תהלים פרק ו׳

על השמינית — כינור של שמונה נימין ושמינית שמו וכן מצינו (בד"ה א טו) פלוני ובניו על השמינית לנצח:

אומלל — נשחת ודל כח (קופנדו"ן בלעז) כמו היהודים האמללים דעזרא (נחמיה ג׳:ל״ד):

ואתה ה' עד מתי — תביט ואינך רופא:

שובה ה' — מחרונך:

חלצה נפשי — מחוליי:

אשחה בכל לילה מטתי — לשון סחי ומאוס (איכ' ג) והיתה נבלתם כסוחה (ישעיהו ה׳:כ״ה) ממאס אני מטתי בדמעות ומנחם חברו עם כאשר יפרש השוחה לשחות (שם כה) ועם מי שחו (יחזקאל מז):

בדמעתי ערשי אמסה — אלחלח וארטיב כמו מים:

עששה — ל' עששית עין שמאורה כהה ודומה לו כאלו הוא רואה דרך זכוכית שכנגד עיניו ומנחם פירשו לשון רקבון כמו (לקמן לא) ועצמי עששו וכן כל לשון עש:

עתקה — נתישנה ונזדקנה עיני בכהיית אור ומנחם חברו עם ויעתק משם ההרה (בראשית י״ב:ח׳):

בכל צוררי — בשביל צרות שמצירין לי:

יבושו ויבהלו וגו' — מהו ישובו יבושו פעם שנייה אמר רבי יוחנן לעתיד לבוא הקב"ה דן את הרשעים ומחייבן לגיהנם והם מתרעמין עליו והקב"ה מחזירן וחוזר ומראה גיליונין שלהם ודן אותם ומתחייבין והוא מחזירן לגיהנם הרי בושה כפולה, ר' שמואל בר נחמני אומר לעתיד לבא כל אומה קוראה לאלהיה ואין עונה וחוזרין וקוראין להקב"ה ואומר להם אילו אלי קראתם תחילה הייתי עונה אתכם עכשיו עשיתם עבודת גלולים עיקר ואותי טפילה לפיכך איני עונה שנאמר ישועו ואין מושיע זו עבודת גלולים ואחר כך אל ה' ולא ענם (לקמן יח) לכך נאמר ישובו יבושו:

רגע — במעט זמן:

למנצח, מבואר כי מזמור זה התפלל עת חלה חולי כבד וארוך, אחר מעשה של בת שבע, כאשר קבלו חכמינו זכרונם לברכה, והתפלל על חליו (ב' ז') אבל גם אויביו שטמוהו וימררוהו בעת ההיא, עד שהורע זה בעיניו יותר מן חליו, והתפלל גם עליהם (ז' י"א), עד שהמזמור בכללו, ידבר על שני מיני האויבים המכתירים את האדם, האויב הדבוק בו מתולדתו, שהם מזגי גופו ולחותיו המתקוממים עליו להחליאו ולהמיתו, והאויבים החיצוניים שהם זולתו מבני אדם:

ה' אל באפך, יש הבדל בין אף ובין חמה, שהאף הוא הכעס הנגלה, והחמה היא תבערת אש הכעס בנסתר בנטירת שנאה ואיבה, ויהיה לפעמים אף בלא חמה אם רק מראה לו פנים נזעמים ואהבה במצפוניו, וחמה בלא אף אם מסתיר אפו ואיבתו, ויש הבדל בין תוכחה וייסור, התוכחה היא בדברים רכים, והייסור בו יאסור את נפשו בדברים קשים או ביסורים ממש, ותוכחת ה' עלי עון, הוא לפעמים שלא יחטא בעתיד, וזה נקרא תוכחה, ודוד בקש שתוכחה זו לא תהיה באף רק בדברים רכים כאב את בנו, ולא הוצרך לבקש שלא יהיה בחמה ונטירת איבה, כי האויב לא יוכיח ולא ישתדל להשיבו אל דרך הנכונה, והתוכחה המגולה תהיה תמיד מאהבה מסותרת, ולא בקש רק אל באפך תוכיחני, ולפעמים יביא ה' יסורים על האדם בעבור החטא שכבר חטא, ויסורים האלה בהכרח הם באף, כי המיסר מראה בנגלהו שקוצף על המיוסר, ולכן בקש שעל כל פנים אל בחמתך תיסרני, שלא יהיה מאיבה פנימית ונטירת שנאה כאויב המיסר, רק כמו שכתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ואמר ואהבו שחרו מוסר:

חנני ה' כי אני אומלל וחלוש כח על ידי החולי, ומוסיף לאמר רפאני כי כבר נבהלו עצמי, כי נגע החולי עד העצמות, אבל אהה כי גם נפשי נבהלה מאד, וכבר הדבר נוגע אל הנפש, ואתה ה' עד מתי לא תחונן אחר שגם נפשי בסכנה, אם כן ה' שובה מקצפך, חלצה את נפשי, ואם איני ראוי הושיעני מצד החסד:

כי אין במות זכרך זכר שמך הוא על המציאות וההויה כי אתה ממציא ובורא, לא על העדר והאפס ולא על המות, כענין שאמרו אין ה' מיחד שמו על הרעה, וגם הלא בשאול מי יודה לך, כי הנעדר לא יקבל עוד טובך וחסדך, אשר זה תכלית הבריאה אשר בראת להיטיב להנמצאים שהם יודוך:

יגעתי, עתה מתחיל ענין השני נגד אויביו המצערים אותו אומר הנה יגעתי באנחתי, עד שבכל לילה אשחה ואמאס את מטתי מרוב הבכי, בכל זאת מן הבכי והדמעות לא עששה עיני, רק עששה מן הכעס עיני, ועיני האחרת נעתקה ממקומה לא מן הדמעות שבכיתי בעבור חליי רק בכל צוררי, כי הם קשים לי יותר מן החולי - משיב פניו נגד אויביו, אומר. סורו ממני אתם פועלי און, כי הלא בעת אשר שמע ה' קול בכיי, בעת אשר שמע תחנתי, (ה' תפלתי יקח הוא מאמר מוסגר, רצה לומר הלא באין ספק כי ה' תפלתי יקח ויקבל) הלא אז בעת שמע ה' קול בכיי ותחנתי, הלא אז ישיגם שתים רעות, א. כי יבושו מאד כל אויבי, הבושה שלהם תהיה במאד מאד, רבה וגדולה מאוד, וגם ב. הלא אז יבהלו כל אויבי, כי גם ישיגם משפט אלהי ממעל, לכן טוב לפניהם כי ישובו ( רגע ) יבושו רגע, שישובו תיכף ברגע הזאת ובזה ירויחו כי אך רגע יבושו, במה שיוכרחו להודות על האמת, ולא יבושו מאד, וגם לא יבהלו מפני העונש: