עמוס פרק ז׳

כה הראני — פורענות שהיה רוצה להביא גובאי:

בתחלת עלות הלקש — ל' מלקוש שהתבואה עולה בקנה שלה:

והנה לקש — היה צומח אחרי גיזי המלך אחר שגזזו תבואת המלך עד שלא עלתה בקנה היו גוזזין אותה שחת להאכיל לבהמות וכן ת"י דאיתגזיזת שיחתא דמלכא ול' משנה היא קוצר לשחת ומאכיל לבהמה:

והיה אם כלה — כאשר כלה לאכול:

את עשב הארץ — באותה שדה:

ואמר אדני ה' סלח נא — ואל תשחת הארץ:

מי יקום יעקב — מאן יקום ויבעי על חטאיהון:

כי קטן — ארי מטלטלין:

נחם ה' על זאת — נתרצה בתפלתו ונעתר לי:

הראני — עוד פורענות להביא עליכם:

והנה קורא — את פמליא שלו לריב. אתכם בפורענות דליקת אש:

החלק — חלקת השדה:

על חומת אנך — על שורא דדינא וכן פתר דונש, אנך ל' ערבי חוט קו המשקולת העופרת אשר בה יביט בונה החומה ליישר הדימוס אף כאן הוא לשון קו משקולת משפט:

הנני שם אנך — הנני שופט אותם בקו שורת הדין:

עבור לו — להמתין להם על פשעיהם:

ומקדשי ישראל — הוא בית אל שנאמר כי מקדש מלך הוא:

על בית ירבעם — בן יואש:

כהן בית אל — כומר לע"ז שלו:

בחרב ימות ירבעם — והוא לא אמר כן אלא וקמתי על בית ירבעם והוא בנו זכריה שהרגו שלום בן יבש (מלכים ב טו):

חוזה — אתה שמתנבא עתידות:

לך ברח לך אל ארץ יהודה — ששם מקדשו של הקב"ה שאתה מתנבא בשמו:

ואכל שם לחם — לשון בזיון אמר לו שם יתנו לך פתיתי לחם בשכר שתתנבא להם:

ובית אל לא תוסיף עוד להנבא — שאין מזכירין כאן אלא שם ע"ז:

לא נביא אנכי — איני מנביאי שקר שלכם הנוטלים שכרם להנבא איני צריך לכל זאת ולא נהגתי כך אני שאני עשיר ובעל מקנה ונכסים כמו שת"י ארי מרי גיתי אנא ושקמין אית לי בשפלתא:

בוקר אנכי — רועה בקר:

ובולס שקמים — מחפש בשקמים לראו' איזה עתו לקוץ כדי להוסיף ענפים ואיזה ראוי לקורות שכן דרך שקוצצין בתולות השקמה ובולס כמו ובולש אלא שעמוס מגמגם בלשונו שכך אמרו למה נקרא שמו עמוס שהיה עמוס בלשונו וישראל קוראים אותו פסילוס כדאיתא בפסיקתא:

ולא תטיף — ל' נבואה הוא והרבה יש במקרא הטף אל דרום (יחזקאל כ"א):

כה הראני ה', כבר אמר למעלה (סי' ד') שה' העניש אותם בחמשה מיני עונשים כדי שישובו בתשובה והם לא שבו אל ה', ושלשה עונשים הראשונים היו ע"י רעב שהביא עליהם ושנים האחרונים היו ע"י דבר וחרב, ואחר שבכל אלה לא שבו היה מדת הדין מתוחה כנגדן לכלותם, כמש"ש לכן זאת אעשה לך ישראל וכו' וכמו שפרשתי שם, וספר פה איך הראהו ה' את העונשים יוצאים מכח אל הפועל, ונצטיירו בציורים שונים במחזה הנבואה, ותחלה הראהו ה' עונשי הרעב, שחשב למעלה שהיה תחלה מניעת הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר ואח"כ היה שדפון וירקון ולבסוף בא הגזם שהוא מכת הארבה שהיה המכה האחרונה בגזרת הרעב. הראהו ה' והנה יוצר גובי, שהוא הארבה, בתחלת עלות הלקש, הלקש הוא המטר המאוחר הנקרא מלקוש, והתבואה הגדלה על ידי המלקוש נקראת לקש, וראה שכאשר התחיל הלקש לעלות ולגדל יצר ה' את הארבה להשחית את התבואה הגדלה, וספר שהלקש בא אחר גזי המלך, אחר העת שגוזזים את צאן המלך שהוא באמצע הקיץ, אז גדל הלקש, כי נתאחרה התבואה בעת ההיא מפני עצירת גשמים, ואז בא הארבה:

והיה אם כלה, כאשר ראיתי בנבואה כי קרוב הדבר שכלה לאכול את עשב הארץ, ושעוד מעט לא ישאיר מאומה, ואומר ה' סלח נא אז בקש שה' יסלח עונם ועי"כ תבוטל הגזרה כי עבר אדם עבירה הפעם ראשונה ושניה ושלישית מוחלין לו, וזה היה העונש השלישי, ובאר הטעם כי מי יקום יעקב, ור"ל שלא יהיה לו תקומה מפני הרעב, אחר כי קטן הוא, וכן שא"א שיקום ויתחזק במע"ט אחר שקטן הוא במדרגתו:

נחם ה' על זאת, וע"י תפלת הנביא נתבטלה הגזרה:

כה הראני ה', הראה לו שני גזרות האחרונים שהם דבר וחרב, וצייר את הגזרה שקורא לריב באש, שהחרב והדבר נדמו כאש אוכלת במחנה, וכמש"ש ותהיה כאוד מוצל משריפה, ותאכל את תהום רבה שמבואר שם שתחלה אכלה את היורדים למצרים לעזרה כמ"ש שלחתי בכם דבר בדרך מצרים הרגתי בחרב בחוריכם, שמצרים עמוקה כתהום נגד א"י, וגם שהליכתם למצרים יכנה הנביא בל' ותשפילי עד שאול (ישעיהו נ״ז:ט׳), ואח"כ ואכלה את החלק שמשם בא הדבר והחרב לא"י כמבואר למעלה שא"י הוא חלקם ונחלתם:

(ה-ו) ואומר חדל נא, עתה לא היה יכול לומר סלח נא, כי בפעם הרביעית אין מוחלים לו, רק בכ"ז בקש שיחדל מהעניש מצד שלא תהיה להם תקומה, וה' נחם ובטל גם גזרה זאת:

כה הראני ה', עתה הראה לו במחזה שה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, ראה בזה שני דברים, אחד חומת אנך היינו חומה שנבנתה במדה ובפלס, והוא ציור אל כלל הבריאה שברא ה', שהיא החומה המקפת את כל המציאות, שנבנתה במדת הדין ובאנך המשפט, כי פלס ומאזני משפט נטוים על כלל המציאות שהכל נברא כפי המשפט והכל ערוך במדת הדין ובהשגחה הכללית, שהשגיח ה' על כלל המציאות בדין ובמשפט, וה' נצב על חומה זו משגיח עליה בהשגחה כללית כפי הדין, וזאת שנית ראה כי בידו אנך, שהגם שכבר נגמר הבנין, בכ"ז מחזיק את האנך בידו למדוד מחדש, והיינו שחוץ מן ההשגחה הכלליית הערוך מששת ימי המעשה ישגיח בכל עת השגחה אישיית להעניש את החוטאים בהשגחה מיוחדת כפי המשפט הפרטיי לפי העת ולפי הנדונים:

ויאמר ה' אלי מה אתה רואה עמוס, באשר ראה שני דברים, חומת אנך, והאנך אשר ביד ה', שאל אותו מה אתה רואה, ר"ל מה הדבר אשר הוא חידוש בעיניו במחזה הזאת, ואומר אנך ר"ל החומה של אנך אינה לפלא בעיני כי ידעתי שהכל ערוך במדה ובמשקל ובמדת הדין, רק אני רואה ומתפלא על האנך אשר בידך שאתה אוחז אחר גמר הבנין, שזה מורה שאתה רוצה להעניש איזה אומה במשפט הפרטי ובהשגחה המיוחדת אשר אין לה קשר עם המשפט הכללי המיוסד בכלל המציאות זה אני רואה ומדקדק עליו, ויאמר ה' הנני שם אנך בקרב עמי ישראל, ר"ל שלא אניח אותם שישפטו על פי קו הדין הכללי שבו לא ישקיף על הפרט, לשפוט כל איש ואיש ביחוד רק דן את כל העולם בכלל, וכן מצד הדין הכללי יעבור לפעמים על העון והעונש אם אין הזמן הכללי מסכים אל הרעה, כי בצד הדין הכללי תבא הרעה לפי הסדרים הטבעיים והערך המערכיי הקצוב בהנהגה הכללית וימתין על העת המוכשר לזה כפי סדר העולם וכפי המערכת, אבל אני שם אנך חדש ומדה מיוחדת המודדת כפי ההשגחה הפרטיית, וזה יבדל מן האנך הכללי של חומת אנך בשני דברים, א] שאני שם אנך בקרב עמי ישראל לשפוט כל איש ואיש ביחוד ע"י ההשגחה האישיית ומשפט הפרטי, ב] שלא אוסיף עוד עבור לו, שאף שלא יוכשר הזמן אל העונש לפי סדר העולם הטבעי לא אעבור את העונש לזמן המוכשר לזה, כי אמדוד להם כפעלם ע"פ ההשגחה הפרטיית:

ונשמו, ועי"ז נשמו במות ישחק הם הבמות שעשו לעגלים, וקראם ישחק מלשון שחוק ולעג, ומקדשי ישראל שהם המקומות המקודשים אצלם בבית אל ובדן יחרבו, וקמתי על בית ירבעם בחרב, שהגם שירבעם ימות כדרכו, ביתו יסופו בחרב, שהוא זכריה בן ירבעם שהומת ע"י שלום בן יבש:

וישלח אמציה, יען שנבא על הבמות והמקדשים חרה אף כהן בית אל, ושלח אל ירבעם לאמר קשר עליך עמוס, ר"ל שעל ידי שנבא שירבעם ימות בחרב הוא מעורר קשר על המלך, שעי"כ יעמדו העם על המלך להמיתו אחר שכן יעד הנביא ע"פ ה', כמו שיהוא התקשר ע"י נבואת הנביא והרג את מלכו, ולבל יירא ירבעם מלהרגו מפני שהעם יריבו בעדו, הוסיף לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו, לאמר שהוא מדבר דברים כאלה שגם הארץ לא תוכל לסבול נבואותיו, כי נבא פורעניות גם על העם עד שגם העם יסכימו על הריגתו, ובאר דבריו נגד מ"ש קשר עליך עמוס, מפרש.

כי כה אמר עמוס בחרב ימות ירבעם, ור"ל שכה אמר עמוס מדעת עצמו, וע"י שאמר שירבעם ימות בחרב הוא קושר קשר כנ"ל, ונגד מ"ש לא תוכל הארץ להכיל את דבריו, פירש כי אמר שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ובאמת כל זה היה שקר כי הוא לא אמר שירבעם ימות בחרב, רק נבא על בית ירבעם לא על ירבעם עצמו, וא"כ לא קשר קשר על המלך, וגם לא הזכיר כלל שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ואמציה בדא זאת מלבו, וכבר בארו חז"ל שירבעם לא קבל לה"ר הזה ולא האמין לאמציה כי שקר דבר:

ויאמר אמציה, כאשר ראה כי לא יכול להרגו ע"י המלך רצה להפחידהו שיברח מן הארץ, ואמר לו חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה כי בכאן אתה בסכנה שלא יהרגך המלך, וחוץ מזה לא תפעל פה מאומה בנבואתך, שאם אתה מתנבא כדי שתאכל לחם ע"י נבואתך, הן שם תאכל לחם, כי שם יחזיקו ידי הנביאים בלחם לא פה, ואם תנבא בעבור הנבואה עצמה להוכיח את העם ולהחזירם למוטב, גם זה לא תשיג פה, רק בארץ יהודה שם תנבא, ר"ל שם יניחו אותך לנבאות וישמעו לקולך לא פה:

ובית אל לא תוסיף עוד להנבא, לא בעבור שתאכל לחם כי מקדש מלך הוא, בבית אל נמצא בית המקדש של המלך, ר"ל בית העגלים שהקדישו המלך למקדש לעבוד שם עבודתו, ולא יפרנסו את הנביאים המנבאים נגד העגלים, וכן לא בעבור שאתה רוצה לישר את העם, כי בית ממלכה הוא ולא יקבלו מוסר רע באזני העם:

ויען עמוס, לא נביא אנכי, ר"ל בל תחשוב שאני מנבא בעבור הנבואה שאני רוצה שיהיה לי שם בין הנביאים, כי לא נביא אנכי ולא בן נביא, ר"ל שאין זה אומנותי ולא אומנות אבותי, וכן בל תחשוב שאנבא בעבור לחם כי יש לי פרנסה בלא זה, כי בוקר אנכי ויש לי בקר רב ומקנה, ואני בולס שקמים ויש לי יער צומח עצים, ואיני צריך ללחם:

ויקחני ה', רק ה' לקחני ובחר בי נגד רצוני, ויאמר אלי לך הנבא אל עמי ישראל, ששלחני בשליחות רק אל ישראל שהם עשרת השבטים לא אל שבט יהודה כדבריך:

ועתה שמע דבר ה', אולם עתה נאמרה לו נבואה חדשה שלא נבא מקודם, והוא שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, וז"ש עתה שמע כי זה נבואה שנתחדשה לי עתה לא ידעתיה מקודם, אתה אומר לא תנבא על ישראל שלא אנבא נבואה עתידה מהעתיד לבא עליהם, וגם אם כונתך רק להוכיחם ולהחזירם למוטב לא תטיף (הטפה קטנה מנבואה) מצד שהם בית ישחק וישחקו וילעגו על תוכחתך:

לכן כה אמר ה' אשתך בעיר תזנה וזה מדה כנגד מדה, כי ישראל בעבדם אלהים אחרים יתדמו כזונה הזונה מעל אלוף נעוריה, ואני רציתי להשיבם לה' ואתה תזנה אותם לאלהים אחרים, וכן תזנה אשתך, ולא שתלקח בשבי ושם תזנה רק בעיר תזנה, והוא כי בעת שנהרג זכריה בן ירבעם ועמד שלום בן יבש רצה לבטל את עבודת העגל (כמ"ש בהושע, ששלום וכן הושע בן אלה רצו לבטל את העגלים, ועי"כ היה מרד ומלחמה בין כתות העם זה בזה) ואז ברח הכהן ומת בח"ל ובניו ובנותיו נהרגו ע"י המלך, ואשתו היתה זונה ומופקרת, והסוף יהיה שישראל גלה יגלה מעל אדמתו, כי אז נחרצה הגזרה, ומבואר בישעיה סי' ז' שנאמר אז לעמוס שזה יהיה אחר ששים וחמש שנה ולא כתבו בפי' מפני היראה, ורמז אותו במלת הס כמו שית' בסי' הבא: