שביארנו בראשון של עבודה זרה שמא היא היתה רגילה לעשר וכן צריך לעשר את שנטל הימנה שמא החליפה ושלה אינו מעושר ומגדולי המחברים פסקו בה שאינה חשודה להחליף והדברים נראין הואיל ואין החשד שבה אלא בשנתקלקל רוב נשים פקחות הן לענין זה וחזקה עליהן שאין תבשיל מקולקל יוצא מתחת ידן:
Meiri on Chullin 6a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
בפירש"י בד"ה טחינין מאכל של גריסין ותבלין מעורבין כו' שסוף כל אלו לערב כו' עכ"ל פירוש שמאכל של גריסין עשוי כך שתבלין מעורבין בו בסוף כל אלו לערב המאכל גופי' סופו לערב בדבר אחר ומיניה צריך לעשר ביניהם שלא בתערובת אבל מן התבלין ע"כ א"צ לעשר אף שלא בתערובת דאין תבלין חייבין במעשר כמ"ש התוספות דאל"כ בתערובת אמאי מותרין למ"ד דמלתא דלטעמא עבידא לא בטיל ודו"ק:
Chidushei Halachot on Chullin 6a · Sefaria
Maharam
בגמרא אינהו גזור ולא קבלו מינייהו וכו' והא דלא משני גמרא דאינהו גזור איין נסך ואשחיטה ואתו ר' אמי ור' אסי וגזרו ועשאום כעובד כוכבים גמורים גם לענין ביטול רשות כדאמר בתר הכי וי"ל דע"כ צ"ל דגזור נמי איין נסך דהא ההוא עוברא דמחמתיה גזרו עלייהו ביין נסך הוה כדאמר רב יוסף שדריה רבי אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי וכו' הלך רבי אבהו וסיפר דברים לפני ר' אמי ור' אסי וכו':
Maharam on Chullin 6a · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא ואי ס"ד לא קיבלה מיניה לישני ליה פירש"י ואס"ד דלא קיבלה רבי זירא מרבי יעקב לישני ליה איהו לנפשיה. וקשיא לי טובא דממה נפשך אם נפרש כפשטא דלישנא דרש"י ותוספות דהא דמהדר רבי יעקב למימרא בעי היינו משום לפני עור לא תתן ואפ"ה מספקא ליה לתלמודא אי קיבלה ר' זירא מר"י או לא דאפשר דלא חייש להך דיוקא דלמימרא בעי דאיכא למימר דמקמי תקנת ר"ג היו מותרין לאכול משחיטת כותי לגמרי דחיישי אלפני עור והיינו כפי' התוספות דר"ג דשמעתין היינו ר"ג דיבנה וא"כ כל הנך תנאי דפליגי לעיל במצת כותי ומודו דלא חיישי אלפני עור היינו לאחר תקנת ר"ג וב"ד שראו שחשודין המה בכך א"כ לפ"ז תיקש' אהא דקאמר אי ס"ד דלא קיבלה מיניה לישני ליה דמה שאכל ר"י היינו בישראל עומד ע"ג ומאי לישני ליה דקאמר הא בלא"ה פשיטא דהכי הוי דאי באין עומד ע"ג היאך אכל ר"י דאפילו אי לא שמיע ליה האי תקנה דר"ג וב"ד או דשמיע ליה ולא קיבלה אכתי קשה אטו לא שמיע ליה לר"י דלכולהו תנאי הלכה מרווחת דלא חיישי אלפני עור וטפי ה"ל למיפשט הפשטן בפשיטות מהא עובדא גופא דע"כ מינה שמעינן דתקנת ר"ג היינו באין עע"ג ואם נפרש דודאי להאי ס"ד דר"ז לא קיבלה מיניה דר"י הא דאמר למימרא בעי והיינו כדפרישית דאיכא לאוקמי תקנה דר"ג לענין חותך כזית בשר דודאי למימרא בעי דא"כ השתא נמי לא פשיט מידי מאי דקאמר אי ס"ד ל"ק לישני ליה דלמא לעולם אימא לך דלא קיבלה מיניה וא"כ לפ"ז הא דקאמר ר"נ ב"י דר"י ורב אסי אכלו משחיטת כותים היינו כשראו שהכותים אכלו ממנו או שחתכו לו כזית בשר ובהאי גופא שפיר תהי בה ר"ז ומספקא ליה אי ר"י שמיע ליה ולא קיבלה או דלא שמיע ליה ושפיר פשיט נמי לנפשי' מיהו לפי מה שכתבתי בחידושי גיטין דהא דקאמר ר"י מעיקרא למימרא בעי היינו משום דהוי פשיטא ליה דאפילו קודם ר"ג היה הדבר פשוט דלא מהני חותך כזית בשר וכר"א דאוסר במצת כותים או כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן דאפי' לת"ק דר"א ורשב"ג נמי אסור דלת"ק כתיבא ואחזיקו בעי וקי"ל כת"ק וא"כ לפ"ז הא דמספקא ליה לתלמודא אי קיבלה ד"ז מר"י או לא היינו משום דאפשר שלא נתחדשה הלכה זו קודם תקנת ר"ג וא"כ לפ"ז תו לא שייך למימר דהא דאכל ר"י משחיטת כותי היינו בחותך כזית בשר דודאי לא הוה עבד עובדא בנפשיה להתיר כיון דרבים פליגי עליה דרשב"ג ורשב"ג גופא לא מתיר אלא בדיעבד אע"כ דמה שאכל ר"י משחיטת כותי היינו באמת באחרים עע"ג א"כ קשה דלישני ליה לנפשיה כן נראה לי נכון ועיין עוד בסמוך:
שם ומ"ט גזרו בהו רבנן כי הא דרשב"א שדריה ר"מ וכו' וגזר עלייהו מאי טעמא א"ר נחמן ב"י דמות יונה מצאו להם כו' ור"מ לטעמיה דחייש למיעוטא. וקשיא לי טובא אכתי אי נימא שרובם היו עובדים דמות יונה אפ"ה אמאי אסרו ר"ג וב"ד שחיטתן אף באחרים עע"ג דהא אפילו בודאי מומר קי"ל באחרים רואין אותן מותר וכדקתני במתניתין וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן כיון דליכא למיחש למידי ולא אשכחן דלא מהני אחרים רואין אותן אלא בעובד כוכבים ששחט וכיוצא בו בצדוקי שסתם שחיטתו לעבודת כוכבים וכ"ש הכא דלא ידעינן שהוא ודאי מומר ועוד קשה במאי דקאמר ר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא ופירש"י בשמעתא דגבי קטן וקטנה ובאמת דבלא"ה אשכחן בכמה דוכתין בפשיטות דר"מ חייש למיעוטא אלא דאכתי לא דמי דהא אמרינן להדיא ביבמות בפרק האשה שהלכה ובכמה דוכתין דהיכא דלרובא מסייע לה חזקה מודה רבי מאיר דלא חיישינן כל שכן הכא דמשמע שלא ראו שהכותים עובדים אותה כ"א אותן שהיו בהר גריזים וממילא דכולהו אינך רובי כותים היו בחזקת כשרות ולא שייך נמי בכה"ג בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דודאי שנשחטה בהיתר כיון שאחרים רואין אותו מתחילה ועד סוף ותו לא הוי בכלל איסור שאינה זבוחה ויותר קשה אהא דקאמר ר"מ לטעמיה ור"ג וב"ד נמי כר"מ ס"ל בהא דחייש למיעוטא א"כ אמאי מייתי הש"ס הך גזירה דר"ג וב"ד טפי מן כל איסורין שבתורה דקי"ל הלכה מרווחת דלא חיישינן למיעוטא והנלע"ד בזה דאה"נ דהא דאמרינן הכא ר"מ לטעמי' דחייש למיעוטא לרווחא דמלתא בעלמא נקט דודאי לא דמי הא לדר"מ מכח הנך קושיות דאמרן ועוד דרובא ומיעוטא כה"ג לא אשכחן כיון דהמיעוט ניכר במקומו סמוך להר גריזים מהיכא תיתי נאמר דמשום אותם שוטים שקילקלו במקום זה נחזיק כל הכותים רשעים ועוד דהא מסיק הכא להדיא דטעמיה דר"מ דגזר רובא אטו מיעוטא אלמא דטעמא דידיה משום גזירה בעלמא וגזירה כי הא לא תליא בהך פלוגתא דחיישינן למיעוטא דפליגי ר"מ ורבנן לענין קטן וקטנה ודכותיה דהא בדוכתין טובא אשכחן דרבנן נמי גזרו גזירות לעשות משמרת למשמרת ועכ"פ לולא פירש"י היה באפשר לפרש דבכה"ג גופא פליגי ר"מ ורבנן במשנה דר"פ כל הצלמים דר"מ גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן לא גזרו אלא דלקושטא דמלתא התם נמי נקט לה תלמודא הך לישנא דר"מ דחייש למיעוטא גזר בשאר מקומות ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו וע"ש בתוספות מש”ה נקט נמי הכא האי לישנא גופא. נקטינן מיהא דלפ"ז דלא תליא הך פלוגתא בפלוגתא דר"מ ורבנן בעלמא נתיישבו כמה קושיות שהקשיתי ומש"ה הוכרח נמי רש"י לפרש בסמוך דהא דאסרו ר"מ ור"ג ולא קיבלו מינייהו היינו (כל הגזירות דר"מ ור"ג) משום שלא היו יכולין לפרוש מהם ולא ניחא ליה לפרש כמו שפירש הרשב"א ז"ל דלשיטת רש"י כל הגזירות דר"מ ור"ג ור"א ורבי אסי לא הוי אלא משום חששא דמיעוטא ואנן קי"ל דלא חיישינן למיעוטא וכמו כן כתב הרמב"ן ז"ל דודאי הא דלא קיבלו מר"מ ור"ג היינו משום שחוששין למיעוטא ודלית הלכתא כוותייהו אלא כרבנן דלא חיישי למיעוטא משא"כ בימי ר"א ורבי אסי נתקלקלו כולן או רובן לפיכך גזרו עליהן דלפ"ז הדרו כל הקושיות שהקשיתי לדוכתייהו ולמאי דפרישית א"ש טובא דלקושטא דמלתא דר"מ ור"ג נמי לא הוי עיקר טעמייהו משום דחיישי למיעוטא ממש אלא משום גדר וסייג חיישו הכא טפי למיעוטא וגזרו רוב אטו מיעוט לפי שהכותים מעולם היה חשודין לקלקל כדאשכחן בקרא בעזרא סי' ד' (ועיין שם בפירש"י) ובגמרא דיומא בר"פ בא לו שבקשו הכותים את בית אלקינו מאלכסנדר מוקדן להחריבו והרבה כיוצא באלו שמעולם היו רצועת מרדות לישראל לקלקל אותם אלא לפי שלא היה באפשר לפרוש מהם לגמרי ולעשותם כעובדי כוכבים גמורים עד עובד' דהאי סבא דאמר לרשב"א ושמת סכין בלועך נתן ר"מ על לבו וגזר עכ"פ על יינם כיון שהמעשה שהיה ביין הוי ועוד דלמיעקר פורתא פורתא בעי ועוד שעל השחיטה לא הוי חייש לגזור כיון דבלא"ה לא היו שוחטין כ"א באחרים רואין אותן ובהא ליכא למיחש כדפרישית ובימי ר"ג קלקלו הכותים ביותר וגזרו אף על השחיטה ואפילו אחרים רואין אותן לא מהני שעשאן כמומר לעבודת כוכבים אלא שעדיין לא גזר עליהן להיותם כעובדי כוכבים גמורים לענין ביטול רשות כיון דמומר גופא יכול לבטל רשות כדאי' התם לענין צדוקים ובייתוסים שהביאו תוספות כאן משא"כ בימי רבי אמי ורבי אסי דפגע ביה האי סבא ואמר לית כאן שומרי תורה ולענ"ד יתכן לפרש לעיקר מלתא דהאי סבא מה שאמר לית כאן שומרי תורה נגד כל הכותים דיבר דלית כאן שומרי תורה כלל שאינם שומרי מצות וכוונתו היה שצריכין לפרוש מהם לגמרי שלא ילמדו ממעשיהם וכשסיפר הדברים ר' אבהו לרבי אמי ורבי אשי משום כך לא זזו משם עד שעשאום כעובדי כוכבים גמורין לענין ביטול רשות דכיון דטעמא דלא מהני ביטול רשות בעובד כוכבים גופא אלא עד שישכור היינו מה"ט גופא כדי שיפרוש מהם כו' דעובד כוכבים לא מוגיר כדאיתא בר"פ הדר מש”ה גזרו האי גזירה גופא בכותים כן נראה לי נכון בעזה"י לפי שיטת לשון הסוגיא לולי דהתוספות ורשב"א בחידושיו לא פירשו כן אלא דמדקדוק לשון רש"י שהאריך בד"ה לבטל רשות ומסיק דטעמא דהא דאמרינן בעובד כוכבים עד שישכור מפרש בפ' הדר ואין דרך רש"י להאריך כ"כ לכן קרוב הדבר בעיני שנתכוין למה שכתבתי:
שם מאי כעובדי כוכבים גמורים אר"נ ב"י לבטל רשות וליתן רשות נראה דהא דלא קאמר שעשאן כעובדי כוכבים גמורים לענין דאם קידש בת ישראל דלא הוי קידושין היינו משום דלקושטא דמילתא כתב הטוא"ה בסי' מ"ד דבכותי שקידש בת ישראל הוי עובדא ואצריכו גט רבי יהודאי והר"ר שמואל ריש כלה והנראה בזה דמה שהוצרך הטור להביא דבריהם היינו משום דלכאורה מלישנא דהכא דאמרינן שעשאן כעובדי כוכבים גמורים הוי משמע דאפילו לענין קידושין איירי דאפשר דאפקעינהו רבנן קידושין מינייהו קמ"ל דלא וכ"כ הב"י שם בשם ס' העיטור ע"ש וכבר עלה בלבי לפרש טעמייהו דהנך גאונים לענין קידושין היינו ע"פ שיטת רבי' גרשום מאור הגולה שכתבו בחידושי הריטב"א ותו' רי"ד בשמו דאפילו למ"ד כותים גירי אריות הם היינו הדור הראשון שנתגיירו בימי סנחריב אבל הדורות האחרונים יש מהם שחזרו ונתגיירו ממש והם גירי אמת ובכך היה רוצים לפרש הא דאמרינן התם כותי לא ישא כותית ע"ש ועפ"ז הייתי יכול לפרש הסוגיא דהכא יותר בפשיטות אלא שאין כאן מקומו להאריך יותר וכבר הארכתי בזה בחידושי קידושין דף ע"ד ע"ש ודו"ק:
שם רבי זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא דיאי אייתו לקמייהו הני ביצים מעורבות ביין רבי זירא לא אכל ור"א אכל ופירש"י דכיון שהיין על ידי תערובת אייתי לקמייהו לא חשו למלתא עד דאמר ליה רבי זירא אמאי לא חייש מר לתערובת דמאי ובדבור המתחיל אפשר כתב רש"י עוד דלקושטא דמלתא שכח הגזירה ואכל בשוגג וקשיא לי דנהי דר"א שכח הגזירה דתערובת דמאי אכתי היאך אכל דכיון שהפונדק עם הארץ היה וסתם עם הארץ חשודין לאכול פירותיהן בטומאה אם כן היאך אכל משל עם הארץ וכל שכן למאי דמשמע דהאי עובדא בא"י הוי מדחיישי לדמאי שאינו נוהג בח"ל כדמסקי התוספות לקמן בד"ה רבי וא"כ דבא"י הוי האי ר' אסי היינו ר' אסי דלעיל בשמעתין שהיה חבירו דר' אמי ואמרינן בעלמא דר' אמי ור' אסי כהני חשובי דארעא דישראל הוו ובודאי היו נזהרין לאכול פירותיהם על טהרת קודש או עכ"פ על טהרת תרומה וא"כ היאך נתארח אצל ע"ה ומשנה שלימה היא המקבל עליו דברי חבירות לא יתארח אצל ע"ה וכ"ש שלא יאכל משלו אלא דאפשר דשאני פונדק דכיון דלא סגי בלא"ה וזו פרנסתו שמתארחין אצלו בני אדם אף הוא נזהר בכך ושוכר פועלים חבירים שיודעין לשמור הכל בטהרה ומש”ה לא קשיא ליה לר' זירא אלא מתערובת דמאי:
שם ולא גזרו על תערובת דמאי והתניא הנותן לשכנתו כו' ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה ופירש"י דהאי חושש היינו שצריך להפריש עליהן דמאי ואע"ג דתערובת הוא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דנהי דרש"י הוכרח לפרש כן דהאי חושש למעשר היינו לענין שצריך להפריש כיון דלישנא דגמרא מוכח הכי שמזה עיקר הקושיא אכתי יש להקשות מנ"ל להמקשה לפרש כן דהא בכל דוכתא דתנא שביעית ומעשר בהדי הדדי האי מעשר היינו מעשר שני וכדאיתא בכמה דוכתי ובבכורות פ' עד כמה לעניין חשוד על השביעית חשוד למעשרות ומפרשינן לה לענין מעשר שני ע"ש וא"כ בכה"ג גופא מצינן לפרש האי חוששין למעשר דהכא לענין מעשר שני דאסור לאכול שמא של מעשר שני או של שביעית הן וא"כ לפ"ז לעולם דלא גזרו על תערובת דמאי והכא היינו טעמא דאיירי במעשר שני ושביעית:
Penei Yehoshua on Chullin 6a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' כי הא דרשב"א וכו' וכ"ה במד"ר פרשת תצא בשינוי לשון קצת:
שם לא משום שביעית עיין כתובות דף כד ע"א תוס' ד"ה שלי חדש ובבכורות דף ל ע"א תוס' ד"ה מתני':
Gilyon HaShas on Chullin 6a · Sefaria
Ben Yehoyada
הָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי מֵאִיר (משלי כג, ב). פירוש לא אמר לו 'לא אלך' אלא ספר כך אמר לי הסבא שראוי לעשות חומרא כזאת דהא אמר אם בעל נפש אתה ורבי מאיר גזר לאסור מדינא ושאל תלמודא מאי טעמא אסר מדינא? ותרץ דמצאו כבר במועט עבודה זרה בהר גריזים ולפי סברת רבי מאיר דחייש למיעוטא צריך לאסור מדינא אך באמת נתעורר בזה מכח דברי הסבא.
פַּשְׁטֵיה דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? בְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ מקשים אמאי לא ניחא ליה לפרש פשטיה כמו שאמר הסבא לענין מעשה האסור משום חומרא ולאו מדינא? ונראה לי בס"ד אם יפרש כך קשא איך יעבור שלמה המלך ע"ה על דבריו ולא נמנע מלשתות יין הרבה בחיתון בת פרעה דהוה ליה למיחש לקלקלה וכמו שהיה אחר כך שבעבור שתייתו ביין הוכיחתו? לכך פירש פשטיה דקרא בתלמיד היושב לפני רבו דאיירי בענין תלמוד תורה. ובזה יובן שפיר דברי רש"י ז"ל שכתב 'וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין' פסוק הוא בספר משלי (משלי כג, ב) וקשא מה בא ללמדנו, ואין דרכו לציין על הפסוקים? ובזה ניחא שבא לרמוז לנו הטעם שלא פירש פשטיה דקרא על דרך שפירש הסבא לזה אמר 'פסוק הוא במשלי' שיסדו שלמה המלך ע"ה ואיך יעבור על דברי עצמו.
Ben Yehoyada on Chullin 6a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Chullin, daf 6, Amud Aleph, about 475 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 127 words
Opens “וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּיךְ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ, לִישַׁנֵּי…”
- Segment 242 words
Opens “וּמַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן? כִּי הָא…”
- Segment 335 words
Opens “מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:…”
- Segment 428 words
Opens “פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? בְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי…”
- Segment 527 words
Opens “אִם יוֹדֵעַ תַּלְמִיד בְּרַבּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַחֲזִיר לוֹ…”
- Segment 645 words
Opens “רַבִּי יִצְחָק בֶּן יוֹסֵף שַׁדְּרֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ…”
- Segment 722 words
Opens “לְמַאי? אִי לִשְׁחִיטָה וְיֵין נֶסֶךְ, מֵהָתָם גְּזַרוּ…”
- Segment 812 words
Opens “מַאי גּוֹיִם גְּמוּרִין? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר…”
- Segment 919 words
Opens “וְכִדְתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק, מְבַטֵּל…”
- Segment 1010 words
Opens “מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן רְשׁוּת וּמְבַטֵּל רְשׁוּת,…”
- Segment 1114 words
Opens “כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״רְשׁוּתִי קְנוּיָה לָךְ״ ״רְשׁוּתִי…”
- Segment 1234 words
Opens “רַבִּי זֵירָא וְרַב אַסִּי אִיקְּלַעוּ לְפוּנְדְּקָא דְּיָאֵי,…”
- Segment 1331 words
Opens “אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֶפְשָׁר גָּזְרוּ עַל הַתַּעֲרוֹבֶת…”
- Segment 1431 words
Opens “נְפַק רַבִּי זֵירָא דַּק וְאַשְׁכַּח, דִּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ…”
- Segment 156 words
Opens “וְהֵן עַצְמָן מוּתָּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תַּעֲרוֹבֶת.…”
- Segment 1624 words
Opens “וְלֹא גָּזְרוּ עַל תַּעֲרוֹבֶת דְּמַאי? וְהָתַנְיָא: הַנּוֹתֵן…”
- Segment 1714 words
Opens “וְאִם אָמַר לָהּ: ״עֲשִׂי לִי מִשֶּׁלִּיכִי״, חוֹשֵׁשׁ…”
- Segment 1822 words
Opens “שָׁאנֵי הָתָם, דְּכֵיוָן דְּקָאָמַר לַהּ ״עֲשִׂי לִי…”
- Segment 1932 words
Opens “וּלְחַלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן? וְהָתְנַן: הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ –…”
Original text
וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּיךְ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ, לִישַׁנֵּי לֵיהּ: כָּאן כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, כָּאן כְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ.
And if it enters your mind that Rabbi Zeira did not accept from Rabbi Ya’akov bar Idi that Rabban Gamliel prohibited eating from the slaughter of a Samaritan even when a Jew was standing over him, let Rabbi Zeira resolve the matter for himself in a different manner: Here, where Rabbi Yoḥanan ate from the slaughter of a Samaritan, it was when a Jew was standing over him; there, where Rabban Gamliel prohibited eating from the slaughter of a Samaritan, it was when a Jew was not standing over him. Rather, must one not conclude from it that Rabbi Zeira accepted the response from Rabbi Ya’akov bar Idi. The Gemara affirms: Indeed, learn this from it.
וּמַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן? כִּי הָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שַׁדְּרֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְאֵתוֹיֵי חַמְרָא מִבֵּי כוּתָאֵי, אַשְׁכְּחֵיהּ הָהוּא סָבָא, אֲמַר לֵיהּ: ״וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה״, הָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי מֵאִיר, וְגָזַר עֲלֵיהֶן.
§ The Gemara asks: And what is the reason that the Sages, Rabban Gamliel and his court, issued a decree rendering it prohibited to eat from the slaughter of Samaritans? The Gemara answers: It is like that case involving Rabbi Shimon ben Elazar, in which Rabbi Meir dispatched him to bring wine from the area of the Samaritans. A certain elder found him and said to him: “And put a knife to your throat, if you are a man given to appetite” (Proverbs 23:2),as a warning to distance himself from them and not to drink their wine, because they were not reliable. Rabbi Shimon ben Elazar went and related those matters before Rabbi Meir, and Rabbi Meir issued a decree against them.
מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּמוּת יוֹנָה מָצְאוּ לָהֶן בְּרֹאשׁ הַר גְּרִיזִים, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתָהּ. וְרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ, דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא, וְגָזַר רוּבָּא אַטּוּ מִיעוּטָא. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נָמֵי כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לְהוּ.
What is the reason that the Samaritans are deemed unreliable? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: At the peak of Mount Gerizim they found the image of a dove, which the Samaritan residents of Mount Gerizim would worship; and Rabbi Meir issued the decree according to his line of reasoning that he takes the minority into consideration, and therefore, despite the fact that the majority of Samaritans did not live on Mount Gerizim, he issued a decree rendering meat slaughtered by the majority forbidden due to the minority that worshipped that idol. And Rabban Gamliel and his court also hold in accordance with the opinion of Rabbi Meir.
פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? בְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: ״כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה״.
The Gemara asks: As to the plain meaning of that verse: “And put a knife to your throat, if you are a man given to appetite,” with regard to what matter is it written? The Gemara answers: It is written with regard to a student who is sitting before his teacher, as he must consider his words carefully. As Rabbi Ḥiyya teaches a baraita interpreting the verses: “When you sit to eat with a ruler, consider well [ bin tavin ] him that is before you; and put a knife to your throat, if you are a man given to appetite” (Proverbs 23:1–2).
אִם יוֹדֵעַ תַּלְמִיד בְּרַבּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַחֲזִיר לוֹ טַעַם – ״בִּין״, וְאִם לָאו – ״תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ״, ״אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה״ – פְּרוֹשׁ הֵימֶנּוּ.
The tanna explains the verse: If a student knows about his teacher that he knows to respond to him with a reasoned answer, seek wisdom [ bin ] from him. And if the student believes that the teacher is not capable of doing so, understand [ tavin ] who is sitting before you, and put a knife to your throat and refrain from embarrassing him with questions that he cannot answer. And if you are a man given to appetite and you seek an answer to your question, distance yourself from him.
רַבִּי יִצְחָק בֶּן יוֹסֵף שַׁדְּרֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְאֵתוֹיֵי חַמְרָא מִבֵּי כוּתָאֵי, אַשְׁכְּחֵיהּ הָהוּא סָבָא, אֲמַר לֵיהּ: לֵית כָּאן שׁוֹמְרֵי תוֹרָה. הָלַךְ רַבִּי יִצְחָק וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי אֲבָהוּ, וְהָלַךְ רַבִּי אֲבָהוּ וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, וְלֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁעֲשָׂאוּם גּוֹיִם גְּמוּרִין.
Rabbi Abbahu dispatched Rabbi Yitzḥak ben Yosef to bring wine from the area of the Samaritans. A certain elder found him and said to him: The people here are not keepers of the Torah. Rabbi Yitzḥak went and related the matters before Rabbi Abbahu, and Rabbi Abbahu went and related the matters before Rabbi Ami and Rabbi Asi, and they did not move from there until they rendered the Samaritans full-fledged gentiles.
לְמַאי? אִי לִשְׁחִיטָה וְיֵין נֶסֶךְ, מֵהָתָם גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן! אִינְהוּ גְּזוּר וְלָא קַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ, אֲתוֹ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי גְּזַרוּ וְקַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ.
The Gemara asks: For what matters did those Sages render them full-fledged gentiles? If it was to prohibit eating from their slaughter and to render their wine as wine used for a libation in idol worship, these prohibitions were issued previously. From there, from the generations of Rabbi Meir and Rabban Gamliel, the Sages issued a decree prohibiting them. The Gemara answers: They issued a decree, and the people did not accept it from them. Rabbi Ami and Rabbi Asi came and issued a decree, and the people accepted it from them.
מַאי גּוֹיִם גְּמוּרִין? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְבַטֵּל רְשׁוּת וְלִיתֵּן רְשׁוּת.
The Gemara asks: What is the meaning of full-fledged gentiles? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It means that the halakhic status of a Samaritan is like that of a gentile with regard to renouncing his domain in a jointly-owned courtyard on Shabbat and to transferring his domain in the courtyard to residents of that courtyard.
וְכִדְתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק, מְבַטֵּל רְשׁוּת וְנוֹתֵן רְשׁוּת, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק, אֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּת וְנוֹתֵן רְשׁוּת.
And this is as it is taught in a baraita : With regard to a Jewish transgressor who nevertheless observes his Shabbat in the marketplace, i.e., in public, if he failed to establish a joining of houses in a courtyard before Shabbat, his halakhic status is that of an observant Jew, and he may renounce his domain in the courtyard and transfer his domain in the courtyard. But a transgressor who does not observe his Shabbat in the marketplace may neither renounce his domain in the courtyard nor transfer his domain in the courtyard.
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן רְשׁוּת וּמְבַטֵּל רְשׁוּת, וּבְגוֹי עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר.
This is because the Sages said: Only a Jew may verbally transfer rights in his domain or renounce his rights in his domain, but with regard to a gentile, the other residents cannot establish a joining of courtyards unless the residents of the courtyard lease his domain from him. The halakhic status of one who publicly desecrates Shabbat is that of a gentile.
כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״רְשׁוּתִי קְנוּיָה לָךְ״ ״רְשׁוּתִי מְבוּטֶּלֶת לָךְ״ – קָנָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִזְכּוֹת.
How does a Jew transfer or renounce his domain? If a Jew says to his neighbor: My domain is transferred to you or my domain is renounced to you, his neighbor has acquired his domain, and it is not necessary for him to grant it to his neighbor by means of one of the standard modes of acquisition.
רַבִּי זֵירָא וְרַב אַסִּי אִיקְּלַעוּ לְפוּנְדְּקָא דְּיָאֵי, אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ בֵּיצִים הַמְצוּמָּקוֹת בְּיַיִן. רַבִּי זֵירָא לָא אֲכַל, וְרַב אַסִּי אֲכַל. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִּי: וְלָא חָיֵישׁ מָר לְתַעֲרוֹבֶת דְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי.
§ The Gemara revisits the statement that the righteous would not experience mishaps. Rabbi Zeira and Rav Asi happened to come to the inn of the town of Ya’ei. In the inn, they brought before these Sages eggs that shriveled after being cooked in wine. Rabbi Zeira did not eat the eggs, and Rav Asi ate them. Rabbi Zeira said to Rav Asi: And is the Master not concerned about the possibility that the dish is a mixture containing wine that is doubtfully tithed produce [ demai ]? Rav Asi said to him: It did not enter my mind.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֶפְשָׁר גָּזְרוּ עַל הַתַּעֲרוֹבֶת דְּמַאי, וּמִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא דְּרַב אַסִּי לְמֵיכַל אִיסּוּרָא? הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
Rabbi Zeira said to himself: Is it possible that the Sages issued a decree on a mixture containing demai and the matter eventuated that Rav Asi ate forbidden food? Now, since even with regard to the animals of the righteous, the Holy One, Blessed be He, does not generate mishaps through them, is it not all the more so true that the righteous themselves would not experience mishaps?
נְפַק רַבִּי זֵירָא דַּק וְאַשְׁכַּח, דִּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ יַיִן לָתֵת לְתוֹךְ הַמּוּרְיָיס אוֹ לְתוֹךְ הָאֲלוּנְתִּית, כַּרְשִׁינִין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן טְחִינִין, עֲדָשִׁים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן רְסִיסִין – חַיָּיב מִשּׁוּם דְּמַאי, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִשּׁוּם וַדַּאי.
Rabbi Zeira emerged, analyzed, and found that no mishap was generated through Rav Asi, as we learned in a baraita ( Tosefta , Demai 1:24): In the case of one who purchases wine to place into fish gravy [ hamorayes ] or into aluntit , a beverage in which wine is mixed, or one who purchases vetch to prepare grist from it, or lentils to prepare groats from it, if it is uncertain whether what he purchased is tithed, e.g., he bought it from one who is unreliable with regard to tithes [ am ha’aretz ], one is obligated to tithe it, due to the fact that it is demai . And needless to say, if it is certain that what he purchased is not tithed, he is obligated to tithe it due to the fact that it is certain that it is untithed produce.
וְהֵן עַצְמָן מוּתָּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תַּעֲרוֹבֶת.
And they themselves, the gravy, aluntit , grist, and groats that one purchased from an am ha’aretz , are permitted, because they are a mixture. Since only one element of the mixture must be tithed, the food is permitted.
וְלֹא גָּזְרוּ עַל תַּעֲרוֹבֶת דְּמַאי? וְהָתַנְיָא: הַנּוֹתֵן לִשְׁכֶנְתּוֹ עִיסָּה לֶאֱפוֹת, וּקְדֵירָה לְבַשֵּׁל – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִשְׂאוֹר וְתַבְלִין שֶׁבָּהּ, לֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר.
The Gemara asks: And is it so that the Sages did not issue a decree on a mixture containing demai ? But isn’t it taught in a baraita : With regard to one who gives his neighbor, who is an am ha’aretz , dough to bake and gives her leaven for the dough to rise, or gives her a pot of food and the spices to cook in it, he need not be concerned about the leaven and the spices that are in the dough and the pot respectively, that perhaps she replaced them with her own, neither with regard to the possibility that they are Sabbatical Year produce nor with regard to the possibility that tithe was not separated.
וְאִם אָמַר לָהּ: ״עֲשִׂי לִי מִשֶּׁלִּיכִי״, חוֹשֵׁשׁ לִשְׂאוֹר וְתַבְלִין שֶׁבָּהּ מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וּמִשּׁוּם מַעֲשֵׂר.
And if he says to her: Prepare the dough or the food for me with your own leaven and spices, he must be concerned about the leaven and the spices that are in the dough and the pot respectively, with regard to the possibility that they are Sabbatical Year produce and with regard to the possibility that tithe was not separated, even though it is a mixture containing demai .
שָׁאנֵי הָתָם, דְּכֵיוָן דְּקָאָמַר לַהּ ״עֲשִׂי לִי מִשֶּׁלִּיכִי״, כְּמַאן דְּעָרֵיב בְּיָדַיִם דְּמֵי. רַפְרָם אָמַר: שָׁאנֵי שְׂאוֹר וְתַבְלִין, דִּלְטַעְמָא עֲבִיד, וְטַעְמָא לָא בָּטֵיל.
The Gemara answers: It is different there, as, since he said to her: Prepare the dough or the food for me from your own, it is like one who mixed it by direct action. Rafram said: Leaven and spices are different, as each of them is made for the purpose of adding taste to the mixture, and taste is not nullified in a mixture.
וּלְחַלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן? וְהָתְנַן: הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ – מְעַשֵּׂר אֵת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֵת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָהּ מַחְלֶפֶת הַמִּתְקַלְקֵל! הָתָם כִּדְתַנְיָא טַעְמָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: רוֹצֶה הִיא בְּתַקָּנַת בִּתָּהּ וּבוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ.
The Gemara asks: And are we not concerned about replacement of the ingredients that he gave his neighbor with her own? But didn’t we learn in a mishna ( Demai 3:6): One who gives dough to his mother-in-law, who is suspect with regard to tithing, so that she will prepare it for him, must tithe everything that he gives her and everything that he takes back from her. This is because she is suspected of replacing an ingredient that spoils. The Gemara answers: There, the reason is like it is taught explicitly in that mishna, that Rabbi Yehuda said: The mother-in-law desires her daughter’s well-being and wants to ensure that she eats quality food, and is reticent to tell her son-in-law that she replaced the ingredients that spoiled.