תהלים פרק צ׳

תפלה למשה — אחד עשר מזמורים מכאן עד לדוד מזמור כלם משה אמרם כנגדם ברך אחד עשר ברכות לאחד עשר שבטים בזאת הברכה:

מעון אתה היית לנו — מעון מדור ומנוס לבא שם היית לנו:

בדר ודר — מעולם כי אתה מקדם הכל היית:

בטרם הרים יולדו — נבראו ובטרם חוללת ארץ ותבל ומעולם ראשון ועד עולם אחרון אתה אל:

תשב אנוש עד דכא — מביא אתה יסורין על האדם עד שאתה מחזירו להיות תשוש כח וקרוב למות, ותאמר לו ביסורין שובו בני אדם מדרכיכם הרעים:

כי אלף שנים בעיניך — אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב"ה ועוד מן הלילה עמו כי יום א' של הקב"ה ומעט מן הלילה של הקב"ה הם אלף שנים שהרי לא אמר הכתו' שיהא יומו של הקב"ה אחד כאלף שנים אבל כשיצא מעט מן הלילה עמו אז יומו שלם והוי אלף שנים ולכך מת אדם הראשון תוך אלף שאם היה חי אלף היה יותר מיומו של הקב"ה ושמא שיעור אותה אשמורה הוא כמו שיש ממיתת אדם הראשון עד אלף שנים ואנן לא ידעינן כמה הוי אותה אשמורה כי אם מסברא (מצאתי) כי אלף שנים בעיניך וגו'. וכשעלתה תשובה בדעתך מתחלה יפה דנת ובראת אותה וראוין היו השנים לכך לפי (שלא) היו ימי בני אדם רבים שלא היו אלף שנים בעיניך אלא כיום הולך שעבר וחלף ומעט מן הלילה עמו שהרי אמרת לאדם הראשון (בראשית ב׳:י״ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות וחיה תשע מאות ושלשים שנה נמצאו אלף שנים עולים ליום שלם ומעט מן הלילה עמו:

כיום אתמול כי יעבור — שכבר עבר:

זרמתם שנה יהיו — עכשיו חטפתם לאותם השנים והבאתם לימים מועטים שאינם אלא כשנת תנומה ששני הדורות שבעים שנה הם, כמו שמפורש בסוף הענין ימי שנותינו בהם שבעים שנה, והם חשובים שינה אחת כענין (לקמן קכ"ז) בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים ועל שבעים שנה של גלות בבל נאמר שהיה שבעים שנה:

זרמתם — לשון שטיפה כמו (חבקוק ג) זרם מים:

בבקר כחציר יחלוף — הנולד בלילה מת בבוקר לסוף השינה ואם

בבקר יציץ — מיד חלף ועד בא הערב ימולל ויבש, למה:

כי כלינו באפך וגו' — ועל כל זאת:

שתה עונותינו לנגדך — ואת עלומינו את חטאת נעורינו שמת למאור פניך:

עלמינו — נעורינו כמו (שמואל א יז) בן מי זה העלם:

למאור פניך — למולך להביט בהם:

פנו בעברתך — ופנו ונבערו והלכו להם בעברתך:

כמו הגה — כדבור הממהר לכלות:

ימי שנותינו בהם שבעים שנה — שנותינו אלה בעונותינו אלה ובעלומינו אלה שבעים שנה הם:

ואם בגבורות — ואם הרבה גברו ימיו שמונים שנה הם:

ורהבם עמל ואון — וכל הגדולה והשררה שיש לו לאדם בימים האלה אינם אלא עמל ואון ולמה שהרי כי גז חיש ונעופ' בתוך עברה מהר אנו עפים ומתים:

גז — לשון העברה כמו נגוזו ועבר (נחום א׳:י״ב) ויגז שלוים מן הים (במדבר י״א:ל״א):

מי יודע עז אפך — בימים מועטים כאלה מי יקנה לו לב לדעת את עז אפך ליראה אותך ואתה כיראתך עברתך. כשם שאתה יראוי כן עברתך קשה ונפרע מן החוטאים:

למנות ימינו כן הודע — כאשר בתחלה הודע בעולם את מנין ימינו ארוכים וכיון שנאריך ימים נוכל לקנות לב ונביא בתוכם לבב חכמה, ונביא לשון הבאה, (וי"א למנות ימינו כן כמנין כ"ן שבעים שנה ונמות לפי שיעור ימינו שהן מעט כן תייסר אותנו וכן ויודע בהם אנשי סוכות) (שופטים ח׳:ט״ז) (סא"א):

שובה ה' — מחרון אפיך:

והנחם — חשוב מחשבה טובה על עבדיך:

שבענו בבקר חסדך — ביום הגאולה והתשועה שהוא בקר לליל הצרה והאנחה והחשיכה:

ונרננה ונשמחה בכל ימינו — כלומר בכל הצרו' שעברו עלינו בימינו אלה:

שמחנו כימות עניתנו — שמחנו לימות משיחנו כמנין ימות שעניתנו בגליות וכמנין שנות אשר ראינו רעה:

ויהי נועם אד' אלהינו — שכינתו ותנחומיו:

ומעשה ידינו כוננה עלינו — לשון תחינה הוא, כוננה כמו שמרה שפטה:

כוננהו — כונן אותו, ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו א' על מלאכת המשכן שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן ואחת שתהא ברכה במעשה ידיהם:

תפלה למשה, מזמור זה עם שלאחריו הוא ענין אחד, התפלל על קוצר חיי האדם ועל שימיו כלים בהבל מבלי יוכל להשיג במו את התכלית אשר עבורו נברא, ובמזמור שאחריו הגיע לו מענה על תפלתו שהאיש המתלונן בצל ה' נשמר מפגעי הזמן ויאריך ימים עד שישלים בחייו את אשר עליו להשלים, עד שקוצר ימי האדם ופגעיו ומאורעותיו, סבתם הוא מה שלא חסה בצל ה', כי לכן נעזב הוא אל מקרה הזמן ותהפוכותיו ה' מעון, בדבור הזה הודיע פינה יקרה מאד, שהרוחות והנשמות העתידים להבראות כבר היה להם מציאות מעולם במקורם הנשגב בה' אלהי הרוחות, ואין הבדל במציאות האדם בין טרם שיצא אל המציאות ובין אחר שיצא אל המציאות, רק מה שבמציאותו עתה התיצב כמו לבוש במלבוש חומרי נתון תחת הזמן והמקום וחקי טבע העולם הזה הגשמיי, והיא רק מקרה קרה לעצמות האדם, לא דבר מועצם בעצמותו, כי בעצמות האדם בעצמו כפי מה שהוא בעצמותו שהיא נפשו הרוחניות שהיא עצמות האדם לא נעשה שום שינוי רק שינוי מקומית, כטפת מים היוצאת מן המקור שאין הבדל בין אחרי נזלה מן המקור ובין כשהיתה במקורה רק שינוי מקומית לבד לא שנשתנה בעצמותה, וכ"ש שלא יצדק לאמר שהטפה הזאת נתחדשה אחר שלא היתה, כי החידוש שנעשה בה עתה הוא רק מה שעתה נמצאת במקום זולת מקומה הראשון, וכן אחרי מות האדם לא יתהוה בו בעצמותו רק שינוי מקומית, שלא יתכן לומר שאז ישתנה עצמותו מן היש אל ההעדר, כי נפשו הרוחנית שהיא עצמית האדם עודנה יישה ונמצאה לא נפסדה ולא קבלה שינוי, רק שהתעלתה מן מדורה התחתון שישבה בין בני בשר מתפעלת מן שכניה החומריים, אל מעון רוחני, אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, אל המקור אשר ממנו נזלה, וז"ש ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור, שבכל הדורות אשר עברו לפני יצירת האיש היה ה' מעונו, כי בכל הזמן הזה שכנה נפשו במקורה הנשגב בהאל יתברך והוא היה מעונה, ולא תאמר שזה הותחל מימות בריאת שמים וארץ לבד, עד שתאמר שגם הנשמות נתחדשו אז ונבראו ושכנו במעון האל יתברך, לא כן, כי גם בטרם הרים יולדו ובטרם תחולל ארץ ותבל, שעדיין לא ילדה הארץ את צאצאיה, וכן מעולם ועד עולם ( מעון אתה היית לנו ) אתה אל, כי אתה המקור שממך יצאו הרוחות ואליך ישובו, ובך שמו וישימו מעונם ומשכנם מעולם עד עולם:

תשב, כמו שהיית מעון הרוחות מאז, כן בעת תשב אנוש עד דכא, שהגוף יאפסו כחותיו עד שידכא וישוב אל האפס, בזה תאמר שובו בני אדם, תצוה לבני אדם שישובו מן חיי החומר אל מעונם ששכנו שם בתחלה, והוא שישובו אליך אל, שבך שכנו מעולם ועד עולם:

כי אלף, כן תאמר אל בני אדם, שובו מעולם הזה הזמני, כי אלף שנים שחיית פה בעולם החומרי, הלא ידמו בעיניך כיום אתמול כי יעבר, וגם ידמו בעיניך כאשמורה בלילה, ומבאר נגד מ"ש כיום אתמול כי יעבור זרמתם, שזרמתם את האלף שנים כמו שזרמת את יום האתמול, (מציין מרוצת הזמן כמרוצת זרם מים שהשבולת שוטפת והולכת, וכל שבולת שוטף את חברו, כן כל רגע מרגעי הזמן שוטפת את רגע הקודמת לה מן ההוה אל העבר, ואין הבדל בין אם היה העבר יום אחד או אלף שנים, כי העבר איננו בהוה, והזמן החולף אפס מן המציאות), ונגד מ"ש ואשמורה בלילה, אמר שנה יהיו, כמו שבזמן של הלילה לא נעשה בה תנועה ופעולה, רק בה ישן הבע"הח ולא פעל מאומה, כן היו כל האלף שנים כאלו ישנת בהם, עד שמצד זה האלף שנים שחיית היו כלא היו מצד שני ענינים, א. מצד שנזרמו ונשטפו מן המציאות כיום אתמול, ב. מצד שגם בעת היו במציאות ישנת בם ולא עשית כל מאומה, בבקר שיעור הכתוב האלף שנים ידמו בעיניך בבקר כחציר יחלף כיום אתמול כי יעבר מדמה הבקר הבא בהוה כאילו צמח ויצא מן הזמן כצמח חדש, ור"ל בבקר שיצמח כחציר במציאות, ידמה הזמן של אלף שנים שעבר כיום אתמול:

בבקר, ר"ל כן ידמו בבקר ההוה אשר יציץ וחלף עתה ויוצא אל המציאות, אשר גם צמח הבקר הזה ימולל ויבש לערב, כי גם בקר ההוה הנמצאת עתה במציאות אינו מתקיים רק דומה כציץ הפורח ומתקיים יום אחד וימולל ויבש בערב:

כי כלינו, אחר שהציע כי האל הוא מעון הנשמות לעולם, ממנו באו ואליו ישובון, התחיל להתאונן על קיצור חיי האדם, אשר לא יספיקו לו להשלים את התכלית אשר עבורו נשלח ממעונו לעולם הזה, והנה קיצור חיי האדם יהיה על שני פנים, א. ע"י עונש על חטא פרטי, ב. ע"י עונש הכללי נשגזר מיתה על אדם וזרעו, ועל שני אלה יתלונן פה, נגד העונש הפרטי אומר כי כלינו באפך, אם כלינו ע"י האף שיש לך על חטאים שחטאנו, ובחמתך נבהלנו, יש הבדל בין אף ובין חמה, שאף הוא הקצף הגלוי, וחמה הוא הכעס השמור בלב, ור"ל חוץ ממה שכלינו ע"י אפך הגלוי, עוד נבהלנו ע"י החמה הצפונה, ומפרש נגד מ"ש כי כלינו באפך שתה עונותינו לנגדך, שהאף המתגלה בא ע"י העונות, (וגם ר"ל שתשית את עונותיהו לנגדך, דהיינו שתחשב את העון לפי ערך גדולת מי שחטאו כנגדו שהוא בלתי ב"ת, ועפ"ז מגיע לחוטא עונש גדול וכבד מאוד), ונגד מ"ש ובחמתך נבהלנו מפרש ( עונות ) עלומנו ( שתה ) למאור פניך, גם עונות הנעורים שאנחנו כבר שכחנו אותם, תשית אותם נגד מאור פניך ששם אין חשך ושכחה רק הכל גלוי ונראה, וכאלו ישמור עוד חמה צפונה על עונות נעורים:

כי, ונגד המיתה הטבעיית שנגזרה בחטא אדה"ר, אומר אם כל ימינו פנו בעברתך, שגדר שם עברה הוא שע"י קצפו וחמתו עובר הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא, וזה הוא בעונש שנגזר על כל הדורות שלא חטאו בחטא אדה"ר, שזה ע"י עברה להעניש את הבלתי חוטא, וע"י העברה הזאת פנו כל ימינו עד שכלינו שנינו כמו הגה, ר"ל כמו שיצא הגה ודבור וגזרה שהגה וגזר ואמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, שאם יהיו ימי שנותינו בהם, בשנים הרגילים (מלת בהם מוסב על שנינו), אז יהיו שבעים שנה, ואם ( ימי שנותינו ) בגבורות, אם יהיו בגבורות יותר מן טבע הרגיל, אז יארכו שמונים שנה, ורהבם, ר"ל רהב הימים והתנשאם יהיה עמל ואון, דהיינו הפעולות שיפעל בימי חייו שבם יתנשאו ימיו יהיה עמל ואון כי גז חיש, ר"ל ובכל אופן, החיש גז, שטף הזמן החש וממהר במרוצתו, זה קורא חיש, הוא גז ונגזז מן המציאות בכל רגע, שבכל רגע יגוז רגע ההוה מן ההוה אל העבר, ונעופה, ואנו עפים עם החיש ומהירות הזמן מן המציאות אל ההעדר, כי הזמן הוא חיי האדם, ובכל רגע תגוז רגע מן הזמן וחלק מחיי האדם מן המציאות, אל תהום כאפס, עד כי מי יודע עז אפך, ר"ל אנחנו עפים עם שטף הזמן, ולא נוכל לדעת לא עז אפך שתעניש אותנו על חטאים פרטים, שעליהם אמר כי כלינו באפך, ולא עברתך כיראתך ולא יש מי שיוכל לדעת את עברתך הכללית שהוא בחטא אדה"ר (שעליו אמר כל ימינו פנו בעברתך) שהיא מתדמה עם יראתך הגדולה, שכן היא כוללת כל בשר אשר בו רוח חיים שכולם המות כרוך בעקבם, ומי יודע אותה, וא"כ אבקש למנות ימינו כן הודע שנביא לבב חכמה, אחר שע"י קוצר ימינו אין אנו יודעים מאומה לא מאפך ולא מעברתך, ואנחנו מתים מבלי השגת השלמות אשר בעבורו נבראנו, הלא ראוי שתודיע לנו שנוכל למנות ימינו כן באופן זה אשר נוכל להביא בו לבב חכמה, נגד מ"ש ורהבם עמל ואון, תלמדנו שנביא בימי חיינו לבב חכמה, ולא יהיה ימינו לריק ולתהו:

שובה ה' עד מתי, שובה מחרון אפך עד מתי שנביא לבב חכמה, שעד הזמן הזה שנוכל להביא לבב חכמה תשוב ולא תענשנו באפך ע"י חטאינו, וגם והנחם על עבדיך שלא תחול על עבדיך הצדיקים עברתך הכוללת בחטא אדה"ר:

(יד-טו) שבענו, ר"ל שיהיו אחת משתי אלה, או שתכף בבקר (שהיא מליצה על התחלת זריחת החיים ושנות הנעורים), תשבענו חסדך, ולא נראה כלל רעת הזמן ותהפוכותיו, עד שעי"כ נרננה ונשמחה בכל ימינו, ורעת הזמן לא נראה כלל או עכ"פ אם נגזר עלינו לשתות כוס הרעה בבקר שהוא בימי הנעורים, שמחנו כימות עניתנו עד שנמצא שמחה לעומת העינוי:

יראה, עד שנראה ונשיג את פעלך, איך אתה פועל ועוסק בעולמך, ועי"כ יראה הדרך על בניהם, שע"י הבחינה בפעולות ה' שעדן פועל בעולמו, (כי קיום הבריאה היא בריאה מתמדת), בזה ישיגו בניהם הדר ה' וכבודו והשגחתו, וישיגו התכלית אשר בעבורו נבראו:

ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, (הנעימות הוא התענוג שישיג הפועל ממעשהו במה שהפיק ממעשהו את התכלית הנרצה), וע"י שאנו נשיג את השלמות, בזה ימצא ה' נועם בכלל הבריאה אשר ברא לכבודו, שישיגו הברואים את כבודו ויעבדוהו, וזה יתראה עלינו, כי נחנו נהיה תכלית הבריאה וחפץ ה' בעולמו, ובנו ימצא תכלית מעשיו ופעולותיו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ר"ל כי מעשה ידי האדם בענינים השפלים אינם מכוננים עליו, דהיינו שהוא לא נעשה כן ובסיס אל מעשיו, למשל הבונה בית לשבת בו, הבית מכונן על יסוד אבנים, והאבנים מכוננים על עפר הארץ, לא על האומן הבונה, בהפך האומן יתכונן על ביתו לשבת בו ולמצוא מחסה מזרם וממטר, לא כן מעשה הטוב בענינים הנפשיים, נעשה הוא בסיס וכן למעשה ידיו, למשל הלומד תורה תורתו מכוננת על שכל האדם ונפשו, והעושה מצוה לשמה המצוה יש לה כן בנפש הפועל, וז"ש שמעשה ידינו יהיו מכוננים עלינו, לא על דבר שהוא זולת עצמותנו, ומעשה ידינו יהיו דברים אשר כוננהו, שכל מה שנעשה יכונן ה' אותם מפני שיהיו טובים בעיניו, עד כאן דבר איש האלהים המתפלל, והיא תפלה כללית, וגם פרטית, שהתפלל גם על עצמו במה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, שאמר שאינו מבין עז אף ה' ולא עברתו, ובקש שה' ינחם על עבדו, ושיראו אליו פעולות ה' בעת יכנס לארץ להשיג שלימותו, והדר ה' יראה על בניו שהם יירשו מקומו אחריו, ושמעשה ידיו מה שהוציא עם ה' ממצרים יתכונן עליו לא על זולתו - ע"כ היא התפלה: