רות פרק ב׳

מודע — קרוב בן אחיו של אלימלך היה אמרו רבותינו ז"ל אלימלך ושלמון אבי בועז ופלוני אלמוני הגואל ואבי נעמי כולם בני נחשון בן עמינדב היו ולא הועילו להם זכות אבותם בצאתם מהארץ לחוצה לארץ:

אלכה נא השדה — לאחד משדות אנשי העיר אחרי אחד מהם אשר אמצא חן בעיניו שלא יגער בי:

ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו — אחר מי אשר אמצא חן בעיניו:

ותבא ותלקט בשדה — מצינו במדרש רות עד לא אזלת אתת שהוא אומר ותבא ואחר ותלקט אלא שהיתה מסמנת הדרכים קודם שנכנסה לשדה והלכה ובאה וחזרה לעיר כדי לעשות סימנים וציונים שלא תטעה בשבילין ותדע לשוב:

ויקר מקרה לבא בחלקת השדה אשר לבועז:

למי הנערה הזאת — וכי דרכו של בועז לשאול בנשים אלא דברי צניעות וחכמה ראה בה שתי שבלים לקטה שלשה אינה לקטה והיתה מלקטת עומדות מעומד ושוכבות מיושב כדי שלא תשחה:

השבה עם נעמי — הטעם למעלה תחת השי"ן לפי שהוא לשון עבר ואינה לשון פועלת:

ותאמר — בלבה:

אלקטה נא — לקט השבלים:

ואספתי בעמרים — שכחה של עמרים

וצמית והלכת אל הכלים — ואם תצמאי אל תכלמי מלכת ולשתות מכלי המים אשר ישאבון הנערים:

לא אהיה כאחת שפחתך — איני חשובה כאחת מן השפחות שלך:

וטבלת פתך בחומץ — מכאן שהחומץ יפה לשרב:

ויצבט לה קלי — ויושט לה ואין לו דמיון במקרא אלא בלשון משנה אחוריים ותוך ובית הצביטה:

וגם של תשלו שכח תשכחו עשו עצמיכם כאילו אתם שוכחים תרגום כל שגגה שלותא וכן על השל, דבר אחר לשון כי ישל זיתך:

צבתים — עמרים קטנים יש דוגמתו בלשון משנה מצאן צבתים או כריכות:

יהי מכירך ברוך — בעל השדה שנשא ונתן לך פנים ללקט בשדהו:

את החיים ואת המתים — שזן ומפרנס את החיים ונטפל בצורכי המתים:

ולנעמי מודע לאישה, יודיעני שהגם שנעמי לפי עניה עתה היה טוב לה אם היתה מבקשת משען לחם מבועז קרובה העשיר בחרה יותר שכלתה תביא לחמה מלקט עניים שזכתה לה התורה והוא כאלו היא פרנסתה ממתנת ה' בעת עוני מלפנות לקבל חסד מקרובה אשר היה מכירה בעת עשרה ובושה לגלות לפניו מחסורה ובשגם כבר היה בלבה כי הוא יגאל את השדה ואת רות אהובתה, ולבל נאמר שלכן לא פנתה אל בועז מפני שיראה שישיב פניה ריקם ע"ז הקדים שבועז היה מנהל אותה בלחם אם מצד שהי' מודע ומכיר ואוהב בין לנעמי בין לאישה עז"א ולנעמי מודע לאישה [ומודע ר"ל אוהבה ומכירה היטב לא אח רחוק] וגם היה ממשפחת אלימלך והוא בעצמו היה איש גבור חיל שכבר בארתי (בפ' יתרו י"ח כ"ה) ששם אנשי חיל כולל כל המדות הטובות ובכללם הנדיבות ושנאת הבצע, והיה איש גדול נודע בשם שעז"א ושמו בועז וא"כ בודאי לא היה מעלים עיניו משאר בשרו:

ותאמר רות, מספר צדקת רות וטיב מדותיה שהגם שהיתה אמונה עלי תולע ולדעת חז"ל היתה בת מלך מואב, הסכימה ללכת ללקוט כאחד העניים, ב] שלא חפצה שגם חמותה תלך עמה שדי בזיון וכלמה אחר שנודעה בעיר הזאת לגברת ועשירה, וקבלה ע"ע שהיא תלך בשאין מכירים אותה, שעז"א ותאמר רות המואביה ר"ל שהיא ממדינה אחרת ולא תבוש והיא תפרנס את חמותה בכבוד, ואמרה אלכה נא השדה, ר"ל לא בכרם שיש שם סכנה לעלות באילנות, ואמרה ואלקטה בשבלים ר"ל שלא תקח רק לקט שאין העניים מקפידים ע"ז שיש שדות הרבה וכ"א מלקט בשדה מיוחד, משא"כ פאה שכל אחד חוטף מחברו שהדין הוא אם צ"ט אומרים לחלק וא' אומר לבוז שומעים למי שאומר לבוז, וא"כ יבוזו העניים בזרוע כחם ואם תרצה לבוז יפגעו בה מרי נפש, וגם בהלקט אמרה אחר אשר אמצא חן בעיניו, שאם אראה בעל השדה מביט עלי בעין רעה לא אלקט שם, עד שאראה שמצאתי חן ושלא יגיע לי בזיון מהקוצרים או יתר העניים:

ותלך, וספר שלא הלכה דרך רב רק תכף שהלכה ותבוא [בשדה] ותלקט בשדה, כי השדה של בועז היה קרוב לביתה ותבוא שם תכף, והגם שהיה בבוקר שאז מחלקים פאה כמ"ש (בפ"ד דפאה) שלש אבעיות ביום, לא הלכה אל מקום הפאה שהוא בסוף השדה רק ותבוא ותלקט, שהלכה תכף ללקט לקט לבד, וע"כ לקטה אחרי הקוצרים לא אחרי עניים המלקטים כי לקטה היא לבדה. ויקר מקרה, המקרה הוא דבר שאינו מחויב מסבת הרגילות, ויספר הכתוב שהגם שנראה שמה שבאת אל שדה הזה דוקא הוא מקרה גמור, באמת היא מקרה, ר"ל מקרה מיוחד לצרכה, ולפ"ז היה מקרה השגחיית כי בענינים שירצה ה' להוציא ענין כולל לתועלת הכלל שם תלוה ההשגחה אל מעשים המקריים, כמ"ש אליעזר הקרה נא לפני היום, שרצה בזה שלא ימתין ה' עד יקדמו הסבות הממציאות והמחייבות את הדבר רק שיבא הדבר בדרך מקרה בלתי נתלה מסבות ממציאות ומחייבות אותו, וכן יאמר שהמקרה הזה היה השגחיי והיה מקרה מכוון לצרכה, שה' הזמין שהשדה שתבוא בו ראשונה ושתבחר ללקט שם יהיה השדה אשר לבועז וזה סבב ה' בעבור שבועז היה ממשפחת אלימלך, והיה מוכן להיות הגואל וליבמה שתצא מזה מלכות בית דוד:

והנה בועז בא, כ"מ שנאמר והנה מורה דבר חדש, שבועז לא היה רגיל לבא אל השדה והיה גם זה מקרה חדש בהשגחת ה' שבועז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים ה' עמכם, חז"ל אמרו שבועז ובית דינו תקנו שיהיו שואלים שלום חברו בשם, והיה בעצת הסנהדרין כמ"ש בברכות (דף סג) וכי תימא בועז מדעתא דנפשיה עביד וכו' כי אין להזכיר ש"ש לבטלה וכמ"ש בספרא (ויקרא סי' יד) דלא לימא לה' קרבן וכו', אך בראותם אז שהי' ביניהם גזל משפט וצדק וגם אל שופטיהם לא שמעו כמ"ש ויהי בימי שפוט השופטים, וכאשר נתמנה בועז לשופט תקן שיהיו שואלים שלום חברו בשם, לקבוע בלבם כי ה' משמים משקיף עליהם ועל שלומם, ושלום הקבוץ משתתף עם השגחת ה' עד שה' הנקרא שלום משתתף עם שלום שבין אדם לחברו, וגם התעוררות שישוו ה' לנגדם תמיד וגם בדברים שבינם לבין רעיהם ודרישת שלומם וטובתם, ועז"א והנה בועז בא מבית לחם שמספר שנעשה דבר חדש בבית לחם במושב הזקנים שע"ז מורה מלת והנה, ובועז בא משם בדבר החדש שאמר לקוצרים ה' עמכם, ועפ"ז הזכירו גם הם ש"ש שיברכהו ה', וכמ"ש ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם וכו' וכמש"פ שם:

ויאמר בועז לנערו, כאשר ראה בועז את רות מלקטת לבדה בשדה ולפניה עמרים הרבה (כי עד הערב לקטה כאיפה שעורים) חשב שהיא אחת מנשי או מבנות הקוצרים, וחשב שהקוצר אישה או אביה גרש יתר העניים שתלקט היא לבדה, והניחה לאסוף גם מן העמרים וע"כ שאל לנער הנצב על הקוצרים ומשגיח עליהם למי הנערה הזאת, ר"ל למי מן הקוצרים האלה:

השאלות (ו — ט) למה האריך הנער בדברים שלא נשאל עליהם וללא צורך. ומ"ש בועז אל תלכי ללקוט וגם לא תעבורי מזה הוא כפל לשון, ומהו החדוש שתשתה מים:

ויען, ויאמר, ענה על שאלותיו, וגם אמר אליו דברים שלא שאל עליהם, על שאלתו למי הנערה הזאת השיב, אינה של הקוצרים רק נערה מואביה היא, ולא תשאל איך אתן לקט לעניי עכו"ם, אמר השבה עם נעמי משדי מואב שנתגיירה ומגיע לה לקט:

ותאמר, זה אמר לו מה שלא שאל, שלא לקחה לא חלק בפאה ובשכחה רק לקט לבד וז"ש שאמרה אלקטה בשבלים אחרי הקוצרים ואספתי בעמרים, ר"ל שהעניים אחר שלקחו חלקם בפאה הלכו להם לשדות אחרים כי יש שדות רבות כמספר העניים, וכשרואים שיש בשדה זו מלקט א' הולך כ"א לשדה אחרת ששם לוקט לבדו, והיא נשארה פה ללקט אחרי הקוצרים (לא אחרי המלקטים שלא נמצא זולתה), ואמרה ואספתי בעמרים, ר"ל שכל מה שאספה בכדי עומר עשתה ממנו עומר, ולא תאמר שגנבה עומר מן העמרים של השדה כי אספה אחרי הקוצרים וסמוך להם, וראו שלא לקחה דבר שלא כשורה, ולא תתפלא שיש לה עמרים רבים כי ותבוא ותעמוד ומפרש ותבוא מאז הבקר ותעמוד עד עתה שעד עתה לא נחה רגע רק עתה בבא בועז ישבה לנוח מעט בבית שהי' שם בשדה שיאכלו הפועלים וינוחו שם, אמר זה שבתה הבית מעט, זה רגע שישבה לנוח בבית שהיה שם וישבה רק מעט ועד עתה לא הרגיעה רגע וע"כ אספה אלומות:

ויאמר בועז הלוא שמעת בתי, איך דנים אותך פה לכף זכות ועל כן אל תלכי ללקוט בשדה אחר, שיוכל להיות שבעל השדה שם לא יפיק ממך רצון, וגם לא תעבורי מזה, אף בשדותי (כי בועז היה לו שדות רבים) לא תעבורי לשדה אחר, שיוכל היות שהנערים שם והממונה עליהם ישנאו אותך, ויותר מזה וכה תדבקין עם נערותי, כי גם בשדה זה היו בצד א' פועלים נערים, ובצד א' נערות שקצרו את השדה לא תלכי ללקט בצד של הנערים רק בצד של הנערות:

עיניך, לכן תשים עיניך בשדה אשר יקצורון הנערות, והלכת אחריהן של הנערות ולא תירא שזאת יחר להנערים מה שאת מתרחקת כי הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך, ולא זאת לבד כי וצמית והלכת אל הכלים ר"ל כי מצאנו שדוד אמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, מבואר שבבור ההוא היו מים טובים מאד ובאשר השער הוא מושב הסנהדרין לא הניחו שם נערות לשאוב מים, והיו הנערים שואבים שם מים לשתיה ויען היה טורח גדול ללכת עד שם לא היו נותנים להעניים מן המים ההם רק מים אחרים ששאבו ממקום קרוב, ואמר לה שהיא תשאב מן המים ששאבו הנערים כי צוה להם שלא ימחו בידה:

ותפול וגו' מדוע מצאתי חן, ר"ל שמה שאתה מקרב אותי כ"כ יהיה או מצד שאני בעצמי מצאתי חן שראית בי דבר טוב או צד שאתה מכיר את משפחתי תעשה זאת למענם, על הא' אמרה מדוע מצאתי חן מה הטוב אשר ראית בי, ועל השני אמרה הלא אנכי נכריה:

ויען בועז ויאמר לה, מה שמצאת חן בעיני הוא מפני שני דברים — א] כי הוגד לי כל אשר עשית את חמותך, שזה מורה על טיב מדתך וטיב לבך שלרוב הכלה שונאת את חמותה בפרט אחרי מות אישך ואת היית לה לעוזר וסומך, והדבר השני הוא הגירות שהיה לש"ש שלא בעבור איזה פניה מאיזה תועלת חיצוני שתשיג עי"כ, שהלא עזבת אביך ואמך ותלכי אל עם אשר לא ידעת, וא"כ היה הגרות לש"ש:

השאלות (יב) למה כפל ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה:

ישלם, נגד מה שעשית עם חמותך ישלם ה' פעלך, ונגד מה שהתגיירת תהי משכרתך שלמה מעם ה', מצד שהוא אלהי ישראל ומשגיח עליהם ועל הגרים הנלוים עליהם. ובמדרש אמר ר' חסא אשר באת לחסות תחת כנפיו, והוא עפ"י מה שכתבתי בפי' התו"ה (קדושים סי' למ"ד) שיש הבדל בין שכר ובין פעולה, ובין שכיר ובין פועל, שהפועל או אומן יקבל שכר בעד המלאכה אשר עשה, למשל החייט עשה בגד ומקבל שכר מלאכתו, וזה נקרא פעולה שלוקח שכר פעולתו, אבל השכיר מושכר לזמן קצוב למשל שלש שנים, בין יעשה איזה מלאכה בין לא יעשה. והנה על כל מצוה ומצוה יקבל שכר בפ"ע כפועל ועז"א ישלם ה' פעלך, אולם על מה שבאה להתגייר שאז קבלה עליה לעבוד עבודת ה' ולקיים כל מצותיו והיא כמושכרת לו כל ימי חייה לעבוד עבודתו, ומאז מגיע לה שכר שכיר שישלם לה שכר תמידי בין תעשה בין לא תעשה [שאף שלא תגיע איזו מצוה לידה בכ"ז תקבל שכרה משלם] ועז"א ותהי משכרתך שלמה ר"ל שכר תמידי זה בעבור אשר באת לחסות שאז נעשית שכירה לה' על כל ימי חייך ומגיע לך שכר תמידי, וע"ז אמר ר' חסא אשר באת לחסות ר"ל שעל שעה זו מגיע לך השכר התמידי וחוץ מזה בכל פעם שתקיים מצוה בפועל מגיע שכר פעולה ביחוד חוץ מן השכר הכולל. והנה כבר חקרתי בדרושי אה"ש שאחר שזה בעצמו שיזכה האדם לעשות מצות ה' ולעבוד עבודת המלך הגדול ית' הוא השכר היותר גדול, אם מצד השלמות הנפשי שיקנה ע"י עשית המצוה אם מצד שבזה הוא עבד מלך גדול בורא כל, וא"כ יפלא למה הבטיח בכל התורה שכר מצות הלא קיום המצוה בעצמה הוא השכר היותר גדול [עד"ש שכר מצוה מצוה שהמצוה בעצמה היא השכר היותר גדול של המצוה], ואמרתי שבאמת למי שיש לו לב להבין ונפש להרגיש נועם המצוה ועריבותה א"צ להבטיח לו שכר זולת המצוה בעצמה, אבל באשר רוב בני אדם אין משיגים נועם המצוה והאושר הגדול שיקנו על ידה הוצרך להבטיח שכר עה"ז שזה מורגש אצלם כדי שיעשו המצוה בעבור תקות השכר עד יגיעו למדרגה להרגיש ולהבין לעשות המצוה לשמה מצד המצוה בעצמה, וז"ש ישלם ה' פעלך היינו שה' יתן לך שכר פעולתך אבל האמת היא ותהי משכרתך שלמה מעם ה', ר"ל שעיקר השכר בשלמות יהיה זה בעצמו מה שבאת לחסות תחת כנפיו, שזה עצמו הוא השכר השלם בלא חסרון כלל ועז"א ר' חסא אשר באת לחסות ר"ל שזה עצמו הוא עיקר השכר:

ותאמר אמצא חן, אחר שהודיע לה מדוע מצאה חן בעיניו אמרה כן יהי רצון שאמצא חן להבא, כי נחמתני, ר"ל בדבור הראשון שהודיע לה שהוא מקרב אותה ושתמצא פרנסתה ע"י לקט שדותיו נחם אותי במה שלא מצאה נוחם ממות בעלה שנשארה בלי תומך בידה כי מצאה משען לחם אצלו. ובדבור השני דברת על לב שפחתך רואה אני שנחשבת בעיניך כאחת שפחותיך שקבלו ג"כ דת ישראל כדין השפחות שבבית ישראל ודברת על לבן להודיע להן כי שכרן בעד גרותן מובטח מה' כן דברת אלי, וזה אצלי לכבוד גדול כי אנכי בעיני לא אהיה כאחת שפחתך ואני בעיני פחותה וירודה מהן ואתה העליתני למעלה הזאת להיות כאחת שפחתיך:

ויאמר לה בועז — בתוך כך הגיע עת האוכל ובועז אכל בשלחן אחד עם הקוצרים, כי הפועלים שעושים בשכרם אין מברכים בהמ"ז רק שתי ברכות אבל כשבעה"ב מסב עמהם מברכים כתקנם כמ"ש בברכות (דף ט"ז) ובודאי היה מסב עמהם לחייבם בבהמ"ז ובועז ישב בראש והקוצרים ישבו למטה ואמר לה גשי הלם שתשב למעלה בצד בועז [ומלת הלום מציין תמיד מקום נעלה ממדרגתו ועז"א אין הלום אלא מלכות]. ואכלת מן הלחם, הלחם הוא השלם והפת הוא החתוך לפתיתין (התו"ה ויקרא) נתן לה לחם שלם שיהיה שלה (שלכן לקחה המותר לביתה) וא"ל שתאכל מן כל הלחם, והפת שתחתוך ממנו לאכלו בסעודה זו תטבול בחומץ, ותשב אולם היא לא ישבה אצל בועז רק למטה מצד הקוצרים, והוסיף והושיט לה קליות למעדנים ונתן לה בשפע עד ששבעה והותירה:

השאלות (טו — יט) למה כפל ולא תכלימוה ולא תגערו בה תלקט ולקטה:

למה כפלה איפה לקטת ואנה עשית — ומ"ש אשר עשיתי עמו אין לו מובן:

ותקם ללקט — מספר כי לא המתינה עד שיברכו הפועלים ברכת המזון כי אין מצרפים נשים לזימון מפני פריצותא ותכף קמה ללקט, ואז צוה בועז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט, ר"ל אם תלקט בין העמרים לא תלכו לעיין אחריה אם לא גנבה איזה עומר שבזה תכלימוה כי נחשדה כגנב:

וגם של תשלו לה מן הצבתים, שתניחו צבתים בתורת שכחה כדי שתקח אותם, ואמר ועזבתם כי צבתים אלה חייבים בתו"מ אחר שבאמת אינם שכחה עז"א תקנה שיפקירו אותם והפקר פטור מתו"מ, ולקטה ולא תגערו בה, ר"ל ובכל אופן שתלקט לא תגערו בה אף שתלקט שלא כדין, ובזה כלל הכל שתוכל לקחת כאות נפשה כי כונתו לפרנסה בכבוד:

ותלקט, אולם היא לא לקחה צבתים של שכחה רק ותלקט לקט לבד, ולא לקטה בין העמרים רק בשדה רק שלקטה עד הערב ולכן אספה הרבה, ותחבט, כדי שתוכל לנשאו העיר ולא תשא את הקש והמוץ, ויהי כאיפה שעורים, שהוא הלקט העולה משדה כשהוא עושה ארבעה כור וחצי, כמ"ש בירושלמי דפאה דשעור נפילה ד' קבין לכור:

ותרא חמותה, ר"ל שראתה ותמהה ע"ז כי היה שלא כדרך לקט הנאסף ביום אחד, ונוסף לזה שנתנה לה מה שהותירה משבעה:

ותאמר — כי מן המאכל שנתנו לה מורה שלא לקטה בין העניים רק שעשתה איזה עבודה לאיש ונתן לה לחם וקליות עבור עבודתה והלקט שהביאה מורה שכל היום לקטה ולא עסקה בענין אחר, ועז"א איפה לקטת היום שהוא תמוה על רוב הלקט ואנה עשית שבהכרח עשית איזה פעולה אצל איש שלכן נתן לך לאכול כי אין נותנים אוכל ללוקטי הלקט, עכ"פ נראה שאיש אחד עשה לך מצד החסד והכיר אותך שמצאת חן בעיניו יהיה מכירך ברוך, ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו ר"ל שהגידה מה הדבר שעשתה עמו, כי הוא אמר לה שבעבור שעשתה חסד עם חמותה ובעבור שנתגיירה ע"כ מצאה חן בעיניו וע"כ נתן לה לאכול כי דבר זה הוא אצלו כאלו עשתה לו נחת רוח ודבר טוב בעיניו, ופרשה הדבר כי שם האיש (שדברים האלה נחשבים אצלו כאלו עשיתי עמו איזה טוב) הוא בועז שהוא שופט ישראל ודברים כאלה נוגעים לו כאילו קבל ממני איזה מעשה להנאתו:

ותאמר נעמי לכלתה, תחלה נתנה לו ברכה אשר לא עזב חסדו את החיים כי הבינה שעשה זאת לפרנס עי"כ בכבוד את נעמי ורות שהם חיים והם ממשפחתו, ואת המתים כי הבינה ג"כ שיעשה חסד עם המתים ע"י יבום שבזה יעשה טובה לנפש המת, ופרשה דבריה נגד מ"ש אשר לא עזב חסדו את החיים כי קרוב לנו האיש, וע"כ עושה חסד עם קרוביו החיים, ונגד מ"ש עם המתים אמרה מגואלנו הוא, והגואל צריך הוא ליבם שבזה יגאל נפש המת לבל ימחה שמו מישראל, ואמרה מגואלנו הוא כי יש עוד גואל והוא אחד מהם:

ותאמר רות המואביה, ורות לא הבינה ענין היבום רק מ"ש שהוא קרוב ושע"כ יעש עמהם חסד להחיותם, ע"ז אמרה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין באמת הוא אמר לה וכה תדבקין עם נערותי, רק באשר היא היתה מואביה ושם אין מתרחקים מן הנערים לא הבינה לדייק בדבריו וחשבה שכונתו שתדבק עם אנשיו שהנערים היו עיקר אצלה שחשבה שאחד מהם ישא אותה [וע"ז קראה המואביה כי בת ישראל היתה מבינה בין דבר נעמי שאמרה עם המתים בין דבר בועז שאמר עם נערותי] עכ"פ ממ"ש לה שתלקט אצלו עד סוף ימי הקציר הביאה ראיה לדברי חמותה כי יעשה זאת מצד שהוא קרובם:

ותאמר נעמי, אבל נעמי הבינה בשכלה שלא טוב שתדבק עם הנערים רק עם הנערות הקוצרות, ותאמר טוב בתי כי תצאי עם נערותיו, ר"ל לא עם נעריו, וכן שלא יפגעו בך בשדה אחר שלא תבואו לידי חשד:

ותדבק, וכן עשתה שדבקה בנערות בועז עד כלות קציר השעורים והחטים, וא' במדרש זמן זה נמשך ג' חדשים שהם חדשי הבחנה כדין הגיורת שלא תנשא קודם לכן, וע"כ אחר עבור זמן זה התחילה להשתדל שתתיבם, ותשב את חמותה, ר"ל אעפ"י שדבקה זמן רב בנערות בועז לא היה זה רק כ"ז שהוצרכה ללקט כמ"ש ותדבק בנערות בועז ללקט, אבל אחר שלא היה מה ללקט ישבה את חמותה ולא בקרה את נערות בועז כי אהבת חמותה עלתה בלבה על כלם: