תהלים פרק ק״ב

תפלה לעני — ישראל שהם עם עני:

כי יעטף — בהתעטף נפשם בצרה:

נחרו — הנו"ן משמשת כמו נעשו נקנו והוא לשון יובש כמו (איוב ל׳:ל׳) ועצמי חרה מני חורב, נחר מפוח (ירמיה ו):

דמיתי לקאת מדבר — לקאת שם עוף הוא:

ככוס חרבות — שם עוף כמו (ויקרא י״א:י״ז) את הכוס ואת השלך ואת הינשוף:

חרבות — מדברות דמיתי לקאת מדבר כך אנו נדודים ממקומנו ללכת בגולה:

שקדתי — התבוננתי בעצמי והנני כצפור הבודד על גג יושב לבדו באין זוג:

בודד — יושב בדד:

מהוללי — המתלוצצים בי ל' הוללות:

בי נשבעו — ראו ברעתי ונשבעים בי ואומרים אם לא יארע בי כמו שאירע לישראל כה יעשה לי כמו לישראל:

בבכי מסכתי — בדמעה מזגתי:

כי נשאתני — תחילה והגבהתני ועתה השלכתני משמים ארץ ואם לא נשאתני תחילה לא היתה חרפתי רבה כל כך:

כצל נטוי — לעת ערב כשהצללי' נוטים וכשחשיכה אין נכרים אלא כלים והולכים:

ואתה — אשר לעולם תשב ונשבעת לנו בך כשם שאתה קיים יש עליך לקיימנו, לפיכך:

אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה — כי בך הבטחת (דברים ל״ב:ל״ו) כי יראה כי אזלת יד והרי אזלת יד:

כי רצו — אהבו אף את אבניה ואת עפרה ומדרש אגדה כשיצא יכניהו וגלותו נשאו עמהם מאבני ירושלים ועפרה לבנות להם בבבל בית הכנסת:

וייראו גוים — את שמך כשתושיע את עמך:

הערער — הצועק כמו (ישעיהו ט״ו:ה׳) זעקת שבר יעטרו, ד"א ערער הרוס ונשחת כמו, (לקמן קלז) ערו ערו:

תכתב זאת — כך יאמרו רואי הישועה תכתב הישועה הזאת לספר אותה לדור אחרון:

ועם נברא — שנעשה בריה חדשה לצאת מעבדות לחרות מאופל לאור גדול:

אל ארץ הביט — לראות בעני עמו:

תמותה — חולה למות אנמוריני"דא בלע"ז:

ענה בדרך כחי — חוזר לקבלו הראשון כי נשאתני ותשליכני ימי כצל נטוי ענה בדרך אויבי כחי:

אומר — לה' אלי. אתה:

אל תעלני בחצי ימי — אל תסלק אותנו להשמידנו מן האדמה ביד אויבינו בחצי ימינו ומה הם ימינו כל ימות דור דורים שנותיך, הבטחת לקיימנו לפניך כמו שאמר בסוף המזמור ושנותיך לא יתמו וזרע עבדיך לפניך יכון:

לפנים — מתחלה:

כלבוש תחליפם — כאדם ההופך לבושו לפושטו:

ואתה הוא — העומד וקיים:

תפלה לעני, הוא תפלה על בני הגולה, מצייר איש אחד מן הגולים, או יצייר כלל האומה כאיש פרטי, אשר נפשו עטופה מרוב הצרות מתעלפת ועומדת לצאת מתוך גופו, וזה תפלה לעני אשר יעטף, וטרם תצא נפשו שופך שיחו לפני ה', ומתפלל על הגלות והישועה:

ה' שמעה תפלתי, התפלה היא שפיכת הנפש לפני האלהים בעד הכלל, והשועה היא מה שצועק לישועה בעד עצמו:

אל תסתר פניך ממני, שישגיח עליו לראות בעניו ולשמוע דבריו, זאת שנית שיענהו תיכף וימלא בקשתו:

כי כלו בעשן ימי, מבאר מדוע מבקש שיענהו מהר, כי הגיע לתכלית האבדון ומצייר את הצרה כאש, ואת הגוף הכללי של האומה כנתון באש עלי מוקדה, והחלקים הנפרדים ע"י התכת האש ועולים כעשן באויר הם הימים שהוא זמן חייו, והעצמות שנשארו נחרו כבמוקד :

הוכה כעשב, מצייר א"ע כצומח, אשר אם תפגע בו השמש ויוכה כח הצמיחה שהיא נפש הצומח, ימולל ויבש, כי אז לא יינק עוד את מזונו שהוא לחות האדמה, כן הלב שבי שבו משכן החיים הוכה כעשב ויבש, כי כבר פסק מלקחת מזונו כי שכחתי לאכל לחמי, ר"ל שה' קבע מין אחד באיצטמוכא שמעורר את הרעבון ויתעורר לאכול, אבל כבר נשכח כח הזן עד שלא יתעורר עוד לאכול לחם:

מקול, כי בשר המעיים נדבק אל העצמות בסבת קול האנחה, וזה סבה לביטול כח המעכל, כמ"ש (איוב י״ט:כ׳) בעורי ובבשרי דבקה עצמי ואתמלטה בעור שני כמ"ש זה, ויספר מעמד האומה בימי רדיפת הדת:

דמיתי, ר"ל תחלה דמיתי לקאת הדר במדבר, והקאת מחייתו מן הדגים וצריך ללכת בכל יום מן המדבר אשר הוא חונה שם אל הנהרות לצוד הדגים שהוא דרך רחוק, כן אני שוכן במדבריות נפרד מבני אדם, ואני צריך ללכת בהחבא אל הישוב לבקש פרנסתי, ואח"כ שהוקל עול הגלות מעט וניתן לי רשות לשכון בישוב, לא הניחו אותי לגור בעיר רק הייתי ככוס חרבות, הוצרכתי לגור בחרבות שלפני הערים נפרד מן העיר:

שקדתי, ואח"כ ע"י שקידה והשתדלות רב, הוקל גם גזרה זו שאוכל לגור בעיר אבל לא בבית, רק כצפור בודד על גג, כן הוצרכתי לגור על פנות הגגות בבדידות:

(ט-י) כל, ולא הייתי ביניהם כאיש מכאובות שמרחמים עליו ועכ"פ אין מחרפים אותו, כי כל היום חרפוני אויבי על כי שקוי בבכי מסכתי, שבכיתי תמיד על החורבן וזאת חרה להם וחרפוני בעבור זה, ומהוללי בי נשבעו כי אפר כלחם אכלתי מפני הרעב:

מפני, וזה היה מפני זעמך, ר"ל אפר כלחם אכלתי מפני זעמך שהיא קללתך, שעי"כ הגריס בחצץ שיני הכפישני באפר, ושקוי בבכי מסכתי מפני קצפך, שבכיתי תמיד על שידעתי שעודך קוצף עלי, ואבכה בצום נפשי לרצות כעסך, כי נשאתני ותשליכני ואבכה בצום נפשי לרצות כעסך, כי נשאתני ותשליכני, שתחלה נשאתי לרום, ואח"כ השלכת אותי מאגרא רמא לבירא עמיקתא, וזה מגדיל הנפילה:

ימי, אומר הנה אני מתיאש שאראה אנכי עוד זמן התשועה, כי כבר אפסו כחותי ואין לי תקוה, ובכ"ז איני מתיאש מן הגאולה הכללית שהבטיח ה' החי לעולם ודברו לא ישוב ריקם הנה אני מתיאש בין מצד זמני שימי דומים כצל נטוי, בסוף היום שהצל נוטה ומתפשט וזה סימן שקרוב להיות לילה, כן כבר עברו רוב ימי, ומצד כח גופי ג"כ אני כעשב איבש :

ואתה, אולם אתה ה' אינך משתנה עם הזמן, כי אתה ה' לעולם תשב שאתה אין לך התלות בזמן ואתה בלתי משתנה, וגם זכרך, דהיינו הפעולות היוצאות ממך שעל ידם זוכרים אותך, הגם שהם נעשים בזמן, בכ"ז אינם כשאר דברים הזמניים הפוסקים, כי הם קיימים לדור ודור :

אתה תקום, ר"ל הגם שאני לא לעולם אחיה, ולא אראה בנחמת ציון, ידעתי כי אתה ה' החי לעולם ובלתי משתנה, תקום להושיע ציון, וזה מצד ג' דברים, או מצד הרחמים על עניה ושפלותה, ועז"א תרחם ציון, או מצד החנינה בעתים מיוחדים לרצון שאז יתעורר לחונן גם הבלתי ראוי, ועז"א כי עת לחננה, או עכ"פ אם לא יושעו קודם הזמן ע"י רחמים או עת רצון, בהכרח יושעו בבוא זמן הקץ האחרון המיועד מאת הנביאים, ועז"א כי בא מועד, וכמ"ש בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיהו מ״ט:ח׳) וכמש"פ שם:

כי רצו, וכן תושיעם מצד העם שבעונותיהם החרבת את ציון, שהם כבר רצו ופייסו את אבניה, שתחלה נחרבה ציון לרצות על עונותיהם, ושפך ה' חמתו על העצים והאבנים, ואח"ז רצו הם את אבניה שנשפך דמם בעבור אבני ירושלים ועל אמונתם, ואת עפרה יחוננו שמתאבלין תמיד עליה ונושקים את עפרה:

(טז-יז) וייראו, ר"ל אתה תרחם ציון ואז ייראו גוים את שם ה', והמאמרים מקבילים, וייראו גוים את שם ה' כי בנה ה' ציון, וכל מלכי הארץ את כבודך כי נראה בכבודו, השם, מורה על הפרסום מרחוק, והגוים הפחותים שלא יראו את כבוד ה', ייראו מחמת פרסום שמו הנשמע מרחוק ע"י מה שיבנה ציון באותות ומופתים, ומלכי הארץ שהם משכילים יותר ומבחינים עניני כבוד, הם יראו כבוד ה', שיתגלה אחרי הבנין ויתראה בכבודו הגדול:

פנה, אמר העני המתפלל תפלה זאת, הגם שימי כצל נטוי ולא אראה את הגאולה, בכ"ז אבטח כי התפלה הזאת שאני מתפלל על הגאולה, הגם שהיא תפלת הערער היא נשמעת מה', (כמ"ש ה' שמעה תפלתי), ור"ל שכל התפלות שמתפללים בעת החורבן, בין תפלת הערער ה' פונה אליו, ובין תפלת הרבים, לא בזה את תפלתם, וה' שומע כל התפלות האלה ואוסף אותם ושומר אותם ליום נועד, וה' אומר תכתב זאת לדור אחרון, ה' מצוה למלאכיו שהתפלה שמתפללים בעת החורבן על הגאולה תכתב בספר זכרון לפניו לדור אחרון, ועם נברא, שאז יברא עם, אשר יהלל יה, שדור האחרון שיהיה בעת הגאולה הם יהללו יה, על (כ-כא) כי השקיף ממרום קדשו לשמוע אנקת אסיר, שנאק וצעק לפניו ממאסרו בזמן הגלות, ומשמים אל ארץ הביט לפתח בני תמותה, מצייר שההשקפה לשמוע התפלה היא ממרום קדשו, שמציין שכינת עוזו בקדש למעלה מן המערכת, שמשם ישגיח ושומע תפלה, והפעולה לפתח בני תמותה הוא משמים דרך המערכת, שמסבב הצלתם עפ"י הטבע בנסים נסתרים:

לספר, ר"ל לפתח בני תמותה כדי שהם יספרו אח"כ שם ה' ותהלתו בירושלים, לעתיד כשיקבצו עמים וממלכות לעבוד את ה', ושם ה' מורה על פרסום שמו שהוא בורא העולם ומחדשו ומנהיגו, זה יספרו בציון, ששם יושבים החכמים והכהנים שהם ידעו את שם ה', ותהלתו הוא מצד דרכיו והנהגתו רחום וחנון, זה ידעו אף ההמון שישבו בירושלים בכל העיר:

ענה, שב המתפלל ויאמר, הגם שכבר נתיאשתי שאאריך ימים עד שאראה הישועה כמ"ש ימי כצל נטוי וכו' כי כבר ענה כחי בדרך ע"י רוב הגליות והטלטול, ובזה קצר ימי, בכל זה מתפלל שיאריך ימים עד שיראה הישועה בעיניו, ועז"א אומר אלי אל תעלני בחצי ימי מן העוה"ז, בדור דורים שנותיך, מציין שהגם שה' למעלה מן הזמן ולא יתכן שנאמר שיש לו שנים וימים, בכ"ז מצד שהוא מנהיג את הדורות, והדורות מתנהגים כפי קצב הזמן מעשה ה' ניכר בכל דור ודור כמ"ש וזכרך לדור ודור, מצד זה יתיחסו הדורות אליו כשנים, שכמו ששנות האדם יחשבו כפי מספר הקיפי גלגל חמה, כן יחשבו שנותיו כפי מספר הדורות, שנמליץ על צד המליצה שכל דור ודור הוא שנה של מעלה, ר"ל שבו יתראה הנהגה חדשה ושינוי בהנהגה והיקף חדש, ועפ"ז יאמר בבקשתו שלא יעלהו אל שנותיו, שהם דור דורים, (שהם שנות ההשגחה העליונה כפי מה שנשיג אותה פועלת בעולם הזמני) לא יעלהו בחצי ימיו, שבזה תהיה השנה העליונה קצרה כמפי הראוי, אחר שאורך השנה העליונה הוא לפי אורך שנות הדור:

לפנים, כי הנה ראינו שכל המציאות הנתון תחת הזמן לא יעמוד רגע על מצב אחד, כי הארץ אשר יסדת לפנים ושמים שהם מעשה ידיך, (מדמה הארץ כיסוד הבנין והשמים כגג הבנין למעלה) ובזה נכלל כל העולם המוחש הנתון תחת הזמן, אין להם מציאות אמתי משתי פנים, א. מצד כי המה יאבדו, כי כל שי"ל תחלה י"ל תכלה, ורק אתה תעמוד בלי השתנות, ב. שגם בעת קיומם כולם כבגד יבלו, כי ההיולי פושט צורה ולובש צורה תמיד, והמשיל בזה שני משלים, א. שכבגד יבלו מעצמם עת יניחו אותו ימים, כי כל מורכב מתפרד, ב. מצד שההיולי פושט את מלבושיו פושט צורה ולובש צורה אחרת תמיד, כמי שמחליף את מלבושיו בכל פעם, ועז"א כלבוש תחליפם ויחלופו, ואתה הוא, רק שאתה הוא הדבר הקיים כמו העומד בעצמותו ובלתי משתנה, וגם שנותיך לא יתמו, שכבר אמרנו שהשנים שיתיחסו לה' הם הדורות המתחדשים, והם לא יתמו, ומפרש מי הם שנותיך, הם בני עבדיך, שהם בני הצדיקים, הם ישכונו, שהגם שכל המציאות יתבטל, בדור הצדיקים שהם חלק אלוה ממעל עד שיתיחסו אליו כשנותיו (כי בם ובעבורם יפעול שנוים ותמורות בעולם הזמני) הם יתקיימו לעד וישכנו בלי כליה ואבדון, שהגם שתחרב העולם זרעם לפניך יכון, לעמוד לפניך בעולם הנשמות לאור באור פני מלך חיים: