נבנה מפת טיעון מלאה של העמוד: מתי חוששים שגט שנמצא שייך לאדם אחר, ומה עשוי להסיר את החשש. נבחין בין הודאת הבעל, מקום המציאה, כפילות שמות ועדות או סימן המזהים את המסמך עצמו.
לפניכם כל לשון הגמרא של הדף, מילה במילה, מחולקת לשלבי הסוגיה: משנה, שאלה, קושיה, תירוץ, ראיה ומסקנה. קראו כל שלב במקור, ורק אחר כך את ההסבר.
חָיְישִׁינַן לִשְׁנֵי שְׁוִירֵי, וַאֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה: פּוֹק עַיֵּין בָּהּ, דִּלְאוּרְתָּא בָּעֵי מִינָּךְ רַב הוּנָא. נְפַק, דַּק וְאַשְׁכַּח. דִּתְנַן: כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר.
העמוד נפתח באמצע דיון: חוששים שמא קיימים שני מקומות בשם שוירי, ולכן שם המקום אינו מזהה לבדו את הגט. רב חסדא שולח את רבה לעיין לקראת שאלתו של רב הונא בערב. רבה מוצא בסיס במשנה: ״כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר״. הוא מבקש ללמוד מהיתר ההחזרה שאין מרחיבים את חשש הכפילות בלי גבול. זהו יסוד ראייתו, אך את התנאים שבהם היא פועלת תברר הגמרא מיד.
וְהָא בֵּי דִינָא דְּרַב הוּנָא, דְּכִי מְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת דָּמֵי, וְקָא פָּשֵׁיט רַבָּה דְּיַחְזִיר, אַלְמָא אִי הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן – אִין, אִי לָא – לָא.
בית דינו של רב הונא דומה למקום ששיירות מצויות בו, מפני שרבים מגיעים אליו. למרות זאת, רבה פושט שיש להחזיר במקרה הנידון. מכאן שהימצאות עוברים ושבים אינה מספיקה לשיטתו כדי לחשוש לגט אחר. במקום כזה חוששים כאשר הוחזקו שני אנשים בעלי השמות הזהים הנוגעים לגט, ולא כאשר הכפילות היא אפשרות בלבד. הסברה מצרפת סיכון הנובע מן המקום לנתון ממשי של כפילות.
עֲבַד רַבָּה עוֹבָדָא בְּהָהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּי כִיתָּנָא דְּפוּמְבְּדִיתָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: הֵיכָא דִּמְזַבְּנִי כִּיתָּנָא וְהוּא שֶׁלֹּא הוּחְזְקוּ, אַף עַל גַּב דִּשְׁכִיחָן שְׁיָירָתָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הֵיכָא דְּתָרוּ כִּיתָּנָא וְאַף עַל גַּב דְּהוּחְזְקוּ, דְּלָא (שְׁכִיחָא שְׁיָירוֹת).
רבה מיישם את שיטתו בגט שנמצא בבית הפשתן בפומבדיתא. לפי מסורת אחת, זהו מקום מכירת פשתן, ששיירות מצויות בו, אך לא הוחזקו בו שמות זהים. לפי המסורת האחרת, זהו מקום שריית פשתן, שאין בו שיירות מצויות, אף שהוחזקו שמות זהים. שתי המסורות מציגות אותו עיקרון באמצעות נתון חסר אחר: אין כאן צירוף של שני גורמי החשש. המעשה בונה בדיקה מעשית לשיטה, ולא חריגה ממנה.
רַבִּי זֵירָא רָמֵי מַתְנִיתִין אַבָּרַיְיתָא וּמְשַׁנֵּי. תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד הֵימֶנּוּ, מְצָאוֹ לְאַלְתַּר – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. וּרְמִינְהִי: מָצָא גֵּט אִשָּׁה בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחְזִיר לְאִשָּׁה. אֵין הַבַּעַל מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. קָתָנֵי מִיהַת בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל מוֹדֶה – יַחְזִיר לָאִשָּׁה, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה!
רבי זירא מעמיד סתירה בין משנה לברייתא. המשנה פוסלת גט שאבד לשליח ונמצא שלא לאלתר, ואילו הברייתא מורה להחזיר גט שנמצא בשוק כאשר הבעל מודה. כאשר הבעל אינו מודה, הברייתא אוסרת להחזירו לאיש או לאישה. מוקד הקושיה הוא שהיתר ההחזרה בהודאת הבעל אינו מוגבל בברייתא לזמן קצר. הודאת הבעל אינה מוכיחה כשלעצמה שהנייר שנמצא הוא הנייר שלו, ולכן עדיין צריך להסביר מה נעשה בחשש ההחלפה. כך נבדלים שני צירי בירור המוכרים מדיוני השבת שטרות בבבא מציעא: זכאות לקבלת השטר וזהות השטר עצמו.
וּמְשַׁנֵּי: כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְכָאן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת.
רבי זירא מחלק בין מקומות לפי תנועת העוברים והשבים. המשנה המחמירה עוסקת במקום ששיירות מצויות בו. הברייתא המתירה עוסקת במקום שאין שיירות מצויות בו. במקום עמוס, חלוף הזמן מאפשר לחשוש שהגט הנמצא הגיע מאדם אחר. במקום שאינו עמוס, חשש זה נחלש, ולכן שני המקורות אינם חייבים לעסוק באותו מצב.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ דְּלָא נַהְדַּר, וְהַיְינוּ דְּרַבָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף עַל גַּב דְּלָא הוּחְזְקוּ לָא נַהְדַּר, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה.
הגמרא מוסרת שתי גרסאות להיקף חומרתו של רבי זירא. לפי הראשונה, גם במקום ששיירות מצויות בו אין מונעים החזרה אלא אם הוחזקו שמות זהים. לפי גרסה זו, רבי זירא מסכים לרבה. לפי השנייה, במקום כזה אין מחזירים גם בלי שהוחזקו שמות זהים. כאן הוא חולק על רבה: תנועת האנשים מספיקה לעורר חשש, אף שאין לפנינו כפילות ידועה.
בִּשְׁלָמָא רַבָּה לָא אָמַר כְּרַבִּי זֵירָא, מַתְנִיתִין אַלִּימָא לֵיהּ לְאַקְשׁוֹיֵי. אֶלָּא רַבִּי זֵירָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבָּה?
הגמרא בודקת מדוע רבה ורבי זירא בנו את הקושיה ממקורות שונים. רבה, בדיון הקודם, העדיף להקשות ממשנה, מפני שהיא מקור חזק יותר לצורך הצגת הסתירה. בכך מובן מדוע לא בחר בברייתא של רבי זירא. אך מדוע רבי זירא לא השתמש באותה משנה שבה השתמש רבה? השאלה בוחנת את יסודות הראיה, ולא רק את התוצאה ההלכתית של הדיון.
אָמַר לָךְ, מִי קָא תָנֵי: הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה? דִּלְמָא הָא אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין, וּלְעוֹלָם כִּדְקַיְימָא לַן לְאַלְתַּר.
רבי זירא יכול להשיב שהמשנה אינה אומרת במפורש שמחזירים גם לאחר זמן מרובה. מן המשנה הקודמת אפשר לדייק שאם הבעל אמר ״תנו״, נותנים. אך היתר זה יכול להתייחס דווקא למציאה לאלתר. אם כך, אין ממנה סתירה למשנת השליח שאיבד גט. התירוץ מפרק הנחה סמויה: היתר החזרה אינו בהכרח היתר בכל פרק זמן.
לְמַאן דְּאָמַר לְרַבִּי זֵירָא בִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הוּחְזְקוּ שְׁנֵי יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וּפְלִיגָא דְּרַבָּה, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי?
הגמרא חוזרת דווקא למסורת שבה רבי זירא חולק על רבה. לפי מסורת זו, רבי זירא חושש במקום ששיירות מצויות בו גם בלי כפילות שמות ידועה. כעת נשאל מהו יסוד המחלוקת ביניהם. לא די לומר שאחד מחמיר ואחד מקל. יש לברר כיצד כל אחד קורא את המקור שעליו רבה בנה את ראייתו.
רַבָּה סָבַר דְּקָתָנֵי כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה יַחְזִיר, דְּאִשְׁתְּכַח בְּבֵית דִּין עָסְקִינַן, וּבֵית דִּין כִּמְקוֹם שֶׁהַשְּׁיָירוֹת מְצוּיוֹת, וְהוּא שֶׁהוּחְזְקוּ – לֹא יַחְזִיר, לֹא הוּחְזְקוּ – יַחְזִיר. וְרַבִּי זֵירָא אָמַר לָךְ: מִי קָתָנֵי ״כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין שֶׁנִּמְצְאוּ בְּבֵית דִּין״? ״כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין יַחְזִיר״ קָתָנֵי, וּלְעוֹלָם דְּאִשְׁתְּכַח אַבָּרַאי.
רבה קורא את דין ״כל מעשה בית דין״ כעוסק במסמך שנמצא בבית דין עצמו. בית דין הוא מקום שרבים מגיעים אליו, ולכן ההיתר להחזיר מוכיח שתנועה מרובה לבדה אינה אוסרת. לשיטתו, במקום כזה דרושה גם כפילות שמות ידועה כדי שלא להחזיר. רבי זירא דוחה את ההנחה בדבר מקום המציאה: המשנה מתארת את סוג המסמך, ולא אומרת שנמצא בבית דין. אפשר להעמידה במסמך שנמצא בחוץ, במקום שאין שיירות מצויות בו. כך מתבטלת הראיה נגדו, בלי לשנות את לשון המשנה.
רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, כְּגוֹן דְּקָא אָמְרִי עֵדִים: מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן.
רבי ירמיה מציע דרך נוספת ליישב את היתר החזרת הגט עם החשש לגט אחר. מדובר בעדים האומרים שמעולם לא חתמו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. כך הזיהוי אינו נשען רק על שכיחות העוברים והשבים או על היעדר שמות כפולים. דברי העדים שוללים גט נוסף בעל השמות האלה שנחתם על ידם. התירוץ מעביר את מרכז הכובד מנתוני הסביבה לייחודו של המסמך.
אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אִתְרְמִי שְׁמָא כִּשְׁמָא, וְעֵדִים כְּעֵדִים, קָא מַשְׁמַע לַן.
בתוך הקטע נשאלת קושיה על רבי ירמיה: אם כך, מה החידוש בהיתר? הגמרא משיבה שעדיין היה אפשר לדמיין צירוף כפול של זהויות. אולי יש אדם אחר בעל אותו שם, וגם עדים אחרים ששמותיהם כשמות העדים האלה. דברי העדים הראשונים אינם שוללים אפשרות זו מבחינה לוגית. החידוש הוא שאין חוששים לצירוף הזה, ולכן עדותם מועילה במסגרת התירוץ.
רַב אָשֵׁי אָמַר, כְּגוֹן דְּקָא אָמַר: נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית. וְדַוְקָא בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, אֲבָל נֶקֶב בְּעָלְמָא – לָא. רַב אָשֵׁי מְסַפְּקָא לֵיהּ סִימָנִים אִי דְּאוֹרָיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן.
רב אשי מעמיד את היתר ההחזרה במקרה שבו נמסר סימן מדויק: נקב בצד אות מסוימת. הגמרא מדגישה שלא די באמירה שיש בגט נקב כלשהו. מיקום הנקב ביחס לאות מעניק זיהוי ממוקד במיוחד, ולא רק תכונה העשויה להופיע במסמכים רבים. רב אשי מסופק אם תוקפם של סימנים רגילים הוא מן התורה או מדרבנן. לכן אין לבסס כאן את זיהוי הגט על סימן רגיל, כאשר הזיהוי נוגע להיתר נישואין מן התורה. זהו חיבור מרכזי לדיני השבת אבדה בבבא מציעא: יש להבחין בין דרגות הזיהוי ובין התוקף המשפטי הנדרש בכל תחום.
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה
הטקסט הנתון מסתיים בשם ״רבה בר בר חנה״ בלבד. זהו פתיח ליחידה הבאה, ולא משפט הלכתי שלם. עדיין לא נאמר כאן מה עשה או מה אמר. לכן נסמן את גבול הלימוד ולא נצרף לשם הזה תוכן שאינו מופיע בקטע. בשלב זה אין ממנו ראיה נוספת לשאלת הסימנים.
בנו טבלה של ארבעת הצירופים: שיירות מצויות או אינן מצויות, והוחזקו או לא הוחזקו שמות זהים. מלאו את עמדת רבה ואת שתי המסורות בדעת רבי זירא ביחס לחשש ההחלפה לאחר זמן, וציינו ליד כל מסקנה את הקטע התומך בה; הפרידו בין מסקנה מפורשת לבין מסקנה הנלמדת ממבנה התירוץ.
העמוד מפריד בין הסכמה להחזרת גט לבין בירור שזהו הגט הנכון. רבה ושתי המסורות בדעת רבי זירא מציבים ספים שונים לחשש ההחלפה, ואילו רבי ירמיה ורב אשי מציעים זיהוי ממוקד יותר. סוף הטקסט פותח בשם רבה בר בר חנה בלבד, ולכן אין בו עדיין מעשה או הכרעה נוספים.
בדקו את עצמכם לפני שתסמנו את השיעור כהושלם.
לפי רבה, מה נדרש כדי לחשוש להחלפה במקום ששיירות מצויות בו, במסגרת הדיון כאן?
הסברים ותרגומים מקוריים: בוני התלמוד. הציטוטים נבדקו מול נוסח הגמרא באתר; ההסברים והתרגולים לא עברו הגהה רבנית ואינם פסיקה הלכתית.
