זכריה פרק י״א

פתח לבנון דלתיך — תרגם יונתן פתחו עממיא תרעכון:

הילל ברוש כי נפל ארז — שהוא גדול מן הברוש הילילו השלטונים כי נפלו המלכים מעכו"ם:

אלוני בשן — קישנ"ש בלע"ז:

כי ירד — כי נשבר ודומה לו וברד ברדת היער:

יער הבציר — יער המבצר תקוף כרכיא:

הרועים — המלכים:

אדרתם — תפארתם:

שאגת כפירים — יבכו השרים:

כי שודד גאון הירדן — שהוא מקום הכפירים ואריות ורבותינו פירשו פתח לבנון דלתיך שעל חורבן בית שני נתנבא הנביא ומ' שנה קודם חורבן היו דלתות ההיכל נפתחו' מאיליהן גער בהן ר"י בן זכאי אמר לו היכל היכל עד מתי אתה מבעית את עצמך יודע אני שסופך ליחרב וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא פתח לבנון דלתיך וגו':

רעה את צאן ההרגה — הכן להם רועים כלומר הנבא על פרנסיהם העתידים לרעותם מעתה:

צאן ההרגה — ישראל שהרגום רועיהם ואכלום:

ולא יאשמו — הבבליים שאגלם לתוכם זה מוכרם והקונה הרוג ואין נותן ללבו שיהא לו אשמה בדבר ומוכרם מתהלל ברוך ה' שמסרם בידי והריני עשיר:

ואעשיר — והרי אני עשיר:

וארעה את צאן ההרגה — כל אלה דברי הקב"ה לנביא ואני רעיתי אותם בימים הקדמונים:

לכן עניי הצאן — אמת עניי הצאן היו כשהתחלתי לרעותם:

ואקח לי שני מקלות — לסוף ימים חלקתים לשתי ממלכו' בעוונם:

לאחד קראתי נועם — ירבעם אמר לנהלם לעט:

ולאחד קראתי חובלים — רחבעם אמר להם ליסרם בעקרבים ולפי שדרך צאן לנהלן במקלו' קרא למושליהם מקלות:

ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד — והם השחיתו דרכיהם עד שמאסתים והרגתים בחדש א' כל שלשת הרועים שהרג והוא את כל בית אחאב ואת בית אחזיה מלך יהודה ואת אחיו ואת כל זרע מלכות דוד ועתליה איבדה את השאר זולתי יואש שנטמן (מלכים ב ט):

ותקצר נפשי בהם — מאסתים וכל ל' קוצר נפש הוא דבר צרה או דבר מיאוס שאין הדעת סובלתו וקצר הלב והמעים מלהכיל כמו שאליהו אמר הציקתני רוח בטני (איוב ל״ב:י״ח):

גם נפשם בחלה בי — זכרונם היה רב במעי וממלא את רוחי ומציק את בטני ובחלה פי' רבותינו לשון גודל במס' נדה משל משלו חכמים באשה פגה בוחל וצמל פגה עודה תינוקת בוחל אלו ימי הנעורים שכבר היא גדול' והביאו מקרא זה ראיה לדבריהם:

ואומר לא ארעה אתכם — אמרתי באותן הימים אשליכם מעל פני ויהיו הפקר ולבז:

ואקח את מקלי את נועם — שברתי את כח מלכי ישראל בימי יהואחז בן יהוא עד כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש (מלכים ב י״ג:ז׳) ובימי הושע בן אלה שמסרתים ביד סנחרב והגלהו (שם יז):

להפר את בריתי אשר כרתי את כל העמים — להראותם שבשביל שבגדו בי הפרתי את בריתי אשר כרתי עם כל העמים עליה' שלא יזיקום שע"מ כן נתתי להם את התורה שאם ישמרוה שיהיו חירות מן המלכיו' שלא תהא אומה ולשון שולטת בהם ואל תתמ' אם דבר המקר' תשועתם מיד שונא בלשון כריתת ברית את השונא שהרי מצינו מקרא דוגמתו וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה וגומר:

וידעו — כן הבינו הצדיקים שבהם השומרים את חוקי:

כי דבר ה' הוא — גזירה זו כבר דיבר לנו הקב"ה ע"י משה יוליך ה' אותך ואת מלכך:

ואומר — אל מלכי יהודה הנותרים:

אם טוב בעיניכם הבו שכרי — קיימו מצותי והוא יהיה שכרי על כל הטובה אשר נתתי לכם כמו שנותנין שכר לרועה צאן ואשוב וארעה אתכם:

ואם לא חדלו — וגם אני לא אטיב לכם וכן מצינו שאמר הקב"ה (ליחזקאל ו) השומע ישמע והחדל יחדל:

וישקלו את שכרי שלשים כסף — תירגם יונתן ועבדו ית רעותי גברין מקצת אנשים טובים מעט היו בהם שעשו רצוני כגון החרש והמסגר דניאל חנניה מישאל ועזריה יחזקאל ולשון שלשים כסף לא ידעתי לכוין כאן אלא כסף לשון חמדה ואף רבותינו פירשו כן בחולין והביאו ראיה צרור הכסף לקח בידו (משלי ז׳:כ׳) ואת השלשים פירשו שמ"ה צדיקים יש בכל דור ודור והביאו ראיה מחומר שעורים ולתך שעורים חמשה עשר בבבל ושלשים בא"י שנא' ואקחה את שלשים כסף ואשליכהו בית ה' בא"י ומנין השלשים מדרש אגדה שהובטח אברהם אבינו בכך שלא יהא דור פחות משלשים צדיקים מנין כה יהיה זרעך יהיה בגמטריא שלשים:

ויאמר ה' אלי השליכהו אל היוצר — כמו אל האוצר שומר האוצר אמר הקב"ה לנביא כתוב והנח את אלו הם וצדקתם להיות שמור לסוף שבעים שנה של גלות בבל ויבנה ב"ה על ידיהם ומהו האוצר אדר היקר בית מקדשי אדר תפארתי:

אשר יקרתי מעליהם — אשר הפשטתי מעליה' מהיות להם ליקר ול' יקרתי הוא הסרת כבוד והמ"ם של מעליהם יוכיח והוא כמו ושרשך מארץ חיים כמו מסעף פורה ודוגמת הפירוש שפירשתי מעין תרגום של יונתן הוא וראיתי לשונות הרבה לפירוש נבואה זו ואיני יכול לכוונן:

ואגדע את מקלי השני — הגלתי את צדקיהו:

את החובלים — את רשעי דורו כי הוא צדיק ודורו רשעים:

להפר את האחוה — שנתאחוו בני יהודה ובנימן ונדבקו בתועבות מלכי ישראל:

עוד קח לך וגו' — וזהו שאמר לו למעלה רעה צאן ההריגה סימן הוא שאני עתיד למסור דור חורבן בית שני זה ביד טיטוס:

הנכחדות — האובדות לא יפקוד הרועה לבקשם:

הנער לא יבקש — תירגם יונתן דאטלטלו לא יתבע הנער השוטות שאינן יודעות לבוא אל הדיר:

הנצבה — שיש לה כח קצת לעמוד על רגליה וצריכה סיוע לנהלה לאט ומנחם פירש ונפוחה ל' לצבות בטן:

לא יכלכל — תרגם יונתן לא יסובר ודרך הרועה בחיקו ישא:

ובשר הבריאה יאכל — את העשירי' יגמור ממונן:

ופרסיהן יפרק — עד כלה ודוגמת זו אמר דניאל אכלה ומדקה ושארה ברגלה רפסה:

הוי — יש לצעוק על זה:

רועי האליל — רועי של אין, אליל ל' אל אינו רועה וכן רופאי אליל (איוב יג), רועי האליל יו"ד יתירה במקום ה"א כמו ועוזבי הצאן (כאן) שכני סנה (דברים ל״ג:ט״ז) שכני לבדד (מיכה ו):

עוזבי הצאן — נותנן הפקר ליד כל הבא להכות ולהרוג ולבוז:

חרב על זרועו ועל עין ימינו — והוא הרועה סכין של שחיטה נושא בידו לשחוט את השמינה ואת הבריאה שנתן עין ימינו בהם לדעת מי העשירים לבוז ולגמור נכסיהם:

זרועו יבוש תיבש — לעתיד לבא ונתתי נקמתי וגומר (יחזקאל כח) והפותרי' פותרי' אותו בצדקיהו על שם (ירמיה כב) ואת עיני צדקיהו עור ואי אפשר לכוון הנני מקים רעה בארץ בצדקיהו שכבר עבר לו שבעים שנה:

פתח, אחר שנבא על הגאולה העתידה ראה במחזה מה שיעשה בבית שני שמזה ראה שגאולה זו אינה הגאולה העתידה, ותחלה ראה שבית הזה עתיד ליחרב, ואמר אל המקדש אתה לבנון פתח דלתיך שיכנסו שם גדודי רומי, ואש תאכל בארזיך להחריב ולשרוף את הבית:

הילל ברוש, הברוש הוא ג"כ מין ארז ופחות ממנו, והאלון הוא פחות משניהם, יאמר שהברוש ייליל כי נפל ארז הגדול ממנו, ועמו אדירים שודדו, והוא נפילת המלך ומשנהו ורואי פני המלך, ואח"כ הילילו אלוני בשן שהם השרים, כי ירד יער הבציר יער החזק שהם הגבורים ירדו ונפלו:

קול, אח"כ נשמע קול יללת הרועים שהם הסנהדרין, כי שודדה אדרתם ותפארתם, וקול שאגת כפירים שהם הפריצים הגבורים שעמדו אז ועשו חיל והם נפלו לבסוף, כי שודד גאון הירדן שהוא מקום האריות, והוא משל אל כבישת כל ערי מבצר:

כה אמר ה', אחרי שהראה אותו חורבן בהמ"ק הראה לו מה שיעבור עליהם במשך זמן שיעמוד בית שני, רעה את צאן ההרגה, היינו שיסדר בנבואתו את הרועים שלהם באיזה אופן ירעו וינהיגו אותם בימי בית שני, ומפרש מדוע קורא אותם בשם צאן ההרגה:

אשר קוניהן יהרגון, מפני שאינם כצאן העומדים לגזה ולגדל ולדות שחסים מלהרגם, כי הם עומדות לטבח ולהריגה ועי"כ קוניהם יהרגום, ולא יחשבו זאת לחטא כי הם עומדות לכך, ומוכריהן יאמר ברוך ה' ואעשיר, כי צאן העומדות לגיזה ולולדות יתעשר כשהם אצלו, אבל העומדות לטבחה יתעשר בעת ימכור אותם, וגם רועיהם לא יחמול עליהן אחר שעומדות לשחיטה:

כי, מפרש הנמשל כי לא אחמול עוד על יושבי הארץ ויהיו עומדים להריגה, והנה אנכי ממציא את האדם איש ביד רעהו שע"י שנאת חנם שהיה ביניהם דקרו איש את רעהו, וביד מלכו שמלכי בית שני הרגו בעם וכלו אותם, וכתתו את הארץ שע"י הכתות השונות שעמדו אז וע"י המלכים האכזרים נכתתו ונתפרדו ונאבדו:

וארעה את צאן ההרגה, סדרתי איך תהיה הרעיה שלהם והנהגתם והיו באופן שיהיו צאן ההרגה, לכן עניי הצאן, לכן היו עניי הצאן מפני שהרגו זה בזה ולא היה שלום ביניהם, ואקח לי שני מקלות, צייר שהרועה היה לו שני מקלות, אחד היה מקל נועם ואחד היה מקל חובלים, ולא נודע מי המה המקלות, והמפרשים נבוכו, אולם ממ"ש אח"ז ואגדע את מקל נועם להפר ברית אשר כרתי את כל העמים ואגדע את מקלי השני את החובלים להפר את האחוה בין יהודה ובין ישראל, מזה נודע שמקל נועם היה ענינו לכרות ברית את העמים, ומקל חובלים היה ענינו לשום אחוה בין יהודה ובין ישראל, ובזה מצאנו חדתו, שר"ל שהיה להם שני מיני הנהגה א] הפחה או הנשיא או המלך אשר היה לו ברית עם העמים שמשלו אז בארץ, ב] השופט או הכ"ג או ראש הסנהדרין שהיה ענינו להשגיח על עם ישראל שיתאחדו בין בדת ובין במשפט והנהגה ולא יתחלקו לכתות ואגודות שונות, והיה ראוי שמקל זה שעומד בין ישראל לעמים יהיה מקל חובלים, היינו שילחמו אתם בגבורה וישיבו מלחמה שערה לחבול את אויביהם, ומקל זה העומד בין ישראל ויהודה יהיה מקל נועם להנהיגם בנעימות ובנחת ובשלום ובמישור, ואמר בגנאי הדור שהיה להפך שהמקל שהיה נגד העמים היה מקל נועם, כי היו נכנעים ומשועבדים אל העמים, והמקל שהיה להקים האחוה בין בני ישראל היה מקל חובלים לרדות בם בפרך:

ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, רצה בזה כי כ"ז שהיו תח"י מלכי פרס היה להם מנוחה כי מלכי פרס היו מלכי חסד, אבל פתאום נכרתה מלכות פרס ע"י אלכסנדר המוקדוני, ושלשה מלכים עמדו לפרס שעשו טובות עם ישראל, כורש וארתחששתא ודריוש שנתנו רשות שישובו בני הגולה ושיבנו הבית וחומת ירושלים (כנז' בעזרא ונחמיה) והטבה זו של שלשה הרועים שהטיבו עמם נכחדה בירח אחד במות דריוש האחרון, שמאז התגברה מלכות יון שעשו רעות לישראל אחרי מות אלכסנדר, וגם ר"ל בשלשה הרועים, כי מלך פרס העמיד שלשה רועים שהם ינהיגו את כל המלכות שתחת ידו שנחלקה לג' מדינות בבל ומדי ופרס, כנז' בדניאל סי' ו', שע"ז ראה דניאל מלכות פרס שתלת עלעין בפומה בין שינה, וכולם בטלו בירח אחד במות דריוש, ואז ותקצר נפשי בהם, כי היונים החלו להרע לישראל, וגם נפשם בחלה בי, כי רבו אז הפריצים שיצאו מן הדת:

ואומר לא ארעה אתכם שאז סר צילם מעליהם ונמסרו ביד אנטיוכס הצורר ובוטל התמיד והעמיד שקוץ משומם, המתה תמות, והנכחדת ע"י גלות או ע"י המרת דת תכחד, והנשארות תאכלנה אשה את בשר רעותה כי הפריצים אכלו את הפרושים בכל פה:

ואקח את מקלי את נועם ואגדע אותו, כי מאז הופר הברית אשר כרתי את העמים בל ירעו להם, כי מאז התחילו להצר להם ולכלותם ולהשמידם:

ותופר ביום ההוא, ר"ל שהגם שאח"כ חדשו את הברית כפעם בפעם עם היונים בימי החשמונאים ואח"כ עם הרומיים בימי הורדוס, עכ"פ הופר הברית ביום ההוא, ומאז לא היה ברית קבוע כי הופר בכל פעם, וידעו כן עניי הצאן השומרים אותי ר"ל החכמים ובעלי רוה"ק שהיו ביניהם אשר שמרו משמרת ה' הם ידעו אז כי דבר ה' הוא, הבינו שזה מאת ה' ושכבר נבאו ע"ז הנביאים יחזקאל וזכריה ודניאל שראו הארבע מלכיות אשר יעמדו להצר לישראל:

ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי, מצייר במשל שה' בקש מאתם שכר בעד מה שישמור אותם לבל יחרב הבית ולבל יכלו ע"י האויבים, ר"ל שרצה שיהיה להם זכות שימליץ בעדם אצל ה', ואם לא חדלו, אם לא תתנו לי שכר ולא יהיה לכם זכות, תחדלו מלהיות עם, וישקלו את שכרי שלשים כסף, כבר פי' חז"ל שאין לך דור שאין בו שלשים צדקים, ר"ל שהצדיקים שהיו אז ביניהם שהיו במספר שלשים הם מסרו נפשם על קדושת השם, וזה נתנו לה' לשכר שישוב ירעה צאנו ישמור:

ויאמר ה' אלי השליכהו אל היוצר, ימשיל במשלו שצוהו ה' שיקח את הכסף וישליכהו להיוצר המצייר צורה בהכסף ועושה בו צורת מטבע, היינו שיצייר את השלשים כסף שהם שלשים צדיקים שנהרגו על קדושת שמו שצורתם יהיה חקוקה לפני כסא כבודו, כי הוא אדר היקר שמן נפשות אלה הנהרגות וכסף הכוסף הזה יעשה לו ה' אדרת יקר אשר יקרתי מעליהם שלקחתי היקר הזה מעליהם, כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ולקח יקרת נפשותיהם ויתלבש בם לבוש תפארה, ואשליך אותו בית ה' אל היוצר, השליך את הכסף הזה לבית ה', כי בזכות זה נתקיים הבית ולא נחרב בימי אנטיוכוס, שזה היה בזכות הקדושים שמסרו נפשם לכבוד ה', והיוצר צר צורה ממנו שצורת הקדושים היו לה' לאדרת יקר ומעטה תהלה:

ואגדע, אח"ז נגדע גם המקל השני ע"י הצדוקים שהתרבו ביניהם, ועי"כ נתבטל גם השלום הפנימי ונגדע המקל השני מקל חובלים, שהיה ענינו להנהיג אותם בהנהגתם הדתיית והנימוסיית, כי כתות הצדוקים והפרושים אכלו זא"ז והמלכים היו נלחצים משתי הכתות, כנודע בקורות בית שני, ובזה הופר האחוה שבין יהודה ובין ישראל, כינה את הת"ח בשם יהודה ואת ההמון בשם ישראל, שכן היה הבדל בין שני שמות אלה בבית ראשון שבני יהודה היו עובדי ה' נגד בני ישראל שהם עשרת השבטים, ובבית שני היה שלום ביניהם אין פרץ באמונה ואין יוצאת בדת, ועתה הופר האחוה הזאת ונעשה פרץ על פני פרץ:

ויאמר ה' אלי עוד קח לך כלי רועה אוילי, ר"ל הרועה עתה יהיה אויל שלא יהיה בידו מקל כלל להנהיג את הצאן, לא מקל נועם ולא מקל חובלים, רק יהיה לו כלי הרועה שמבשל בם את בשר הצאן ואוכל אותם ומשחיתם, כי כן היו המלכים האחרונים שעמדו בבית שני.

כי הנה אנכי מקים רועה בארץ שלא ירעה הצאן, כי הנכחדות לא יפקד, היינו שלא ישגיח אל הנכחדים מן האומה ללכת לגולה, הנער הצאן הנולד בצעירתו לא יבקש לקבץ טלאים בזרועו ובחיקו ישא, היינו שלא ישגיח על ילדיהם וצעיריהם, והנשברת לא ירפא וגם הנצבה הצאן אשר לא נשברה והיא נצבת על רגליה, לא יכלכל במזון, ואת הצאן הבריאה והשמנה יאכל, עד שיפרק גם פרסותיהם, ר"ל שאת העשירים שבהם ישלול ויגזול ממונם:

הוי רועי האליל אשר המה עוזבים את הצאן, חרב על זרועו הוא שיפול כחו וגבורתו, ועין ימינו כהה תכהה שהוא שיסכל חכמתו ויענש בין בגוף בין בנפש, והרי"א פי' על אגריפס שהיה המלך האחרון שנפל בחרב ברומי וגם בנו שהיה איש טוב נהרג עמו שזה מדמה לעין ימינו: