תהלים פרק כ״ז

בזאת אני בוטח — במה שאמר למעלה ה' מעוז חיי:

ולבקר בהיכלו — ליראות שם בכל בקר ובקר כך פירשו דונש, ומנחם חברו עם לא יבקר בין טוב לרע (ויקרא כ״ז:ל״ג), אבל דונש פתר לשון בוקר:

כי יצפנני בסכה — בטוח אני שיצפנני בבית מקדשו ושנינו בסדר עולם שהמקרא הזה נאמר על יואש בן אחזיה שהסתירתו יהושבע אחותו בעליית בית קדשי הקדשים, כענין שנאמר (מלכים ב י״א:ג׳) ויהי אתה בית ה' מתחבא שש שנים:

בצור ירוממני — העמיד על סלע רגלי:

זבחי תרועה — זבחים שאומר עליהם שיר:

לך אמר לבי בקשו פני — בשבילך בשליחותיך אומר (לי) לבי בקשו כלכם ישראל את פני ואני שומע לו, את פניך ה' אבקש:

לך — כמו (איוב ל״ג:ו׳) הן אני כפיך לאל, במקומו, אם לאל תריבון (שם י"ג), במקומו, אף כאן לך אמר לבי במקומך בא אלי לבי לומר כן:

אל תט — אל תכריע כמו ויט שמים (לעיל י"ח):

כי אבי ואמי עזבוני — בשעת תשמיש להנאתן נתכוונו כיון שגמרו הנאתן זה הופך פניו אילך וזה הופך פניו אילך:

וה' יאספני — הקב"ה שומר את הטיפה וצר את העובר:

בנפש צרי — בתאות שונאי להיות תאותם מתקיימת עלי:

ויפח חמס — דוברי רעה לשון אחר לשון מוקש (סא"א):

לולא האמנתי וגו' — אם לא שהאמנתי בהקב"ה כבר קמו בי אותם עדי שקר וכלוני, לולא נקוד עליו למדרש שדרשו רבותינו יודע אני שאתה נותן שכר לצדיקים לעולם הבא אבל איני יודע אם יש לי חלק עמהם אם לאו:

וקוה אל ה' — ואם לא תתקבל תפלתך חזור וקוה:

לדוד, במזמור הזה יבאר כי ההשגחה נמשכת אחר הדבקות בה', והדבק בו תדבק בו ההשגחה התמידית ותשמרהו מכל הפגעים וע"כ סמוך לבו לא יירא משום דבר רע, כי לא יאונה לצדיק כל רע רק ברגע אשר הפסיק חוט הדבקות ונפנה מעבודת ה', כמו שבאר במו"נ (פנ"ג משלישי), ולכן מכל המון הבקשות אשר יבקש האדם ראוי שישים פניו אל שאלה אחת בה ימצא כל מבוקשיו, והוא שידבק בה' תמיד עפ"ז מתפלל שיעזרהו ה' על הדביקות הזה ויסיר מעליו כל המונעים אשר ישביתוהו מן הענין הגדול הזה אשר הוא תכלית אשרו ובקשתו:

ה' אורי, היראה הוא מדבר ידוע והפחד הוא מדבר בלתי ידוע, ואשר יתירא אדם מאויבים גלוים הלוחמים אתו נקרא יראה, ונגד זה אמר שה' אורי וישעי ממי אירא, ר"ל שיצוייר שיירא אדם מאויביו, א. פן יפלו עליו בלילה מבלי יוכל לראות אותם להשמר מפניהם, נגד זה אמר ה' אורי, ב. פן יהיה חילם וכחם רב מחילו וכחו, נגד זה אמר ה' ישעי, וא"כ ממי אירא, ואשר יתירא אדם משונאיו החורשים עליו רעה בסתר כמו להשחית עץ בלחמו והוא לא ידע, זה נקרא פחד, נגד זה אמר אחר שה' מעוז חיי א"כ ממי אפחד :

בקרב, (זה באור מה שאמר ממי אפחד), עת יתקרבו מרעים זה לזה להמתיק סוד עלי, היינו בעבורי, להרע לי בסתר, וזה בא' משני פנים, א. אם כוונתם להנאתם, כמו גנבים ושודדי לילה, ועז"א לאכל את בשרי, ב. אם כונתם מחמת איבה ומשטמה, ועז"א צרי ואויבי הבאים לי בשבילי, לא בשביל לאכל בשרי להנאתם, רק לי לנקום בי, יהיה איך שיהיה המה כשלו ונפלו, ר"ל הגם שאני לא אעשה נגדם דבר כי איני יודע מי המה, הם מצד עצמם יכשלו בעצתם ויפלו בלא פעולתי כלל, ע"י ה' שהוא מעוז חיי:

אם תחנה, (זה באור מ"ש ממי אירא) גם אם תחנה עלי מחנה שהם הבאים ללחום אתי בגלוי, בכל זה לא יירא לבי, ומוסיף שגם אם המחנה הזאת תקום עלי למלחמה, בכ"ז בזאת אני בוטח, במה שיאמר, והוא, כי אחת שאלתי מאת ה', איני שואל דברים רבים לפי התחדש הצרכים, שיתחדש לכל אדם בכל עת שאלה אחרת, רפואה, מזונות, הצלה מהאויב וכדומה, רק שאלה אחת שאלתי בעבר, ואותה אבקש תמיד בעתיד, כי בשאלה זו כלולים כל השאלות, והוא שבתי בבית ה' כל ימי חיי, השאלה ששאלתי אודות שבתי בבית ה' רק אותה אבקש, שעל ידה אגיע לכל הצרכים הפרטיים, גם ר"ל שלא שאל שאלה זאת כדי שעל ידי זה ישיג תכליתים אחרים, דהיינו שלא כיון בשאלתו שישב בבית ה' שעי"ז ינצל מאויביו וימצא כל צרכיו, שא"כ השאלה אינה הבקשה, כי בקשת לבו הוא שימצא צרכיו הגם ששאלת פיו הוא שבתו בבית ה', רק ששאלה זאת היא עצמה הבקשה, והוא גוף התכלית הנרצה אצלו, ועז"א אחת שאלתי וגם אותה אבקש שהוא ג"כ הבקשה, כי מה שאשאל שבתי בבית ה' כל ימי חיי, הוא על הכוונה כדי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ואין בלבי כונה אחרת, כי מה שימצא ע"י זה גם יתר הצרכים הם ג"כ ישיבו אמצעים אל התכלית הזה, ר"ל שמה שע"י שישב בבית ה' ינצל מאויבים ומעיקים וימצא כל צרכיו, עי"כ יהיה לבו פנוי לישב בבית ה' תמיד שהוא התכלית העקרי אצלו:

כי, זה סיום דבריו שאמר בזאת אני בוטח, שאחר שאחת שאלתי מאת ה' שאשב בביתו א"כ בזאת אני בוטח כי יצפנני בסוכה ביום רעה, כי מה שאסתר בסתר אהלו יהיה מעוז ומגדל עוז מפני אויב כאלו בצור ירוממני, עד שלא יוכל שום אויב לעלות אלי:

ועתה לא אירא עוד משום אויב, כי ע"י שמירת ה' ירום ראשי על אויבי סביבותי, ואזבחה באהלו זבחי תרועה, ר"ל שהלוחם ומנצח את אויביו יזבח זבחי תרועה, ר"ל זבחי תודה על תרועת המלחמה ונצחונה, כמ"ש וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות, אבל אנכי שאנצח ע"י שאהיה באהל ה' א"כ ישיבת האהל היא תרועת המלחמה ונצחונה, וע"ז בעצמי אשירה ואזמרה לה' שהפיל את אויבי לפני:

שמע ה', אחר ההקדמה הזאת מתחיל להתפלל שיסיר ה' מעליו את המונעים והמטרידים אותו בעבודת ה', ובאר כי בקשתו זאת אינה בשביל צרכיו רק כדי שעי"ז ישיג התכלית העקרי שיוכל לעבוד את ה', וכל בקשתו היא רק על השגת התכלית הזה, ותחלה אמר שמע ה' קולי אקרא על התפלה שיתפלל להנצל מאויביו, אבל הקדים לאמר לך אמר לבי, ר"ל הגם שבפי אני מבקש ענינים אחרים, הצלה מהאויב וכדומה, הלא לבי כבר אמר לך את עיקר בקשתי, לבי אמר לך, כי "בקשו פני את פניך ה"', זאת אבקש, רק זאת אבקש והיא עיקר בקשתי שפני יבקשו את פניך, שפני לא יבקשו שום דבר רק השגת פניך, שהוא הדבקות וההשגה של פני ה', והיא כל מגמתי, וא"כ אל תסתר פניך ממני, ר"ל שלא יהיה עכוב בין מצדך שתסתיר פניך ממני, ולא מצדי ע"י שתט פני ממך ע"י האף, (ור"ל שלא יעכבהו לא עומק המושג שהיא הסתרת פנים מצדך, ולא קוצר המשיג או החטא וכדומה שהיא ההטיה מצד המשיג), והלא תמיד עזרתי היית בדברים שאין כחי מספיק וצריך אני לעזר, וא"כ גם עתה אל תטשני :

כי אבי, ממשיל א"ע כיתום שעזבוהו אביו ואמו וה' חמל עליו ויאספהו אל ביתו לגדלהו ואחר שכל מחסורי עליך א"כ ראוי שתורני הדרך ותשגיח עלי כי אין עזר זולתך:

הורני, גם ביקש שיקל אליו האמצעיים הצריכים אל הידיעות האלהיות והשגת האמתיות, מבקש שהדרך הגדול יורהו, ובארח הפרטי שלא די בהודעה לבד ינחהו, וכבר התבאר (סי' ה') כי יש שני מעכבים, א. מה שאינו יודע הדרך, אמר הורני ה' דרכך, ב. הדרכים והמכשולות שיש בדרך, אמר ונחני בארח מישור, והנמשל, על העדר הידיעה יודיעהו, ועל העכובים שיש ע"י היצר והתאות ובקשת הצרכים ההכרחיים אמר שינחהו בארח מישור, וכ"ז צריך שתעשה למען שוררי הרוצים בין להמיתני בין להחטיא את נפשי:

(יב-יג) אל תתנני בנפש צרי, כי הלא לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, קמו בי עדי שקר ויפח חמס, ר"ל לולא האמונה הגדולה שיש לי שהאמנתי בהבטחת ה' שהבטיח לי את המלוכה, והאמנתי שעוד אשוב אראה בטוב ה' בארץ חיים היינו בא"י, שעוד אשוב לארץ, לולא האמונה הזאת, הלא כבר קמו נגדי עדי שקר שהעידו עלי שקר לפני שאול והפיחו חמס כדי להרגני, רק זכות האמונה הגדולה שהיה לי עמדה לי וגם שע"י גודל אמונתי התחזקתי בכל פעם, וע"י אומץ הלב באמונתי נמלטתי מידם, ולדעת חז"ל (ברכות ד') כיון במ"ש בארץ חיים על שכר העוה"ב, ולדעתם מ"ש כי קמו בי עדי שקר היינו הדעות החיצונות שנולדו בלבו ע"י שראה צדיק אובד בצדקו, שמזה יעמדו טענות נגד ההשגחה כמו שהתבאר בספר איוב, והעד המעיד אל טענות אלה היה דוד בעצמו עניו ומכאוביו, רק ע"י האמונה בעוה"ב יתבטלו כל טענות האלה, כי תחת יסורי הצדיקים בעוה"ז בארץ החיים משנה יירשו לעוה"ב, ובזה בטלה העדות השקר הזה מיסורי הצדיקים להעיד בזה נגד ההשגחה, אולם לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים לעוה"ב, היו קמים בי בלבי ובמחשבתי עדי שקר ויפח חמס לכפור בהשגחה ובשכר ועונש, ולכן אבקש הורני ה' דרכך, וכמ"ש משה רבינו עליו השלום על שאלה זו הראני נא את כבודך:

קוה, עפמ"ש שבזכות האמונה שהאמין בהבטחת ה' ניצול מאויביו כי קוה אל ה' שישוב לראות בטוב ה', עפ"ז יאמר ויצוה לקוות אל ה', ומבאר כי התקוה לה' נבדלת מן התקוה לב"ו בשני דברים, א. שהתקוה לזולתו הלא תוחלת ממושכה מחלה לב, אבל ע"י הקווי לה' חזק ויאמץ לבך שהיא תתן חוזק ואומץ לב, ב. הקווי לזולתו אין התקוה תכלית לעצמה רק תכלית הקווי הוא שימצא מבוקשו, וא"כ תכלית הקווי הוא שלא יקוה עוד, ר"ל שישיג תקותו ולא יצטרך עוד לקוות, אבל הקווי לה' היא תכלית לעצמה, עד שתכלית הקווי הוא שיחזק לבו ויחזור ויקוה, עז"א קוה חזק וקוה אל ה' :