בדף זה נבנה מפת ראיות לתחיית המתים, ונעקוב גם אחר הדיון בנתינת תרומה לכוהן. בכל צעד נזהה מה נטען, איזו מילה נדרשת, והאם הראיה עומדת בפני פירוש חלופי.
לפניכם כל לשון הגמרא של הדף, מילה במילה, מחולקת לשלבי הסוגיה: משנה, שאלה, קושיה, תירוץ, ראיה ומסקנה. קראו כל שלב במקור, ורק אחר כך את ההסבר.
וּכְתִיב: ״וַיְהִי לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת״. וְדִילְמָא קִלְלַת אֱלִישָׁע גְּרַמָה לֵיהּ? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: קִלְלַת חָכָם, אֲפִילּוּ עַל חִנָּם הִיא בָּאָה. אִם כֵּן, לִכְתּוֹב קְרָא: ״וַיִּרְמְסוּהוּ וַיָּמֹת״. מַאי ״בַּשַּׁעַר״? עַל עִסְקֵי שַׁעַר.
הדף ממשיך את הדיון במות השליש שנרמס בשער. הגמרא שואלת שמא קללת אלישע לבדה גרמה למותו, שהרי קללת חכם עשויה להתקיים אפילו בחינם. התשובה מדייקת במילה ״בשער״: מותו קשור לעסקי שער, כלומר למחיר התבואה שעליו פקפק, ולא רק לעצם הקללה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ [אֶת] תְּרוּמַת ה׳ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן״. וְכִי אַהֲרֹן לְעוֹלָם קַיָּים? וַהֲלֹא לֹא נִכְנַס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ תְּרוּמָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָתִיד לִחְיוֹת, וְיִשְׂרָאֵל נוֹתְנִין לוֹ תְּרוּמָה. מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
רבי יוחנן לומד תחיית המתים מן הציווי לתת תרומה ״לאהרן הכהן״. אהרן לא נכנס לארץ ישראל כדי לקבל שם תרומה. הדרשה מסיקה שהוא עתיד לחיות ולקבל אותה מישראל.
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״לְאַהֲרֹן״ – כְּאַהֲרֹן, מָה אַהֲרֹן חָבֵר – אַף בָּנָיו חֲבֵרִים.
בית רבי ישמעאל מוסר דרשה אחרת למילה ״לאהרן״: יש לתת לכוהן שהוא כאהרן. כשם שאהרן היה חבר, כך מקבלי התרומה מבניו צריכים להיות חברים. זו נקודת המעבר מן הראיה לתחיית המתים אל זהות מקבל התרומה.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִין שֶׁאֵין נוֹתְנִין תְּרוּמָה לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַים לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה׳״. כׇּל הַמַּחְזִיק בְּתוֹרַת ה׳ – יֵשׁ לוֹ מְנָת, וְשֶׁאֵינוֹ מַחְזִיק בְּתוֹרַת ה׳ – אֵין לוֹ מְנָת.
רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן מביא מקור לכך שאין נותנים תרומה לכוהן עם הארץ. הפסוק קושר את נתינת מנות הכוהנים והלוויים להתחזקות בתורת ה׳. הדרשה תולה את הזכאות למנה בהחזקה בתורה.
אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַב יְהוּדָה: כׇּל הַנּוֹתֵן תְּרוּמָה לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ, כְּאִילּוּ נוֹתְנָהּ לִפְנֵי אֲרִי. מָה אֲרִי - סָפֵק דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, סָפֵק אֵינוֹ דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, אַף כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ - סָפֵק אוֹכְלָהּ בְּטׇהֳרָה, סָפֵק אוֹכְלָהּ בְּטוּמְאָה.
רב אחא בר אדא בשם רב יהודה משווה נתינת תרומה לכוהן עם הארץ להנחתה לפני אריה. מרכז ההשוואה הוא הספק: אין ביטחון כיצד תיאכל התרומה. אצל הכוהן הספק הוא אם יאכלנה בטהרה או בטומאה.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף גּוֹרֵם לוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ״. דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב תָּנָא: אַף מַשִּׂיאוֹ עֲוֹן אַשְׁמָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה בְּאׇכְלָם אֶת קׇדְשֵׁיהֶם״.
רבי יוחנן מוסיף שהנותן אף גורם לכוהן מיתה, ומביא את הפסוק העוסק בחילול התרומה. בית רבי אליעזר בן יעקב מוסיף שהנותן משיא עליו עוון אשמה. שני המקורות מעמיקים את הדיון באחריות הנותן לסכנת אכילה אסורה.
תַּנְיָא, רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן״. ״לָכֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לָהֶם״. מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
בברייתא רבי סימאי מחזיר אותנו לראיות לתחיית המתים. ההבטחה לתת את ארץ כנען נאמרה ״להם״, לאבות עצמם, ולא ״לכם״ בלבד. מכאן הוא לומד שהאבות עתידים לחיות ולקבל את הארץ.
(צֶדֶ״ק גַּ״ם גֶּשֶׁ״ם קָ״ם סִימָן) שָׁאֲלוּ צַדּוּקִים אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִנַּיִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּיה מֵתִים? אָמַר לָהֶם: מִן הַתּוֹרָה, וּמִן הַנְּבִיאִים, וּמִן הַכְּתוּבִים. וְלֹא קִיבְּלוּ מִמֶּנּוּ.
לאחר סימן זיכרון נפתח ויכוח בין צדוקים לרבן גמליאל על המקור לתחיית המתים. רבן גמליאל מציע ראיות מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים. המספר מודיע תחילה שלא קיבלו אותן, ובהמשך יפרט מדוע.
מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם״. אָמְרוּ לוֹ: וְדִילְמָא ״וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה״?
הראיה מן התורה מחברת את ״וקם״ לדברי ה׳ למשה על מותו. הצדוקים מציעים לחבר את המילה להמשך: ״וקם העם הזה וזנה״. כך הם מערערים על ההכרח לקרוא כאן הבטחה לתחיית משה.
מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: ״יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל״. וְדִילְמָא מֵתִים שֶׁהֶחְיָה יְחֶזְקֵאל?
מן הנביאים מובא הפסוק ״יחיו מתיך״. הדחייה מציעה שהפסוק עוסק במתים שהחיה יחזקאל. לפי אפשרות זו, אין כאן ראיה מחייבת לתחיית המתים העתידית.
מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ״וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״. וְדִילְמָא רַחוֹשֵׁי מְרַחֲשָׁן שִׂפְוָותֵיהּ בְּעָלְמָא? כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כׇּל מִי שֶׁנֶּאֶמְרָה הֲלָכָה בִּשְׁמוֹ בְּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״.
מן הכתובים מובא ״דובב שפתי ישנים״. הדחייה מבחינה בין תחייה ממש לבין תנועת שפתיים בקבר. דברי רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק מספקים פירוש חלופי: כשאומרים הלכה בשם אדם שמת, שפתיו דובבות בקבר.
עַד שֶׁאָמַר לָהֶם מִקְרָא זֶה: ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם״. ״לָכֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לָהֶם״. מִיכָּן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
רבן גמליאל מביא לבסוף את השבועה לאבות ״לתת להם״. הדיוק הוא שהנתינה מובטחת לאבות עצמם ולא רק לצאצאיהם. הסיפור מציג ראיה זו כנקודת המפנה לאחר דחיית הראיות הקודמות.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה אָמַר לָהֶם, ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם״. פְּשִׁיטָא דְּחַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם! אֶלָּא, אֲפִילּוּ בְּיוֹם שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלָּם מֵתִים – אַתֶּם חַיִּים. מָה הַיּוֹם כּוּלְּכֶם קַיָּימִין, אַף לָעוֹלָם הַבָּא כּוּלְּכֶם קַיָּימִין.
לפי מסורת אחרת, רבן גמליאל השיב מן הפסוק ״חיים כולכם היום״. העובדה שהנוכחים חיים היום נראית מובנת מאליה, ולכן הדרשה מעניקה לה משמעות עתידית. כשם שכולם קיימים היום, כך כולם קיימים לעולם הבא.
שָׁאֲלוּ רוֹמִיִּים אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מִנַּיִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֵּה מֵתִים, וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת? אֲמַר לְהוּ: תַּרְוַויְיהוּ מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה״.
הרומיים שואלים את רבי יהושע בן חנניה על שתי טענות: תחיית המתים וידיעת העתיד. הוא מביא לשתיהן את הפסוק ״הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה״. הקריאה שלו מוצאת בו גם קימה לאחר המוות וגם הודעה על מעשי העם בעתיד.
וְדִילְמָא ״וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה״? אֲמַר לְהוּ: נְקוּטוּ מִיהָא פַּלְגָא בִּידַיְיכוּ, דְּיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִנַּיִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֵּה מֵתִים וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם וְגוֹ׳״.
הרומיים מציעים שוב ש״וקם״ מתייחס לעם ולא למשה. רבי יהושע משיב שגם לפי קריאתם נשארת לפחות מחצית הראיה: ה׳ יודע מה עתיד להיות. לאחר מכן מובאת מסורת בשם רבי שמעון בן יוחאי הלומדת מן הפסוק את שתי הטענות.
תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: בְּדָבָר זֶה זִיַּיפְתִּי סִפְרֵי כוּתִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. אָמַרְתִּי לָהֶן: זִיַּיפְתֶּם תּוֹרַתְכֶם וְלֹא הֶעֱלִיתֶם בְּיֶדְכֶם כְּלוּם, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָהּ בָּהּ״. ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״עֲוֹנָהּ בָּהּ״ – לְאֵימַת? לָאו לָעוֹלָם הַבָּא?
רבי אליעזר ברבי יוסי מספר שהפריך את טענת הכותים שאין תחיית המתים מן התורה. הוא קורא את ״הכרת תכרת״ כעונש בעולם הזה, ושואל מתי מתקיים ההמשך ״עונה בה״. תשובתו היא שהעוון נשאר לעולם הבא, ומכאן בסיס לטענתו נגד הכותים.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְלֵימָא לְהוּ תַּרְוַיְיהוּ מֵ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״! אִינְהוּ הֲווֹ אָמְרִי לֵיהּ: דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
רב פפא שואל את אביי מדוע לא ללמוד את שני העולמות מן הכפילות ״הכרת תכרת״. התשובה היא שהכותים היו יכולים לראות בכפילות לשון אנושית רגילה. לכן הטיעון הקודם נשען דווקא על התוספת ״עונה בה״.
כְּתַנָּאֵי: ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״ – ״הִכָּרֵת״ בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״אֶת ה׳ הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה״, וְכִי שְׁלֹשָׁה עוֹלָמִים יֵשׁ? אֶלָּא ״וְנִכְרְתָה״ בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״הִכָּרֵת״ לָעוֹלָם הַבָּא, ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״ – דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
הגמרא מביאה מחלוקת תנאים על דרשת לשונות הכרת. רבי עקיבא מחלק את ״הכרת תכרת״ בין העולם הזה לעולם הבא. רבי ישמעאל מצרף את ״ונכרתה״ שבפסוק הקודם, ולכן אינו דורש עולם נוסף מן הכפילות, אלא רואה בה לשון בני אדם.
בֵּין רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וּבֵין רַבִּי עֲקִיבָא, ״עֲוֹנָהּ בָּהּ״ מַאי עָבְדִי בֵּיהּ? לְכִדְתַנְיָא: יָכוֹל אֲפִילּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֲוֹנָהּ בָּהּ״. לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁעֲוֹנָהּ בָּהּ.
הגמרא שואלת מה רבי ישמעאל ורבי עקיבא לומדים מ״עונה בה״, לאחר שכבר מצאו מקור לשני העולמות. הברייתא משיבה שהעונש המתואר מותנה בכך שהעוון עדיין באדם. אם עשה תשובה, אין הוא נכלל בתיאור זה.
שָׁאֲלָה קְלֵיאוֹפַּטְרָא מַלְכְּתָא אֶת רַבִּי מֵאִיר. אָמְרָה: יָדַעְנָא דְּחָיִי שָׁכְבֵי, דִּכְתִיב ״וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ״. אֶלָּא כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין, עוֹמְדִין עֲרוּמִין אוֹ בִּלְבוּשֵׁיהֶן עוֹמְדִין? אֲמַר לַהּ: קַל וָחוֹמֶר מֵחִיטָּה. וּמָה חִיטָּה שֶׁנִּקְבְּרָה עֲרוּמָּה יוֹצְאָה בְּכַמָּה לְבוּשִׁין, צַדִּיקִים שֶׁנִּקְבָּרִים בִּלְבוּשֵׁיהֶן – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
קליאופטרה מקבלת את תחיית המתים על סמך הפסוק שהיא מביאה, ושואלת אם הקמים יהיו ערומים או לבושים. רבי מאיר משיב בקל וחומר מחיטה, שנקברת ערומה וצומחת בכמה לבושים. מכאן הוא טוען שצדיקים שנקברו בלבושיהם יקומו לבושים.
אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָמְרִיתוּ דְּשָׁכְבֵי חָיִי. הָא הָווּ עַפְרָא, וְעַפְרָא מִי קָא חָיֵי?!
קיסר מקשה על רבן גמליאל מעצם התפוררות הגוף: המתים נעשו עפר, וכיצד עפר יכול לחיות? בניגוד לשאלת קליאופטרה, כאן האתגר הוא לעצם אפשרות התחייה. הדף מסתיים בקושיה, בלי להביא כאן את התשובה.
בנו טבלה לשלוש הראיות הראשונות של רבן גמליאל: מקור הפסוק, נקודת הראיה והפירוש החלופי שהוצע. הוסיפו שורה לראיה מ״לתת להם״ והסבירו מה משתנה בה.
הדף בונה ראיות לתחיית המתים מתוך דיוק בפסוקים, ובוחן אותן מול קריאות חלופיות. הדיון בתרומה מדגיש את האחריות הכרוכה בנתינתה, והדיון בכרת מברר את משמעות הכפילות ואת מקומה של תשובה. בסוף הדף שאלת קיסר נשארת פתוחה להמשך.
בדקו את עצמכם לפני שתסמנו את השיעור כהושלם.
מהו יסוד הראיה של רבי יוחנן מן המילים ״לאהרן הכהן״?
