משלי פרק כ״ז

אל תתהלל — אל תתפאר עכשיו בדבר שעתיד להיות ליום מחר:

כי לא תדע מה ילד יום — שמא היום יולד שום רעה שיבטל מחשבות מחר:

ונטל — משא:

וכעס אויל — שהאויל מכעיס להקב"ה גורם להביא כעס לעולם:

ושטף אף, ומי יעמוד — לפני קנאתו של קנא ונקם:

ונעתרות — ל' גודל כמו העתרת' עלי (יחזקאל לה):

תבוס נופת — תרמוס ברגל כמו יבוס קמינו (תהלים נד):

כל מר מתוק — כל דבר מר מתוק לה, ויש לפותרו בתלמוד תורה המראה א"ע כשבע שאינו מתאוה לדברי תורה לתאות נפש תבוס נופת. אף הטעמים המיושבים על הלב אינם חשובים עליו והמתאוה לה אפי' דברים הבאים לו במרירות וביגיעה הם מתוקים לו:

נודדת מן קנה — שהולכת ומטלטלת כן האיש הנודד ממקומו ת"ח הנודד מן הלמוד מלחזור על גרסתו:

שמן וקטרת — ריח שמן אפרסמון וריח קטרת משמחין לב:

ומתק רעהו מעצת נפש — מי שחברו מקרבו וממתק לו בדבריו הוא טוב ממה שנפשו יועצתו, ד"א ומתק רעהו המכשיר מעשיו שהן מתוקין להקב"ה טוב לו ממה שהוא ממלא תאות לבו:

רעך — ורע אביך הקב"ה שנקרא רע לישראל ורע אביך שחיבב את אבותיך:

אל תעזב — אם עזבת יבא עליך פורענות:

ובית אחיך — אל תבטח בבני עשו וישמעאל שיקרבוך מצינו כשגלו ישראל לבבל היו אומרים למוליכיהם בקולר בבקשה מכם הוליכונו בדרך אחינו בני עשו וישמעא' והיו בני ישמעאל יוצאים לקראתם ומקדמין אותם במיני מלוחים ונודות נפוחים:

מאח רחוק — טוב שישכון ביניכם הקרוב לקוראיו משתבואו אצל אח שנתרחק לאמור יקרבו ימי אבל אבי וגו':

חכם בני — התחכם בני:

ושמח לבי — ותהא לבי שמח בך:

ערום ראה רעה — רואה פורענות הבאה על הארץ ונסתר הימנה שמשך ידו מן העבירה ופתאים לא נסתרו אלא עברו בדרך רעה:

ונענשו — ונפסדו:

כי ערב זר — אדם שנעשה ערב גורם שאמר הדיין למלוה קח בגדו:

מברך רעהו — יש משבח את חבירו יום יום והברכה נהפכ' לקללה שאומרים עליו שהוא וותרן בממונו ועשיר והכל באין ושואלין ממנו והמלכות מתגרת בו לגבו' ממון כך נדרש במסכת ערכין, ועוד יש במדרש רבי תנחומא כנגד בלעם שהיה מברך את ישראל בקול רם שנאמר וישא משלו וגו' (מדבר כג) ל' נשיאות קול וסופו יעץ להחטיאם:

דלף טורד — גשם הנוטף מן הגג לתוך הבית וטורד את בני הבית:

ביום סגריר — יום הגשם שהכל נסגרים בבתיהם:

ואשת — מדינים נשתוה שניהם שוין:

צופניה צפן רוח — מי שסבור לשומרה מתזנותיה צפונת רוח הוא כשם שאי אפשר לצפון הרוח כן היא לא תצפנה:

ושמן ימינו יקרא — קורא הוא הצרעת לבוא עליו עד שיגרשנה כמצורע המטהר בשמן בבהן ידו הימנית:

יחד פני רעהו — יחד ת"ח מחדדין זה לזה בהלכה:

יאכל פריה — וכן שומר אדוניו יכובד, ויאכל פרי מעלליו:

כמים — הללו הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך:

כן לב האדם לאדם — חברו לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו כן הוא מראה לו פנים:

שאול ואבדה — לא תשבענה מלקבל את הרשעים לתוכם כשם שעיני האדם רשע לא תשבענה מלשוט אחר יצר הרע מלמלאות תאותו:

מצרף — כלי עשוי לצרוף כסף והכור עשוי לבחון זהב ואיש נצרף ומתחשב לפי מהללו ע"י שהבריות מהללות אותו במעשיו הטובים נבחן לרבים אם טוב אם רע:

הריפות — חטים הנידוכים במכתש:

מכתש — אסיתא מורטיו"ר בלעז:

בעלי — הוא בוכנא פולין מורטר"ו בלעז על שם שמעלין אותו ומכין בו תמיד נקרא עלי:

פני צאנך — אל יקלו בעיניך להתבונן בם תמיד מה הם צריכים:

כי לא לעולם חוסן — שאם אתה עשיר בכסף ובזהב שמא לא יתקיים לעולם לכך אל תבזה דברים קטנים שלך:

גלה חציר — כשגלה החציר בימי ניסן ויראה הדשא ונאספו עשבים לצמוח אז ייטיב לך שיהיו גזותיהם של כבשים ללבושך:

ומחיר שדה — ישוו לך העתודים כי תאכל הבשר ותמכור העורות:

ודי — פרנסתך:

ללחמך וללחם ביתך — תסתפק בחלב העזים הרי מליצתו, והמשל כן הוא, פני צאנך הרב המתמנה על הצבור ישאם בחיקו וינהלם לאט, כי לא לעולם חסן, ובזאת יאכל פירות והקרן קיימת:

גלה חציר — כשיתפשטו שמועותיו ותגדל התורה על ידו אז יהיו הכבשים האלה לבושו יהיו התלמידים לו לשם ולבוש הוד והדר:

אל תתהלל ביום מחר, באשר פגעי הזמן מתחדשים בכל רגע, לא תוכל להתהלל על מה שתעשה למחר, אחר שגם ילדי היום ההוה בלתי ידועים לך, ויום מחר אינו שלך:

יהללך זר ולא פיך נכרי ואל שפתיך, מה שהאדם מהלל א"ע אינו הילול, וטוב שתעשה מעשים ראויים אל ההילול עד שזר יהללך, ויש הבדל בין זר ובין נכרי, שהנכרי הוא מארץ אחרת, ואמר שאחר שיהללך זר אז יהללך גם הנכרי שאינו מכיר אותך, כי ישמע מן הזר ויפרסם תהלתך, וגם אז יהללך אל של שפתיך, מה שאתה בשפתיך לא תהלל, זה עצמו יהללך, כי זה מורה על הענוה והמעלה, והנה השפה חיצונית נגד הפה, ור"ל מה שלא ישמע ממך מהלל עצמך משפתיך, (וגם שישמע אל, משפתיך, ר"ל שאתה תקטין עצמך ותאמר שאין בך תהלה זאת כמ"ש בתלת מילי משני רבנן וכו' זה יהיה לך ג"כ לתהלה):

כבד אבן ונטל החול, האבן הוא כבד בפ"ע אף אבן אחד, והחול אינו כבד רק אם ינטל על כתפיו חול הרבה, הוא כבד ע"י שיצורף בנטל ובמשאוי, וכעס של אויל כבד משניהם כי כל כעס וכעס בפ"ע יש בו כובד בפ"ע כאבן מעמסה, וגם בצירוף כל הכעסים המתמידים ממנו, יש בו כבד החול, וכמ"ש במדרש בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו הה"ד כבד אבן וכו', כי פרעה במ"ש מי ה' לא ידעתי את ה', היה עונו כבד כאבן, ובמה שהוסיף להכביד את לבו פעם אחר פעם היה בו כבד החול, נמצא היה כבדו מצורף משניהם ר"ל מאבן ומחול:

אכזריות חמה ושטף אף ומי יעמד לפני קנאה, החמה הוא הכעס הפנימי שנוטר שנאה בלבו, והאף הוא הכעס החיצוני, ויש אף בלא חמה פנימית, ויש בו שטף כי באפו שוטף והולך ומיסר, אבל לא אכזריות, ויש חמה בלא אף שחמתו בערה בלבו ויש בו אכזריות משנאה וחמה, אבל לא שטף, כי אינו מעניש עתה, אבל הקנאה שמתקנא לכבודו המחולל יש בו אכזריות ושטף, כי המקנא ינקום תיכף בשטף אף, ויתאכזר באכזריות חמה:

טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, אם אדם מוכיח לחברו על דרכו הרעה וסבת התוכחה באה מאהבה מסותרת כמו האב המוכיח לבנו, שזה מרוב אהבתו, וכמ"ש כי את אשר יאהב ה' יוכיח, תוכחה זאת הגם שהיא בגלוי, טובה מאד:

נאמנים פצעי אהב, וגם אם האוהב מכהו ליסרו להשיבו אל דרך הטוב, בכ"ז האהבה נאמנה שכ"ז מרוב האהבה, וכמ"ש כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, אבל נעתרות נשיקות שונא, השונא ירבה נשיקות, הוא לא ייסר ולא יוכיח, כי בשנאתו כשרואה ממנו מעשים רעים ינשקנו למען יוסיף לעשותם:

נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מר מתוק, הערב והבלתי ערב אינו תלוי במהות המאכלים, רק בתכונת האיש, שמי שיש לו מעדנים יקוצו בעיניו מהרגילו בם, ומי שא"ל ימצא ערבות בכל דבר. ובזה תוכחה להמבקשים מעדנים והמתרפקים אחריהם, כי כל שישיגו אותם בשפע כן תחדל העונג מהם, ובהפך יתענגו בכל דבר אם היה נמנע מהם, והרש ימצא יותר עונג מן העשיר, ומזה מבואר שאינם התכלית המבוקש, כי יושגו כשלא יושגו, ולא יושגו כשיושגו:

כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, האדם משותף בטבעו עם יתר בע"ח, ורצוף בטבע הבע"ח שלא ישנו מקומם, וגם הצפור שדרכו לנוד כמ"ש כצפור לנוד, בכ"ז כשנודדת מקנה תבקש לשוב אליה, וכן טבע האיש לשוב למקומו, והנמשל שגם נפש האדם מתרפקת לשוב אל מקומה אל האלהים אשר נתנה, ובהיותה בעוה"ז היא כצפור נודדת מקנה ותשתוקק לשוב אל מקומה להיות צרורה בצרור החיים:

שמן וקטרת ישמח לב, הלב אשר הוא משכן לנפש החיונית ישמח ע"י שמן הטוב שנותן ריח טוב וע"י קטורת, הגם שכבר ערך ה' שישאב אויר זך, והריאה תניף על הלב תנופת אויר חיוני, תתעורר רוחניית הנפש ע"י ריח הבא מבחוץ ותוסיף אומץ על כחה הפנימי, כן הגם שכח העצה נטועה בנפש, בכ"ז יתגבר הכח הזה ע"י מתק רעהו, ע"י המתקת עצה עם רעהו, שבבוא עצת רעהו שמבחוץ אל עצת הנפש אז תשלם העצה:

רעך ורע אביך אל תעזב, אם יש לך ריע שהוא מנוסה לך באהבתו מקדם, עד שהיה תמיד רעך ורע של אביך, אל תעזבנו. כי האח הגם שהטבע נטע אהבה בין אחים, בכ"ז אהבתו היא רק בעת טוב לך ובעת שלא תצטרך לו, אבל ביום אידך, אז תופסק אהבתו, אם מצד שכל אחי רש שנאוהו, ואם מצד שלא ירצה לעזור לך, ואז טוב שכן קרוב, מי שהוא קרוב לך ע"י שהוא שוכן אצלך תמיד, ממי שהוא רחוק הגם שהוא אח :

חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר, ר"ל גם אם עד עתה לא קבלת חקי החכמה, חכם נא מעתה, ושמח לבי, כי עד עתה היו מחרפים אותי על ידך, כמ"ש חז"ל ארור שזה ילד ארור שזה גדל, עתה אשיבה חורפי דבר :

ערום ראה רעה נסתר כבר התבאר (כ"ב ג'), ושם דבר מרעת הזמן, ופה דבר בנמשל מרעת הנפש, הערום יראה העונש המעותד על עוזב החכמה, וזה שייך למ"ש חכם בני, וראה אחרית דבר מראשיתו, ולא תהיה כפתאים:

קח בגדו כי ערב זר, כבר התבאר (למעלה כ' ט"ז) ושם בא לפי המשל, ופה הוחזר לפי הנמשל שנתבאר שם:

מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו, הברכה צריכה להיות בצנעה לא בקול גדול שלא תחול בה עה"ר, ושתהיה בעת רצון אחר התפלה לא בבקר השכם, שאין ליתן שלום קודם שיתפלל, ואם לאו קללה תחשב. וי"ל שנמשך למעלה לקח בגדו כי ערב זר, כי אין למשכן את הלוה אבל ממשכנים את הערב והחיוב להחזיר כסות לילה וכתיב ושכב בשלמתו וברכך, ואמר בספרי שמצוה לברכו, ואף שאין מברכו ולך תהיה צדקה, אבל אין מחוייב להחזיר עבוטו של ערב, וכשבא בבקר לברכו בקול גדול כאילו החזיר לו את העבוט תחשב לו לקללה, כי אין מחוייב להחזיר להערב ואין מגיע לו ברכה:

דלף טורד ביום סגריר, הדלף אינו טורד רק ביום סגריר, והוא ביום שיסגרו העבים ע"י שיצא הרוח מן האדם, כמ"ש מוציא רוח מאוצרותיו, אבל אשת מדנים היא נשתוה בכל זמן, שטורדת תמיד גם ביום צח:

צופניה צפן רוח ושמן ימינו יקרא, וכבר באר כי רוח צפון תחולל גשם, שרוח הצפון באדים בצאתו יחולל הגשם, ובעת שהוא צפון באדים לא יהיה הגשם, אבל אם רוצה לצפון רוח האשה הזאת לכלוא את הגשם, צפן רוח, כי הרוח רועש וסוער לצאת, והשמן שנמצא על ימינו שהוכה ממנה במכות, שדרך לרככם בשמן, (כמ"ש ולא חבשו ולא רוככה בשמן) היא יקרא ויפרסם ויגנה המצפון:

ברזל בברזל יחד, צורת החרב והסכין הוא החידוד, וכשרוצים להעמיד צורתו מחדדים את הברזל בברזל אחר ומסיר החלודה, כן יחד איש את פני רעהו וצורתו, שע"י שיתעסקו בחכמה ואחד יבין לחברו, (כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי וכו') יתחדד פניהם שהיא צורתם, שצורת האדם הוא שכלו וחכמתו וכחות נפשו:

נצר תאנה יאכל פריה ושמר אדוניו יכובד, מי שרוצה לאכול פרי התאנה צריך לנצרה (שהנצירה הוא יותר משמירה) כי פרי התאנה מתבכרים אחד אחד, וצריך ללקטם בכל בקר טרם יזרח השמש שאל"כ יתלעו הפירות שבכרו, כמ"ש במד' ובירוש', לכן שומר אדוניו צריך להמצא אצלו בכל בקר, וללקט הפירות דהיינו פרי חכמתו, כמו שכתוב ביהושע לא ימוש מתוך האהל, ועי"כ יכובד זכה לכבוד שסמך ידיו עליו כמו שאמרו חז"ל:

כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, הלב שולח מרוצת הדם אל כל האיברים ומחיה את כולם, וכל האיברים מחזירים את מבחר הדם אל הלב, נמצא הלב נותן אל האדם בחזרה מה שקבל ממנו, והוא דומה כמים שהרואה בם יראה פניו, שהפנים שיתנו המים אל עין הרואה הוא עצמו הפנים שקבלו מצורת האדם העומד לנגדם, כן מה שיקבל הלב חוזר ונותן. והנה הלב מגיד לאדם מה שיחו, כי כל כחות האדם יתראה צורתם בלב, וע"כ הוא החוזה בכל כחותיו ומנבא לו טוב או רע, כמו שצורת פני האדם יתראה במים, ויש לו נמשל אל הלב הכללי של הגוף הכללי, כמו המלך שהוא לב במדינה, הת"ח שהוא לב העדה, שמה שיתנו אל המלך מסים וכדומה ישובו ויקבלו, כמו שיקבלו האיברים מן הלב אשר השפיע לו, וכן מה שיתנו להחזקת ת"ח יקבלו השפע בזכותו. וה' הוא לב הבריאה, וכפי שיכינו מעשיהם יתנו אותך לגבורה של מעלה להשפיע עליהם שפע ברכה, וציון היה לב א"י, והשפע שהביאו אל ציון והבהמ"ק חזר אל העם, כמ"ש כי שם צוה ה' את הברכה, וכדומה:

שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה, עיני האדם ותאותיו לא ישבעו לעולם, כי כל אשר ישיג מחמדת הזמן יוסיף לבקש, כי החומר שנברא בו האדם הוא היולי פושט צורה ולובש צורה תמיד בלי הפסק, והשאול והאבדון לא תשבענה כי לא יעמוד החומר רגע בלי העדר ואבדון תמידי, ולכן גם טבע האדם כן שיבקש חדשות בכל רגע, וכל חמדה שבאה לידו תעדר ממנו תכף, ויבקש אחרת תחתיה, גם עיניו לא תשבע עושר, כי זה מטבע חומרו ההיולי, שהשאול והאבדון כרוך בעקבו:

מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, הכסף צורפים במצרף, והזהב שהוא יקר מן הכסף וטוב ממנו צריך כור לצרפו, שהכור אשו גדול יותר מן המצרף, כי לא יותך ולא יסירו הסיגים ממנו בקל כמו הכסף, וגם לפי רוב יקרו מקפידים יותר שיהיה מצורף מכל סיג, כן האיש יצורף לפי מהללו, שכל שהוא מהולל יותר מקפידים בו על סיג כל שהוא, ות"ח שגגות נעשה להם כזדונות, וכן יצרפו את הת"ח באש ויסורים יותר גדולים מן הבינונים:

אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, אמנם האויל לא יצורף ולא יוסרו הסיגים ממנו אף ביסורים היותר גדולים, והנה האויל הוא המסתפק בחקי החכמה ובלתי מאמין בהם, ולכן לא יועילו לו היסורים, משא"כ הכסיל שבלתי מסתפק בחקי החכמה רק תאוותו תעור עיניו, וכן הפתי שאינו מסתפק בעצמו רק שנפתה לעצת אחרים כמ"ש נחלו פתאים אולת, אלה יתיסרו, לא כן האויל שתולה הכל במקרה, וכבר ביארנו (ישעיה כ"ח) שיש זרעונים שהמוץ דבוק בם דבוק שכני ויוסר בקל, אולם קליפת החטה והשעורה כשרוצים לעשות ממנו הריפות צריך לכתוש במכתשת עד יוסר הקליפה שדבוקה דבוק עצמי, אולם האויל גם אם יכתשנו במכתשת לא יוסר הקליפה ממנו, כי הקליפה נתערבה בפנימותו, כי שורש האולת הוא בשכלו, לא כמו הכסיל ששרשו בכח תאותו, וכן גם אם יכתשו את האויל, יסתפק גם בהכתישה ובתכליתה, והגם שיכתשו אותו בתוך הריפות שיראה שהריפות כולם סר הקליפה מהם, ויביט שזה תכלית הכתישה, ויכיר את הכלי הכותש שהוא העלי שהוא עשוי לתכלית זה, בכ"ז יסתפק וישאר באולתו, ר"ל הגם שיראה שבאו יסורים כוללים והרבה רשעים שבו בתשובה, הוא ישאר בספיקותיו ובאולתו:

ידוע תדע פני צאנך, למדך שלא תעזוב עסקיך ביד אחרים, רק תשגיח בעצמך עד שתדע את צאנך פנים אל פנים, והשתדל שיפרו וירבו עד שיהיו עדרים עדרים:

כי לא לעולם חוסן, גם אם יש לך חוסן והון עתק, אל תסמוך עליו כי אינו לעולם, ויוכל להיות שתתרושש, וגם אם יש יש לך נזר שהוא קיים כל ימי חייך, אינו לדור ודור ויוכל להיות שבניך לא יירשו הנזר:

גלה חציר, וכשהגיע זמן הקיץ בעת שיתגלה החציר שהוא מאכל לבהמה בבית כמ"ש מצמיח חציר לבהמה, ונראה דשא התלבשות האדמה בדשא שהוא למרעה בשדה, ועשבות הרים שא"א להצאן לעלות שמה, תאסף הביתה להיות מוכן לעת הצורך, ואז.

כבשים ללבושיך, הכבשים שצמרן טוב למלבוש, כמ"ש למה נקרא שמם כבשים וכו', יהיו למלבוש והעתודים תמכור ותקנה מחירם שדה :

ודי חלב עזים ללחמך והעזים שהחלב טוב לבריאות יהיה ללחמך וללחם בני ביתך וגם הנערות והמשרתות הגם שלא יאכלו החלב בקביעות בתורת לחם, ישיגו ממנו חיים ובריאות: