תהלים פרק מ״ט

שמעו זאת כל העמים — לפי שמזמור זה מיוסד על בני אדם הבוטחי' בעשרם אמר כל העמי' שכלם צריכים ייסור:

חלד — היא הארץ על שם שהיא נושנת וחלודה, רדוייל"ייא בלע"ז, ורבותינו פירשו על שם החולדה שהיא ביבשה ואינה בים דתנו רבנן כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה:

גם בני אדם — בני אברהם שנקרא האדם הגדול בענקים (יהושע י״ד:ט״ו) בני ישמעאל ובני קטורה:

גם בני איש — בני נח שנקרא איש צדיק (בראשית ו׳:ט׳):

והגות לבי — מחשבות לבי, תבונות הם:

אטה למשל אזני — לדברי תורה שנקראת משל הקדמוני (שמואל א כ״ד:י״ד):

אפתח — לכם חידתי זאת בכנור וזו היא החידה למה אני צריך לירא בימי רע ביום פקודת עול לפי שעון עקבי יסובני עונות שאני דש בעקב שאני מזלזל בהם שהם בעיני עברות קלות הם מרשיעות אותי בדין וכל שכן העשירים:

הבוטחים על חילם — ומה בצע בממונם הלא:

אח — לא יוכל לפדות את אחיו בממונו לפי שאם באים לפדות איש את אחיו יתיקר פדיון נפשם מכל הון לפיכך על כרחו חדל הוא לעולם מלפדותו:

ויקר — (שיחיה לנצח ולא יראה השחת) ומנחם חברו לשון מניעה כמו אוקיר אנוש מפז (ישעיה יג) והלכתי עמכ' בחמת קרי (ויקרא כו), כלומר וימנע פדיון נפשם:

כי יראה חכמים ימותו — ואין ניצולין מן המות לפיכך ע"כ הוא חדל ליגע ולטרוח על פדיון אחיו:

חילם — ממונם, בחכמים נאמר מיתה שאינם מתים בעה"ז אלא הגוף בלבד ובכסיל ובער נאמר אבידה:

קרבם בתימו לעולם — מחשבותם לבנות להם בתים שיתקיימו לעולם:

קראו בשמותם — את בתיהם שהם בונים למען יהיה להם לזכרון ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך (בראשי' ו') אנטיוכס בנה אנטוכיא סליקוס בנה סליקיא:

ביקר — לשון יקר ותפארת, (סא"א):

נמשל — לשון משל:

נדמו — לשון דממה:

כסל — שטות:

ואחריהם בפיהם ירצו סלה — והבאים אחריהם ידברו בהם ויספרו בפיהם מה אירע לראשונים:

ירצו — לשון הרצאת דברים, רטרירונ"ש בלע"ז, וחז"ל פירשו זה דרכם של רשעים שסופם אבודים אבל כסל למו חלב יש להם על כסליהם ומכסות את כליותיהם ואינן יועצות אותם לשוב מרעתם ושמא תאמר שכחה היא להם על ששכחו שסופם למות ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו כלומר יום אחריתם תמיד בפיהם ואין חרדים ממנו:

כצאן לשאול שתו — כצאן המתאסף לדיר כן הם לשאול:

שתו דגשות התי"ו במקום תי"ו שנייה לשאול שותתו לשון שתותיה של שאול למדרגה התחתונה וכן שתו בשמים פיהם (לקמן ע"ג) גם הוא לשון שתות, קבעו בשמים פיהם לשונם הרע:

מות ירעם — מלאך המות יאכלם, ואל תתמה על לשון אכילה זו שכן מצינו במקום אחר (איוב י״ח:י״ג) יאכל בדיו בכור מות, ל"א לשון רציצה כמו הירוע ברזל (ירמיה טו):

וירדו בם ישרים לבקר — ליום הגאולה כשיזרח בקרם של ישראל יהיו רודים בהם כמו שנא' ועסותם רשעים וגו' (סוף מלאכי):

וצורם לבלות שאול — צורתם של רשעים תבלה את השאול, גיהנם כלה והם אינם כלים:

מזבול לו — מהיות להם מדור והקב"ה מוציא חמה מנרתקה ומלהטת אותם שנאמ' (שם) וליהט אותם היום הבא, ורבותינו פירשו מזבול לו על שפשטו ידיהם בזבול שהחריבו את בהמ"ק:

אך אלהים יפדה נפשי — אבל אני שהטיתי למשל אזני, אלהים יפדה נפשי שלא אלך אל שאול כי יקחני בחיי ללכת בדרכיו:

כי נפשו בחייו יברך — הרשע מברך את נפשו בחייו ואומר שלום עליך נפשי לא יאונך שום רעה אבל אחרים אין אומרים עליו כן:

ויודך כי תיטיב לך — ואתה אם תשמע לדברי הכל יודוך כי תטיב לנפשך לישר את דרכך:

תבא עד דור אבותיו — כשתשלים ימיך ותמות תבא ותראה את דור הרשעים אבותיו של רשע נידונים בגיהנם אשר עד נצח לא יראו אור:

אדם ביקר ולא יבין — דרך החיים נתונה לפניו שאם ילך בה הרי נכבד אינו מבין את הטוב:

למנצח, תוכחת מוסר אל הבוטחים בעשרם ועובדים את גופם ואדמתם ומעבידים ומאבדים את נפשם ונשמתם, מראה על פניהם סכלותם כי יחליפו העולם העומד באובד, הרוחני בגשמי, הנקלה בנכבד, וכי נמשלו כבהמות נדמו:

שמעו זאת, תוכחה זו כוללת בין עמים ולאומים שהיא החברה המדינית, ובין יחידים היושבים חלד, כי בסכלות הזה השתבשו יחידים גם תעו בו גוים וממלכות:

גם, היא כוללת גם כל כתות האנשים, בין הנכבדים בין הנקלים, בין העשיר בין האביון, כי כולם יבערו ויכסלו בזה:

פי ידבר חכמות, המאמרים שיאמר בפיו הם דברי חכמה, והגות לבי תבונות, ותוך מאמריו החיצונים רצוף היקש תבוניי, למשל מה שיאמר שהכסף והעושר הם רק קנינים מדומים זה לקוח מדברי החכמה, אבל מה שיסביר את הדבר הוא היקש הלקוח מדרכי הבינה, וזה צורתו, האדם צריך שימיר קנין חיצוני בעד קנין מתעצם אליו יותר, למשל הכסף בעבור גופו, הנפש היא עצמות האדם נגד הגוף, התולדה מזה שצריך שימיר מחמדי הגוף בעד אושר הנפש, והיקש תבוניי הזה בנוי על היסוד הלקוח מדברי החכמה ממהות הנפש ושהיא עצמות האדם:

אטה למשל אזני, כי יתחיל דבריו במשל מן פדיון האח ופדיון עצמו ממות, שהוא משל אל פדיון הנפש ממות העצמי, אפתח בכנור חידתי, שמדי נגנו בכנור ימצא תיכף חדתו, ויבין הנמשל:

למה אירא, פסוק זה הוא כעין הצעה לכל מה שיאמר אח"ז, הנה ה' הכין לנו מקור חיים היא הנפש הנצחיית אשר היא לא תמות במות הגוף כי תשאר צרורה בצרור החיים את ה' בעדן הנפשות, וא"כ למה אירא בימי רע, כשיגיעו ימי המות למה אירא מן המות הלא היא יובילני אל החיים הנצחיים, ואך מה שאירא הוא כי עון עקבי יסובני, שאז יסובו אותי העונות שהלכתי והנהגתי בהם שלא שמרתי להכין לי צידה ליום מועד ולעשות דבר להשלמת נפשי, עד שלא אירא מן המות רק ממעשי הרעים:

הבוטחים, אומר אני אל הבוטחים על חילם, ולא יבטחו בו להיות אמצעי אל השלימות כמו לעשות בו צדקה וחסד, רק שברוב עשרם יתהללו, וזה הוא התכלית אצלם לאצור עושר רב:

אח, הכי לא יפדה איש את אחיו, שאם ירצה להמית את אחיו והוא יכול לפדותו בממון הכי לא יפדהו? ואם יקרה אכזר כזה שממונו חביב עליו מהצלת אחיו, הכי לא יתן לאלהים כפרו, היינו כופר עצמו, אם נתחייב מיתה וכופר יושת עליו שבו ינצל מן המות וכי לא יתן כספו בעד הצלת חייו? הלא ודאי יתנהו, א"כ אשאל אם כל אדם יתן את כל אשר לו בעד חיי גופו הגם שגופו אינו עקר האדם, ר"ל שהוא אינו עצם האדם הנשאר קיים ונצחי, שעיקר האדם הוא נפשו הנצחיית והגוף רק לבוש אליו:

ויקר, וא"כ הלא יקר ונעלה מן פדיון גופו העובר הוא פדיון נפשם, לפדות נפשם הנצחיית מן המות הנצחי, וא"כ מדוע וחדל לעולם, מדוע יחדלו המון האנשים מלפדות את נפשם בל תמות המות הנפשיי הנצחיי:

ויחי, ר"ל שהלא בפדותם את גופם לא יפדהו רק שיחיה חיי שעה לא על חיי עולם, כי בסוף ימות בהכרח וירד לשחת, אבל אם יפדה את נשמתו הלא יחי עוד לעולם חיים נצחיים, ולא יראה השחת, וא"כ היה ראוי שיתן כל הונו ורכושו בעד פדיון נשמתו, ומדוע חדל זאת לעולם ואין איש שם על לב לפדותה מני אבדון נצחי:

כי יראה, הלא צריך הוא לראות שבענין הנפשיי יש הבדל בין החכם ובין הכסיל, שחכמים ימותו וכסיל ובער יחד יאבדו, שהחכמים לא יאבדו כי נפשם תחיה לעד רק ימותו שהוא מיתת הגוף, אבל כסיל ובער הם יאבדו, כי לא ישאר שארית לנפשם, אבל בענין הממון אין שום הבדל בין האנשים כי כולם יעזבו לאחרים חילם, שעשרם יירשו אחרים אחרי מותם:

(יב-יג) קרבם, ר"ל הלא ראוי שידעו ויחשבו זאת בקרב לבם, כי בתימו אשר ישארו לעולם ומשכנותם, אשר ישארו לדור ודור, ר"ל הבתים והמשכנות של העשירים אשר ישארו אחרי מותם ביד זרים היורשים אותם, הם יקראו ויכריזו ויפרסמו בשמותם, דהיינו בשמם ובשליחותם, שהבתים האלה יהיו שלוחים מהם להכריז בשמם עלי אדמות ולהודיע לכל לאמר, דעו כי האדם אשר לא ילין ביקר, מי שלא יוכל לקחת עמו יקרו ונכסיו ללין עמו בקבר, האדם הזה נמשל כבהמות נדמה, היה סכל כבהמה, כי האדם צריך לקחת עמו את היקר, דהיינו לעשות בו חסד ומעשים טובים עד שישאר בידו לעת אחריתו, ומי שלא עשה זאת הוא נמשל כבהמה, כן יקראו ויכריזו בתי העשירים ומשכנותיהם, ר"ל שמן הבתים וארמנותיהם אשר עמלו בהם בבנינם והם עתה ביד זרים ילמדו כל בני אדם המוסר הזה:

זה דרכם, וא"כ איך יהי' דרכם זה כסל למו, איך יהי' זה תקותם ואיך ישימו כסלם בעושר כזה שיכריז אחרי מותם שהיו דומים כבהמות? ואיך אחריהם בפיהם ירצו, שבצואתם בעת מותם יגלו רצונם בפיהם מי שיירש נחלתם אחריהם, היש שטות גדול מזה? סלה סיום הענין:

כצאן לשאול שתו, כחות החיים דומים כצאן שסוף בהמה לשחיטה כן לשאול שתו, והמות ירעה אותם כמו שהצאן מפטמין אותם בכדי לטבחם ולהמיתם, כן סבת רעיתם ומזונם הוא המות, שע"י המות וההעדר הכרוך בטבע החומר יותכו ליחותיו תמיד ויצטרך אל המזון להשלים תמורת הניתך, ואחר שהתמורה חלושה מן הליחות השרשי יופסד הליחות השרשי ויתמעט תמיד עד שימות, וירדו, אולם נגד כחות החיים הממירים מזגיהם תמיד ונתכים ומתקרבים אל המות, נמצא ג"כ כחות ישרים, שהם הכחות הנפשיות והשכליות כמו כח הבינה והדעת ויתר המדות הטובות שהם כולם ישרים ותמימים, והם ירדו, כצאן האלה שהם כחות החיים וימשלו בם ע"י כח הממשלה אשר בנפש בכל בקר, ויבקרו אותם כבקרת רועה עדרו, וצורם שהוא הצור החזק שלהם שהיא הנפש הנצחיית (שנקראת בשם צור כמ"ש ויעתק צור ממקומו וכמש"ש) הוא ירדה בם לבלות שאול מזבול לו, שהוא יבלה את השאול בל יהי' זבול ומעון לו להצור הזה, שנפשו הרוחנית תתגבר על כחות החומריים וישיבם אל היושר והשיוי ואל הנצחיות, וימשול על כח ההעדר שהוא השאול הכרוך בטבע החומר ויגבור השכל והצורה והרוחני על בני השאול ואבדון אלה:

אך, אולם אנכי לא נמשכתי אחרי החומר, ואלהים יפדה נפשי הרוחנית מיד שאול, כי יקחני אליו להיות נפשי צרורה בצרור החיים עם ה' אלהי הרוחות, סלה, סיום הענין:

אל תירא, בל תתירא ולבך אל יהגה אימה, באשר תחשב כי בזה יעשיר איש במה שירבה כבוד ביתו, במה שביתו מלא כבוד מרוב הקנינים והחמודות, אל תחשוב שהיא היא העושר של האיש, לא זאת כי אם לא במותו יקח הכל, אם אין הקנינים מתעצמים עמו עד שיוכל לקחתם עמו בעת מותו, ע"י שיוציא ממונו לצדקה ומע"ט שאז הקנינים הם שלו גם אחר מותו, כי הצליח בם את נפשו והלך לפניו צדקו, אם לא יוכל לקחת הכל במותו רק ישארו פה ביד זרים, א"כ הלא לא ירד אחריו כבודו ואינו כבוד אמתי אחר שלא ישאר אצלו:

כי, מי שרוצה שיהיו הקנינים שלו, צריך שיוציאם בצרכי נשמתו, עד שעם חייו יברך את נפשו לא את גופו, ויודוך רק אז יודוך אם תיטיב לך, לנשמתך, לא אם תיטיב לזרים יורשי עשרך:

תבא, אם תבא עד דור אבותיו (של האיש שלא ירד אחריו כבודו) תראה כי עד נצח לא יראו אור כי יאבדו לנצח:

ואדם, האדם שי"ל יקר שהיא נפשו הנצחיית שהוא יקר אמתי, והוא לא יבין ויחליפנה בעבור הבל ורעות רוח, א"כ הוא נמשל כבהמות נדמו, כי חיי גוף האדם דומה כחיי הבהמה כמות זה כן מות זה: