במדבר פרק ז׳

ויהי ביום כלות משה — כלת כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחפה:

כלות משה — בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה, לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה, ולא טעה בתבנית אחת וכן מצינו בדוד לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש, שנאמר זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' (תהלים קלב, א ב), לפיכך נקרא על שמו, שנאמר ראה ביתך דוד (מלכים א' יב, טז):

ביום כלות משה להקים — ולא נאמר ביום הקים מלמד שכל שבעת ימי המלואים היה משה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו, לכך נאמר ביום כלות משה להקים, אותו היום כלו הקמותיו וראש חדש ניסן היה, בשני נשרפה הפרה, בשלישי הזו הזיה ראשונה, ובשביעי גלחו:

הם נשיאי המטת — שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מכים עליהם, שנאמר (שמות ה) ויכו שוטרי בני ישראל וגו':

הם העומדים על הפקדים — שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, שנאמר (במדבר א) ואתכם יהיו וגו':

שש עגלת צב — אין צב אלא מחפים וכן (ישעיה סו, כ) בצבים ובפרדים, עגלות מכסות קרויות צבים:

ויקריבו אותם לפני המשכן — שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום אמר רבי נתן מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה, אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו, ז) והמלאכה היתה דים, אמרו מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחלה:

כפי עבדתם — שהיה משא בני גרשון קל משל מררי, שהיו נושאים הקרשים והעמודים והאדנים:

כי עבדת הקדש עליהם — משא דבר הקדשה הארון והשלחן וגו', לפיכך בכתף ישאו:

ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח — לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו:

ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח — כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה:

יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח — ועדין לא היה יודע משה היאך יקריבו, אם כסדר תולדותם, אם כסדר המסעות, עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא יקריבו למסעות, איש יומו:

ביום הראשון — אותו היום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים וכו', כדאיתא בסדר עולם:

למטה יהודה — יחסו הכתוב על שבטו, ולא שגבה משבטו והקריב או אינו אומר למטה יהודה אלא שגבה משבטו והביא, תלמוד לומר זה קרבן נחשון, משלו הביא:

שניהם מלאים סלת — למנחת נדבה:

עשרה זהב — כתרגומו, משקל עשר שקלי הקדש היה בה:

מלאה קטרת — לא מצינו קטרת ליחיד ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד, והוראת שעה היתה:

פר אחד — מיוחד שבעדרו:

שעיר עזים אחד לחטאת — לכפר על קבר התהום וטמאת ספק:

הקריב נתנאל בן צוער.. — הקרב את קרבנו. מה תלמוד לומר הקריב בשבטו של יששכר, מה שלא נאמר בכל השבטים, לפי שבא ראובן וערער ואמר די שקדמני יהודה אחי, אקריב אני אחריו אמר לו משה מפי הגבורה נאמר לי שיקריבו כסדר מסען לדגליהם. לכך אמר הקרב את קרבנו, והוא חסר יו"ד, שהוא משמע הקרב, לשון צווי, שמפי הגבורה נצטוה הקרב. ומהו הקריב הקרב שני פעמים, שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים אחת שהיו יודעים בתורה, שנאמר (ד"ה א' יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו. וביסודו שלר' משה הדרשן מצאתי אמר רבי פנחס בן יאיר, נתנאל בן צוער השיאן עצה זו:

קערת כסף — מנין אותיותיו בגימטריה תתק"ל כנגד שנותיו של אדם הראשון:

שלשים ומאה משקלה — על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר (בראשית ה, ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו':

מזרק אחד כסף — בגימטריה תק"כ, על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזרת המבול קודם תולדותיו, כמו שפרשתי אצל (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד, כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין:

שבעים שקל — כנגד שבעים אמות שיצאו מבניו:

כף אחת — כנגד התורה שנתנה מידו של הקדוש ברוך הוא:

עשרה זהב — כנגד עשרת הדברות:

מלאה קטרת — גימטריה של קטרת תרי"ג מצות, ובלבד שתחליף קו"ף בדלי"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק:

פר אחד — כנגד אברהם, שנאמר בו (בראשית יח, ז) ויקח בן בקר:

איל אחד — כנגד יצחק (שם כב, יג) ויקח את האיל וגו':

כבש אחד — כנגד יעקב (שם ל, מ) והכשבים הפריד יעקב:

שעיר עזים — לכפר על מכירת יוסף, שנאמר בו (שם לז, לא) וישחטו שעיר עזים:

ולזבח השלמים בקר שנים — כנגד משה ואהרן, שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים:

אילם עתדים כבשים — שלשה מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה נביאים וכתובים שלש חמשיות כנגד חמשה חמשין, וחמשת הדברות הכתובין על לוח אחד, וחמשה הכתובין על השני. עד כאן מיסודו של ר' משה הדרשן:

ביום השלישי נשיא וגו' — ביום השלישי היה נשיא המקריב לבני זבולן, וכן כלם, אבל בנתנאל שנאמר בו הקריב נתנאל, נופל אחריו הלשון לומר נשיא יששכר, לפי שכבר הזכיר שמו והקרבתו, ובשאר שלא נאמר בהן הקריב, נופל עליהן לשון זה נשיא לבני פלוני, אותו היום היה הנשיא המקריב לשבט פלוני:

ביום המשח אתו — בו ביום שנמשח הקריב, ומה אני מקים אחרי המשח, שנמשח תחלה ואחר כך הקריב או אחרי המשח לאחר זמן, ולא בא ללמד ביום המשח אלא לומר שנמשח ביום, כשהוא אומר (ויקרא ז, לו) ביום משחו אתם, למדנו שנמשח ביום, ומה תלמוד לומר ביום המשח אתו, ביום שנמשח הקריב:

קערת כסף שתים עשרה — הם הם שהתנדבו ולא ארע בהם פסול:

שלשים ומאה הקערה האחת וגו' — מה תלמוד לומר, לפי שנאמר שלשים ומאה משקלה, ולא פרש באיזו שקל, לכך חזר ושנאה כאן, וכלל בכלן כל כסף הכלים בשקל הקדש:

כל כסף הכלים וגו' — למדך שהיו כלי המקדש מכונים במשקלן, שוקלן אחד אחד ושוקלן כלן כאחד, לא רבה ולא מעט:

כפות זהב שתים עשרה — למה נאמר, לפי שנאמר כף אחת עשרה זהב, היא של זהב, ומשקלה עשרה שקלים של כסף, או אינו אלא כף אחת של כסף ומשקלה עשרה שקלי זהב, ושקלי זהב אין משקלם שוה לשל כסף, תלמוד לומר כפות זהב, של זהב היו:

ובבא משה — שני כתובים המכחישים זה את זה, בא שלישי והכריע ביניהם כתוב אחד אומר (ויקרא א, א) וידבר ה' אליו מאהל מועד, והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר (שמות כה, כב) ודברתי אתך מעל הכפרת, בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת מבין שני הכרובים — הקול יוצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יצא לאהל מועד:

וישמע את הקול — יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל:

מדבר — כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו:

וידבר אליו — למעט את אהרן מן הדברות:

ויהי ביום כלות משה להקים ממה שלא אמר ביום הקים משה את המשכן וכמ"ש לקמן (ח' ט"ו) מזה למדו שהקימו בכל ז' ימי המלואים ופרקו, וכמ"ש בספרא שמיני (סי' ט"ו) ופלוגתת ריב"י מוזכר בספרא צו (סי' קצ"א) ועמש"ש. ומ"ש נמצינו למדין שבכ"ג אדר וכו' עי' בספרא שמיני (סי' אל"ף) ומש"ש, ומ"ש בשני נשרפה הפרה כ"ה בירושלמי מס' מגלה, ומ"ש תחת הזאה שניה גלחו כ"ה גם במד', ורש"י גרס ואחר הזאה שניה גלחו ועי' ברא"ם וכן בפסיקתא זוטרתא גרס בשלישי שזה ממנו הזיה: שניה גלחו, ופי' אחר הזיה שניה גלחו, ואע"ג שבגטין (דף ס') עמ"ש דפרשת לוים נאמרה ביום שהוקם המשכן פרש"י שהוצרכו בו ביום לשיר שמשמע שבר"ח התחיל לשיר וי"ל שהיו יכולים לומר השיר במחנה לויה, שהרי לפי פי' הר"ש (בפ"ב דמדות) היו הלוים אומרים שיר באותן ט"ו מעלות העולות לעזרת ישראל, ועד פתח עזרת ישראל היה מחנה לויה (כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ג מה' באהמ"ק) ויכולים טמאי מת לכנוס לשם - ומ"ש בו ביום שרתה שכינה וכו' בספרא (ריש שמיני) ובשבת (דף פז), ומ"ש וימותו לפני ה' מיתתן לפני ה' ונפילתם בחוץ כפלוגתא זו נמצא בספרא (שמיני סי' כ"ה) בשם ר"א ור"ע ושם פרשתי:

וימשח אותו וכו' וימשחם הלשון כפול, שכבר אמר וימשח אותו וכו' ואת המזבח, שר"ל שמשח את המשכן ואת המזבח, ואף להראב"ע שמפרש שמ"ש ואת המזבח מוסב על להקים, ור"ל להקים את המשכן ואת המזבח, לא יתישב זה שהיל"ל ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ואת המזבח וימשחם ויקדש אותם, וע"כ פי' חז"ל שמלמדנו שלא חל הקדושה עד שגמר משיחת כולם, ופי' וימשח אותו וגם משח את המזבח וכליו כאחד לבד, ומפרש וימשחם ר"ל בעת שגמר משיחת כולם אז ויקדש אותם לא קודם לכן, וכבר כללתי באילת השחר (כלל קנ) שכ"מ שבא הכנוי דבוקה אל מלת את יש בו מעוט, וס"ל לר' יאשיה שמלת אותם ממעט מדת היבש מבחוץ, כי כלי המזבח הם כלי הלח, ור' יונתן ס"ל שממעט כלי לח מבחוץ כי מדת יבש לא נתקדשה כלל, וראייתו ממ"ש חמץ תאפינה בכורים לה' שאינו לה' עד לאחר אפיה שהתנור מקדשו, וזה מובא במנחות (דף נ"ז), ומ"ש רבי למעט לדורות משמע בשבועות (דף טו) שממעט ממלת אותם, וכבר נתקשו התוס' שם הלא צריך למעוט הנזכר למעלה, אולם לפי דברי הספרי ממעט זה מכפל הלשון מ"ש שנית וימשחם שבא למעט לדורות, ומה שתפסו חכמי הש"ס מלת אותם הוא לאו דוקא:

ויקריבו נשיאי ישראל הנה מ"ש ראשי בית אבותם סותר למה שקראם בשם נשיאים, שראש בית אב הוא פחות מנשיא השבט שמורה שהוא על השבט כולו, וראש בית אב הוא רק על משפחה, ולמה כפל שנית הם נשיאי המטות ומ"ש הם העומדים על הפקודים שפרש"י שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל, והלא המנין לא היה עד א' באייר, וע"כ פי' חז"ל שמ"ש ראשי בית אבותם היינו שקודם שנתמנו לנשיאי השבט היו ראשי בית אב, וכמ"ש הם נשיאי המטות מוסב על בית אבותם שאבותם הם היו אז נשיאי המטות בעת שהיו הם ראשי בית אבות, ומ"ש ולא ראשי בית אבותם לבד ר"ל שלא תאמר שאז היו רק ראשי בית אבותם שאבותם היו הדיוטות, אלא שאבותם היו אז נשיאי שבטים וא"ר היו הם עתה נשיאים בני נשיאים, ומ"ש הם העומדים על הפקודים, ר"ל שבעת שהם היו ראשי בית אב היו טמונים על הפקודים ר"ל על השוטרים שהיו מופקדים על עושי המלאכה, וכמו שת"י אינון דמתמנין במצרים מרכולין על מניניא:

שש עגלות צב בפי' הא' מפרש כמ"ש הראב"ע שהוא כטעם מלאות יותר מדאי, מגזרת ואת בטנך צבה, ופי' הרמב"ן שמ"ש ויביאו את קרבנם היינו הקרבנות שהכינו לחנוכת המזבח הניחו בהעגלות והיו העגלות מלאות מן הקרבנות, ורבי מפרש צב מחופה וכמו שת"א שית עגלין כד מחפיין, ויונתן ת' מחפן ומטקסן כולל שני הפרושים:

עגלה על שני הנשיאים וכו' הוצרך לבאר זה שלא נטעה שמקצתם הביאו עגלות ומקצתם שורים או שקנו השורים בשותפות וכדומה, ודוגמא לזה בספרא אמור (סי' רכ"ד):

ויקריבו אותם לפני המשכן תחלה אמר ויקריבו נשיאי ישראל פי' שהקדישו כי אסור להקדיש בהמה תמימה לבדק הבית וע"כ שהקדישו קודם שנגזר הקמת ומשיחת המשכן, ומ"ש ויביאו לפני ה' הוא לפי דעתם שחשבו שמשה יקבל מידם, ובאשר לא קבל כתיב ויקריבו לפני המשכן ר"ל נשארו עומדים לפני המשכן לא לפני ה' שמורה שנתקבל מידם, כי משה חשב שכל המשא יהיה בכתף עד שא"ל ה' קח מאתם, וכן ת"י ולא צבא משה למיסב מנהון וקריבו יתהון קדם משכנא:

ויקח משה תקנתי מאמר זה עפ"י גי' הגר"א, ור"ל שמה שנתן משה שתי עגלות לבני גרשון וארבע לבני מררי לפי דעתו, היה זה מפי הגבורה, וכן מה שתקן דוד כ"ד משמרות היה מפי משה ומפי הגבורה שע"ז מביא בסוף המאמר פסוק אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם שפסוק זה נאמר בסוף חילוק המשמרות וע"ז סיים הא לא חדשו כלום, וכן אומר בברייתא דל"ב מדות (מדה י"ז) דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במק"א משפחות בני קהת יחנו משפחות הגרשוני יחנו וכו' אבל לא מצינו שצוה הקב"ה את בניו להיות כ"ד משמרות, היכן שמענו אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד משה ואהרן מלמד שמצוה זו מימות משה ואהרן ומבואר שפסוק זה נאמר לענין המשמרות, ולפ"ז היה נראה לכאורה שפסוק ואלה פקודתם מקומו קודם ר' נתן אומר זה נתעלם מעיני דוד, כי זה שייך לענין המשמרות, אמנם מדברי הרמב"ם בס' המצות (מצוה לד) מבואר שהיה גורס כגי' הספרים, וז"ל מצות שישאו הכהנים את הארון על כתפיהם וכו' וכאשר צוה דוד לשאת את הארון פעם שמה אמר וישאו בני הלוים וכו' כאשר צוה משה בדבר ה' בכתפם במוטות עליהם, וכן כשזכר מחלקות הכהנים לכ"ד משמרות אמר אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן כאשר צוה ה' בארו החכמים שהוא רומז לשאת הארון בכתף, וכן בספרי כאשר צוה ה' היכן צוהו ולבני קהת לא נתן, אמנם ברמב"ן בהשגותיו לשרש השלישי פי' שמה שכתוב והיכן צוה ולבני קהת לא נתן קאי על כאשר צוה שנאמר גבי ארון, וצירף גם פסוק אלה פקודתם ללמד שגם בענין המשמרות לא חדשו דבר, וזה יעלה כגי' הגר"א:

ויקריבו וכו' ויאמר ה' אל משה גם בזה היה הענין כמו בנדבה הקודמת שהם הקדישו מדעתם ומשה לא רצה לקבל בלא רשות כי היו בהם כמה ענינים שאין נוהגים לדורות. ונאמר לו מפי הגבורה שיקריבו את קרבנם ושיהיה הסדר למסעות יהודה תחלה שעז"א ויהי המקריב ביום הראשון, ר"ל כן נקבע מפי ה', ושלא יקריבו ביום א' רק כ"א יומו אף שיש בו חשש כיון שהושמו המנחות בכלי נפסלים בלינה וכפל נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום, שלא יקריב נחשון בכל יום:

ביום הראשון מ"ש ראשון לכל ימות השנה כ"ה בספרא ריש שמיני ובשבת (דף פ"ז), והנה בכלם אמר נשיא יששכר נשיא לבני זבולון ופה לא אמר נשיא יהודה. ויש לטעות שפי' המקריב למטה יהודה היינו שהקרבן היה מנדבת כל השבט, אך כבר אמר זה קרבן נחשון ר"ל שהיה קרבן שלו לא של שבטו, רק שיחוס זה שהיה משבט יהודה גדול ממעלת הנשיאות לכן לא הזכיר מעלת הנשיאות וז"ש יחסו הכתוב ע"ש יהודה:

המקריב את קרבנו וקרבנו למה כפל שם קרבנו, ופי' שבא ללמד שגם הכלים היו מכל הקרבן כי נעשו להיות כלי שרת והוקדשו תיכף:

שניהם מלאים סלת מספר שניהם מיותר, ופי' חז"ל שבא להורות על השווי, כמ"ש בהתו"ה (אחרי סי' י"ז) שמלת שני מורה על השווי, וס"ל להת"ק שבא ללמד שמ"ש בשקל הקדש מוסב גם על הקערה, ור' חנניא אמר שזה ידעינן מן סכום הכולל שאמר שהיה בשקל הקדש, ומפרש שבא ללמד שהיו שוים במדה, ונראה דת"ק ס"ל שזה לא צריך להשמיענו, כי כבר בארתי בהתו"ה (שמיני סי' מ"ד) שמנחת נחשון היתה מנחת נסכים [כמ"ש רש"י במנחות דף ה' ע"ב ד"ה שניהם מלאים] שלכן אמר שם שהותרה לאכול באנינות משום שהיתה קדשי שעה כי מנחת נסכים [שיכול אדם להתנדב כמ"ש במנחות דף ק"ד ע"ב] נשרפת וכולה כליל כמש"ש (דף ק"ו) וזו היתה נאכלת, ולכן נקראת קדשי שעה, ולפ"ז אם נטעה לומר שלא היה מדתם שוה מצד שגלדן היה שוה, וא"כ היה מדת הקערה לערך מדת המזרק כערך מספר שלשה עשר אל מספר שבעה, ואיך הביאו בתוך הכלים מנחת נסכים, שהם או עשרון או שני עשרונים או ג' עשרונים ואין לערב מנחה במנחה, ואם היה בהמזרק עשרון, היה בהקערה עשרון וששה שביעית עשרון, ולא נתקדשה המנחה כמ"ש בזבחים (דף ח') ומנחות (דף פ"ח) אין מלאים אלא שלמים, וממילא ידענו ששניהם היו שוים במדה כי זה גלדו עבה וזה גלדו דק, אולם ר' חנניא ס"ל שמנחת נחשון היתה מנחת נדבה מא' מחמשת מיני מנחות ולא ס"ל שהיתה קדשי שעה, כי ס"ל כמ"ד שמפני הטומאה שרפוה שלדידיה א"צ לסברא זו, וא"כ יש לטעות ששניהם היו גלדן שוה וא"כ לא היה מדתם שוה, והיה בהקערה מנחה של שלשה עשר עשרונים ובהמזרק היה מנחה של שבעה עשרונים שבחמשה מיני מנחות יכול להביא ששים עשרונים בכלי אחד, וע"כ מפרש שצריך מלת שמהם ללמד על שווי המדה, ועז"א שניהם מלאים סלת מן הנדבה, ר"ל של חמשת מיני מנחות שמביאים בנדבה וע"כ היו נאכלים כדין וזה כר' חנניא:

כף אחת כבר התבאר אצלי בהתו"ה מצורע (סי' י"ז) שכ"מ שנאמר מספר אחד על שם היחיד יש בו דרוש, כי הוא מיותר. ודריש בספרי מובא בפסחים (דף י"ט) ובכ"מ הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת לענין צירוף. והנה גם מ"ש מספר אחד בקערה ומזרק מיותר ומורה ג"כ ע"ז, שהכלי מאחדת כל אשר בתוכו, רק שבקטורת הוא רבותא יותר שחבת הקדש מכשרת, ושגם הקטורת אחר שהיה קטורת רדבה היה צריך לכלי שכל שא"צ לכלי אינו מצרפו, ובאמת הרמב"ם (פי"ב מת' אבות הטומאה) פסק שהיא רק מדרבנן וקנייא אסמכתא, ובמ"ש כף אחת עשרה זהב יל"פ כף אחת כסף ומשקלו עשרה שקלי זהב, שאל"כ היל"ל כף אחת זהב עשרה, אך למטה מפורש כפות זהב שתים עשרה עשרה עשרה הכף בשקל הקדש כל זהב הכפות עשרים ומאה, ומ"ש מלאה קטורת היינו קטורת נדבה והיה הוראת שעה כמ"ש במנחות (דף נו"ן):

פר אחד כבר התבאר בסדר מצורע (סי' יז בת"א) באורך שכ"מ שנאמר מספר אחד ע"ש היחיד בא להורות שהיה מיוחד ומצוין באיזה דבר וגם משמיענו שאת המובחר לקח לעולה והפחות ממנו הביאו לשלמים. והנה במ"ש כבש בן שנתו לעולה יש לטעות שרק הכבש היה לעולה וידענו זה ממ"ש אח"כ כל הבקר לעולה ובהפך ממ"ש שם וכל בקר זבח השלמים יש לטעות שרק הבקר היו לשלמים, שלכן בא שם בקר בסמיכות וידענו מפה שאמר ולזבח השלמים שמוסב על כולם, והגהתי כגי' הגר"א, וידוע שהחטאת אינה באה נדבה ואמר בזבחים (דף ט') דחטאת נחשון עולה היא והיה הוראת שעה והיה כדוגמת שעיר ר"ח שמכפרים על טומאה שאין בה שום ידיעה, וזה מכפר על טומאת התהום:

זה קרבן נחשון ר"ל שהביא משלו כנ"ל (סי' קנ"ג), ואמר מלת זה שבא להוציא דבר אחר, שאין היחיד מביא קטורת נדבה כן גרם בפסיקתא זוטרתא ואין מביאין חטאת שלא על חטא ושאין קרבן יחיד אחר דוחה שבת וטומאה שנשיא אפרים הקריב בשבת ונשיאים הראשונים לא הטהרו מט"מ שלא נשרפה הפרה עד יום השני:

הקריב נתנאל נשיא יששכר למה לא אמר כמו בכל הנשיאים ביום השני נשיא לבני יששכר נתנאל. רק שהיה ע"ז קטרוג מראובן שרצה להקריב אחר יהודה מצד בכורתו, וספר שעפ"י הדבור הקריב נתנאל, ויש חידוש בהקרבה זו לכן אמר הקריב, ויפלא עדיין למה אמר שנית הקריב את קדבנו ולמה הקדים את שמו לתאר נשיא ובכולם הקדים תאר נשיא לשמו, ופי' שנתנאל זכה מצד זכותו, שהיה מבין ויועץ עד ששמו קודם במעלה לשררת הנשיאות, לכן הקדים את שמו, ובכולם לא חזר שנית שהקריב כי נסמך על שנזכר זה במקריב הראשון, אבל בנשיא יששכר העלה עליו הכתוב כאלו הוא המקריב הראשון ולכן נאמר בו שהקריב קרבנו ולא סמך על שנזכר ראשונה. ומבואר אצלי בכללי הלשון שבינה ועצה הם ענינים סמוכים זה לזה כמ"ש מרבה עצה מרבה תבונה, אם אין עצה אין תבונה, אבדה עצה מבנים (מנבונים) וכדומה ולכן חד אמר שזכה לעצה וחד אמר שזכה לבינה ואכ"מ להאריך בזה, והגר"א לא גרס רק לפי שזכה נתנאל בעצה והשאר מחק ובילקוט גרס אבא חנן אומר לפי שזכה נתנאל בעצה זכה שנתן בינה בשבטו, ומה שדרש לישוב מפני שבפ' ויגש קראו יוב עי' רש"י שם:

זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו ובסוף הענין אמר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו, ובא ללמד שהיה ביום המשיחה לא ביום שלאחריו שעז"א ביום המשח, ושהיה אחרי גמר המשיחה לא קודם לכן שעז"א אחרי המשח, ודוגמא לזה מ"ש אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם (צו ז') ואמר שם בספרא אמר ר' שמעון מנין שהיו ישראל מפרישין מתנות כהונה מהר סיני ולא זכה בהם אהרן וכמו עד שנמשחו בשמן המשחה, ועי' מש"ש בפירושי, וסתם ספרי ר"ש. וקרוב לנוסח שלי הגיה הגר"א ורש"י ז"ל היה לו גירסא אחרת עי' בפירושו:

מאת נשיאי ישראל בא ללמד שכולם נתנו אל לבם עצה זו מחד והיו כולם שוים בזכות המצוה שהתעוררו ע"ז מעצמם כולם בשוה, וחזר ואמר קערות כסף שתים עשרה, שהיו כולם שוים שלא נמצא בם פסול שיצטרך להביא אחר תמורתו וגם י"ל שקמ"ל שלא נמצא פסול בסולת שהיה ממלא את הקערה והמזרק בכל משך זמן החנוכה. ואמר שנית שלשים ומאה הקערה האחת כל כסף הכלים, שכ"ז הוא למותר, [א] ללמד שגם שקל הקערה היה בשקל הקדש כנ"ל (סי' קנ"ה), [ב] ללמד שהיה המשקל שוה בין כששקלם אחד אחד בין כששקלם יחד, ולר' נתן מלמד שהיה כסף צרוף שאף שיתיכנו כמה פעמים ישאר משקל זה בכוון. ועז"א כל כסף הכלים. ר"ל אף שיתיך הכלים ויעשה מהם כסף ישאר המשקל הזה:

כפות זהב שתים עשרה מ"ש למה נאמר וכו' התבאר למעלה (סי' קנ"ו) — ומ"ש כפות זהב שתים עשרה מעלים על כל אחד, ר"ל שאחר שספר לכל אחד קרבנו ביחוד שהוא הזכות המיוחד לו במצותו ספר כללות כולם שהוא זכות הכולל לרבים שהשתתפו במצוה שכ"א יש לו זכות במצוה הכוללת שנעשית בצבור, ולוקח שכר הכללי, ומ"ש הן הן שהתנדבו התבאר בסי' הקודם:

כל הבקר לעולה התבאר בסי' קנ"ו — ומ"ש ומעלים על כל אחד התבאר בסימן הקודם:

ובבא משה אל א"מ כבר פרשתי מאמר הספרי הלז בהתו"ה ויקרא (סי' ה"א), שלפי מה שפי' הראב"ע והרמב"ן שמ"ש ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד היינו שמשה עמד בחוץ והקול קרא אליו מאהל מועד שיכנס, יש סתירה, דהא מקום הקריאה והדבור היה מעל הכפורת לא מכלל האהל, אבל ממ"ש כאן ובבא משה אל א"מ וישמע את הקול, מבואר שלא שמע את הקול בחוץ רק כשנכנס לפנים, אין סתירה, שמ"ש ויקרא וידבר מאהל מועד פי' ששם התפשט קול הקריאה והדבור שיצא מעל הכפורת ולא נשמע בחוץ, כמ"ש בספרא שם מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא יצא חוץ לאהל עיי"ש בארך:

לדבר אתו מימרא דר"י בן בתירא נמצא בספרא ויקרא (סי' ד') ובספרי יש שבושים ותקנתי הגי' עפ"י גרסתי בספרא ושם בפירושי בארתי זה באורך יקחהו המעיין משם וימצא מרגוע:

וישמע את הקול ר"ל קול הנודע בסיני, קול גדול ולא יסף, ועי' בספרא ויקרא (סי' ה'). ומ"ש קול דממה דקה ס"ל לר' יאשיה דממה מענין שתיקה שמלאכי השרת שותקין, ור' יונתן ס"ל דממה הוא דבור נמוך כמ"ש דממה וקול אשמע כמו אל דמי לכם, שר"ל שתצעקו בקול גדול, שדבור המלאכים הוא קול נמוך נגד קולו של השי"ת: