תהלים פרק פ״ח

על מחלת לענות — על חולת אהבה וענויה שהיא מעונה ביסורי הגלות:

משכיל — כל מקום שנאמר משכיל ע"י תורגמן נאמר שהיה הנביא מעמיד תורגמן לפניו וכשרוח הנבואה באה לו אומר את הנבואה לתורגמן והוא משמיעה:

להימן האזרחי — א' מן המשוררי' בכלי שיר ויסדוהו בני קרח את המזמור הזה שיאמרהו הימן על הדוכן:

להימן האזרחי — מבני זרח בן יהודה היה שהוא מיוחס (בד"ה א' ב') ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע כולם חמשה היו חכמים גדולים כמו שנאמר בשלמה (מלכים א' ד') ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול ויסדו מזמורים ונקבעו בספר תהלים לכך נקראו בני מחול, כך מצאתי בפירושים מדוייקים:

יום צעקתי — וגם בלילה אני נכון נגדך:

כי שבעה ברעות נפשי — על כנסת ישראל הוא אומר:

אין איל — אין כח כמו (לעיל כ"ב) אילותי לעזרתי חושה:

במתים חפשי — הנני בין המתים חפשי מן העולם וכל שהם המתים חפשים מן העולם:

מידך נגזרו — ממצותיך נגזרו מן העולם:

בבור תחתיות — הוא הגלות:

סמכה — נשענה ותלה עלי:

וכל משברך ענית סלה — משברים לשון גלי הים הם כל סערת אפך בכלם ענית אותי תמיד:

שתני תועבות למו — האומו' שהייתי חשוב' בעיניה' עכשיו אני נמאסת להם:

כלא — נחבש בכלא ואיני יכול לצאת:

הלמתים — הלרשעים שאף בחייהם קרוין מתים הלהם אתה עושה פלא ונסים:

אם רפאים יקומו יודוך — שמא אלו האומות שריפו ידיהם מעבודתך ומתורתך יקומו ויודוך בתמיה:

היסופר בקבר חסדך — אם נמות ביד אויבנו כלום נוכל לספר שבחך בקבר:

וגוע מנוער — מת מתוך תשנוק מיתה חטופה, כמו (שמות י"ד) וינער ה' וינער פירש מנחם ל' חביט' כמו (ישעיהו ל״ג:ט״ו) נוער כפיו מתמוך בשוחד, (שם נ"ב) התנערי מעפר קומי שבי (שם א') והיה החסון לנעורת (איוב ל״ח:י״ג) וינערו רשעים ממנה (נחמיה ה׳:י״ג) ככה יהא נעור וריק:

אפונה — מיושבת ומבוססת אימתך בלבי אפונה לשון (משלי כ"ה) דבר דבור על אפניו על מכוניו:

מיודעי מחשך — נחשכתי ונחדלתי מהם:

שיר על מחלת לענות, הוסד על חולה המתיאש הצועק בחליו, ויען שתפלה הזאת מתחלתה עד סופה אין בה תנחומים רק צעקת שבר ותכלית היאוש, אומר כי הוסד לענות, לצעוק ולהרים קול, ויש בדבר משל ומליצה שהחולה הפרטי הצועק הוא משל אל הגוף הכללי שהוא גוף האומה הישראלית שנדמה כחולה הבא עד שערי מות, ונדמה כאילו מת כבר ושוכב בקבר, שזה משל על אבדן מלכותה, ומה שנשבתה מהיות לגוי ופיזור האומה בין עמים רבים אשר כבשום לעבדים ושפחות, שזה יצויר כקבר ושאול בו נקבר הגוף הכללי, כמ"ש הנני פותח את קברותיכם עמי, רק שהם עוד מרגישים צרותיהם ומכאוביהם כגוף חי המרגיש מכאוביו, ועז"א משכיל להימן, שיש בו דברי שכל טוב על מחלת האומה ומכאוביה:

ה' אלהי ישועתי, היום אשר בו צעקתי הוא עומד בלילה נגדך, ר"ל כי אצלנו הזמן העבר אין לו מציאות בזמן ההוה, והצעקה שנעשה בו שייך אל זמן העבר לא אל ההוה, אבל אצלך שאינך תחת הזמן, העבר וההוה והעתיד עומד תמיד נגד עיניך בהוה, ואין הבדל בין העבר וההוה, עד שגם היום העבר עומד נגדך בלילה שאחריו בהוה, כאלו הוא עוד במציאות וכן הצעקה שנעשה בו, וא"כ תבא לפניך תפלתי, מצייר תפלתו כעצם מופשט העולה למעלה ויתיצב לפני ה', (כי גדר התפלה היא שפיכת הנפש והתקשרה במקורה) ועי"כ תטה אזנך גם לכנתי וקינתי על צרות הגוף:

כי שבעה ברעות נפשי, ר"ל כל ימי חיי היה אך רעות שבם שבעתי, ועתה חיי לשאול הגיעו, הפך מי שכתוב בו וימת זקן ושבע ימים או המת שבע טובה ושלוה:

נחשבתי, מצייר א"ע כחולה חולת העילוף שטועים וחושבים אותו למת ומקברים אותו, והוא עדן חי ומרגיש רק שנתעלף ואין לו כח לנוע אחד מאיבריו שיכירו שהוא חי עדיין, וז"ש נחשבתי בעיני הבריות עם יורדי בור, ורוצים לקברני, ובאמת הייתי כגבר אין איל, שעוד יש בי חיות רק אין בי כח:

במתים, והלואי הייתי במתים שהם חפשי מן היסורים, וגם אם נגזר עלי להיות חלל (כי הנקבר בחייו ימית א"ע בקבר ויעשה חלל) הלואי הייתי כמו חללים שוכבי קבר, שכבר מתו, אשר לא זכרתם עוד כי אינם חיים עוד, אבל אנכי גרוע מהם, כי המה מידך נגזרו, המתים כבר נגזרו ונפרדו ממכת ידך, שאין ידך שולטת עליהם עוד להכותם, לא כן אנכי, שהגם, ש

(ז-ח) שתני בבור תחתיות ובמחשכים אשר במצולות, בכ"ז עלי סמכה חמתך, וגם בקבר שאני שם עוד ענית כל משבריך, ויעברו עלי המשברים שעוברים על מי מצולה, וכאלו גם אחרי נקבר עם יורדי בור עוד מרגיש צרות החיים ורעותיהם, סלה סיום הענין:

הרחקת, אחר שצייר הדבר בציור משלי כאלו הוא קבור בקבר, ורק בזה עודנו חי שעדן מרגיש רעות ומכאובים, יציד הנמשל שהרחקת מיודעי ממני שהם לא יבואו אלי, כי אני תועבה למו, וגם אני לא אוכל לבא אליהם כי אני כלוא ולא אצא, וזה הנמשל של הקבר:

עיני, והגם שלא אראה אדם עוד עם יושבי חדל, בכ"ז אני רואה את העוני שהוא עומד אצלי לענות אותי, ועיני רואות אותו ודואבות ממנו, ובמעמד הזה קראתיך ה' בכל יום :

הלמתים, וכי תפליא עמי פלאות אחרי המות, ויותר מזה האם רפאים שהם כבר קבורים בקבר ונבלה גופם שם, וכי יקומו ויודוך סלה סיום הענין:

(יב-יג) היספר, יאמר גם אם יצוייר שתעשה פלא למתים, הלא תכלית הפלאים הוא, א. שיודעו להאנשים שלהם נעשו הפלאים, ב. שיוכלו המה לספרם לאחרים, ונגד זה אמר היסופר בקבר חסדך שגם אם ידעו המתים וישיגו את הפלאים, הלא לא יוכלו לספרם, ומוסיף שלא לבד שלא יוכלו לספרם, כי גם היודע בחשך פלאך, שגם לא יודעו להם כלל ולא ירגישו אותם, ותכלית ידיעת הפלאים הוא שע"י משיגים יכולת ה' וצדקתו, וע"ז אמר היודע פלאך וצדקתך, ותכלית ספור הפלאים שע"י יכירו הבריות חסדו ואמתו, לכן אמר היסופר חסדך ואמתך :

ואני, אבל אני בעודי בחיים הלא אליך ה' שועתי, ולא לפרקים רק בכל בקר תפלתי תקדמך, (מצייר שהדבר הראשון שיבא לפניך בבקר הוא תפלתי) וא"כ למה ה' תזנח נפשי, שבהכרח או שעזבת אותי לגמרי ואינך משגיח עלי כלל ואני תחת המקרה, או שהסתרת פניך ממני לבל אראך, כמשגיח על חברו מציץ מבין החרכים שהוא רואה את חברו ואין חברו רואהו:

(טז-יז) עני אני, הגם שאני עני ונכנע בנפשי, וגוע מנוער מצד חולשת גופי, בכ"ז נשאתי אמיך בכל מקום אשר אפונה, כאלו אני רוצה להחזיר פני לצד אחר מפני אימתך והיא תבעתני בכל צד, ועלי עברו חרוניך שהם העונשים, וגם בעותיך צמתתוני הפחדים שיש לי תמיד על להבא:

סבוני כמים, ויותר מזה שהקיפו עלי, שהיקף הוא סביב סביב בכל צד, ולא אחד אחר חברו, רק הקיפו עלי יחד כולם בפעם אחת:

הרחקת, מצייר כאלו אימות ה' ובעתותיו הסובבים אותו הם כשומרים סביבו בל יקרב שום איש אליו, ובזה הרחקת ממני אוהב ורע, רק מיודעי מחשך, דבר חשך ואופל הוא מיודעי, שאני שוכן עם החשך והאופל, והנמשך על הגוף הכללי והאומה מובן מאליו, שצורת האומה הכללית היא כגוף חולה במחלה אנושה, וכאלו מת ונקבר ובטל מן העולם, רק בזה עודהו חי שעודו מרגיש בצרותיו, והוא מופרד מבני אדם כלוא בבתי כלאים לשכון לבד כצפור בודד על גג, ונרדף מן אימים ובעתות ומשברי מות, וכן כל הדמויים צודקים בנמשל למבין, שעז"א משכיל: