משלי פרק כ״ו

כשלג בקיץ — בשעה ששוטחין התאנים בחמה ליבשן ולעשות קציעות כדאמר הלחם והקיץ לאכול הנערים (שמואל ב טו):

כצפור לנוד — שהוא נד וכדרור שהוא חוזר לקנו:

כן קללת חנם לא תבוא — למי שהוציאה בפיו:

דרור — הוא עוף הנקרא רונדל"ע בלעז ונקרא דרור שדרה בבית כבשדה:

שוט לסוס — הוא עשוי ואף שבט נכון לגו כסילים יסורין מוכנין לרשע:

אל תען כסיל — בדברי ריב ומצה פן תשוה לו:

ענה כסיל — הבא להסיתך לעבודה זרה הודע לו אולתו:

פן יהיה חכם בעיניו — וטעם שני פסוקים אלו מפורש בתוכם אל תען בדבר שתשוה לו אם תענהו ענה כסיל בדבר שאם לא תענהו יהי' חכם בעיניו:

מקצה רגלים חמס שותה — מי ששולח דברים ביד כסיל הוא מקצה רגלי שלוחים הרבה לחזור ולשלוח לתקן מה שעיות הראשון אשר שלחו בתחלה ושותה חמס שחבירו זועף עליו על שליחות הכסיל:

דליו שוקים מפסח — גבהו כמו דלו עיני (ישעיהו ל״ח:י״ד) השוקים של כל אדם נראין לפסח גבוהים ממנו, ודבר זה משל בפי כסיל האומר אותו על לימוד החכמה איך אנו באים ללמוד החכמה נפלאה וגבוהה היא ממנו, המשל אומר דליו שוקים מפסח:

במרגמה — פרונדול"א בלעז שאבן שצוררין בו לא להתקיים היא שם שעומד' להזרק כך הנותן לכסיל כבוד אינו של קיימא, ורז"ל דרשו על המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון שהוא כזורק אבן למרקוליס:

חוח עלה ביד שכור — כחוח שהוא נדבק ביד שכור כן המשל האמור למטה נדבק בפי הכסיל להיות להם לחוח ולקוץ מכאיב, ומהו המשל:

רב מחולל כל — הקב"ה ברא את הכל ודן את הכל ככסיל כחכם אין אנו צריכין לשום חכמה:

ושוכר כסיל — לא כבשר ודם שלא ישכור אלא פועלים בקיאים ולא ישכור אלא העוסקים במלאכתו אבל הקב"ה מחולל כל ושוכר הכסילים ושוכר עובר דרכים הבטלנים מכל מלאכה, ומדרש אגדה ושוכר כסיל מל' וסכרו מעינות תהום (בראשית ח׳:ב׳) ולשון עושי שכר (ישעיהו י״ט:י׳) הקב"ה סוכר מזל כסיל המשמש בימות החמה מתשרי ואילך ומאז הוא סוכר וסוגר כל עוברי הים מלילך בו עד הפסח, ובדברי רבי משה ראיתי רב מחולל כל עשיר יש לו פעולות הרב' ואם שוכר כסיל במלאכתו הנה הוא כשוכר כל עוברי דרך שרואין בקלקול המלאכה להורות איך יתכן ואיך יש לו לפעול ודבר ריק הוא ואינו ענין כאן:

בצלחת — ביורה חמה נותן ידו מפני הקור:

משיבי טעם — חכמים:

מחזיק באזני כלב — העובר להתעבר על ריב לא לו הרי הוא כאוחז באזני כלב הגורם שישכנו על חנם:

כמתלהלה — כמתיגע לירות זיקים של אש כמו ובזיקות בערתם (ישעי' נ) מל' זקוקים דינור, ד"א זיקים פרונזולא"ש מלשון אבני קלע (זכריה ט) וכן בגמרא זיקתא פסיק לן ויורה חצים ומות:

כן איש רמה — מפתה ומסית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מות וכשחבירו מרגיש שהוא מתעה אותו אומר מצחק אני:

באפס עצים — כלומר שני דברים אלו שוין כשם שבאפס עצים תכבה אש כך באין נרגן של לה"ר המסכסך בעלי ריב ישתוק מדון:

פחם לגחלים ועצים לאש — פחם של אש עשוי להבעיר גחלים עמומות ועצים עשוין להסיק אש ואיש מדון לחרחב ריב:

כמתלהמים — ל' מתלחמים ורז"ל פרשו כמתלהמים כמת להם דברי המרגלים היו להם למיתה:

חדרי בטן — היא מיתת הדרוקן:

מצופה על חרש — כסיגי כסף המדובקים על החרש שצורפין אותו בו והוא מבהיק כאלו הוא כסף ואין בו תועלת כן שפתים דולקים ולב רע הרודפים אחר הבריות להסיתם בחלקות ומדברים אחד בפה ואחד בלב:

ולב רע — נראין כאוהבין והם אויבים:

דולקים — כמו דלקת אחרי (בראשית לא):

ינכר שונא — בדבורו מתנכר השונא שלא יכירו שהוא שונא, דישקנוייש"ט בלעז:

תכסה שנאה — העוש' מעשיו במחשך ומכסה במשאון שהוא חושך (ס"א שואת חשך) את הדבר השנאוי להקב"ה סוף שהקב"ה מגלה רעתו בקהל שיכירו בו שהוא רשע:

כורה שחת — כגון בלעם שהשיא עצה לבלק על ישראל והפיל מהם כ"ד אלף ובא למדין לתבוע שכרו ונהרג ביד ישראל:

וגולל — כלומר סופו של המעמיד מכשול שיכשל בו:

וגולל אבן — מגללו ממקום למקום שיכשלו בו בני אדם, ואגדה פותרו באבימלך שהרג שבעים אחיו על אבן אחת וסוף מת באבן שנאמר ותשלך אשה אחת פלח רכב ותרץ גלגלתו וגו' (שופטים ט׳:נ״ג):

ישנא דכיו — מי שמקבל לשון הרע שונא את הנדכאים תחתיו שכן על לשון הרע רדף שאול לדוד והרג נוב:

ופה חלק — פה של חלקלקות:

יעשה מדחה — עושה דיחוי שדוחה את מקבלו מעל הקב"ה:

כשלג בקיץ וכמטר בקציר, השלג והמטר שניהם יועילו אל הזרע והתבואה — השלג יוליד את האדמה, והמטר יצמיחה כמ"ש (ישעיה סי' נ"ה) ובכ"ז לא טובים המה בקיץ ובקציר שאין שם זרע, והמטר יזיק בקציר שהוא קודם הקיץ, שמרקיב התבואה הנגמרת, והשלג יזיק בקיץ שאז צריך חום השמש ליבש התאנים שמיבשים אותם בקיץ, ואם יקדים השלג בקיץ, שזמנו אחר המטר שהוא אחר הקיץ, והמטר בקציר שזמנו אחר הקיץ, יען שבא שלא בזמנו יפסיד וישחית, כן לא נאוה לכסיל כבוד, שהגם שאם יתנו כבוד אל החכם, שהוא חרש וזרע על חלקת נפשו זרע החכמה יועיל כמטר וכשלג להוציא הזרועים האלהיים ולהצמיחם, שע"י הכבוד יעוררו כחותיו הנפשיים להוציא את כל מה שבכח אל הפועל, לא כן הנותן כבוד לכסיל שלא זרע מאומה, ישחית ויקלקל, כי יוסיף להחזיק בכסילתו והוא שלא במקומו, וישחית, ועי' לקמן (פסוק ח') :

כצפור לנוד כדרור לעוף, הצפור תקנן גם בבית, ובכ"ז דרכה לנוד ממקום למקום ואינה נשארת בקביעות, והדרור אינה מקבלת מרות ולא תמצא בבית כלל רק בקן, כמ"ש גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, ודרכה לעוף חוץ לבית למרחוק, וכן קללת חנם לא תבא, לפי הכתיב י"ל לא לבד שלא תשאר בקביעות ותנוד כצפור, אלא שלא תבא בבית כלל אף לפי שעה כדרור לעוף, ולפי הקרי בוי"ו לו תבוא, שתשוב אל המקלל, כצפור וכדרור אשר אחרי ינודו ויעופו ישובו אל קנם בעצמם.

שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו כסילים, הבע"ח הבלתי משכילים שאין להם שכל להנהיג עצמם, צריכים שוט ומתג, הסוס צריך שוט והחמור שהוא סכל יותר ולא יבין אף ע"י שוט צריך מתג, שבו יעצרו בעדם בל יסורו מן הדרך, והאדם י"ל שכל ובחירה שילך בעצמו בדרך הטוב, אבל הכסיל שנלוז מדרך החכמה מפני תאותו, הוא כבע"ח שהטבע תנהיגם לא השכל, וצריך שבט כמוהם, שע"י שבט ויסורים יהיה מוכרח ללכת בדרך סלולה:

אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה, כבר התבאר שהכסיל הוא הבלתי שומר חקי החכמה מפני שנמשך אחר תאותו המתנגדת לחקי החכמה, ולבעבור ישים מסוה על פניו ולהפגיע נפשו באשר חקי החכמה עומדים נגד שטף תאוותו יתור אחרי האולת, היינו להטיל ספיקות על חקי החכמה והאמונה, ואם יתוכח אדם עמו לסתור את ספיקותיו לא יפעל מאומה, כי גם הוא ידע חקי החכמה רק משליכם בחוזק יד מפני נטיית תאותו. כמ"ש ואולת כסילים מרמה, ואולת כסילים אולת, וגם אם המתוכח יערוך נגדו דברים הנודעים בחושים יאטם אזניו, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת כמש"פ שם, ולכן טוב שאל תען על אולתו, וספיקותיו, פן תשוה לו, כאילו גם אתה מסופק ומבקש להתיר הספיקות, אמנם בכ"ז הגם שאני מצוך בל תענהו בדרך וכוח (ויל"פ ג"כ שר"ל שבל תען כסיל על אופן מפני שיראת פן תשוה לו שאם לא תענהו יאמרו שגם אתה כסיל, ואם תען לו מצד זה תרצה להראות חכמה בהוכוח, זה לא תעשה) אבל בכ"ז.

ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו, תענהו על אופן שלא ידמה לו שהוא חכם אחר שלא מצאת מענה, ועל אופן זה תענהו בדברים קלים, כי עיקר הכונה להראות שהוא כסיל, ולא תענהו בדברים חריפים להראות חכמתך, ועתה מפרש מה שיענהו.

" מקצה רגליים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל — דליו שוקיים מפיסח ומשל בפי כסילים - ענה אותו התשובה הזאת: החמס ששותה, אשר הוא מקצה את הרגליים, הוא שולח דברים ביד הכסיל.

ומה הן הדברים ששולח? — שהוא אומר דליו שוקיים מפיסח: מדמה במליצתו את משתה התאווה שהכסיל שותה, רוצה לומר מה שנמשך אחר תאוותו, כשיכור מיין, רק שהוא שותה חמס תחת יין; והחמס ששותה הוא מקצה רגליים, שכמו שהיין מקצה רגלי השיכור, שאינו יכול לעמוד על רגליו, כן החמס מקצה רגלי הכסיל ששותהו.

ומציין כאילו החמס הזה, אשר שתה וקיצץ רגליו, ונעשה פיסח ברגליו משכרותו, הוא שולח דברים על הפיסח שידלו גם את שוקיו, כי השוק הוא למעלה מן הרגל, ומעמיד את הגוף, שהגוף ייסמך על השוקיים והשוקיים יינשאו על הרגליים, אולם הפיסח, שאינו יכול לילך ברגליו, השוקיים הם לו למשא ולמותר, וצריך לדלות ולהגביה ולקצץ גם השוקיים היתרים.

והדברים האלה, ששולח החמס ששתה (ביד הכסיל) שידלו לפיסח המוקצץ רגליים את שוקיו, הוא המשל אשר בפי הכסילים, רוצה לומר, שהכסיל, אחר שנשתכר ביין התאווה ואינו יכול לעמוד על רגליו, רוצה לומר שאינו יכול להתנהג בפועל כפי דרכי החכמה, כי יחוג וינוע כשיכור מתאוותו, רוצה לדלות ולקצץ גם השוקיים, שהם יסודות החכמה ומכונותיה, על-ידי שיטיל בהם איוולת וספיקות, שאחר שהוא פיסח בתאוותו, בלתי עומד בתקפו נגד התאוה, השוקים שהם המכונות שעליהם יעמוד האדם, שהם חוקי החכמה, הם לו למותר ולמשא, ורוצה לקצץ גם אותם, כמו שהשוקיים הם למותר אל המקוצץ רגליים.

" כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, באר הטעם שלא תענה אותו באורך בדרך כבוד, רק תענהו דרך בזיון, כי כמו הצורר אבן בכלי הקלע שממנו רוגמים אבנים, שנראה שנותן להאבן כבוד לצוררו בצרור, והוא על-מנת להשליך אותו על אנשים ולרגמם באבנים ולהרגם, כן הכבוד שתיתן אל הכסיל במענה חכמה, ישליך אותם במרגמה להרוג בם אנשים תמימי דרך, כי יהפך את תשובותיך לאבני קלע ולמינות.

" חוח עלה ביד שיכור ומשל בפי כסילים — שהכסיל הזה, השיכור מחמת יין התאווה, אשר נקצצו רגליו ושוקיו כנ"ל, הוא שוכב והולך על ידו, עד שעלה חוח בידיו שהוא הולך עליהם, ובכל זה נמצא משל בפי כסילים, לקצץ במשל הזה את השוקיים שהם עמודי החכמה, ומבאר המשל הנמצא בפיו, הוא אומר -

" רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים — הוא אומר, שה' בורא ומוליד כל האנשים הנמצאים, הצדיק והרשע, ההולך בחכמה והנמשך אחר תאוותיו, הכל מה', ואין בחירה ביד האדם, וה' שוכר כסיל, נותן שכר גם להכסיל הנמשך לתאוותיו, ונותן שכר גם לעוברים על מצוותיו, ולכל עובר בתבל, כצדיק כרשע, הכל שכורים מאיתו, לעשות כפי שבראם וכפי הכוח ששתל בם, אם לחכמה אם לתאוה, ואין מעשה ודעת וחשבון ועונש, כי אין בחירה ביד האדם, והוא מוכרח למעשיו, שכיר הוא בא בשכרו.

ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו, אחר שבאר מה שיענה להכסיל, בדברים קלים בדרך בזיון, באר מדוע לא יענהו בחכמה בדרך וכוח, שהוא מפני שהכסיל שונה באולתו, כמו הכלב ששב לבלוע את המאכל אשר הקיא, שהוא המאכל הרע שלא יכול לסבלו והקיא אותו ובכ"ז בלעהו שנית, כן הכסיל ישוב לשנות את האולת אשר הקיא, הגם שהוא בעצמו יודע שהוא דבר נמאס, כי כבר בארנו שהכסיל יודע שאין ממש באולת וספיקות שלו, כמ"ש ואולת כסילים מרמה, ואולת כסילים אולת, בכ"ז ישנה את האולת פעם שנית, ומה יועיל הוכוח:

ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו, עתה מבאר מדוע יעננו על אופן שלא יהיה חכם בעיניו, ומה יפסיד אם יהיה חכם בעיניו? אומר, כי לכסיל יש יותר תקוה מן החכם בעיניו, כי הכסיל נמשך אחר תאותיו, ובעבור שטף התאוה יפרוץ בגבולי החכמה הגם שיודע מעלתה, ולכן יש תקוה שבאחרית בסור תאותו ישוב בתשובה ויקח מוסר, אולם החכם בעיניו הוא אשר נדמה לו כי מעשיו אשר יעשה הם ע"פ החכמה, והוא חולק על החכמה בזדון שלא מפני הכרח תאותיו רק מפני שנדמה לו שדרכו הנשחת הוא ע"פ החכמה, וזה אין לו תקנה, לכן צריך אתה להשיב לו כדי שידע עכ"פ שדרכו אינו דרך החכמה ובזה יש לו עדיין תקוה:

" אמר עצל שחל בדרך, ביאר כי העצל, אשר מתוך עצלותו לא ידרוש בחכמה, הוא יבוא לבסוף למידה זו הגרועה שיהיה חכם בעיניו, שזה גרוע מן הכסיל, כי החכמה צריכה זריזות ועבודה רבה, והעצל, אשר מרפה ידיו ממנה, יבוא לידי כך שיהיה חכם בעיניו, עד שידמה לו כל מעשיו בחכמה ואינו צריך לדרוש חוקי החכמה מפי חכמים, כי ידמה לו ששחל הגדול מצוי בדרך, וארי קטן בין רחובות העיר, רוצה לומר:

* שאם יצא לדרוש החכמות הרמות שאינם מצויים, כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, יאמר שיטרפנו השחל, רוצה לומר שיצא למינות;

* וגם שידרוש בדברי חכמה המצוים, חושש שיטרפנו ארי קטן, וכמו שנאמר גם למעלה.

שהדלת תסוב על צירה, כן יסוב העצל על מטתו מצד אל צד, ולא יזוז ממשכבו:

טמן עצל ידו בצלחת, ר"ל שגם אם יתנו לו לאכול יושיט ידו אל הכלי שבו המאכל, ונלאה להשיבה אל פיו לתת אוכל לפיהו, והנמשל שגם אם יתנו לו מזון הנפש ההכרחי יטמון ידו בכלי שבו המזון ולא יקח את המזון עצמו, למשל שיתנו לו ספורי התורה ההכרחיים לדעתם, יאכל הלבוש החיצון וספורי המעשיות, ולא יקח את התוך והמוסר והחכמה אשר תחת הכלי והלבוש:

חכם עצל בעיניו, והוא החכם בעיניו יותר משבעה חכמים גדולים אשר ישיבו לו טעם הדברים ותוכיותם, כי נדמה לו שהוא חכם יותר מהם, וזה אשר תקוה לכסיל ממנו:

מחזיק באזני כלב עובר, מי שמחזיק באזני כלב שעובר לדרכו ולא נבח עליו וע"י שהחזיק באזניו ינבח עליו וינשכנו, כן המתעבר על ריב לא לו, שהריב המנבח וחורץ לשונו ככלב לא נבח עליו, וע"י שהחזיק באזני המנבח מעתה ינבח עליו וידבר עליו חרפות ובוז וגם ינשכנו:

כמתלהלה, כמהתל בחברו, ותחלה מורה זקים של אש ששורפים הבגדים, ואחר כך חצים שעושים פצעים, ואחר כך חצים משוחים בסם המות, שממיתים:

כן איש רמה את רעהו, כן איש המרמה את רעהו, שתחלה יזיק קניניו, ואח"כ גופו, ואחר כך את נפשו, וכל זה אצלו כמשחק :

באפס עצים תכבה אש, ובאין נרגן ישתק מדון, המדון הוא שמעוררים ענינים שבעבורם יצאו לדון לפני השופט, וכבר התבאר כי שנאה תעורר מדנים, כי אם אין שנאה לא יקפידו על נזקי שכנים ויותרו זל"ז, והנרגן הוא המתלונן תמיד שעושים לו רעות, והוא המעורר הדנים ובאין נרגן שיתלונן ישתק מדון, כמו שיכבה האש באין עצים:

(כא-כב) פחם לגחלים ועצים לאש, כמו שלהבעיר גחלים די בפחם, שהם ניצוצות אש, אבל להבעיר אש צריך עצים ואין די בפחם, כן לחרחר ריב די באיש מדנים, שמעורר דינים, וזה כרשף אש ופחם לחרחר ולהבעיר הריב, אבל להבעיר אש גדול הם דברי נרגן שהם כמתלהמים כאילו הולמים אותו במכות גדולות, ובאמת אינם מכות מבחוץ רק שירדו בחדרי בטנו, שנדמה לו כך, ובא במשל על המתרעם על מדותיו של השי"ת, שיש איש מדנים וגדולה מזה איש נרגן שחושב שה' ברא את האדם לרע ושהרעות רבות מן הטובות וכמ"ש למעלה (י"ח ג') :

כסף סיגים מצופה על חרש, אולם גרוע יותר מן הנרגן, מי שמדבר אחד בפה ואחד בלב, אם שפתים דולקים בהתלהבות אהבה, והלב רע, שזה דומה ככסף סיג שמצפים אותו על חרש, שמרמה שהוא כסף, והוא חרש באמת:

בשפתיו ינכר שונא, שהוא השונא אשר ינכר בשפתיו, בדבורו החיצוני ינכר שנאתו כאילו הוא אוהב, ובקרבו ישית עצות איך לרמאות ולהפילו לשחת, ובנמשל מדבר מן הצבוע שחונף בשפתיו ולבו רחק ממנו, בשפתיו ינכר שהוא מאמין ועובד ה' ומרמה בלבו:

כי יחנן קולו אל תאמן בו, לכן לא תאמין במה שבקולו נדמה שמחנן, כי בלבו תועבות רבות, ובנמשל לא תאמין אם הוא מרבה בתפלה כי לבו מלא תועבה:

תכסה שנאה במשאון, דברים אשר השנאה תכסה אותם בחשך, (ר"ל שמכסה בלב מה שרוצה לעשות ע"י שנאתו, אח"כ תגלה רעתו בקהל, עד שלבסוף.

כורה שחת בה יפול, יפול הוא עצמו בשחת שכרה, ומי שגולל אבן להזיק לחברו תשוב האבן אל הגולל, ומבאר הטעם כי.

לשון שקר ישנא דכיו, מצייר במליצה, שהלשון שקר עצמו ישנא את הנדכאים לפניו. ימליץ, שהלשון שקר, דהיינו הרגיל לקבל לשון הרע, אוהב את הגבורים, לא את הדכים, ר"ל, המדברים לשון הרע בצנעה ובסתר כי יראים לדבר בגלוי, יישנאו מן הלשון שקר, כי זה עדות שאין ממש בדבריהם, ופה חלק יעשה מדחה, ממליץ שהפה חלק בעצמו, שמדבר חלקות להחניף ולדבר אחד בפה ואחד בלב, הוא עצמו יעשה מדחה, לדחות בה את המשתמש בפה חלק, שהוא עצמו יחליק ויפול אל השחת: