מנה ומאתיים - טענת ברי ושמא

מנה הוא מאה זוז; מאתיים הם מאתיים זוז. תחילה מפרידים בין סכום התביעה לבין חוזק הטענה. בתביעת החוב התובע טוען ברי והנתבע משיב שמא. רב הונא ורב יהודה מעדיפים את הברי. רב נחמן ורבי יוחנן משאירים את הכסף בחזקת בעליו. במשנה האישה טוענת שנאנסה לאחר האירוסין, והבעל מייחס את אובדן הבתולים לזמן שלפניהם. אף שלשונו נחרצת, בדיון זה אין לו ידיעה ודאית על מועד האירוע. בהמשך מבחינה הגמרא בין ברי לבדו לבין ברי הנתמך במיגו או בחזקה.

1. 01·משנה / ברייתאכתובות יב ע״ב

   הִיא אוֹמֶרֶת: מִשֶּׁאֵרַסְתַּנִי נֶאֱנַסְתִּי, וְנִסְתַּחֲפָה שָׂדֵהוּ. וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא אֵרַסְתִּיךָ, וְהָיָה מִקָּחִי מִקָּח טָעוּת

   האישה אומרת שנאנסה לאחר האירוסין. הבעל טוען שהדבר קרה קודם לכן ושמקחו מקח טעות. רבן גמליאל ורבי אליעזר מאמינים לה; רבי יהושע דורש ראיה.

2. 02·שאלת הגמרא

   הגמרא מציבה מקרה מבחן: תביעת מנה מול תשובת איני יודע. רב הונא ורב יהודה מחייבים משום שברי עדיף. רב נחמן ורבי יוחנן פוטרים מכוח חזקת הממון.

3. 03·רְאָיָה

   אביי מקשר את עמדת המחייבים לשמואל. שמואל פוסק כרבן גמליאל גם במשנה הראשונה, אף שיש בה הוצאת ממון. לכאורה זו תמיכה בהעדפת ברי.

4. 04·קֻשְׁיָא

   האם מחלוקת האמוראים מקבילה בהכרח למחלוקת התנאים? לפי הצעה זו רב נחמן ורבי יוחנן עומדים דווקא לצד רבי יהושע.

5. 05·תֵּרוּץ

   רב נחמן דוחה את ההכרח. הוא יכול להסכים לרבן גמליאל: לאישה יש מיגו, או לחלופין חזקת בתולים. לתובע החוב אין תמיכה מקבילה.

6. 06·רְאָיָה

   הגמרא מאשרת את ההבחנה. ההלכה כרב נחמן בדיני ממונות, ושמואל פוסק כאן כרבן גמליאל. בלי ההבחנה הייתה נוצרת סתירה בין הפסיקות.

7. 07·שאלת הגמרא

   במשנת מוכת עץ נבנית מפת סכומים נוספת. רבי יוחנן מפרש: היא תובעת מאתיים והוא מודה במנה, לפי רבי מאיר. רבי אלעזר מפרש: היא תובעת מנה והוא טוען שאינה זכאית לכלום, לפי חכמים.

8. 08·מסקנת הסוגיה

   מפרידים בין שני צירי הבניין: סכום התביעה והתמיכה בטענה. אין להסיק שרבן גמליאל מוציא ממון על סמך ברי לבדו. לפי רבי יוחנן, המשנה הראשונה מבליטה שרבי יהושע אינו מאמין אף כשיש מיגו; השנייה מבליטה שרבן גמליאל מאמין גם בלעדיו.