משלי פרק י״ט

גם בלא דעת נפש לא טוב — אין טוב לאדם שהוא בלא תורה:

ואץ ברגלים חוטא — החוטא רופס ודש העונות בעקביו ואומר קל הוא זה אעבור עליו, ורבותינו פירשו גם בלא דעת, בכופה את אשתו לתשמיש המטה בעל כרחה:

ואץ ברגלים חוטא — זה הבועל ושונה, ד"א זה המהלך על גבי עשבים בשבת:

אולת אדם תסלף דרכו — בעונו בא לו הרע כי באולתו תסלף דרכו ועבר עבירו' ונפרעין ממנו ובבוא לו הצרה זועף לבו על הקב"ה וממהר אחר מדת הדין כגון אחי יוסף שאמרו מה זאת עש' אלהים לנו (בראשית מב):

הון יוסיף רעים רבים — אוהבים רבים ויש לפותרו במי שלמד תורה:

רבים יחלו פני נדיב וכל הרע — הכל נעשים רעים לאיש מתן. יש לפותרו בנותני צדקה ויש לפותרו במרביצי תורה:

כל אחי רש — קרוביו:

אף כי מרעהו רחקו — וכל שכן מרעיו ושושביניו ואוהביו:

מרדף אמרים — לא המה אומר פלוני ופלוני קרובי ופלוני ופלוני מרעי והכל דברי הבל, ויש לפותרו במי שהוא רש בתורה ובמעשים טובים:

מרדף אמרים — לא המה מחזר להורות הלכ' ולאו בידו, והמדרש פותרו ביוסף שהיה מוציא על אחיו דבה ואמר לאביו שהן חשודין על אבר מן החי לכך שנאוהו ונקרא רש לפי שהיה מוציא דבת שקר עליהם. ומחזר אחר אמרים לא המה. לו קרינן ומרדף אמרים להנאתו ולענין יוסף לו המה, כי עליו חזרו דבתו הוא היה אומר שהיו אוכלים אבר מן החי והכתוב מעיד עליהם אפילו בשעת הקלקלה היו שוחטין שעיר עזים שנאמר וישחטו שעיר עזים (שם לו) הוא אמר שהיו מזלזלין בבני השפחות לכך לעבד נמכר יוסף, הוא אמר שהיו נותנים עיניהם בבנות הארץ אמר הקב"ה חייך שאני מגרה בך את הדוב לכך ותשא אשת אדוניו וגו' (שם לט) (בב"ר):

לא נאוה לכסיל תענוג אף כי לעבד — ק"ו הוא שאין נאה שעבד ימשול בנדיבים:

שכל אדם האריך אפו — כמו להאריך, אם עשה כן שכל הוא לו:

ותפארתו — הוא שיעבור על מדותיו:

נהם ככפיר זעף מלך — הקב"ה:

ודלף טורד — דלף גשמים היורד בבית ומטריח וטורד ליושבי הבית כך מדיני אשה רע':

עצלה תפיל תרדמה — העצלות מביאה לידו שינה, זו היא המליצה, אבל המשל על המתעצל בתלמודו סוף ששואלין דבר חכמה ממנו והוא נרדם:

ונפש רמיה תרעב — סוף שיהא עני וכן הרמאי בתלמודו לעשות תורתו חבילות סוף שהוא ישכח:

שומר מצוה שומר נפשו בוזה דרכיו ימות — שאינו נותן לבו לשקלן:

מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו — כשיחלה ויטה למות צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין לומר העני היתה נפשו מפרכסת לצאת ברעב וזה פרנסה והחזיר' לגופה אף אני אחזיר לו נפשו:

יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך — אל תכהו מכת מות:

גדל חמה נשא עונש וגו' — אם תעביר על חמתך ותציל את שונאך אם ראית רעה באה לו עוד תוסיף ימים וטובה:

תאות אדם חסדו — עיקר שהבריות מתאוים לאדם בעבור חסדו:

וטוב רש מאיש כזב — ואם איש כזב הוא ומבטיח ואינו עושה טוב איש רש ממנו:

ושבע ילין — הירא את השם שלא יפקד בשום רעה:

טמן עצל ידו בצלחת — ביורה חמה שכשיעברוה מן האור ופינוה רקנית מחמם ידו בתוכה ודומה לו בשלו בסירות ובדודי' ובצלחות (דברי הימים ב ל״ה:י״ג) ומשום רבינו יצחק הלוי שמעתי בצלחת מלשון תרגום ויבקע וצלח בשעת הצנה והגליד על שם שהקור והגליד מבקעין וצולחים הידים, ואני שמעתי בצלחת קרע החלוק שקורין פאנדאדור"י, בלעז כלומ' טומנה בחיקו (סא"א):

לץ תכה ופתי יערים — על מכות פרעה ומלחמת עמלק החכים יתרו ונתגייר:

משדד אב יבריח אם — מבריח אם:

בן מביש ומחפיר — דרכיו ע"י שראת' שרה את בן הגר המצרית משחק לעבודת גלולים וגילוי עריות גרם זה שנשתלח' אמו וירע הדבר מאד בעיני אברהם (בראשית כא):

חדל בני לשמוע וגו' — מקרא קצר הוא וזהו פירושו חדל בני לשגות מאמרי דעת בשביל לשמוע מוסר:

חדל לשגות כמו מלשגות וכן וחדל לעשות הפסח (במדבר ט׳:י״ג) וכן כי חדל לספור (בראשית מ״א:מ״ט):

עד בליעל יליץ משפט — יעיד לאד' מליצת משפטי יסורין ומית':

ופי רשעים יבלע און — האון יבלעהו:

נכונו ללצים — הקב"ה זימן לו שפטים של צרעת לזה הלץ המספר בלשון הרע:

טוב רש, טוב יותר מי שהוא רש עד שהכל רואים רישו החיצוני, אבל הוא הולך בתמו, בלתי מתמוטט מצדקתו וכפיו כן לבו, שזה יש לו עושר נפשי פנימי, ממי שהוא כסיל בפנימותו, שהתאוה מושלת עליו ושוללת ממנו הון החכמה והוא רש בפנימותו, והוא מעקש שפתיו ומסתיר מה שבלבו, ובשפתיו יעקש דרכו הפנימי כאילו הוא אוהב חכמה, ר"ל טוב רש בגוף ועושר בנפש מן ההפך:

גם בלא דעת נפש, וגם אם אינו חוטא מן הדרך ע"י כסילות רק ע"י חסרון דעת, שנפשו היא בלא דעת, ג"כ לא טוב, וגם אם ממהר ברגלים מתוך הרגלו ועי"כ תועה מן הדרך, ג"כ חוטא:

אולת אדם תסלף, דרכו ועל ה' יזעף לבו, ה' הכין את האדם בענין שיוכל ללכת בדרך הטוב והחיים, ע"י חקי החכמה אשר גלה לו, וכ"ז שהוא מאמין בחקי החכמה ילך בדרך הטוב ולא יתרעם על ה' שלא בראו ישר דרך, רק אולתו וספיקו בדרכי החכמה היא תסלף דרכו, והאולת הזה אינה מיוחסת לה' כי היא אולת אדם מצד שהוא אדם, והוא יזעף לבו על ה' שלא בראו כראוי ולא הראהו הדרך הטוב והישר:

הון יוסיף רעים רבים אם תראה העשיר יש לו ריעים רבים, אינם ריעים של העשיר רק של ההון שהוא יוסיף ריעים רבים, כמו שמוסיף כסף כן יוסיף ריע, ודל כמו שיפרד מעשרו כן יפרד מרעהו, שרוב הריעות והאהבה הוא אהבת עצמו, ותלוי בההון שמקוים תועלת ממנו:

עד שקרים — יש הבדל בין שקר וכזב, שהשקר גלוי לכל והכזב נראה אמת בתחלתו, ויש הבדל בין עד ובין מפיח שהעד מעיד בתורת עדות גמור והמפיח הוא דבור חלוש כמפיח בשפתיו, אמר הנה המעיד שקר גלוי, בודאי לא ינקה מעונש, וגם אם רק מפיח בשפתיו לא בתורת עדות, וגם הוא כזבים שנראה אמת בתחלתו, בכ"ז לא ימלט עי"כ, כי לבסוף יתגלה כזבו ויענש :

" רבים יחלו פני נדיב, וכל הרע לאיש מתן — גדר הנדיב הוא הנותן כפי הראוי בזמן הראוי לאיש הראוי, כמו לעני בעת דחקו. והאיש מתן מפזר תמיד, וגם לעשירים, מצד מידת פזרנות.

הנדיב אין לו רעים, כי העשירים לא יתרועעו עמו כי אינו נותן להם מתנות, רק רבים יחלו פניו, שהם העניים והנצרכים, ורק רבים יחלו, לא כולם, רוצה לומר, עניים ולא עשירים.

אבל לאיש מתן, כולם רעים שלו, עניים ועשירים, וגם יתחברו עמו דרך ריעות, כי הריעות תלויים בהנאת עצמו, ואינו ריעות אמיתית, כנ"ל פסוק ד.

כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו מרדף אמרים לו המה, אולם הרש שהוא יותר מן הדל, שהדל רק מרעהו יפרד, והרש גם אחיו שנאוהו, וכ"ש מרעהו, המרעים שלו בודאי שנאוהו כי הם כבר רחקו ממנו, שאם אחיו הקרובים שנאוהו כ"ש מרעים הרחוקים, ובכ"ז הוא מרדף אמרים והתפארות ויאמר כי לו המה שהם שייכים לו והם מרעיו ואוהביו:

קונה לב אוהב נפשו, הלב מציין כח המושל אשר באדם, וגם מי שיודע חקי החכמה עדיין אין הלב שלו, כי התאוה והחכמה לוחמים בלבו, והיצר בונה עליו מצודות גדולים לכבוש את הלב תחת ממשלתו ומי שאוהב נפשו ורוצה לשמרה בל תכרת ע"י האויב, הוא קונה את הלב, כמ"ש

* (י"ד ל"ג) בלב נבון תנוח חכמה, שע"י התבוננות בדרכי החכמה בכח התבונה שיבין טעמיה תסור המלחמה ויהיה הלב ברשותו, וזה נקרא קונה, כי התבונה הוא ככסף שקונה בו סחורה, כמ"ש קנות בינה נבחר מכסף, ובכסף הזה קונה את הלב שיהיה שלו, ומפרש שזה ע"י ששומר תבונה, ויען שלפעמים יבקש ע"י בינתו את הרע, ויבין בדרכים מזויפים ולמצוא דיעות כוזבות, אומר בתנאי אם שומר תבונה כדי למצוא טוב, ומפרש כי.

עד שקרים לא ינקה — אם יתבונן ויוציא דבר שקר, כי הבינה מתבוננת בין אמת ושקר, ויעיד עדות שקר כגון להכחיש מציאות ה' או השגחתו, לא ינקה מעונש, וגם אם יפיח כזבים ע"י היקשים מטעים, שאין השקר ניכר תיכף רק אחר העיון והבחינה, יאבד, ובזה אין כפל עם מה שכבר בא פסוק זה למעלה פסוק ה':

לא נאוה לכסיל תענוג, הכסיל יודע חקי החכמה רק התאוה גברה עליו שרוצה בתענוג והנאות העולם, ותענוג זה לא נאה לו, שהגם שהגוף יתענג, הלא הנפש תכנע עי"ז לתאוות הגוף, ואין ראוי שימשול הגוף על הנפש והיא תכנע להגוף שנברא להיות עבד לה והיא תשתרר בכחותיה, ומזה עצמו יודע כי לא נאה שהעבד ימשול בשרים, כי מטעם זה לא נאה תענוג לכסיל מפני שהגוף העבד מושל על הנפש:

שכל אדם האריך אפו — מדרכי השכל והבינה שלא ינקום תיכף, רק יאריך אף, כמ"ש ארך אפים רב תבונה ואיש תבונות יחריש, וקצר אפים יעשה אולת, וזה שכל אדם, ר"ל זה מחייב השכל הפשוט של אדם, כי אם ירצה לנקום גם חבירו יריע לו ויבזהו, אבל שיעבור על הפשע לגמרי ולא ישמור שנאה גם בלב, זה מחקי החכמה, וזה תפארת האדם מצד שהוא בעל דת, וחכמת אלהים ושכל טוב בלבו להתפאר:

נהם ככפיר זעף מלך, כשהמלך בזעף ובעצבת אין לשום אדם לקרב אליו, כמו אל הכפיר בעת נהמו, שהכפיר אין יוצא על טרפו רק טורף כל המתקרב אל סוכתו, אבל בעת רצון אז דומה כטל על עשב שמלחלח העשבים ומשפיע חיים על כל עשב ועשב בפני עצמו כך יזיל טל ישע סביביו על כל עבדיו, והכל יתקרבו לאור פניו, ועי' למעלה

* (ט"ז י"ד) חמת מלך מלאכי מות:

הות לאביו בן כסיל ודלף טורד מדיני אשה, כבר אמר למעלה

* (י"ח כ"ה) כעס לאביו בן כסיל, ופה אמר שאם נלוה אל בן הכסיל מדיני אשה, שאז המדנים שבבית דומה כדלף הדולף דרך הגג אל הבית ומשחית את הבית, ואם יצא מן הבית מוצא בנו הכסיל ומעשיו הרעים אז יהיה הוות ושבר לאביו, שע"י הכסיל יתוספו המדנים תמיד עד ישבר:

בית והון נחלת אבות, הבית והון ילכו בנחלה מאבות לבנים, הוא נחל מאביו וינחילנה לבניו אחריו, בתנאי אם מה' נזדמן לו אשה משכלת שתצליח את בעלה ותנהיג את הבית וההון בהשכל, שאז ישאר נחלה לדורות, כי האשה היא השומרת ההון, והיא המהרסת את הבית באולתה כמ"ש אשת חיל בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנה:

עצלה תפיל תרדמה, כבר שבח את החריצות כמה פעמים, ונגד החריצות גנה את העצלות והרמיה, ופה אמר שהרמיה גרוע מן העצלות, שהעצל עכ"פ לא ירעב כי עצלה תפיל תרדמה, וברדמו בשינה עמוקה לא יצטרך לאכול, אבל הרמיה שג"כ לא ישיג צרכו והוא אינו ישן, נפשו תרעב :

שומר מצוה שומר נפשו — לפני האדם שני דרכים דרך החיים ודרך המות, וא"י באיזה דרך ילך, כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, וצריך לשמוע מצוה שצוהו באיזה דרך ילך וחי, ואז שומר נפשו, אבל הבוזה דרכיו והולך בדרכי לבו ותאותו הבזוים, ימות מיתת הנפש:

מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, מי שנותן לדל בחנינה מתנת חנם, דומה כמלוה לה', שמלבד שישלם את החוב ישלם גם הגמול, שגדר הגמול הוא התפעלות אהבה שישלם גם האהבה שסבב בטובו, שהוא גדול מן החוב עצמו (ויל"פ ה' הלוה לחונן דל, ר"ל מה שיש ביד העשיר היא הלואה מה' כדי שיחונן דל, ובזה ישלם גמול לה' בעד ההלואה):

יסר בנך כי יש תקוה, אל תחשוב כי אין תקוה וכבר יצא בנך לתרבות רעה, ומתוך כך תמנע ליסרו, אמר שיש תקוה, וכן אל תמנע מליסרו מתוך שהוא הומה ובוכה, אל תשא נפשך גם לזה:

גדל חמה נושא עונש — העונש נושא גדל חמה, אם הוא איש גדל חמה וכעס, זה ישא העונש, שע"י העונש שתענישנו ישוכך חמתו, אבל אם תציל ולא תענישנו, עוד תוסיף החמה תת כחה, ויל"פ יסר בנך ואל תחשוב שאין לו תקנה כי יש תקוה, ולא תשא נפשך לחשוב שימות מיתת הנפש כי אין רפואה לו, גדל חמה הגידול שיגדל הילד עלי חמאה (ל' ברחוץ הליכי בחמה), הפרי שנושא הגידול הזה הוא עונש, כי אם תציל ותרוקן הפרי הזה, ר"ל אם תרצה להסיר העונש עוד תוסיף פריו, ויגדל העונש יותר:

שמע עצה, אם תרצה לנחול חכמה צריך שתשמע עצה, כמ"ש ושומע לעצה חכם, ולקבל מוסר, העצה הוא ע"פ דרכי החכמה, והמוסר הוא מצד יראת ה' ועונשו, ובזה תחכם לבסוף, וכבר בררתי שהאחרית הוא על התכלית והאושר הבא באחרית, שתדע חכמה לענין המועיל לאחרית ואושר האחרון:

רבות מחשבות בלב איש, המחשבות הוא מה שהאדם חושב כל צדדי האפשר להגיע ע"י לאיזה תכלית, והם רבות, והם בלב איש, כי לו הבחירה לבחור אחד מצדדי האפשר, אבל בזה לא יגיע אל העצה שהיא האופן הנכון הקולע אל מטרת חפצו, והעצה היא חרוצה מה' כפי רצונו, והיא תקום, שהגם שהבחירה ביד האדם, גמר המעשה היא תחת ההשגחה, ובענינים הכוללים שעליהם תופיע עצת ה', ההשגחה תקום ותבטל הבחירה, כמ"ש במק"א:

תאות אדם חסדו, החסד שאדם עושה היא תתו אותו ותתאר את תארו, שצורתו הפנימית ניכר ע"י החסד שיתגלה ממנו, שע"פ יוכר מדותיו ותכונתו, אבל איש כזב, שמבטיח חסד ואינו עושה, הרש טוב ממנו, שהרש יוכל להיות שתכונת נפשו נוטה לחסד, אבל האיש כזב ניכר שלא לבד שאין אתו לעשות חסד עוד הוא מכזב באמונתו:

יראת ה' לחיים ושבע ילין בל יפקד רע, יש הבדל בין יראת ה' ובין יראה אחרת, שהירא ממקרי העולם היראה מקצרת את החיים, היראה תמנע המאכל והשינה, אבל יראת ה' היא לחיים ושבע ילין, שיאכל לשביעה וגם ישן, כי היראה הזו תסיר ממנו כל יראה אחרת, שהירא ה' בטוח שבל יפקד רע, ולא תיגע בו שום רע, וע"כ הוא בוטח ואין לו פחד משום דבר, ולכן יראת ה' תוסיף ימים, כנ"ל:

טמן עצל ידו בצלחת גם אל פיהו לא ישיבנה, מצייר, מ"ש תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות, יד העצל מאנה להתנענע, ואם אכפה עליו תאות הרעב ושלחה אל הצלחת לקחת מזון, יטמון שם ידיו להיות בטוח מן האוכף אותה להתנענע, וירא להזיזה משם, ושם תשאר ולא ישיבנה גם אל פיהו, וירעב ולא יזיז ידו:

(כה-כו-כז) לץ תכה וכו', משדד אב וכו' חדל בני וכו', הנה הפתי לא ישוב להתבונן ע"י תוכחת השכל, רק ע"י מוסר והכאה, אם רואה שמכים את הלץ, יקנה ערמה להבין עי"כ בל ילך בדרך הלץ, אבל הנבון א"צ להראות לו מוסר הלץ, כי ע"י תוכחת השכל יבין דעת, כי יראו לו לאמר הלא בן מביש ומחפיר את אביו ואמו במעשיו, משדד את האב ומבריח את האם, ודי בזה תוכחה לנבון בל יעשה זאת ליולדיו, ואתה בני הנבון חדל לשמוע מוסר, בל תצטרך לשמוע מוסר הלץ ע"י שתשגה מאמרי דעת, כי כשתשים על לבך אמרי הדעת, המתברר ע"י החוש איך הבן מביש משדד יולדיו כבר תשים זאת על לבך, ותשוב ממעשיהם:

(כח-כט) עד בליעל יליץ משפט, נכונו ללצים שפטים, אם תראה איך עד בליעל המעיד עדות שקר מתלוצץ על המשפט, כי ע"י יצא משפט להרוג נפש שלא כדין כמעשה דנבות היזרעאלי, ופי רשעים השופטים מכסים את האון, דע שיש דין וחשבון, ללצים העדים נכונו שפטים, ולגו כסילים הרשעים נכונו מהלומות, העדי שקר ישפטו לעשות להם כאשר זמם, והשופטים יענשו במכות מן השמים: