תהלים פרק ל״ט

לידותון — שם אדם אחד מן המשוררים וגם כלי שיר היה שם ששמו ידותון ומדרש אגדה על הדתות ועל הדינין והגזרות של צרה הנגזרת על ישראל:

אמרתי אשמרה דרכי וגו' — אנחנו היה בלבנו לשמור את עצמנו על כל הצרות הבאות עלינו שלא נהרהר ונדבר קשה אחר מדת הדין אע"פ שהרשעים לנגדנו המצירי' לנו:

מחסום — כמו לא תחסום שור (דברים כ״ה:ד׳) אמושלמנ"ט בלע"ז ונאלמו דומיה ימים רבים וגם החשינו מטוב אפילו מדברי תורה מפני יראתם ומתוך כך כאבנו נעכר ונבהל וכששתקנו חם לבנו בקרבנו ובהגיון לבנו בוער בנו כמו אש והוא גורם לנו שאנו מדברי' בלשוננו (בלחש סא"א) לפניך וזו היא שאנו מדברים הודיענו ה' קצינו עד מתי נהיה בצרה ונדע מתי נהיה אנחנו חדלים ממנה:

הנה טפחות — מדודים הם ימי האדם כדבר הנמדד בטפחי' כן ימי האדם קצובים. וחלדי. וזקנתנו כאין נגדך, חלד, ל' חלודה רדוייל בלע"ז:

כל אדם נצב — כל אדם חי הבל הם חייו ומצבו:

אך בצלם — בחושך, פירשו דונש ל' צלמות, ומנחם פירשו צלם ממש כמו כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשי' ט'), ולא יתכנו דבריו:

אך הבל — הוא כל ההמיה ותאוה שלהם:

יצבר — תבואה בשדה כל ימות הקציר:

ולא ידע מי אספם — אינו יודע מי אספם לבית שמא לפני האסיף ימות:

ועתה מה קויתי — מה היא השאלה אשר אני שואל ומייחל ממך אינו אלא שמפשעי הצילני:

חרפת נבל — חרפת הנבל אל תשימני הבא גם עליו נגעים ומכאובות שלא יוכל לומר לי אתם לוקים ואנו אין אנו לוקים והתפלה הזאת גרמה להביא ייסורי חלאים עליהם:

כי אתה עשית — שהבאת עלינו צרה:

מתגרת ידך — ממורא מכותיך, תגרת לשון ויגר מואב (במדבר כ״ב:ג׳) והתי"ו יסוד נופל בתיבה כמו תנובה תלונה תקומה תחנה כן פירש מנחם, ואני אומר שאין תגרת לשון מגור שהיה לו לומר תגורה כאשר יאמר מן וישב תשובה ויקם וירם וילן תקומה תרומה תלונה כן אמר ויגר תגורה או מגורה כמו (ירמיהו כ׳:ג׳) מגור מסביב, מגורתם אביא להם (ישעיהו ס״ו:ד׳) הא למדת שאין תגרת אלא כמו למה תתגרה ברעה (ד"ה ב כ"ה) אל תתגרו בם (דברים ב׳:ה׳) שהפועל שלו גרה כמו קוה אוה צוה שפעולתם תקוה תאוה מצוה, כן יאמר מן גרה תגרת וכן פירושו ממכת ידך אשר אתה מגרה עלי אני כליתי:

בתוכחות — הכתובו' בתורה על עונינו שהעוינו לפניך ויסרתנו בהם:

ותמס כעש חמודו — הרקבת בשרינו כבגד שאכלו עש:

חמודו — בשרו שהוא חמדתו:

השע ממני — הרף ידך מלהלקותי:

ואבליגה — ואתחזקה:

למנצח, במזמור הזה ידבר נכבדות על סוד הנפש וענינה ועל מציאותה בזה הגוף הנגוף:

אמרתי, תחלה חשבתי בלבי בל אדבר בחקירה הזאת שאני חוקר בענין הנפש, ורציתי לשמר דרכי מדבר דבר בזה מצד שני טעמים, א. באשר מהות הנפש הוא דבר נעלם משכל האדם, שהאדם לא ישיג רק ע"י החושים, ומהות הנפש הוא דבר שא"א להודע ע"י החוש, ובזה יראתי מחטא בלשוני, פן אבא עי"כ לידי חטא ע"י העיון הזה, בשאחשב שהנפש היא היתה היולאנית מתהוית עם הגוף ונפסדת עמו, ואכפור בהשארת הנפש ובנצחיותה, ב. שגם אם אבטח בחוזק אמונתי שלא אבא לידי כך אמרתי אשמרה לפי מחסום שראוי שאשים מחסום לפי בלי לדבר מזה, בעוד רשע לנגדי עת נמצא רשע במעמד הזה שדברי יהיו לו לפוקה ולמכשול, ולכן נאלמתי דומיה, נדמיתי בשתיקה עד שהייתי כאלם, עד שגם החשיתי מטוב, שלא דברתי אף הטוב והמוסר הנצמח מעיון הזה, כי יראתי לנגוע במחקר הזה, אבל עי"כ וכאבי נעכר, כי נפשי הציקתני לעיין בנידון זה שהוא אחרית האדם ותכליתו, ולכן חם לבי בקרבי, לבבי נתחמם מתשוקתו אל הדבור, עד שבהגיגי תבער אש, בעת התחלתי להגות בדבור ההגיוני שהוא ממוצע בין הדבור והמחשבה, היה בקרבי כאש בוערת ונלאתי כלכל ולא אוכל, ולכן דברתי בלשוני והוצאתי את הגיגי מכח אל הפועל, עתה מתחיל השאלה:

הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, הן האדם ימצא את עצמו שהוא תושב בשני עולמות נפרדים, יבחין בעצמו שני שרשים הפוכים זה מזה, כי עת יביט למטה אל הגויה וכחותיה, ימצא כי הוא מתושבי העולם הזה השפל החמרי, מוטבע על חקים טבעים מוגבלים ככל צאצאי העולם החמרי, ועת יפנה למעלה אל החלק הנכבד הנמצא בו שהיא הנפש וכחותיה, יראה שהוא כא' מבני אלהים חפשי פועל כפי הבחירה וכל כחותיה בלתי מוגבלים רק מתפשטים לאין תכלית, עד שיסתפק בעצמו מאיזה עולם הוא, כי שני השרשים אשר בקרבו הם במלחמה תמידית זה עם זה, וחקי הטבע מתנגדים אל חקי הבחירה, וז"ש שאבקש שתודיעני ואדעה מהות שני השרשים האלה, א. קצי, הוא השורש הרוחני שהוא קץ האדם, ב. מדת ימי, הם החיים הזמנים אשר יש להם מדה וקצב, מה הוא, מה מהותם, למען אדעה מה חדל אני מאיזה עולם וחלד אני, אם מחלד השפל אם מחלד העליון, ומבאר סבת הספק:

הנה טפחות נתתה ימי, מצד אחד אני רואה א"ע דומה ככל ילדי העולם החומרי הנתונים תחת הזמן והמקום והשינוי והתנועה כי ימי משוערים ומוגבלים, ומצד אחר רואה אני א"ע בלתי מוגבל ובלתי בעל תכלית, כי כחות הנפש מתנשאים מן הזמן והמקום וחקי הטבע ויגביהו עוף להפשיט מעליהם את הגבול, כי השכל יצייר א"ע בלתי מוגבל, וכן התשוקה אשר באדם וכל כחותיו אין להם גבול, ובכ"ז לא יוכלו להגיע אל הבלתי ב"ת, כי החומר מכביד עליהם, רק הם מתנשאים לזה וילכו מחיל אל חיל ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים, ועז"א וחלדי כאין נגדך, כי בטל במציאותו זה הרוחני נגד האין סוף, ולפ"ז אני גוזר ואומר, אך כל הבל כל אדם נצב, שכל אדם כמו שהוא, הוא כל הבל, שהוא הבל מצד הגויה הבלה ונרקב, והוא הבל מצד הנפש שהיא עוף קצוץ כנפים שקוע בכלא אסור בנחושתים, סלה סיום הענין, מעתה מתחיל התשובה ע"ז:

אך בצלם יתהלך איש, משיב לומר כי סוד הנפש ומדוע הורכבה עם הגויה באופן זה, נגלה אצלו שהוא מצד שהאדם נברא בצלם אלהים, שהוא הציור של האלהות המנהיג את העולם הגדול, שכמו שהגוף הכללי שהוא העולם הגדול הוא ג"כ נתון תחת חקים טבעיים קבועים, ובו תתלבש האלהות להנהיג אותו בהנהגה בחיריית נעלה מחקי הטבע הקבועים, וידמה בזה עם העולם כנפש המנהגת את הגויה, כן ברא את האדם בצלמו, שגופו היא ציור העולם הטבעי עם כחותיו וחקיו הטבעים, ונפשו המנהגת אותו בכח החפשית והבחירה, היא ציור האלהות אשר בעולם, וכמו שהאלהים מושל על העולם ומשנה סדרי הטבע וחקיה הקבועים לפי רצונו הבחיריי הבב"ת, כן תוכל הנפש לשנות את טבעי גוייתה משפטיו וחקותיו הטבעיים ולברא א"ע בריאה חדשה להיות כבני אלהים, ולכן נתן בה התשוקה שהוא לבלתי תכלית שהיא מצד שרשה העליון שבזה תתנשא תמיד ממדרגה למדרגה ותתקרב אל האלהות ותלך מחיל אל חיל עד תראה אל אלהים בציון, ועז"א יתהלך איש, שצריך שיתהלך תמיד אל שרשה שאין לו גבול, ולכן אין גבול לתשוקת הנפש, אך הבל יהמיון רק האדם מבקש חשבונות רבים ובכח התשוקה הזאת הנטועה בנפשו יהמה אל עניני הבל, לאסוף קנינים מדומים אשר אין בהם ממש מצד עצמם כי הם הבל, וגם לא יתקיימו בידו כי יצבור ולא ידע מי אוספם, כי לבסוף יירשו זרים יגיעו:

ועתה, א"כ עתה בעוה"ז מה קויתי ה', ר"ל מה יש לי לקוות פה הלא לא פה מקום האושר והתקוה שלי, רק יש תוחלת על עולם אחר (תקוה הוא על דבר בלתי ברור, והתוחלת הוא על דבר ברור, כי חיי עוה"ב הוא דבר ברור ומובטח), ומה היא התוחלת תוחלתי לך היא, כי ה' בעצמו הוא תוחלת הצדיקים והוא הטוב הצפון להם שתשוב נפשם בצרור החיים אל מקורה אל ה' אלהיהם, וכמ"ש צדיקים יושבים וכו' ונהנים מזיו השכינה:

מכל, וא"כ הצילני מכל פשעי, בל ימשוך החומר את הנפש למטה ע"י הפשעים עד שלא תשיג תוחלתה הנצחי, לבל תשימני, שאהיה חרפת נבל, שישיגני החרפה שתשיג את הנבל שאובד עולמו ואחריתו:

נאלמתי, ועתה נאלמתי מן השאלה הנ"ל, ולא אפתח פי לשאול עוד וכמ"ש תחלה נאלמתי דומיה, כי אתה עשית, כי התברר אצלי כי מעשה האדם ויצירתו אינו ככל מעשה בראשית המתיחסים אל הארץ כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה, רק מעשהו מיוחס אליך ביחוד, כמ"ש ונשמות אני עשיתי:

הסר, אולם לפ"ז אבקש שתסיר ממני המונעים המשביתים אותי מן האושר ותכלית האחרון, והם הנגעים המוצאים את הגוף אשר הם ישביתוהו מהשגת השלימות כי כל עוד שהנפש כלואה בחומר תרגיש צערו ומקריו, כי מסבת תגרת ידך ומכותך אני כליתי, שלא לבד שמזיקים את הגוף (שע"ז לא הייתי מצטער), כי הם מכלים את הנפש שהוא עקר האדם, והנה הנגעים הם משני מינים, המין הא' המחוייבים מצד טבע של חומר האדם ומזגו או מצד טבע העולם שהם הנגעים הטבעיים, שעז"א מתגרת ידך כי הם מחוייבים ע"י התגר של ידך ופעולתך, ע"י ריב היסודות, וע"י שמורכב מדברים מתנגדים ומזגים מחולפים שעי"ז יתקוממו הרעות הטבעיות, ב. יש רעות השגחיים הבאים עליו מאת ה' כדי להחזירו בתשובה, ועז"א בתוכחות על עון, (יש הבדל בין מוסר לתוכחה, שהתוכחה היא לרוב בדברים והמוסר הוא ביסורים) שתחת שהיה ראוי שתוכיחנו על עון בתוכחת אהבה ובנחת, יסרת איש, תביא עליו יסורים, וע"י היסורים תמס כעש חמודו, שגם חמודו שהוא הנפש תמוסס ותכלה, וא"כ אך הבל כל אדם, אחר שזה גורם שלא ישיג התכלית שבעבורו נברא, סלה סיום הענין:

שמעה תפלתי, מצד התפלה שהיא שפיכת הנפש כוונת הלב והתנשאות הרוח אל האלהים, ושועתי האזינה מצד שאני צועק לישועה, ואל תחרש אל דמעתי כי שערי דמעה לא ננעלו, שהם מעוררים הרחמים, כי גר, ר"ל שמצד שני החלקים שמהם הורכבתי, מצד א' שהוא מצד הנפש שבו, אנכי עמך חלק מעצמותך, מצד זה אני גר בארץ הזאת, כי הנפש היא מעולם הרוחני והיא כגר בארץ הגשמי הלז רחוקה משרשה וממקומה, אבל אנכי תושב מצד הגוף, אשר בו אני תושב ככל אבותי, כי בהגוף ששרשו מצד אבותיו המולידים אותו הוא תושב, ובהנפש ששרשו מאלהים אלהי הרוחות הוא גר, ושע"כ יגברו כחות הגוף על כחות הנפש כי הם תושבי הארץ ומושלים בה, על כן אבקש השע ממני, שתפנה היסורים ממני, כי אין ראוי ליסרו על עונותיו אחר שטבע גופו נוטה לחטא, וכחות הנפשיים ששם ה' בו לעמוד נגד הגוף לא יעמדו לפני זרועות השטף כי הם הגבורים אשר מעולם תושבי הארץ מלפנים, ואבליגה ואני אשתדל להתחזק על כחות התאוה והיצר בטרם אלך באופן אשר איננו, שע"י עוני ויסורי המשביתים אותי מן השלמות אהיה כאין, כי לא אתקן את אשר עלי להשלים לענין אשרי ומציאותי הנצחי: