Commentary page
Chullin 3a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerChullin 3a
Chullin 3a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 258 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
חרב הרי הוא כחלל טומאות של מת הראויות לטמא כלי כגון מת והנוגע בו דהוי מיהא אב הטומאה אם נגע בהם מתכות נעשה כיוצא בו ואם נגע במת הוי אבי אבות [הטומאה] ואם בטמא מת נגע הוי אב אבל ראשון ושני אין מטמאין כלים והאי סכין נעשה אב. והאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא איצטריך דבלאו הכי נמי מצי מטמא בשר דגברא הוי אב הטומאה וסכין ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר:
דאיטמי בשרץ דהוי האי גברא ראשון ולא מטמא הסכין שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה דלא מצינו בתורה דמקבל טומאה מראשון ושני אלא אוכל ומשקה כדכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלים ומשקים מיטמאים מאויר כלי חרס שהוא ראשון ועושה למה שבתוכו שני ואין כלי מיטמא מאויר כלי חרס שאם היה כלי נתון בתוכו ונטמא החיצון השני טהור והכי מפרש בשלהי פירקין:
קרומית של קנה פשוטי כלי עץ ולא מקבלי טומאה:
אביי מהדר לתרוצי לכתחלה ודיעבד דמתניתין:
ואפילו כותי מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה היא אבל ישראל יוצא ונכנס לא ימסור לו לשחוט דאע"ג דהוחזקו בה לעצמם אין מקפידין אם יאכלו ישראל נבילות דלית להו לפני עור לא תתן מכשול (שם יט) אלא כמשמעו שלא יתן אבן בדרך עור להפילו:
אכלו מותר לאכול דהא לעצמו זהיר בה והיינו דיעבד דמתניתין:
חוץ מחש"ו דאפילו דיעבד נמי לא דהא אדיעבד קיימינן:
שמא ישהו לקמן מפרש אמאי נקט לשון עתיד:
8 more comments on this page.
Rashi on Chullin 3a · Sefaria
Tosafot
כגון דבדק קרומית של קנה ואם תאמר והיאך ישחוט בקרומית של קנה והא בעינן כלי כדמוכח בסוף התודה (מנחות דף פב:) ובסוף דם חטאת (זבחים דף צז:) דדריש מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו דעולה טעונה כלי וילפינן כולהו מעולה וי"ל כגון דתיקנה לקרומית ועשאה כעין כלי ואע"ג דקיימא לן כרבי דאמר פ' החליל (סוכה דף נ:) אין עושין כלי שרת של עץ ופליג אר' יוסי בר רבי יהודה דאמר בפרק החליל עושין כלי שרת של עץ לשחיטת קדשים לא בעינן כלי שרת דבפרק התודה (מנחות דף עח:) אמרי' דסכין מקדשה ככלי שרת וכן משמע בתוספתא דקתני חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי אלא אפילו קרומית של קנה ועל כרחך לא בעי למימר דאינה טעונה כלי כלל דהא ילפינן מעולה דטעונה כלי אלא דאינה טעונה כלי שרת קאמר מיהו יש לדחות דלא בעינן כלי יפה קאמר ולא פסלינן קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) כדפריך גמרא בסוטה (דף יד:) גבי כפיפה מצרית דהתם דורון הוא דדרך להביאו בכלי נאה אבל בשחיטה לא חיישינן אי נמי כפיפה מצרית מכוערת יותר מקרומית של קנה ורבינו אפרים היה מביא ראיה מדתנן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מז.) שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון ואילו שחיטתן בכלי שרת לא קתני כדקתני גבי קבלה ואין זה ראיה דגבי קבלה נמי לא הזכיר אלא לאשמועינן דבעי שיהא גם הכלי בצפון לאפוקי אם הכלי בדרום והבהמה בצפון והדם מקלח בתוכו תדע דבקדשים קלים דלא בעי צפון לא חש להזכיר קבלה בכלי שרת ובפ' כל הזבחים שקבל דמן (שם כו.) דתנן קדשים קלים שחיטתן בפנים וקבול דמן בכלי שרת בפנים התם נמי אתא לאשמועינן דצריך שיהא הכלי בפנים לאפוקי אם רוב הכלי בחוץ ומיעוטו בפנים ומקבל הדם במיעוט שבפנים אע"ג שאין נפסל ביוצא:
המניח קתני דיעבד לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי דהא אביי נמי לא שרי בדיעבד בלא חותך כזית בשר אלא בא להקשות על דברי רבא שמדקדק מכאן דשרי אף לכתחלה אי נמי כל זמן שיכול לתקן על ידי חותך כזית בשר יש לו לתקן אבל אי ליתא לכותי קמן שרי:
המניח קתני דיעבד לא בעי למימר דמשמע דיעבד ולא לכתחלה דהא מסיק דשרי לכתחלה אלא קאמר דאף דיעבד משמע וא"ת דלקמן (חולין דף טו:) גבי השוחט במגל יד וגבי השוחט אחד בעוף (לקמן חולין דף כז.) דייק השוחט דיעבד אין כו' וי"ל דאשחיטתן כשרה סמיך התם דמשמע דיעבד אבל קשה ממתניתין דהמקנא לאשתו (סוטה דף ב.) ופ' חבית (שבת דף קמז.) גבי הרוחץ במי מערה דייק בגמרא דיעבד אין לכתחלה לא: [ועיין תוס' סוטה ב. ד"ה המקנא דיעבד]:
אלא מהכא גרס ולא גרס מסיפא דהך דהמניח בפ"ב דמסכת ע"ז (דף סט.) וההיא דאין השומר היא בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה סא.):
אין השומר צריך כו' משמע הכא דאין צריך משמע לכתחלה וקשה דבריש גיטין (דף ד:) גבי הא דאמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה פריך עלה מהא דתנן המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם הא באותה מדינה לא צריך ומשני לא תימא הא באותה מדינה לא צריך אלא הא ממדינה למדינה בא"י לא צריך ופריך הא בהדיא קתני לה המביא גט בא"י אין צריך כו' ומשני אי מההיא ה"א ה"מ דיעבד כו' והיכי ה"א דיעבד הא אין צריך משמע לכתחלה כדמשמע הכא ובקונטרס פי' שם דהכי פריך הא בהדיא קתני לה וכיון דאשמועינן לה מדיוקא דרישא סיפא למאי איצטריך ומשני דאי מרישא ה"א דוקא דיעבד להכי אצטריך סיפא לאשמועינן אפילו לכתחלה אבל לשון אי מההיא לא משמע הכי וי"ל דהתם כיון שיכול לתקן בדיעבד כדקאמר בההוא פרקא (שם ה:) שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם שייך למיתני אין צריך כלומר אין צריך לחזור וליטול אותו הימנה א"נ התם ה"א ה"מ דיעבד דלכתחלה צריך שיראה כתיבת הגט וחתימה ואם לא ראה ה"א אין צריך לחזור ולכתוב אלא יתן לה אע"פ שלא ראה קמ"ל דלכתחלה נמי אין צריך לראות ועי"ל דהכא דייק משום דקאי ארישא דקתני בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף סא.) בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור עד שיהא שם שומר והדר תני אין השומר צריך כו' משמע שבא לפרש דיוצא ונכנס חשיב כשומר גמור והיינו כשומר דרישא:
אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו ואם תאמר כיון דרבא מדמה שחיטה ליין נסך בא ומצאו לישתרי בלא חותך כזית בשר ונותן לו כמו ביין נסך דשרי במתניתין בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף ס:) בעובד כוכבים שנמצא בצד הבור כשאין לו מלוה עליו וי"ל כדפרישית לעיל כיון שיכול לברר על ידי כזית בשר יש לו לברר:
Tosafot on Chullin 3a · Sefaria
Rashba
כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה וא"ת והא קדשים טעונין כלי כדמונח במנחות (פב, ב) ובזבחים (צז, ב) ודרש לה מויקח (אברהם) את המאכלת (בראשית כב, י) מכאן לעולה שטעונה כלי, וכולהו קדשים ילפינן להו מעולה. ואפילו תאמר דמיירי כגון שתקנה ועשאה כלי, והלא אין עושין כלי שרת של עץ, דהא אפליגו בהא ר' יוסי בר' יהודה ורבי בסוכה (נ, ב) בסוטה (יד, ב) וקיימא לן כרבי דאמר דאין עושין. ויש מתרצים דכלי ודאי בעינן, אבל אין טעון כלי שרת, והכא בשתקנה ועשאה כלי. ומביאין ראיה מדאמרינן בפסחים (סו, א) דכל אחד ואחד מביא סכינו, ומי שפסחו טלה תוחבו בצמרו ומי שפסחו גדי קושרו לו בין קרניו, אלמא לא בעינן כלי שרת. וטעמא דמילתא דכיון ששחיטה כשרה בזרים כל אחד בסכינו הוא שוחט. ומיהו יש לדחות דהתם דילמא כל אחד ואחד היה מקדיש סכינו מאתמול. ותירצו בתוס' דלשחיטה לא בעינן כלי יפה, ולא פסלינן בה קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתיך (מלאכי א, ח). והכא משמע מדתני בתוספתא (מנחות פ"א) חומר בקמיצה מבשחיטה הקמיצה טעונה כלי ואין השחיטה טעונה כלי אלא אפילו קרומית של קנה, ואי אפשר לומר שאין טעונה כלי כלל, דהא גמרינן לה (זבחים שם) מויקח (אברהם) את המאכלת, אלא לומר שאין טעונה כלי יפה אלא אפילו קרומית של קנה כשר לה:
אמר אביי הכי קתני הכל שוחטין אפילו כותי במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו. אביי סבירא ליה כמאן דאמר (קידושין עה, ב) כותיים גירי אמת הם, ולפיכך כשישראל עומד על גביו מיהא שחיט, והכא מיירי בששוחט בהמה דידן אי נמי דידיה לזבוני לה, אבל למה שהוא שוחט לפיו, אין צריך עומד על גביו, דהא כל מצוה שהחזיקו בה כותיים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל, וכדמשמע נמי מדאביי דאמר אפילו דיעבד בחותך כזית סגי ליה. ומה שאין מוסרין לו לכתחלה אפילו בשאין ישראל עומד על גביו ונתן לו כזית לבסוף. לפי שיש לגזור שמא ישכח ליתן לו וישגה ויאכל, אי נמי משום הרואים שמא יחשבו שהן כשרים אצל שחיטה כישראל ואפילו בלא חתיכת כזית, וכן הטעם בדברי רבא ובדברי ר אשי, ובדברי רבינא שאין מוסרין לכל אחד לשחוט לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף. ובזה הוא שנחלקו על רבינא דאמר שאין מוסרין לו לכתחלה משום דאין סומכין על בדיקה שלבסוף. לפי שאין רוב המצויין אצל שחיטה מומחין ואסור לאכול משחיטתו ואפילו בששחט, עד שיבדוק אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו, וכל שאסור בלאו הכי אין עושין לכתחלה על סמך מה שיעשו בסוף שמא ישכח וישגה, ואנן קיימ"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הלכך מוסרין לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף אף על פי שהיא מחוייבת כל היכא דאיתיה קמן, דכיון דאפילו אי אזיל ליה לעלמא שחיטתו כשרה, אי נמי אי אישתלי ואכל קודם שיבדקנו אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו אין בכך כלום, דרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן, הלכך לא חיישינן להכי ומוסרין להם לכתחלה. וזו היא סברת הגאון ז"ל דלא נחלקו על רבינא אלא בלמסור לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף, אבל היכא דאיתיה קמן לכולי עלמא בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. ויש דברים הרבה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה היכא איתנהו קמן. כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה ובדיקת ריאה (מצריכה) [שצריכה] בדיקה בדאיתיה קמן, והיכא דאזלא לה כגון שנטלוה זאבים סומכים בה על רוב בהמות שאינן נטרפות כדאיתא לקמן (חולין ט, א) וגם זו כאחת מהן שאין אוסרין בדליתיה לשוחט קמן ובדאיתיה בדקינן ליה, וסברתן של גאונים ז"ל תורה היא ואין לזוז ממנה. וסעד לדבריהם הביא הרמב"ן ז"ל, דהא איכא חזקה דאיסורא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית, ולא שנסמוך על הרוב, אלא משום קולא דבהמה לא איתרעי, שהרי שחוטה לפניך, סמכינן ארובא, ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן, וכי הא איכא במסכת נדה (מח, ב) דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה (ולא הביאה שתי שערות) אינה ממאנת חזקה הביאה שתי שערות, ואמרינן עלה כי אמר רבא חזקה למיאון, אבל לענין חליצה בעיא בדיקה:
Rashba on Chullin 3a · Sefaria
Ritva
חרב הרי הוא כחלל פי' לרווחא דמלתא נקטי' משום דהכי קושטא דהכא אפי' בלאו הכי כיון שהמת אבי אבות וזה השוח' שנג' בו הוא אב הא טמי' לסכין ואזל סכין וטמאתי' לבשר אלא וודאי לרווחא דמלתא נקט ולרבות טומאה בבשר שיהא ראשון לטומא' וכן הא דמשני כגון דאיטמי בשרץ לרווח' נקטי דיכול הוי לשנויי דאיטמי בטמא מת שאין השות' אלא ראשון לטומאה ואין מטמא סכין שאין כלי מקבל טומא' אלא מאב הטומאה.
איבעית אימא דאיטמי במת וכגון שבדק קרומי' של קנה ושחט בהפי' ופשוטי כלי עץ ושום צמחים אין מקבלין טומא' אפילו מדרבנן אלא כשהם משמשין לאדם בגופו או משמש משמשיו כדאיתא בספרי וההיא נמי מדרבנן והקשו בתוספת האיך שוחטין קדשים בקרומית של קנה דהא כלי בעי כדאמרי' בזבחי' מניין לשחיט' קדשי' שטעונה כלי שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט את בנו ובנו קדשים הוי ותרצו כגון שתקנו ועשא' כלי והקשו דמ"מ אתי' דלא כר' דאמר שאין עושין כלי שרת של עץ ויש שתירצו שאין כלי של שחיטה כלי שרת אלא הקבלה בכלי שרת דהיינו דתנן בפרק איזהו מקומן ושחיטתן בכלי שרת בצפון ואיכא למידק דהא אמרינן במסכת סוטה בסכין מקד' דם השחיטה ואין מקדש אלא דבר שהוא כלי שרת ולא הרגישו בזה בתוספת אבל המחוור יותר דסכין דמוקדשין כלי שרת הוא לקדש הדם קצת ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת הקדש שהרי כשירה בזרים ופסולין אינ' גומרת קדושת דם לגמרי עד קבלתו ולפי' אין הסכין חשוב כלי שרת ליפסול ביוצא ואפי' רבי מודה שעושין אותו של עץ משום היכ' זה ולהכי לא קתני ושחיטתן בכלי שרת בצפון ולכך לא אמרו אלא מניין לשחיטה שהיא טעונ' כלי ולא אמרו כלי שרת וזהו שאמרו בתוספת' חומר בקמיצ' מבשחיטה שהקמיצ' טעונה כלי ואין השחיט' טעונה כלי ע"כ והא אנן אמרינן שטעונה כלי שרת מכיון דמקדשא דם בצואר קצת אלא על כורחיך בעי לומר שאינה טעונה כלי שרת גמור ליפסול ביוצא ונפקא מיני' נמי שעושין אותו של עץ אפילו לרבי כנ"ל ובפרק איזהו מקומן הארכתי הרבה מזה כשיטת התו' בס"ד. אביי אמר הכי קתני הכל שוחטין ואפי' כותי פי' וקסבר תנא דמתני' גרי אמת הן:
בד"א בישראל עומד על גביו פי' וה"ה דבעי' בודק סכין ונותן לו דאי לא דלמא בסכין פגומ' שחיט ולא חייש כלל כיון דלית ליה לפני עור לא תתן מכשול ולא איצטריך לפרושי כדפרשי' רב אשי לקמן גבי מועד. דכיון דבעי הכ' ישראל שומר או עומד על גביו או יוצא ונכנס שאנו חוששין שיתקלקל בשחיטתו ופשיטא דבעי בודק סכין ונותן לו.
אבל יוצא ונכנס לא ישחוט פרש"י ז"ל לא ימסור לו לשחוט ונראה מדבריו שאין אביי פוסלו אלא לכתחלה ויש לזה סיוע קצת מדאמרינן לקמן על קושי' דרבא דפריך על אביי מי קתני מניח המניח קתני אלמא מודה אביי בדיעבד אבל אי אפשר לפרש כן חדא דבסוף סוגי' אמרינן לקמן דאביי יוצא ונכנס בא ומצאו קרי לי ועוד דא"כ צ"ל לאביי לאוקמי סיפא דשחיטתן כשירה בשחתך כזית בשר ונתן לו הוי לי' לאוקמי' כפשט' אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט שחיטתן כשירה אלא ודאי דאביי פוסל אפי' בדיעבד ביוצא ונכנס מכיון דנגע והדבר מוכן בידו לקלקל כדמפרש לקמן ורבא פריך עליו דמי איכא מאן דפסול אפי' לכתחלה וכ"ש בדיעבד והא תנן המניח נכרי ומהדרי' עלי' דמי קתני' מניח עד דנשמע מיני' דכשר לכתחלה הא ודאי ליכא למיפרך מיני' על אביי אלא לדיעבד בלחוד:
אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו נראי' דברים שלכך האריך וכפל לשונו לאשמעינן דכול' מלתא באכילתו תלי' שאם אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו ואפילו הי' שם שומר יוצא ונכנס וכדפירשנו דאביי פוסל בו אפי' בדיעבד כיון דנגע:
הא אמרינ' בישראל עומד על גביו שוחט לכתחלה ומיהו שמעינו דאחרי' רואין אותו היינו ישראל עומד על גביו ולא ברואהו מרחוק דההוא גרוע טובא מיוצא ונכנס.
ה"ג אלא מהכא ול"ג מסיפא דהא מתני' באפי נפשי' היא ולא עוד אלא דהא אתניי' בקמייתא בפרק רבי ישמעאל ואידך דהמניח היא בתרייתא בפרק השוכר וכדפרש"י ז"ל:
אין השומר צריך להיות יושב ומשמר וכו' פי' ועל כרחין אין צריך לכתחלה קאמר והא אתא לאשמעינן דאילו בדיעבד פשיטא לכ"ע בכל מידי דלא נגע בי' התם ומרישא דהמטהר יינו נמי שמעינן לה ולפום הא יש לנו לומר דהא דקתני באידך המניח לשון לכתחלה הא דמותר להניח גוי בחנותו אלא דלאו שפיר הוא למתני בלישני' מניח גוי בחנותו דל"ת הכי קשיין מתני' אהדדי דליכ' למימר דלא זו אף זו קתני דהא מתני' דהמניח איתנייא בבתריית' וכדפרישי' אלא ודאי כדאמרן ומאי דכתב רש"י ז"ל דמתני' לא זו אף זו קתני משום מתני' גופי' דאין השומר צריך וכו' קאמר הכין דקתני ריש' דהמטהר יינו בדיעבד והדר קתני דאין השומר צרי' להיות יושב ומשמ' לכתחלה ותלמוד' ה"ק אלא מהכא כלומר דהכרחה מהכ' היא והיא המלמדת עלי' דהמניח שהיא ג"כ לכתחלה ולהכי נקטי רבא בקושי' ופריך והדר מפרש כנ"ל:
1 more comments on this page.
Ritva on Chullin 3a · Sefaria
Meiri
יש מי שאומר מזו שאין הסכין קרוי כלי שרת וכן דין הואיל והשחיטה כשרה בכל אין זו עבודה ואף בפסח שני אמרו בארבעה עשר שחל להיות בשבת מי שפסחו טלה תוחבו לסכין בצמרו (או) ומי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו אלמא ששוחטין היו בסכינין שלהם ואע"פ שאפשר שהיו מקדשין אותו מבערב מ"מ סתם נאמרה ומה שאמרו בפרק דם חטאת מנין לעולה שטעונה כלי שנאמר ויקח אברהם את המאכלת אין ודאי כלי בעינן וצריך שיתקן את הקרומית לעשותה כעין סכין אבל כלי שרת לא בעינן ומה שאמרו בתוספתא חומר בקמיצה מן השחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי פירושו שאינה טעונה כלי שרת והילכך שוחטין בקדשים אף בקרומית של קנה כל שתקנה ועשאה כלי ואלו היה נקרא כלי שרת לא היה מותר מכלי העץ שאין עושין כלי שרת מעץ והא מה שאמרו בכאן כגון שבדק קרומית וכו' שהוא פשוטי כלי עץ ואינה מקבלת טומאה כמו שביארנו ויש מי שחולק בה ממה שאמרו בראשון של שבועות הסכין מושכתן למה שהן והילכך כלי שרת הוא ואינו נעשה מן העץ ולא אמרו בכאן כגון שבדק בקרומית של קנה ושחט בה אלא טמא בחולין אבל לא על טמא במוקדשין ומגדולי המחברים כתבו שכל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי השרת ואם שחט בדבר ששוחטין בו חלין אף בקרומית של קנה בדיעבד כשרים:
חרב הנוגע במת הרי הוא כחלל עצמו והנוגע בו אב הטומאה וכן מטמא באהל כמת עצמו ויש חולקי' לומר שאינו מטמא אלא במגע וכן חרב הנוגע בטמא מת הרי אותו חרב אב הטומאה כאדם עצמו שנגע בו כללו של דבר כל טומאה שבמת שנגע בה החרב אינו יורד ממדרגת אותו שנגע בו אלא דינו כדין הנוגע בו הן במת עצמו הן בטמא מת הא מאב הטומאה ולמטה אין החרב מיטמא בו כלל שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ולענין ביאור זה שאמרו בכאן האי טמא דאיטמי במאי אילימא דאטמי במת כלומר דהוה ליה אב הטומאה חרב הרי הוא כחלל לא הוצרכנו לטעם זה כלל שאפי' לא היה חרב כחלל הואיל והשוחט אב הטומאה נעשה הסכין ראשון והבשר שני כמו שביארנו אלא לרוחא דמילתא נקטה כלומר חרב הרי הוא כחלל ואף הבשר נעשה ראשון והכי קאמר ותיזיל סכין וליטמייה לבשר לעשותו ראשון וזה שביארנו בדין חרב כחלל גדולי המחברים פירשו שלא על חרב לבד אנו דנין כן אלא אף בכל הכלים שנגעו במת או אף שנתאהלו עמו אנו דנין כן ואפילו בכלי שטף ובגדים חוץ מכלי חרש שאינו נעשה אב הטומאה לעולם ומה שאמרו בראשון של פסחים בנר של מתכת ענינה למעט של חרס ומ"מ הוא הדין בשאר כלים שהם כחלל וכן היא שנויה בספרי ומ"מ הרבה מפרשים נוטים בה לכלי מתכות לבד ולא בכלי שטף ודעת ראשון עיקר הואיל ובספרי שנאוה כן:
המניח נכרי בחנותו ויינו של ישראל לשם ר"ל שהיין בביתו של ישראל והנכרי עמו והולך לו הישראל ומניח שם את הגוי הואיל והגוי מתירא שמא עכשו יבאו הבעלים ויראו אם יגע לשם אין צריך ישראל עצמו לישב שם ולשמרו אלא ביוצא ונכנס או אף בשאין יוצא ונכנס כל שאין מודיעו שמפליג מותר לכתחלה אע"פ שנשתהא זמן מרובה ואם היה היין של נכרי אלא שישראל מטהרו בביתו ר"ל בביתו של נכרי במצות הנכרי כדי שימכרהו לישראל שהדבר צריך להיות יושב ומשמר אף ביוצא ונכנס מותר שיוצא ונכנס הרי הוא כיושב ומשמר בדיעבד ויש מקילין להתיר ביוצא ונכנס בשתיהן לכתחלה וכן יראה מסוגיא זו ולענין ביאור אין גורסין אלא מסופא שהרי בפרקים חלוקים הם ולא עוד אלא שהאחרונה ר"ל זו של יושב ומשמר שנויה תחלה בפרק ר' ישמעאל והראשונה שנויה אחריה בפרק השוכר ומתוך כך גירסא הנכונה בכאן היא אלא מהכא ועקרי דברים אלו יתבארו במס' ע"ז בע"ה זה שאנו מתירין ביוצא ונכנס לא סוף דבר במה שאין לגוי רשות ליגע בו מצד שמגעו אוסר כגון יין אלא אף בדבר שיש רשות לגוי ליגע בו ר"ל שאין נגיעתו אוסרת כגון בשר כל שהוא יוצא ונכנס אין חוששין בזו להחליף שהרי רבא היה מעמיד משנה זו בכותי ובישראל יוצא ונכנס אע"פ שהדבר מסור לו לנגעו כמו שהשיב אביי התם לא נגע הכא נגע ויש מחמירין בזו וכבר כתבנו דבריהם בראשון של ע"ז בסוגיית המשנה השלישית:
Meiri on Chullin 3a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוספות בד"ה אין השומר צריך כו' ובקונטרס פי' שם כו' וכיון דאשמעינן לה מדיוקא דרישא כו' עכ"ל דהשתא ניחא דכמו דא"צ משמע אפילו לכתחלה כך צריך משמע אפילו בדיעבד ולא תדייק מיניה אלא דבמדינת הים אפילו בדיעבד צריך ובא"י בדיעבד א"צ מיהו לכתחלה אף בא"י צריך ודו"ק:
Chidushei Halachot on Chullin 3a · Sefaria
Maharam
בתוס' ד"ה כגון דבדק קרומית של קנה ובו' לשחיטת קדשים לא בעינן כלי שרת וכו'. פי' דלשחיטת קדשים כלי בעינן מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו וכתיב ויעלהו עולה ומיניה ילפינן דעולה טעונה כלי וילפינן כל הקדשים מעולה אבל שיהא הסכין מקודש כקדושת כלי שרת לא בעינן אלא אפי' בסכין של חולין מותר לשחוט קדשים:
בא"ד דבפרק התודה אמרינן דסכין מקדשת ככלי שרת כצ"ל ור"ל דמדקאמר בכלי שרת ש"מ דהסכין עצמו אינו כלי שרת:
בא"ד בסופו אע"ג שאין נפסל ביוצא פי' אבל אם היה הדם מקלח באותו רוב הכלי שבחוץ היה נפסל ביוצא:
ד"ה המניח דיעבד לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי וכו' אי נמי כל זמן שיכול לתקן וכו'. ר"ל א"נ לעולם דאליביה דאביי אתי לשנויי והא דאצטריך אביי חותך כזית אפי' לדיעבד היינו משום דכל זמן שיכול לתקן ע"י חותך כזית מתקן אבל כשא"א לתקן כגון היכי דכותי קמן מותר בדיעבד בלא שום תיקון כמו נבי יין נסך:
ד"ה המניח וכו' לא בעי למימר דמשמע דיעבד ולא לכתחלה וכו' רצה לומר דלא בעי גמרא למימר דלישנא דהמניח אי אפשר לפרשו כ"א דוקא בדיעבד דא"כ כי מסיק מאידך מתני' דקתני לא שהשומר צריך יושב ומשמר דשרי אף לכתחלח תקשה לך מתני' דהמניח עובד כוכבים בחנות וכו' דמשמע דוקא דיעבד וליכא לשנויי כמו שפרש"י דלא זו אף זו קתני דהא כתבו התוס' לקמן בסמוך דהנך משניות לאו רישא וסיפא הן דהך בתרייתא דאין השומר צריך יושב ומשמר היא שנויה בפ' רבי ישמעאל פ"ד דע"ז והך קמייתא דהמניח עובד כוכבים בחנות שנויה בתר ההיא דאין השומר וכו' כפרק בתרא דע"ז אלא גמרא ה"ק מי קתני מניח המניח קתני ולישנא דהמניח משמע לכתחלה ומשמע בדיעבד ואביי מפרש דבדיעבד קאמר וק"ל:
ד"ה אין השומר צריך וכו' ובקונטרס פי' שם דהכי פריך וכו' ע"ש במה שכתבתי ותמצא חדושי דברים:
Maharam on Chullin 3a · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא אמר רבא ויוצא ונכנס לכתחלה לא והתנן המניח כו' אלא מהכא אין השומר כו' וקשיא לי טובא במאי פשיטא ליה לרבא לאקשויי לאביי לענין יוצא ונכנס מהאי דיין נסך ואכתי מי דמי דהא סתם יינם אינו אלא מדרבנן משום הכי מקילינן ביוצא ונכנס מה שאין כן לענין שחיטה דעיקר חששא הוא משום איסור דאורייתא דלא שחיט שפיר משום הכי לא מהני יוצא ונכנס לאביי ועוד דהתם גבי יין איכא חזקת היתר ואינו אלא חששא בעלמא משא"כ גבי שחיטה אדרבה הא אמרינן לקמן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מיהו הא דלא קשיא לי אהא דמסיק רבא אהך קושיא דלקושטא דמילתא איכא לאוקמי מתניתין דהכל שוחטין לכתחלה לאתויי כותי יוצא ונכנס דאפשר דרבא בלאו הכי מסברא דנפשיה פשיטא ליה הך מילתא דיש לסמוך בשחיטה על כותי יוצא ונכנס היינו משום דהוי כמלתא דעבידא לגלויי כיון דישראל יוצא ונכנס מירתת הכותי שמא יחתוך כזית בשר ויתן לו וכל שכן דאתי שפיר למאי דמסקינן לקמן בשמעתין דרבא אליבא דנפשי' מוקי למתניתין דהכל שוחטין לאתויי ישראל מומר אוכל נבילות והכל שוחטין דסיפא מפרש דהיינו לאתויי כותי אם כן תו ליכא לאוקמי הכל שוחטין דסיפא היינו בישראל עומד על גביו כיון דקתני בסיפא דרישא וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ועלה קתני הכל שוחטין לכתחלה לאתויי כותי על כרחך משמע באין אחרים רואין אותם והיינו על כרחך ביוצא ונכנס לחוד ומהאי טעמא דפרישית אלא דאכתי בהא דמקשה רבא לאביי הקושיא במקומה עומדת ונ"ל ליישב דלקושטא דמילתא רישא דמתניתין נמי לא משמע ליה לרבא כלל לאוקמי ריבוי' דהכל שוחטין לאתויי כותי בישראל עומד על גביו דמדקתני בסיפא חוץ מחרש שוטה וקטן ועלה קתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן מכלל דרישא באין אחרים רואין אותן מיהו אי לאו דמייתי רבא הך מתניתין דיין נסך הוי אמינא דאין שום סברא לומר דיוצא ונכנס מהני כלל דהא לאביי אמרינן לקמן דיוצא ונכנס בא ומצאו קרי ליה מה שאין כן לבתר דאשכחן דיוצא ונכנס מהני מיהת במילתא דרבנן שפיר משמע ליה לרבא מדיוקא דמתניתין ומסברא דמירתת שמא יחתוך כזית בשר ונותן דיוצא ונכנס אפילו לכתחלה שוחט כן נ"ל נכון ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בהא דקאמר לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס"ל:
בתוספות בדיבור המתחיל אבל בא ומצאו כו' וא"ת כיון דרבא מדמה שחיטה ליין נסך בא ומצאו לישתרי בלא חותך כזית בשר כו' עד סוף הדיבור ולכאורה יש לתמוה טובא דאכתי אפילו למאי דמדמה רבא שחיטה ליין נסך אפילו הכי היאך אפשר לומר דבא ומצאו לישתרי בלא חותך כזית בשר דהא בכולה סוגיא דלקמן בשמעתין ובפרק קמא דגיטין ובכמה דוכתי משמע בפשיטות דאליבא דכולי עלמא הכותים חשודים על לפני עור ונהי במאי דאמר רבא ויוצא ונכנס מותר לכתחילה ליכא לאקשויי כה"ג דבהא מצינן מימר דלקושטא דמילתא משמע ליה לרבא דהיכא דמירתת תו ליכא למיחש למידי מה שאין כן בבא ומצאו ודאי קשה. ויש ליישב בדוחק דסברת התוספות דכיון דמדמה רבא שחיטה ליין נסך אלמא דרבא לית ליה האי סברא דלת"ק ורבי שמעון בן גמליאל דמצת כותים אין הכי נמי דכותים לא חשידי אלפני עור היכא דאחזיקו מיהו למאי דפרישית בסמוך בלאו הכי אין מקום לקושית התוספות דעיקר סברא דמירתת היינו שמתיירא שמא יחתוך לו כזית בשר ועיין מה שאכתוב לקמן בזה:
Penei Yehoshua on Chullin 3a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Chullin, daf 3, Amud Aleph, about 258 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 113 words
Opens “חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, אַב הַטּוּמְאָה הוּא,…”
- Segment 227 words
Opens “אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם…”
- Segment 322 words
Opens “אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין,…”
- Segment 418 words
Opens “וְאִם שָׁחַט, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ.…”
- Segment 514 words
Opens “חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי…”
- Segment 614 words
Opens “וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן…”
- Segment 713 words
Opens “אֶלָּא, אַכּוּתִי – הָא אָמְרַתְּ: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד…”
- Segment 822 words
Opens “אָמַר רָבָא: וְיוֹצֵא וְנִכְנָס, לְכַתְּחִלָּה לָא? וְהָתְנַן:…”
- Segment 916 words
Opens “אֶלָּא מֵהָכָא: אֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב…”
- Segment 1036 words
Opens “אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין,…”
- Segment 1129 words
Opens “חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי…”
- Segment 1210 words
Opens “אֶלָּא אַכּוּתִי? הָא אָמְרַתְּ: אֲפִילּוּ יוֹצֵא וְנִכְנָס…”
- Segment 1324 words
Opens “רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל…”
Sages named on this page
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Chullin 3a · Segment 3 — “אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי.…”
Original text
חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, אַב הַטּוּמְאָה הוּא, לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין, וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר!
It is derived from the juxtaposition of “slain” to “sword” that the halakhic status of a sword or any other metal vessel that comes into contact with a corpse is like that of a corpse itself. Similarly, if a metal utensil comes in contact with a person impure with impurity imparted by a corpse, it assumes his status. Therefore, since the impure person is a primary source of ritual impurity, let him render the knife impure, rendering it as well a primary source of impurity, and the knife then goes and renders the flesh impure.
אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ, דְּתַנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.
Rather, it is a case where the person became impure with impurity imparted by a creeping animal; as he assumes first-degree ritual impurity status and does not render vessels impure, the knife remains ritually pure. And if you wish, say instead that actually he became impure with impurity imparted by a corpse, and it is a case where one examined the stalk of a reed, which is a flat wooden vessel that does not become ritually impure, to ensure that it is perfectly smooth with no nicks, and slaughtered with it, as it is taught in a baraita : One may slaughter an animal with any sharp object, whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.
אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לֹא יִשְׁחוֹט.
§ Abaye said in resolution of the apparent contradiction in the mishna that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Samaritan. In what case is this statement said? It is said in a case where a Jew is standing over him and ensuring that he slaughters properly; but if the Jew merely exits and enters and does not have a constant presence, the Samaritan may not slaughter the animal.
וְאִם שָׁחַט, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
And if the Samaritan slaughtered the animal without supervision, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat meat from what the Samaritan slaughtered. Since Samaritans are meticulous with regard to the meat that they eat and eat meat only from an animal that was slaughtered properly, the Jew may partake of the meat. But if the Samaritan did not eat the meat, there is concern that the animal was not slaughtered properly, and it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who, even if they slaughtered only non-sacred animals, their slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter.
וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is it referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
אֶלָּא, אַכּוּתִי – הָא אָמְרַתְּ: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו שָׁחֵיט אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
Rather, perhaps the reference is to the case of a Samaritan who slaughters. The Gemara rejects that possibility. But didn’t you say in that case: When a Jew is standing over him, a Samaritan may slaughter even ab initio ? The Gemara concedes that the formulation of the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult according to this explanation of the mishna.
אָמַר רָבָא: וְיוֹצֵא וְנִכְנָס, לְכַתְּחִלָּה לָא? וְהָתְנַן: הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר! הָתָם מִי קָתָנֵי ״מַנִּיחַ״? ״הַמַּנִּיחַ״ קָתָנֵי, דִּיעֲבַד.
Rava said: And in a case where a Jew exits and enters, is it not permitted for the Samaritan to slaughter the animal ab initio ? But didn’t we learn in a mishna ( Avoda Zara 69a): In the case of one who leaves a gentile in his store in which there is wine, and a Jew exits and enters, the wine is permitted? Just as there, the sporadic presence of the Jew is sufficient to ensure that the gentile will refrain from touching the wine, it should be sufficient in the case of a Samaritan who slaughters an animal as well. The Gemara rejects that proof. There, in the case of the store, does the tanna teach: One leaves a gentile ab initio ? The tanna teaches: One who leaves, after the fact. Consequently, there is no proof from there that the Jew’s sporadic presence is sufficient to permit slaughter by a Samaritan ab initio .
אֶלָּא מֵהָכָא: אֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר.
Rather, proof can be cited from the mishna here ( Avoda Zara 61a): In a case where barrels of wine belonging to a Jew are in the possession of a gentile, and a Jew was tasked with supervising those barrels, the supervisor need not be continuously sitting and supervising to ensure that the gentile does not touch the wine; rather, even if the supervisor exits and enters, the wine is permitted. This mishna clearly indicates that exiting and entering is sufficient even ab initio .
אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
Rather, Rava said in resolution of the apparent contradiction similar to the resolution proposed by Abaye, that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Samaritan. In what case is this statement said? It is said in a case where a Jew exits and enters; but if the Jew does not exit and enter and instead came and found that the Samaritan slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat meat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, וְשֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is this referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
אֶלָּא אַכּוּתִי? הָא אָמְרַתְּ: אֲפִילּוּ יוֹצֵא וְנִכְנָס שָׁחֵיט לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
Rather, perhaps the reference is to the case of a Samaritan who slaughters. The Gemara rejects that possibility. But didn’t you say that if a Jew is present, then even if he exits and enters and does not have a constant presence, a Samaritan may slaughter even ab initio ? The Gemara concedes that the formulation of the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult according to this explanation of the mishna.
רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. מְשׁוּמָּד לְמַאי? לֶאֱכוֹל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן
§ Rav Ashi said in resolution of the apparent contradiction in the mishna that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Jewish transgressor [ meshummad ]. The Gemara asks: A transgressor of what sort? The Gemara answers: It is one whose transgression is to eat unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, i.e., for his convenience. And the ruling of the mishna is in accordance with the statement of Rava, as Rava says: In the case of a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, if he seeks to slaughter an animal,