תהלים פרק ע״ח

במשל פי — הם דברי תורה:

לא נכחד מבניהם — וגם אנו לא נכחד מבניהם של אבותינו מלהודיעם מה שספרו לנו:

כסלם — תוחלתם וכן אם שמתי זהב כסלי (איוב ל״א:כ״ד):

כאבותם — שהיו במצרים ובמדבר:

בני אפרים — שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדי' בארץ:

רומי — משליכין וזורקין, כמו רמה בים (שמות טו):

נגד אבותם עשה פלא — אחרי כן כשהגיע הקץ אף הם ויוסיפו לחטוא לו כמו שמסיים והולך:

נגד אבותם — אברהם יצחק ויעקב באו על הים והראם הקב"ה היאך הוא גואל את בניהם:

כמו נד — תל גבוה כדמתרגמינן נצבו כמו נד (שם) קמו כשור:

יבקע צורים — והכית בצור וגו' (שם יז):

וישק כתהומות רבה — אף כשהיו הולכים בתוך הים שמימיו מלוחים המתיק להם מעיינות בתוך התהום:

ויורד כנהרות מים — שהיו נוזלין מן הבאר והנשיאים היו עושין שרטוט במשענותם והמים נמשכים אחריהם לכל חניית שבט ושבט כענין שנאמר במחוקק במשענותם כמו שמפורש בארבעים ותשע מדות:

למרות — להקניט כמו ממרי' הייתם (דברים ט):

שאר — בשר:

ואש נשקה ביעקב — כמו ובערו והשיקו (יחזקאל ל״ט:ט׳) שהוא ל' היסק ותבערה כדכתיב ותבער בם אש ה':

לחם אבירים — לחמם של מלאכים, ד"א אבירים איברים שהיה נבלע בכל האברים ולא היו צריכים לנקביהם:

יסע קדים — ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים (במדבר י״א:ל״א):

שאר — בשר:

לא זרו מתאותם — לא נעשו זרים מתאותם כי כל תאותם השיגו:

עוד אכלם בפיהם — ואף ה' חרה בעם, דבר אחר לא זרו מתאותם לא נתרחקו מתאותם עד שבאת להם הפורענות:

ובחורי ישראל — נבחרים שבהם והאספסוף הם הזקנים שנאמר בהם אספה לי (שם):

אם הרגום ודרשוהו וגו' — אף היא לא באמת אלא בפתוי בפה וכזבו בלשונם:

ולבם — לא כפיהם נכון ואף עפ"כ והוא רחום להם ומכפר עונם תמיד ולא השחיתם:

והרבה — פעמים רבות:

להשיב אפו — מהם ואף אם נפרע מהם לא העיר עליהם כל חמתו כי אם מעט מעט לפי שזכר כי בשר המה ויצר הרע טמון בלבם והוא רוח הולך כשימותו ולא ישוב אותו רוח בהם לעולם הבא כשיחיו אין יצר הרע שולט בהם ולא יתכן לפרש רוח הולך ולא ישוב רוחם של חיים בהם שאם אמרת כן כפרת בתחית המתים וכן מפורש באגדת תהלים:

כמה — פעמים ימרוהו תמיד במדבר:

התוו — לשון סימן כמו והתוית תו (יחזקאל ט׳:ד׳) וסימן הוא לשון מופת ונסיון בקשו ממנו אות וסימן היש ה' בקרבנו אם אין (שמות י״ז:ז׳):

ותשחיתם — שומטין את ביציהם:

בחנמל — שם ארבה, ומדרשו בא חן ומל היה מולל את ירק העץ והעשב ואוכלו:

ויסגר לברד בעירם — כשהתחיל הברד לירד המצרי מבריח צאנו לבית והברד נעשה למולו כמין כותל והמצרי שוחטו ונותנו על כתיפו להוליכו לבית ולאוכלו והעוף בא ונוטלו הימנו וזה ומקניהם לרשפים לעופות כמו ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳) זה מדרשו ולפי פשוטו לרשפים רשפי אש כדכתיב (שמות ט׳:כ״ד) ואש מתלקחת בתוך הברד:

יפלס נתיב לאפו — אע"פ שבאף נשתלחו המכות לא שמשו אלא שליחותם מה שנצטוו להמית המיתו ולא הכל בנתיבותם הלכו, בפירושים אחרים מצאתי כן יפלס נתיב לאפו כשהכה כל בכור במצרים הורה דרך למשחית באף לבוא אל בתי מצרים ולא לבתי בני ישראל:

וחיתם — גופם:

ויגרש מפניהם — ז' אומות:

באהליהם — של גוים:

וינסו וימרו — בימי השופטים:

כקשת רמיה — שאינה זורקת חץ למקום שהמורה חפץ:

ויתן לשבי עוזו — מסר הארון והלוחות ביד פלשתים:

בחוריו אכלה אש — עברתו:

לא הוללו — לא נכללו לאפריון וחופה שמתו הבחורים במלחמה:

הוללו — לשון הלולא בארמית, ורבותינו דרשוהו על נדב ואביהוא, ואין לבי מתיישב לפרשו כן שהרי כבר התחיל במשכן שילה:

כהניו בחרב נפלו — חפני ופנחס:

ואלמנותיו לא תבכינה — אף אלמנתו לא ניתנה לבכותו שאף היא מתה ביום השמועה כמו שנאמר (ש"א ד') ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה:

מתרונן — מתעורר ומתגבר בדבור להקיץ מיינו, מתרונן לשון רנה הוא:

ויך צריו אחור — מכות אחורים בעפולים ובטחורים והוא חרפת גדוף להם עולמית:

וימאס באהל יוסף — הוא שילה שהוא בחלקו של יוסף:

ויבן כמו רמים מקדשו וגו' — כמו שמים וארץ שנאמרו בהם שתי ידים שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימינו טפחה שמים (ישעיה מ"ה) אף בית המקדש בשתי ידים שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) כוננו ידיך, ד"א כמו רמים מקדשו כארץ יסדה מה שמים וארץ אין להם חליפין אף מקדש אין לו חליפין להשרות שם שכינה:

ממכלאות צאן — דירי צאן כמו (סוף חבקוק) גזר ממכלה צאן:

מאחר עלות הביאו — שהיה רועה לאביו הצאן המניקות שהיה רחמני ומוציא הגדיים תחלה ומאכילן ראשי עשבים העליונים שהם רכים, ומוציא התיישים אחריה' ואוכלין אמצע העשבים ואחר כך מוציא הזקנות ואוכלות השרשים אמר הקב"ה ראוי הוא זה להיות רועה את עמי:

משכיל, המשורר כיון בדבריו להחזיק מלכות בית דוד ואת בהמ"ק אשר בנה, נגד מלכות אפרים ונגד שהיה המשכן עומד בחלקו, כמ"ש בסוף דברו וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, וספר כל קורות ישראל בעת צאתם ממצרים עד מלוך דוד, לומר שהגם שהיו הדורות מכעיסים ידע ה' כי יקום דור כלבבו יראו יקחו מוסר, וכי יקום מלך שיהיה הוא והמקדש אשר יבנה מהלך שלמות הכללי, ותיקון קלקול הדורות שלפניו, ותכלית ואחרית ותקוה לדורות הבאים עד עת קץ, האזינה עמי תורתי, כי בשיר הזה יספר קורות האבות כפשוטם, אמנם ספורי קורות ישראל נבדלו מאד מקורות יתר העמים, כי כל המוצאות לעם ה' היה בהשגחה פרטית ובנסי ה' ופליאותיו, עד שידיעת קורות ישראל בימי קדם היא עצמה תורה ואמונה, כי בם נודע מציאות ה' יכלתו והשגחתו שכרו וענשו, לכן אמר האזינה תורתי, וגם הטו אזנכם לאמרי פי, כי חיצונית הספור שהוא אמרי פיו, עם פנימותיו שהיא התורה הרצופה בו, משולבות אשה אל אחותה:

אפתחה, ר"ל כי כל העמים הקדמונים היה להם בהבלי אמונתם ספורים רבים מקורות אליליהם מימי קדם, והם ספורים בדויים בדו כהני האליל, אשר היה למשל אל ענינים פנימים, איזה חכמה או מוסר שהלביש בו ממציא הספור, ובזה היו בם שני מגרעות, א. במה שהמשל הוא דבר בדוי וכזב, ב. שגם המשל דברו אותו בחדות ובדברים נעלמים שלא יבינום ההמון רק חכמיהם, וההמון שלקחו הספורים הבדוים כפשוטן נחלו שקר, וגם אולת, כנודע בהבלי שירי האלילים והמיטאלאגיא שלהם, לא כן ספורי התורה, ואנכי אפתחה במשל פי, וגם אביעה חדות מני קדם, אשר יש להם שני מעלות, א. שאינם חדות צפונות וחתומות, רק אשר שמענו ונדעם, כי מה שספר מקריעת הים והורדת המן והשלו וירידת ה' על הר סיני וכדומה, אינם חדות סתומים רק נדעם שכן היה, וכן אינם משלים בדוים רק אבותינו ספרו לנו, שכן היה באמת, עד שהספורים האלה מהנפלאות הגם שהם חדות, (כי אין אנו מבינים איך היה), בכ""ז נדעם שהיו באמת, והגם שהם משלים שעל ידם נכיר ההשגחה והיכולת, בכ"ז אינם כמשלים אחרים שאינם אמת, כי אבותינו ספרו לנו שהיו המעשים באמת:

לא נכחד, הנה הבלי היונים וחדותיהם הם מכחידים אותם מבניהם, כי לא ימסרו אותם רק לזקניהם וכהניהם, אבל משלי התורה וספוריה לא נכחד מבניהם עד דור אחרון, כי הם מספרים תהלות ה' ועזוזו, ר"ל כי הבלי היונים יספרו דופי אליליהם ומעשים מגונים קנאה תאוה ואכזריות, אבל הם מספרים תהלות ה', ב. הם מספרים חולשת אליליהם איך נפלו ולא קמו לפני כחות נשגבות מהם, אבל הם מספרים עזוזו, ג. הם מספרים נפלאות אשר לא עשו, כי המהבילים בדו הספורים מלבם, אבל משלי התורה יספרו נפלאותיו אשר עשה באמת:

ויקם, ספורי התורה הפשוטים נקראים עדות, שהם מעידים על דברים אמתיים שהיו במציאות, כמו הבריאה והמבול ועונש סדום והפלגה וספורי האבות וספורי גאולת מצרים, והלמודים אשר יצאו מן הספורים האלה נקראים תורה, ותחת הספורים האלה נצפנים ענינים נשגבים מסודות הבריאה והאלהות ממעשה בראשית ומרכבה וכדומה, והעדות הקים ביעקב, שהם ההמון, והתורה שם בישראל שהם הגדולים ושני אלה צוה את אבותינו שיודיעו אותם לבניהם, ולא יעלימו מהם דבר רק שתמשך הקבלה מדור דור, כי התועלת הנמשך מהודעה זאת, הוא למען ידעו דור אחרון, שהגם שבין הספורים האלה היא העדות של העונשים שהעניש ה' לדור המדבר ועדת קרח ומרגלים, בכ"ז ידע ה' שהדורות הבאים ילכו מהלך השלמות, וע"י העדות האלה שיעידו בם מעונשי ה' והשגחתו יקום דור אחרון שישמרו העדות האלה ולא יבגדו עוד (וכיון בזה על דור דוד ושלמה), וז"ש למען ידעו דור אחרון, כי עוד יולדו בנים אשר יקומו ויספרו העדות והתורה לבניהם והם וישימו באלהים כסלם, א. הבטחון לבטוח בה' ולהאמין בו, ב. שלא ישכחו מעללי אל, שהם הפעולות המעידים על מדותיו חנון ורחום וכו', ג. ומצותיו ינצורו שהם המצות שצוה להם:

ולא, והדור האחרון הזה שיגיעו אל השלמות ולא יהיו כאבותם, שהיה, א — דור סורר ומורה יודעים רבונם ומורדים בו, ב. דור לא הכין לבו לדרוש את ה' כלל ולדעתו, ג. ולא נאמנה את אל רוחו, שרוחו הפנימי המעלה הציורים על הלב היה מעלה ציורים רעים לכל חטאת עד שלא יכול לעמוד באמונה בעבודת האל:

בני אפרים, אחר ההצעה הזאת מתחיל דבריו, ויתחיל לדבר ממה שמאס ה' במשכן שילה שעמד בחלק של אפרים, ובבני אפרים בימי עלי, הגם שבני אפרים היו נושקי רומי קשת, בכ"ז הפכו ביום קרב עם הפלשתים, וזה היה על כי (י-יא) לא שמרו, ר"ל שה' היה משתדל להושיעם מפני ג' טעמים, א. מצד הברית שכרת עמם אבל הם לא שמרו ברית אלהים, ב. בזכות ששומרים התורה, אבל הם ובתורתו מאנו ללכת, ג. מצד שכבר עשה עמהם נפלאות בימי קדם ובו הם מזכירים אותו בתפלותיהם, אבל הם שכחו עלילותיו ונפלאותיו :

נגד, הגם שהנפלאות נעשו נגד עיני אבותיהם שמסרו להם בקבלה שהם ראום בעיניהם, שנגד אבותם עשה פלא, ר"ל נגד עיניהם, וזאת שנית שהיו הנפלאות גלוים וכוללים לעיני כל מצרים, כמ"ש לכל האותות והמופתים וכו' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ועז"א בארץ מצרים שדה צוען :

בקע, מבאר מ"ש נפלאותיו ועלילותיו, הפלא הוא הנס, והעלילה הוא מה שבו מתראה מדות ה' ודרכיו שעלילות הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות, ומפרש נגד נפלאותיו בקע ים, שזה היה נס ופלא, ונגד עלילותיו ויעבירם, כי מה שהעביר בו את ישראל היה מצד מדותיו של רחמים וחסד, ויצב מים כמו נד שבזה נפתו מצרים לרדת אל תוך הים, כמ"ש וברוח אפיך נערמו מים שהמים עשו ערמה, שבמה שנצבו כמו נד ערבו המצרים את לבם לרדת אל תוך הים, וזה ג"כ מצד עלילותיו ומדותיו שרצה להטביע את המצרים לשלם להם כמדתם, כמ"ש כי בדבר אשר זדו עליהם, שזה מעלילות ה' לשלם מדה כנגד מדה:

וינחם, קריעת ים סוף מורה יכלתו לשדד הטבע וינחם בעמוד הענן והאש, וכן נתינת המים שמורים השגחתו וטובו להנחותם הדרך ולתת להם צרכיהם בדרך פלא:

(טו-טז) יבקע צורים במדבר, הגם שהמדבר אינו מקום מעינות השקה אותם כתהומות רבה, ולא תאמר שבמקום זה היה מקום מעין שהלא הוציא נוזלים מסלע שבארה של מרים היה סלע יחידי מתגלגל עמהם ממקום למקום, ובכ"ז הוריד מים כנהרות :

ויוסיפו, בכ"ז חטאו לו, והיו מסתפקים ביכולת האל, והוא כי היו משוקעים בדעות מושחתות אשר נחלו ממצרים, שאל עליון שהוא סבת הסבות אינו משגיח בפרטים רק חלק כח אלהות לכחות פרטיים נשגבים טבעיים, זה מושל על המים וזה על הלחם וכדומה, וחשבו כי גם האלהים אשר עשה הנפלאות למשה אינו אל עליון סבת הסבות, רק הוא מן האלים מלאך או גלגל או כח למטה ממנו, אשר עפ"י רב כחו יוכל להשפיע שפע על איש או עם או מקום פרטי, ומ"מ כח מוגבל ובעל תכלית, ועז"א שחטאו למרות עליון, שהיה המרי נגד עליון שהוא סבת הסבות, שהיו מכחישים שאינו משגיח בציה :

וינסו הנה בספורי התורה מבואר שנתן להם המן והשלו טרם שהוציא נוזלים מסלע, כי הוצאת המים היה ברפידים, וזה סותר למ"ש כאן? אולם התבאר אצלי, שהמתאוננים שנזכרו בפרשת בהעלותך היה ענין אחד עם מ"ש אח"כ והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, כי באמת לא אל הבשר התאוו רק רצו לנסות את ה', שלא האמינו שכחו הוא בלתי ב"ת ושיוכל למלא הבטחתו מהורשת הכנענים, והנה בתחלה בעת נתן להם המן ירד להם המן והשלו כמ"ש בפרשת בשלח בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, אולם השלו נפסק בבואם לרפידים, ששם הוציא להם מים, וחשבו ישראל שע"י שכחו מוגבל ובעל תכלית אין לו כח להוציא ג' דברים כאחד, לחם ובשר ומים, ושלכן כשהוצרכו למים לא יכול עוד לתת להם בשר, שכחו היה די על לחם ובשר לבד, או לחם ומים לבד, שהם שני דברים, לא על שלשה דברים, (שכן הוא בכל מי שכחו מוגבל ואינו מעצמו, כמו אליהו שלא יכול שיהיה בידו מפתח של גשמים ותחיה כאחד כמ"ש חז"ל), וע"ז רצו לנסות אם יוכל לתת להם גם בשר, שבזה ידעו שאין כחו כח מוגבל, וז"ש וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם מה ששאלו אוכל לא היה מצד התאוה לבד רק מצד הנסיון שהסתפקו ביכולת האל:

וידברו באלהים שאמרו היוכל אל לערך שלחן שהשלחן לא יחסר כל בו לחם ובשר ומים, אם יוכל לערוך שלחן שלם שלא יחסר דבר, שהגם שעד עתה נתן לנו בשר הן הכה צור ויזובו מים, וכבר נגרע מכחו אל הוצאת המים, וא"כ עתה נרצה לנסות הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, ר"ל עתה שנגרע כחו ע"י הוצאת המים, אם ירצה להכין למו שאר ובשר לא יוכל לתת לחם, כי כחו מוגבל, וחשבו שלכן פסק מלתת הבשר, מפני שאם היה נותן להם גם בשר עתה שהוצרך לתת מים לא יוכל לתת לחם, ולכן פסק מלתת הבשר כדי שיוכל לתת לחם שהוא נחוץ יותר:

ולכן שמע ה' והבין את דבריהם וכונתם, ויתעבר, ותחלה אש נשקה ביעקב שהוא מה שבערה בהם אש ה' ע"י המתאוננים שהיה ג"כ ענין זה בעצמו, היה רק ביעקב שהם הפחותים, כמ"ש ותאכל בקצה המחנה שהם הפחותים, ואח"כ גם אף עלה בישראל שהם המובחרים שבהם, עת שגם הם רבו על הבשר כמ"ש וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמר מי יאכילנו בשר, שבכו גם גדוליהם עלה אף ה' שנית בקברות התאוה, וטעם האף לא היה בעבור שהתאוו אל הבשר, רק בעבור. כי לא האמינו באלהים, וחשבו שכחו מוגבל ובעל תכלית, וע"כ לא בטחו בישועתו, והסתפקו אם יוכל להושיע להם על ירושת הארץ:

(כג-כד) ויצו, ולכן הראה להם שהגם שצוה שחקים ממעל וימטר עליהם מן לאכול, בכ"ז המטיר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף, והראה להם שהגם שנתן להם לחם כבתחלה בכ"ז היה יכול לתת גם בשר בשפע רב, - ויצו שחקים ממעל יש הבדל בין שחקים ובין שמים, שהשחקים גבוהים משמים ומורים על השפעה הנסיית שהוא למעלה מן השפעה הטבעיית היורדת משמים, והמן לא ירד משמים, ר"ל מן המערכה והטבע, רק משחקים שהם ממעל, כאילו נפל משחקים אל השמים, ודרך דלתי שמים אשר פתח נפל אל הארץ, ובאופן זה המטיר עליהם מן לאכול, ולא היה מזון טבעי כי דגן שמים נתן למו, ובאשר גם מן טבעי יורד במדבר ההוא בשני חדשי השנה, בא להוציא מלב המכחישים בל יאמרו שהיה מזון טבעי הנמצא גם עתה במדבר, לכן באר סימנים שבם נדע שהיה דגן שמים כי לחם אבירים אכל איש, שהמן היורד במדבר אינו מאכל בריאים לשובע רק נותנים אותו לחולים, והוא היה לחם הנאות לאנשים אבירים, זאת שנית שהמן היורד בטבע אינו משביע, ואינו יורד רק מעט, וא"א שיהיה מספיק לכל איש ואיש שהיו ששים רבוא, ופה לחם אבירים אכל כל איש, וגם ששלח להם צידה לשובע, שזה א"א במן הטבעי:

יסע, והגם שנתן להם המן, נתן להם גם בשר הפך דעתם, ולבל יאמרו שהרוח שהגיז שלוים מן הים היה דרך מקרה שהרוח נשאם לשם בטבע, מבאר בראיה שגם זה היה בנס, כי הים היה במערב וצפון לישראל, וא"א שישאם למחנה ישראל רק רוח מערבי או רוח צפוני, אבל יסע קדים בשמים שהיה רוח מזרחי, וגם ינהג בעזו תימן, הוא רוח דרומית, שלפי הטבע היה ראוי שרוחות אלה ירחיקום מגבול ישראל וישאם הלאה לצד האחר, וא"כ היה הנשיאה הפך ממקום הרוח בדרך נס:

וימטר, והנס השני היה כשבא למחנה ישראל לא פרחו משם הלאה, רק שם המטיר אותו עליהם מלמעלה למטה כעפר שנופל למטה, והיו רבים כחול ימים:

ויפל, וגם שהפיל את השלו בקרב מחנהו, הגם שטבע העוף להתרחק מבני אדם נפלו סביב למשכנותיו לא רחוק, ולא על גבי האהלים:

(כט-ל) ויאכלו, כבר בארתי באה"ש דרוש ח', שה' הביא ראיה שעיקר תלונת העם לא היה מצד התאוה שהתאוו לבשר, רק מצד הכפירה שהתחרטו על יציאת מצרים ששם לא היה עליהם עול מצות, ומאסו את ה' ואת מצותיו, ותלונת הבשר היה רק עלילה, וכמ"ש חז"ל שבכו על משפחות שנאסרו להם, והסימן לזה, כי יש הבדל בין החוטא מצד התאוה לבין החוטא מצד המרד והכפירה, שהחוטא מצד התאוה אז כשמלא תאותו יתחרט תיכף על חטאו, וכשמלא תאותו ומוסיף בחטא זה סימן שהוא חוטא מצד הכפירה, וז"ש לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, שהגם שלא יהיה לכם עוד תאוה אל הבשר בכל זה תאכלו ממנו ולא תתחרטו על מעשיכם, זה סימן שלא רציתם הבשר מצד התאוה רק מצד כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, שהיה החטא מצד הכפירה, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים, שעיקר בכיתכם היה שהתחרטתם על יציאת מצרים וקבלת עול תורה ומצות, וז"ש ויאכלו וישבעו, הגם שתאותם יביא להם וכבר נתמלא תאותם, בכל זה לא זרו מתאותם ועוד היה אכלם בפיהם וזה סימן שהיה החטא מצד הכפירה והזדון, לכן ואף אלהים עלה בהם, ולבל תאמר שמתו ע"פ הטבע שהשלו היה בשר קשה לעיכול, בפרט שלא אכלו בשר ימים רבים והזיק להם, עז"א ויהרג במשמניהם, כי יצוייר שיזיק מאכל קשה העיכול לזקנים או לחלושי המזג, אבל פה מתו האנשים השמנים והגבורים, ובחורי ישראל הכריע לא הזקנים:

בכל זאת חטאו עוד במרגלים, ולא האמינו בנפלאותיו, שהגם שראו שנתן להם בשר ג"כ, לא האמינו שיוכל לכבוש ארץ שבעה עממין:

ויכל בהבל ימיהם, בניכם יהיו רועים ארבעים שנה במדבר ונשאו את זנותיכם, ושנותם בבהלה, ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה:

אם הרגם ודרשוהו, כמ"ש ויתאבלו העם מאד, ואז דרשו אותו וידעו שה' משגיח ושבו ושחרו אל הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו:

ויזכרו כי אלהים צורם, ואז אמרו שיודעים שיש להם צור מעוז ומחסה בה', ושגואלם הוא אל עליון סבת הסבות ואינו מקבל כחו מאחרים, ובכ"ז ויפתוהו בפיהם, אמרו זאת רק בפיהם, שע"י שהרגם אמרו כן, ובלשונם יכזבו לו, הלשון מורה על דברים תבוניים, שבחקירתם בדבר בזה דברו לו כזבים, וחקרו חקירות פילוסופיות להכחיש בה':

ולבם לא נכון עמו, וגם במחשבת לבם לא היו נכונים לה', ולא נאמנים בבריתו, רק הם חשבו שה' אין יודע מחשבותיהם, וחשבו שמרמים אותו בפיהם, כמ"ש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני:

והוא, ובכ"ז ע"י שהוא רחום יכפר עון, ויש הבדל בין אף וחמה, שהאף הוא האף החיצוני המעניש, והחמה היא החמה הפנימית השמורה בלב, והנה האף החיצוני כבר יצא והתחיל הנגף, וה' הרבה ברחמיו להשיב אפו, ואת החמה הפנימית לא יעיר כלל, כי כשהחמה מצטרפת עם האף א"א להשיבו, כמ"ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם:

ויזכר, כי זכר כי בשר המה, והבשר מוכן לחטוא מצד טבעו ויצרו הרע, וגם רוח הולך ולא ישוב, שהרוח הפנימי שהוא הכח המעלה הציורים על הלב שהוא המעורר לחטוא, הלא הוא אפס עם הגויה והוא דומה כמו הבשר עלול לכל דבר פשע:

כמה, וחוץ מחטאים שחשב, המרוהו כמה פעמים במדבר מצד המרי והמרד, וכמו מעשה העגל וקרח ובית פעור, וכמה יעציבוהו בישימון, שהעציבו אותו מצד שהוא ישימון, שהתלוננו על לחם הקלוקל ועל חסרון המים, שזה מצד שהוא ישימון היו מעציבים אותו בדברי עוצב שחסר להם צרכיהם:

וישובו, ובזה שבו כפעם בפעם וינסו אל, אם יוכל למלאות כל צרכיהם ששאלו בכל פעם, וקדוש ישראל התוו, שחשבו אותו לבעל גבול ותוו תו סביבו, למדוד כחו ויכלתו וחפצו וכדומה:

לא זכרו, הוסיף לאמר שלא זכרו את ידו וגבורותיו, גם ביום ההוא בעצמו אשר פדם מני צר, כי תיכף אחר גאולת מצרים שכחו נפלאותיו וחשבו שאין ביכלתו לעשות נסים יותר, כמ"ש וימרו על ים בים סוף:

אשר שם במצרים אותותיו, היו בין המכות אותות ומופתים, שהיו מכות שהתרה בם תחלה והיו לאותות, כמו דם צפרדע היו אותו על מציאת ה', ערב דבר על שאין כמהו בכל הארץ, וכמו שבארתי בפי' התורה, והמכות שלא התרה בם תחלה היו מופתים, כמו כנים שחין וחשך שבשלש אלה לא היה התראה, כי הם לא היו מורים לאות על דבר, רק אחר כל שני מכות ששלח לאות על דבר ולא שמעו בקולו נתן להם מופת, היינו מכה שהכה בם דרך בזיון להענישם על שלא שמעו האותות היו במצרים, כי היו ללמד את העם פנה מפנות האמונה, והמופתים היו בשדה צוען, כי לא באו ללמד רק להכות את הארץ בכללה:

ויהפך, הנה במכות אלה שחשב פה דלג מכות כנים ושחין וחשך? וזה מבואר ממ"ש ששלש מכות אלה לא באו לאותות כמו יתר המכות שבאו לאות, שבסדר הראשון אמר בזאת תדע כי אני ה', ובסדר השני אמר כי אני ה' בקרב הארץ, ובסדר השלישי אמר כי אין כמוני בכל הארץ, ובא התראה לפני כל מכה, אבל שלש מכות אלה לא הורו על דבר, רק אחר כל שתי מכות שבאו בהתראה להורות על אחד מג' דברים הנזכרים, ולא שמעו, הכה אותם דרך בזיון בלא התראה, וע"כ דלג אותם פה מן החשבון שלא חשב רק המכות שבאו בהתראה, והנה תראה שהפך בה סדר המכות, וחשב דם ערוב צפרדע ארבה ברד דבר מכות בכורות, והוא לכונה עמוקה ונפלאה מאד, כי פה בא להודיע שהיה תכלית המכות להראות כחו וגבורתו, ולכן כל המכות חוץ מדם באו כפולות, ר"ל ששש מכות שבאו בהתראה חוץ מדם, באו כפולות, שהיה יכול להכותם בשלש, ושלש מהם היו למותר כמו שיבאר, ובזה נראה שהיה הכונה להרבות אותותיו למען ידעו כחו וגבורותיו, והנה מכת דם לא היתה כפולה ולכן חשבה על הסדר, ויהפך לדם יאוריהם, וגם נוזליהם בל ישתיון, כי גם כל המימות לקו, אולם יתר המכות היו כפולות, והם א. ישלח בהם ערב, ר"ל שמכות ערוב וצפרדע היו כפולות, שאחר שבמכת ערוב באו כל החיות והשרצים המזיקים, ממילא בא גם הצפרדע בתוכם, ולמה שלח תחלה את הצפרדע בפני עצמו, הלא היתה כלולה במכת ערוב, וז"ש הלא ישלח בהם ערוב ויאכלם, ובכ"ז שלח צפרדע ותשחיתם, וא"כ היתה הצפרדע למותר:

(מו-מז) ויתן, ב — מכות ארבה וברד היו כפולות, שאחר שהארבה אכל כל אשר הותיר הברד, והברד לא החריב את הכל, כמ"ש והחטה והכסמת לא נכו, וא"כ היה הברד למותר, שהיה די בארבה לבדו לאכול כל פרי ארצם, וז"ש הלא יתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה ובכ"ז יהרג בברד גפנם, והיה הברד למותר, ועל כן הקדים המשורר ארבה לברד:

(מח-מט) ויסגר, הברד הרג גם את בהמתם, וגם זה היה למותר שזה נכלל במכת דבר שהדבר הרג את כל הבהמות, וא"כ מכת הברד על הבהמות היה למותר, וז"ש ויסגר לברד בעירם שהברד והרשפים הרג את בעירם ומקניהם וזה היה למותר, כי הלא ישלח בם חרון אפו הלא עתיד לשלח חרון אפו שהוא הדבר, והוא יכלה את הבהמות:

(נ-נא) יפלס, גם מכת בכורות היה למותר, שהיה יכול להרוג את כולם בעת הדבר, כמ"ש כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, רק ה' יפלס נתיב לאפו, ר"ל שאף ה' שהוא הדבר שיצא היה ענינו להשחית את כולם, וה' פלס ושקל לו נתיב מיוחד, שהנתיב הוא דרך צר ליחיד, שגבל לו נתיבו שלא ילך בדרך הכולל להשחית את בני אדם, כי זה הניח למכה מיוחדת במכות בכורות והדבר לא השחית רק הבהמות כדי שיכפול אותותיו ומופתיו, וז"ש לאפו אשר לא חשך ממות נפשם יפלס לו נתיב וחיתם לדבר הסגיר, ר"ל שאם היה אפו יוצא בדרכו הגדול לא היה חושך את נפשם ממות, לכן פלס לו ה' נתיב שילך בדרך היחיד, ורק חיתם לדבר הסגיר, ולא המית את האנשים, ועל ידי כן ויך כל בכור במצרים, שלח עליהם שנית מכות בכורות להרוג אנשים, ומ"ש ויך כל בכור היינו גדול הבית, וראשית אונים הוא מי שנולד מטפה הראשונה, והנה הבכור וגדול הבית לא נהרג רק במדינת מצרים, בין שהיה מילדי מצרים בין שהיה מילדי מדינה אחרת וגר במצרים, וז"ש ויך כל בכור במצרים, והראשית אונים לא נהרגו רק מילדי מצרים ולא הגר שם ממדינה אחרת, אבל זה נהרג אף במדינה אחרת אם היה מילדי מצרים, ועז"א ראשית אונים באהלי חם, שחם כולל השורש שמצרים יצא ממנו, כמ"ש ובני הם כוש ומצרים ופוט וגו', ואם נמצא יליד מצרים גם באהלי חם, שגר בכוש או בפוט וכנען, נהרג ג"כ, וכן אמרו חז"ל שנהרגו בכורי מצרים שגרו במקום אחר ובכורי אומות אחרות שגרו במצרים:

ויסע כצאן עמו, שהסיעם אז ממצרים והם הלכו אחריו כצאן שהולך אחרי הרועה, וינהגם כעדר במדבר, במדבר היו דומים כעדר שמוצא מרעהו שם, כן מצאו שם מחיתם מן ומי באר:

וינחם, ותחת שהצאן במדבר יראים מן חיות רעות, הם לא פחדו, כי את אויביהם כסה הים :

ויביאם, ובזה קיים כל הבטחותיו, ויביאם לארץ ישראל, ושם בחר להם הר המוריה לבית המקדש, כמ"ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך:

ויגרש, בשבע שכבשו ויפילם בחבל נחלה בשבע שחלקו, וישכן באהליהם אחר גמר החלוקה:

וינסו, ובכל זאת שבו לנסות שנית אחר מות יהושע והזקנים, וימרו את אלהים עליון, שהסתפקו שנית אם הוא אלהים עליון סבת הסבות, שלכן עבדו ע"ז בחשבם שהוא רק כח מכחות פרטים המושלים בתבל, ועדותיו לא שמרו, שהם מה שהעידו בם הנביאים, וכן עדות של עונשי התורה:

ויסגו ויבגדו כאבותם, ר"ל אחר שהיה הכונה האלהית שילכו במהלך השלמות ממדרגה למדרגה לפנים, נסוגו הם לאחור אל מדרגת הבגידה של אבותיהם, נהפכו כקשת רמיה, שמורה החץ נגד בעליו, כן תחת שחשב ה' שיהיו בידו כחצים ביד גבור ללמד אמונת האמתי ולבער הגלולים, שבו כחץ נגדו, כי ויכעיסוהו בבמותם, כמ"ש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, שכעס על הבליהם ובמות שעשו להבלים, וקנא על שהחליפו עבודתו בעבודת פסילים ובלא אל:

(נט-ס) שמע אלהים ויתעבר, גדר העברה הוא שמתוך קצפו עובר הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא כנגדו, וכן פה ע"י שמאס מאד בישראל שהם חטאו כנגדו, עי"כ התעבר ויטש משכן שלו, שע"י העברה נטש את המשכן, וטעם העברה היה, כי אהל שכן באדם, שעקר משכן אהלו היה באדם, אם הם ראוים לכך, ואחר שבני אדם לא היו ראוים שישכון ביניהם, נטש את המשכן:

ויתן, מבאר איך היה נטישת המשכן, כי נתן את הארון לשבי ביד פלשתים, והארון הוא עזו מצד התורה שיש בו, והוא תפארתו מצד שעל ידו עשה אותות ומופתים, והוא נתן תפארתו ביד צר, שהם הצליחו והתפארו:

ויסגר, ועי"כ הסגיר עמו לחרב, שמתו שלשים אלף, ובנחלתו התעבר שחרב משכן שילה ע"י העברה כנ"ל:

בחוריו אכלה אש, כי במלחמת מצוה אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה ושם נפלו הבחורים, והבתולות לא הוללו בחופה:

כהניו, חפני ופינחס, ואלמנותיו לא תבכינה ואשת פנחס הרה ללדת וכו' ותמת:

(סה-סו) ויקץ, ובכ"ז הקיץ כמו הישן על שקנא לכבוד הארון, ויך צריו אחור מה ששת להם עפולים שהוא מכת אחור ומכת חרפה ובוז:

(סז-סח) וימאס, ומאז מאס באהל יוסף, שלא עמד המקדש עוד בחלקו של יוסף, וכן בשבט אפרים לא בחר אל המלוכה, ומפרש נגד מ"ש ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה, ונגד מ"ש וימאס באהל יוסף אמר ויבחר את הר ציון אשר אהב :

(סט-עב) ויבן כמו רמים מקדשו שהמקדש היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שהוא מקשר עולם העליון עם התחתון, והוא כמו רמים עולמות העליונים, והיסוד שלו הוא כמו הארץ כו', והנה המקדש ומלכות ב"ד שניהם היו צריכים לשלמות הכלל, והמקדש ומלכות ב"ד תלוים זה בזה כמו שבארתי בסי' קל"ב וז"ש ויבחר בדוד עבדו, והבחירה היתה מצד רעיית הצאן, כמ"ש במדרש שבחן טוב לבבו בהנהגת הצאן, וז"ש מאחר עלות הביאו לרעות בשני מיני הנהגות, א. המדינית, עז"א ביעקב עמו, ב. המוסרית, עז"א ובישראל נחלתו כי ישראל גדול מיעקב, והוא רעה אותם כתום לבבו, בהנהגה התוריות ובתבונות כפיו ינחם בהנהגה המדינית: