נחמיה פרק ה׳

ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה — דלת העם העניים היו צועקים מאד:

אל אחיהם היהודים — בשביל אחיהם היהודים העשירים:

ויש אשר אומרים — נותן טעם לדבריו למה היו צועקים יש מהם מדלת העם שהיו אומרים אנחנו רבים עם בנינו ובנותינו ונקחה דגן ועתה יש לנו למכור בנינו ובנותינו ליקח מהם דגן למען נחיה כך היו צועקים על היהודים העשירים שלא היו רוצים לפרנסם:

ויש אשר אומרים שדותינו וגו' — ויש מהם בעניים שהיו מתאוננים ואומרים שדות וכרמים ובתים נתן לאחרים בערבון ומשכון ליקח דגן למזונותינו:

ברעב — אחרי שאין מוותרים לנו העשירים מנכסיהם לפרנסתינו:

ויש אשר אומרים לוינו כסף — ויש מהם אשר אומרים כבר לוינו כסף מאחרים על שדותינו וכרמינו לפרוע מס המלך ומעכשיו אין לנו כלום לצורך פרנסתינו:

למדת המלך — למס המלך כמו (עזרא ד') מנדה בלו והלך:

ועתה כבשר אחינו בשרינו — ועכשיו אנו חשובים ומיוחסים כאחינו שהם עשירים:

כבניהם בנינו — כבניהם שהם חשובים ומיוחסים כמו כן מיוחסים בנינו:

והנה אנחנו כובשים — ועתה יש לנו להיות כובשים ונותנים בנינו ובנותינו לאחרים על עסק מזונותינו:

ויש מבנותינו נכבשות — וכבר יש קצת מבנותינו שהן נכבשות לאחרים לעבדות:

ואין לאל ידינו — ואין כח בידינו לפדותם:

ושדותינו וכרמינו לאחרים — אף שדות וכרמים מסרנו ביד אחרים לפרנסתינו ומה נאכל מעתה כי אין לנו במה להתפרנס:

וימלך — ויועץ לבי בעצמי:

ואריבה — נתוכחתי עם החורים והסגנים שהם העשירים:

משא איש באחיו אתם — נושים מדוע אתם כך עושים היה לכם לפרנס העניים הללו ואתם מלוים להם ממון לכבוש בניהם ובנותיהם ושדותיהם וכרמיהם ובתיהם:

ואתן עליהם קהלה גדולה — הקהלתי ואספתי עליהם קהילה גדולה לצעוק עליהם כדי לביישם:

ואמרה להם — וכן אמרתי להם אנחנו קנינו כבר את אחינו היהודים אשר בשביה מיד העכו"ם שהיו נמכרים להם:

כדי בנו — באותו די ממון שבידינו:

וגם אתם — ואף אתם תמכרו לעכו"ם את אחיכם הנכבשים תחת ידיכם לעבדים:

ונמכרו לנו — והמעשה יבא לידי כך שיהיו מכורים לנו מיד העכו"ם (אם כן למה תמכרו אותם כיון שמוכרחים אנחנו לפדותם כן הוא בס"א):

ויחרישו — שתקו ונתביישו ולא ידעו מה להשיב:

לא טוב הדבר — רע הדבר בפני הקב"ה:

מחרפת — מפני חרפות העכו"ם שהם אויבינו:

וגם אני אחי ונערי — אף אני וחבירי נושים בהם ממון ואנחנו נעזוב ונמחול להם כל ההלואות הללו:

נושים — כמו (מלכים ב ד׳:א׳) והנושה בא לקחת:

השיבו נא — ואף אתם תעשו כמוני למחול להם כל חובותיהם:

ומאת הכסף — ורוב הכסף שהם חייבים לכם עם הדגן ותירוש וגו':

ויאמרו נשיב — והם אמרו להשיב ולמחול הכל:

לעשות כדבר הזה — שיהו מוחלים גם הם:

גם חצני נערתי — אף אני בגדי נערתי חצני כמו (ישעיהו מ״ט:כ״ב) והביאו בניך בחוצן:

נערתי — אישקוליי"ר בלע"ז כמו התנערי מעפר (שם):

ככה ינער — ככה ינער הקב"ה מן העולם ומנכסיהם כל אותם שלא יהיו מוחלין חובותיהם:

נעור ורק — בלא נכסים:

אשר צוה אותי — המלך:

פחם — כמו פחה שלטן דוגמת רוקם שהוא כמו רקה:

משנת עשרים — למלך דריוש כי אז עלה מבבל שנאמר (לעיל ב) ויהי בחדש ניסן שנת עשרים וגו':

שנים שתים עשרה — שהם שתים עשרה שנה:

אני ואחי — אני וחברי אשר באו עמי:

לחם הפחה לא אכלתי — לחם שהוא ראוי למאכל הפחה שהעם נותנין אותו אל הפחה מן המס:

הכבידו על העם — הכבידו מס על העם:

ויקחו — והיו לוקחים מהם בשביל המס לחם ויין אחר נתינת ארבעים שקלים של כסף וכך היו רגילים בכל שנה:

גם נעריהם — של פחות:

החומה — חומת העיר:

החזקתי — התעסקתי לעסוק בה תדיר:

ושדה לא קנינו — ובשדות של היהודים שהיו בונים החומה לא קנינו אני ובני סייעתי על עסק דוחקם שהיו עוסקין בבנין החומה אבל הייתי נותן להם ממון כדי לבנות הבנין:

על המלאכה — לבנות תדיר:

מאה וחמשים איש — היו אוכלים על שולחני לבד הגרים הבאים אלינו מן העכו"ם שאף הם היו אוכלים על שלחני:

ואשר היה נעשה — ובכל יום ויום היו אוכלים על שולחני שור אחד ושש צאן וצפרים הרבה:

ברורות — פתרונו לפי עניינו שש צאן עשויות כענין שנאמר חמש צאן עשויות (שמואל א כ״ה:י״ח):

נעשו לי — לשון תקון כמו ובן הבקר אשר עשה (בראשית י״ח:ח׳):

ובין עשרת ימים — ובכל יום ויום היו שותים יין הרבה כדי שיעור ספוק של עשרת ימים:

ועם זה — ובשביל כל מעשה זה שהייתי מוציא הוצאות כל כך:

לחם — של מס הראוי לפחה לא בקשתי ולא שאלתי מן העם שהרי כבדה וחזקה עבודת בנין החומה עליהם:

ותהי, זעקת דלת העם היתה רבה על העשירים ומפרש שבין הזועקים היו שתי כתות, הכת האחת שצעקה על העתיד שאין להם במה להחיות את נפשם, ונפרדו לשני מיני צעקות:

יש אשר אומרים בנינו ובנותינו אנחנו רבים, היינו שנהיה מוכרחים למשכן בנינו ובנותינו ולהלוות עליהם ברבית כדי שנקח דגן ונחיה, והם אלה שלא היו להם שדות ולא היה להם במה להחיות את נפשם. [ רבים פעל משם נשך ותרבית וכן הוי המרבה לא לו [חבקוק ב'] ולא רבית במחיריהם [תהלות מ"ד] לפי פירושי]:

ויש, שהיו להם שדות וכרמים, והם אמרו שדותינו אנחנו עורבים, ר"ל הלא היה מוכרח לתת שדותינו בערובה, דהיינו במשכון, ונקחה דגן ברעב, שהגם שזרע השדה יתן לחם לזורע אבל עתה שהיא עת רעב והאדמה לא נתנה יבולה נהיה מוכרחים לערוב השדה שיהיה לנו לחם, [ובזה לא אמר אנחנו רבים, שבזה לא יצטרכו לתת רבית כי המלוה יאכל תבואת השדה ויהיה לו שכר דירה בעד המתנת המעות]:

ויש, כת שניה היו צועקים על העבר, והיו אומרים אנחנו לוינו כסף עוד בשנה העברה הגם שלא היה שנת רעב, מפני שהוצרכנו למדת המלך, לתת מס המלך [מלשון מנדה בלו והלך], [ וערבנו ] שדותינו וכרמינו בשנה שעברה, [פעל עורבים שבפסוק הקודם נמשך גם לכאן]:

ועתה, שצריך כסף לקנות לחם מפני שהוא שנת הרעב, הלא כבשר אחינו בשרנו, וראוי שנאכל ג"כ לחם, כבניהם בנינו וראו שגם הם לא יהיו עבדים, והנה אנחנו כובשים את בנינו, ר"ל הלא נהיה מוכרח למכרם לעבדים בעבור הלחם, וגם יש מבנתינו שהם נכבשות כבר לשפחות [וגם כולל במלת נכבשות שנוהגים עמהם מנהג הפקר כמו הגם לכבוש את המלכה]. ואין לאל ידינו לפדותם, מפני ששדתינו וכרמינו הם לאחרים משנה העברה:

ויחר, א] חרה לו על צעקת ענים מהכת הראשונה שצעקו על מניעת הצדקה, ב] ואת הדברים האלה שהיא צעקת כת השניה שהיא צעקת עשק ואון:

וימלך לבי עלי, לבי לבש רוח מלכות וממשלה בל אשא פני החורים והסגנים, [גם יל"פ שלא רב מתוך כעסו כי לבו שהוא כח הממשלה אשר בנפש [כמ"ש בפי' משלי], מלך עלי ועצרתי כעסי, ובכ"ז רבתי עמהם שלא ע"י התפעליות הכעס רק על ידי התעוררות הצדק והיושר], משא איש באחיו אתם נושים, איך תהיה איש לאחיו לנושה והכתיב אם כסף תלוה את עמי לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך, והזכיר להם בזה את דברי התורה שצותה שם על הנגישה, ועל הרבית ועל השבת המשכון, ואתן עליהם שעל ידי ריבי עמהם נקהלו אנשים רבים:

אנחנו קנינו, הלא אנחנו פדינו בפדיון שבוים לקנות מידם את אחינו הנמכרים לגוים, כדי בנו. הלא יש די בינינו אנשים שפדינו אותם מיד עבדות וא"כ איך גם אתם תמכרו אחיכם לגוים ונצטרך גם כן לפדותם ונמכרו לנו מן הגוים, הלא זאת יהיה פרי מעשיכם?.

ואמר לא טוב, חוץ ממה שאינו על פי התורה והיושר, הוא ג"כ לא טוב גם לפניכם, הלא ביראת אלהינו תלכו מחרפת הגוים אויבינו שגם אם אינכם יראי ה' ואינכם חרדים ממצות התורה, צריכים אתם בהכרח להתראות כאילו אתם הולכים ומתנהגים ביראת ה' כדי שלא תשאו חרפה מן הגוים, שיאמרו עליכם שאין לכם אמונה ודת, ושאתם מנאצי ה' שבזה יחרפו אתכם:

וגם, ולא תאמרו שאני מוכיח אתכם מפני שלא יהיה לי הפסד מזה שאין אני נושה בם, עז"א שגם אני ואחי ונערי נושים בהם, ובכ"ז נעזבה נא את המשא הזה, ואמחול להם החוב, וע"כ.

השיבו נא להם גם אתם, כהיום, ר"ל באשר היום שנת רעב והם עוסקים בבנין החומה, וע"כ רשו ורעבו, ומאת הכסף, ר"ל ותמחלו גם את ההלואה אף שתעלה למאה כסף:

ואקרא את הכהנים, שהשביע אותם על ידי הכהנים שהיא חמורה יותר, כמ"ש והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה:

גם חצני נערתי, שנער כנף בגדו, הכיס של בגדו [שמ"ש והביאו בניך בחוצן, יל"פ בכיסו שעל צד המליצה יאמר שישאו אותם כנושא זהב וכסף בכיסו], ככה ינער, וככה יהיה נעור, ר"ל כמו שנערתי אני את חצני כן ינער אותו ה' מביתו, ר"ל שיחרב ביתו ויכלה כל יגיעו, וכמו שעתה נשאר הכיס נעור כן ישאר נעור שלא ישוב להצליח עוד לעולם אף על פי הטבע. ויהללו ויעשו, ר"ל שעשאוה בשמחה וכמקיים מצוה, שמברך תחלה ברכת המצות, ופה קיימו מצות צדקה והשבת העבוט [וכבר חקרו רבים וכן שלמים אם יש לברך כשמקיים מצות כאלה]:

גם, ר"ל שלא לבד שהטיב לעניים לא הכביד גם על העשירים ולכן שמעו לקולו. פחם, המ"ם סימן הרבים פחה שלהם:

והפחות הראשונים הכבידו על העם, בהוצאות [והפחות] אשר לפני הוסיפו עוד ויקחו מהם מס, ומפרש הפחות הראשוני' שלא לקחו מס הכבידו בלחם ויין. ואשר לפני לקחו מהם, מפרש, אחר כסף, ר"ל שפחה אחר, לקח כסף שקלים ארבעים למס, או פי' שאח"כ לקחו הפחות כסף:

וגם שהחזקתי ועזרתי לבנות החומה ועי"כ שדה לא קנינו כי כל נערי קבוצים שם על המלאכה ולא היה מי שיעבוד עבודת השדה, וא"כ לא היה לי שום הכנסה:

והיהודים, וההוצאה היתה מרובה ע"י אוכלי שולחני עד שהיה נעשה ליום שור אחד וכו' ובין עשרת הימים שנחמיה היה מעשר את ימיו, שכל יום עשירי היה מתענה ולא היה שותה יין, רק בין עשרת הימים שלא היה מתענה להרבה בכל יין, ר"ל כל מיני יינות וכולם בריבוי, ובכ"ז הגם שהיה לו הוצאה רבה בלא הכנסה לא בקשתי לחם הפחה:

זכרה וכו' על העם, כמו אל העם, ויל"פ שר"ל ג"כ שה' יזכור לו זכות זה לא בעבורו רק כדי שזכות הזה יזכור ה' על העם הזה, שזכות הצדיקים מגין על העם: