תהלים פרק ק״א

חסד ומשפט אשירה — כשאתה עושה עמי חסד אקלסך ברוך הטוב והמטיב וכשאתה עושה בי משפט אני אשיר ברוך דיין האמת בין כך ובין כך לך ה' אזמרה:

אשכילה — אתן לב על דרך התמים:

מתי תבא אלי — הדרך הישרה להתהלך בה ואתהלך בתם לבבי אף בקרב ביתי בהצנע כמו בפרהסיא:

סטים — לשון כי תשטה אשתו (במדבר ה׳:י״ב) לסור מן הדרך דישטול"מנט בלע"ז:

רע לא אדע — לא אהב לא אכיר בדבר רע:

אותו לא אוכל — שיהא חבירי שלא אלמד ממעשיו:

לבקרים אצמית — מדי יום יום אכרית מעט מעט רשעי ישראל המחויבין מיתה:

לדוד מזמור, יספר הנהגותיו בין בענינים שבינו לבין אלהיו בין בענינים שבינו לבין בני אדם, חסד ומשפט אשירה, הנהגת ה' הוא אצלי או חסד או משפט, ולא נמצא בה דבר רע, כי הטוב שיתן הוא מצד חסדו לא מצד החיוב, כי מי הקדימני ואשלם, והרע הוא מצד המשפט בעבור רוע המעשים לכפר און ולהתם חטאת, עד שלכן על שניהם אשירה, וכמ"ש חז"ל בין חסד בין משפט אשירה, כי בשניהם לך ה' אזמרה, אשבח את ה', או על חסדו או מצד שעשה משפט שזה מצד השגחתו וצדקו, ומצד שמשגיח עלי להתם טומאתי ממני:

אשכילה בדרך תמים, גדר התמימות הוא שיעשה מעשה הצדק שלא בעבור שום פניה חיצונית מתקות שכר ויראת עונש או בעבור פניה אחרת כמו להתגאות ולהתפאר וכדומה, רק יעשהו מצד אהבת הטוב בעבור שהוא טוב ומצד שצוה ה' עליו, ובדרך ההרחבה יקרא תמים מי שנראה בחיצוניותו שמתמיד בצדק ואינו מט ממנו בשום פעם, ובכ"ז יוכל להיות שאינו תמים בלבו, כי לבו מלא פניות אחרות ותכליות זרות שבעבורם יעשה צדק, ולהבדיל ביניהם נקרא התמים באמת, בשם תם לבב, שהתמימות נשרש בלבו לא בחיצוניותו לבד, ויען שבקל יטעה האדם בעצמו ויחשב שעושה מעשהו בתמימות, ובאמת ימצא בלבו אחרי החפוש פניה נסתרת מכבוד או גאוה וכדומה, יאמר כי אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי הדרך הזה, שיהיה תמים באמת עד שלא ילך הוא אל הדרך רק הדרך תבא אליו, ר"ל שלא יהיה ע"י הרגל, רק שיהיה מוטבע בנפשו, בענין שהדרך ימצא בטבעו, והבחינה לזה יהיה כשאתהלך בתם לבבי אף בקרב ביתי שאין שם פניה משבח בני אדם והתפארת, וזה סימן שיהיה תם לבבי, לא תמימות חיצוני, (והנה מי שאינו תמים ועושה מעשהו בשביל פניות חיצוניות הוא ישקיף על התועליות שיגיע לו בעשותו הטוב, ויתירא מן העונש שיגיע לו בעברו על מצות ה', ואצלו לא ישוה החסד והמשפט, ולא יהיה על שניהם בשוה, לא כן התמים באמת הוא ישוה בעיניו המשפט והעונש כמו הטוב והחסד שיקבל מאת ה', וע"ז הקדים חסד ומשפט אשירה שגם זה שייך לענין התמימות):

לא, מבאר הדבר שיהיה התמימות בין בעשותו טוב, שלא יעשה אל תכלית רצוני שאליו ישית עיניו וכונתו בעת עשותו הטוב עד שאשית לנגד עיני (היינו למטרת מעשי) דבר בליעל, שבעבורו אעשה הטוב, כמו הצם ומתפלל בעבור כבוד וכדומה, וכן בסור מרע לא יהיה מפני פחד העונש, עד שלא יישנא גוף הרע מצד עצמו רק יסור ממנו מפני פחד העונש, כי עשה סטים שנאתי מצד עצמי עד שלא ידבק בי במחשבתי כלל:

לבב, מלבד ששונא מעשה הרע בפועל אין לו נטיה אליו אף במחשבה בלבו, וגדר לב עקש הוא מי שטבע לבו שהוא הכח המתעורר ורוח המושל בו נוטה אל ההפך מחקי החכמה ודרכיה, ויש מי שיש לו לב עקש, ר"ל מתאוה לרע עד שצריך ללחום מלחמה פנימית עם יצר הלב להשיבו אל היושר והטוב, אבל ממני יסור לב עקש, כי לא נמצא בלבי נטיה כלל אל הרע, ומוסיף לאמר רע לא אדע, שכ"כ הטבע לבי על מעשה הטוב עד שלא אדע כלל מה הוא רע, כמו האדם קודם החטא שלא ידע מן הרע כלל, כי לא שלטו ציורים הרעים על תלמי לבבו כלל ולא השיגם וידעם:

מלשני, עתה יספר הנהגתו עם זולתו, לא יעשה כדרך בני אדם שמקבלים לשון הרע, כי בהפך מי שמלשין את רעהו בסתר לא אענש את הנלשן, רק את המלשין אצמית, ויותר מזה שמי שמדותיו רעים כמו גבה עינים במדת הגאוה, ורחב לבב במדת החמדה, לא אוכל לסבלו כלל:

עיני, בהנהגת המלכות, הנה מושלי ארצות הקדם זה היה דרכם לבחור יועצים ושרים שיהיו נאמנים להמושל לצבור הון ולאסוף אוצרות, מבלי לשים לב כלל על טובת המדינה, אבל אנשי שמגמתי היא לטובת המדינה, אבחר היועצים שהם נאמני ארץ, ר"ל אנשים נאמנים גם אל הארץ והמדינה, שהם ישבו עמדי, וישתדלו בטובת המדינה להצליח יושביה, הולך וגם המשרת אותי לצרכי ביתי לא אקח רק הולך בדרך תמים שיהיה איש טוב וצדיק:

לא, ואין חשש שירמה אותי ויחזיק א"ע ברמיה שהוא צדיק ואינו כן, כי העושה רמיה הוא עצמו לא ישב בקרב ביתי כי הנהגת ביתי מתנגדת אל טבעו, כי בביתי הכל באמת וצדק, ולא יהיה המשרת דובר שקרים ואינו תמים באמת, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ויותר מזה כי לבקרים בכל בקר, אצמית כל רשעי ארץ ואעשה בם משפט חרוץ, שזה יועיל להכרית מעיר ה' שלא ימצאו שם פועלי און כלל: