נחמיה פרק ב׳

לארתחשסתא — הוא דריוש ועל שם המלכות נקרא כך:

יין לפניו — הביאו יין לפני המלך בחצר:

ואשא את היין — ואנכי נשאתי את כוס היין ונתתיה למלך וכך הוא המנהג שהמביא יין בחצר המלך אינו נושא ונותנו למלך אבל שר המשקים מקבל כוס היין מיד המביא והוא נושא ונותנו למלך:

לא הייתי רע לפניו — ואני לא הייתי רגיל להיות רע לפניו ברוע פנים כי אם שמח וטוב לב ועתה הייתי זועף ברוע פנים:

ואתה אינך חולה — והרי אין אתה חולה:

אין זה — אין המעשה הזה כי אם רוע לב שיש בלבבך עלי להמיתני בסם המות בשתיית כוס זה:

ואירא הרבה מאד — ונתיראתי מאד על כך שלא יעליל עלי המלך עלילה:

מדוע לא ירעו פני — מדוע לא יהיו פני רעים:

שר העיר — ירושלים שהיא בית קברות אבותי חרבה:

על מה זה אתה מבקש — אי זה דבר תבקש ממני ואעשה לך:

ואתפלל — ואמרתי לפני המלך בתפילתי כן יהיה רצון מלפני אלהי השמים שתמלא שאלתי ובקשתי:

אשר תשלחני — שתתן לי רשות לעלות לירושלים ולבנותה:

ויאמר לי המלך — בשעה שדבר אלי המלך היתה אשתו המלכה יושבת אצלו:

והשגל — אשתו המלכה כענין שנאמר (דניאל ה') שגלתיה ולחנתיה, שכן נוהג המקרא לכתוב המלכה אצל הפלגש נשיו ופלגשיו כמו מלכות ופלגשים (שיר /השירים/ ו'):

עד מתי יהיה מהלכך — מתי תרצה שיהא מהלכך ומסעך:

ומתי תשוב — ומתי דעתך לחזור:

ישלחני — נתן לי רשות ללכת:

ואתנה לו זמן — נתתי לו זמן לחזור:

אגרות יתנו לי — סופריך על רשותך ודעתך חתומות בחותמך על פחות עבר הנהר של צד ארץ ישראל:

אשר יעבירוני — ויתיירוני לשלום:

עד אשר אבוא — לירושלים אשר במדינת יהודה:

ואגרת אל אסף — ותשלח כתב אגרת אל אסף:

שומר הפרדס — ממונה היה על היערים אשר למלך:

לקרות — משקל חזק לעשות תקרות וקורות לשערי בירות הר הבית שהרי ב"ה בנו בבנינו אבל שערי חומות הר הבית וחומת החצר אשר סביב ב"ה לא בנו עדיין:

ולחומת העיר — ולעשות קורות לחומת העיר:

ולבית אשר אבא אליו — ולעשות בית אשר אשב בו לצורכי:

ויתן לי המלך — את כל אשר שאלתי ממנו:

כיד — כפי ידו של הקב"ה שהיתה טובה עלי להצליחני:

ואתנה להם את אגרות המלך — למען יתיירוני לשלום:

שרי חיל ופרשים — שלח המלך עמי לכבודי למען אלך לשלום:

וישמע סנבלט וגו' — כאשר שמעו שבאתי לבקש טובה על ישראל ולבנות חומות ירושלים וירע בעיניהם כי היו צרי יהודה ובנימין:

ואהי שם ימים שלשה — הייתי בירושלים ימים שלשה ולסוף שלשת ימים קמתי בלילה אני ואנשים מועטים עמי ולא הגדתי לשום אדם את אשר נתן הקב"ה בלבי:

ובהמה אין עמי — כי כל האנשים מועטים אשר עמי הלכו ברגליהם אבל אני לבדי הייתי רוכב על בהמה שלא היו רוצים לרכוב על סוסיהם למען יהיו יוצאים מן העיר בצינעא בלא ידיעת אדם והם הלכו לשבור ולהפיל חומות העיר בלילה ולהרבות פרצותיה למען יהיו בני העיר למחר להוטי' ומסכימים בעצה אחת עם נחמיה לבנות חומות העיר, וכן מוכיח המעשה בתוך הפרשה:

ואצאה בשער הגיא — יצאתי באותו שער בלילה עם האנשים אשר עמי לצד אותו מקום של עין התנין ולאותו שער האשפות שבחומות העיר והייתי פורץ בחומה והחומה היתה נוחה להפילה ולפרוץ בה לפי שהיתה שרופה באש:

אשר הם פרוצים — שהם אותם מקומו' שהיו פרוצים והם פרצו בהם יותר:

ואעבור אל שער העין — ורציתי לעבור אל אותן מקומות שבחומת העיר ובאותן פרצות ואין מקום באותן פרצות לעבור ביניהם רוכב על הבהמות שהיו פרצות קטנות:

ואהי עולה — והייתי עולה מצד אחד בלילה והייתי שובר בחומה עם האנשים אשר עמי:

ואשוב ואבוא — וכאשר חזרתי באתי דרך שער הגיא:

והסגנים — אשר בעיר לא היו יודעין להיכן הלכתי ואת המעשה אשר עשיתי:

עד כן — עד עתה:

ואומר אליהם — למחר אמרתי להם:

ולא נהיה עוד חרפה — שלא יהיו צרינו בוזזים ושוללים אותנו:

את יד אלהי — אשר נתן לי חן והצלחה לפני המלך:

לטובה — הכל נתכונו לטובה לבנות חומת העיר ומגדליה:

וילעיגו — כאשר שמעו הצרים שמועת בנין חומת העיר היו מלעיגים עלינו:

העל המלך — אם על המלך אתם מורדים לבנות חומת העיר כדי למרוד בו:

ולכם אין חלק — מה לכם בבנין חומת העיר הזאת כי אין לכם חלק בה:

השאלות — (א) מלת יין לפניו חסר הפעל?, מ"ש ולא הייתי רע לפניו, אין לו ביאור הלא היו פניו רעים?:

ויהי, יין לפניו, מ"ש ואני הייתי משקה למלך נמשך לשתים, ( ואני הייתי משקה ) יין לפניו, (ובשני ר"ל משקה בפעל). ולא הייתי, ר"ל כי המלך היה מקפיד שמשרתיו לא יתראו לפניו ברוע פנים, שאז נחשדו בעיניו כי לבם רע, ונחמיה ידע טבע המלך ולשמור שבבואו לפני המלך יעמוד בפנים שוחקות, ועז"א שבאמת לא היית רע לפניו:

ויאמר, ובכ"ז הרגיש המלך שפניו רעים וקצף ע"ז, והיה זה אם שנכרו על פניו אותות העינוי והצום של הימים האלה, או שהיה בהשגחה שעי"כ ישאלנו המלך וימצא פ"פ לדבר עמו, ונחמיה נתירא מחמת מלך מלאכי מות, כי ידע שזה נחשב אצל המלך לאשמה:

ואומר, ולכן לא הכחיש לאמר שאין פניו רעים, רק אמר שהסבה הוא מה שהעיר בית קברות אבותי חרבה, כי מקום קברות האבות היה יקר וקדוש בעיני הפרסיים:

השאלות — (ד) מ"ש ואתפלל, איך התפלל בעמדו לפני המלך, ולמה לא כתב נוסח התפלה?:

על מה, ר"ל איזה דבר תבקש אם לבנות הקברות או את העיר כולה. אם שאצוה לבנות או שאתה תהיה הבונה ואתפללה, ר"ל בתשובה שהשיב אל המלך היה בלבו הדבור אל ה' בדרך תפלה, שמ"ש אם על המלך טוב היה בלבו אל המלך העליון, שהתפלל שייטב הדבר בעיניו ופועל ידיו ירצה, רק באמירה אמר זאת אל המלך:

אם, ר"ל אם הדבר בעצמו טוב לפניו לבנות את העיר החרבה, ואם ייטב עבדך, להיות השליח לזה, ועז"א אם ייטב עבדך אשר תשלחני, ואם על המלך טוב ואבננה:

השאלות — (ו) הי"ל ואתנה לו זמן וישלחני?:

ויאמר, שיעורו שהמלך והשגל היושבת אצלו שניהם אמרו לו, כמו ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו, ולדעת חז"ל שמלך זה היה דריוש בן אסתר, י"ל שהשגל הזאת היתה אסתר אמו שהיא מהרה בשאלה זאת (שבזה כבר הסכים אל הדבר), באהבתה את עמה ומולדתה. עד מתי, ר"ל מתי תלך ומתי תשוב, וייטב אבל עוד טרם התישב נחמיה לקבוע הזמן הוטב הדבר לפני המלך וישלחני, ר"ל שנתן לי רשות ללכת. ואח"כ ואתנה לו זמן שהיא תשובה על שאלת המלך על זמן מהלכו ושובו:

השאלות — (ז) מהו אשר יעבירוני?, ומי יעביר אותו עד בואו אל הפחות?:

אגרות יתנו לי סופרי המלך בשם המלך, אשר יעבירוני בחיל ופרשים לשמירה כי עד עבר הנהר נתן לו המלך שרי חיל (פסוק ט'):

שומר הפרדס, והוא היה ממונה על יערות הלבנון שהיו למלך — לקרות (מקור מהכבד) לעשות תקרות לשערי הבירה הם שערי הר הבית, שלא היה בנוי עדיין רק הבית לבדו, ולבית אשר אבוא אליו, כי המלך היה בונה בית בכל מדינה שישב בו הפחה והבית היה של המלך, לכן לא אמר לביתי:

וישלח, הוא טעם מי העבירו עד הפחות, שעד עתה היו לו שרי חיל ששלח עמו המלך, שמן שאלתו שיתנו לו אגרות אל הפחות שיעברוהו משם והלאה מובן ששאל שעד שם ישמרוהו חיל המלך:

השאלות — (יב - יח) מדוע לא הגיד לאדם מה שרוצה לעשות?: ומדוע שבר בחומה בלילה?, ומדוע יצא משער הגיא ושב לשם?, ומדוע לא אמר לסגנים לאן הלך?, שכל אלה הדברים הם חדות סתומות, והלא אמר להם תיכף אח"ז מה שיעשה כמ"ש בפי"ח?:

ואקום לילה, שעדין לא רצה לגלות שרוצה לבנות החומה בל יעמדו האויבים תיכף להסטין כאשר השתדלו נגד זה אח"כ, לכן הלך בלילה ורק עם אנשים מעטים והם הלכו רגלי בל יהיה רעש בלכתם:

ואצאה בשער הגיא, שם היה בית נחמיה, וזה מבואר היטב ממ"ש (לקמן י"ב) שהשתי תודות הלכה אחת לימין לשער האשפות (שם פסוק ל"א), והשנית לשמאל למגדל התנורים (שם פסוק ל"ח) מבואר ששתיהן יצאו משער הגיא שהוא בין מגדל התנורים לשער האשפות (לקמן ג' י"א י"ד) ויצאו משם מפני ששם היה בית הפחה, ושער הגיא היה במערב ויצא מביתו לצד דרום ועבר מקום ששמו עין התנים אל שער האשפות שהוא אלף אמה (ג' י"ג), ואהי שבר, נראה שרצה לנסות אם החומה הישינה שנשארה חזקה שלא יצטרכו לסותרה רק למלאות מקומות המפורצים, וכמ"ש (ד' א') כי החלו הפרוצים להסתם, שמשמע שבמקום שלא היה פרוץ עזבו החומה הישינה, ולזה נסה אם יוכל לשבר מקום העומד בידו או אם הוא חזק, ונוסחת הראב"ע היא בשי"ן שמאלית ופי' מענין סברה שעיין בחומה, וזה יעלה היטב לפי דברי:

ואעבור בשער העין ברכת המלך — הוא במהלך לצד דרום (לקמן ג' ט"ו), ואין מקום, שלא יכול לרכוב שם מפני שהיו הפרצות קטנות וירד מן הבהמה והלך רגלי:

ואהי עולה בנחל, הכל לצד דרום, ואמר ואהי עולה כמש"ש ועד המעלות היורדות מעיר דוד, ואשוב משם התחיל לשוב בדרך אשר הלך מדרום לצפון עד שבא לשער הגיא שמשם התחיל ללכת, ואשוב ומשם שב אל ביתו:

והסגנים, שהרגישו שאינו בביתו ולא ידעו אנה הלך ולא ידעו מה אני עושה מפני שלא הגיד להם כלל לאיזה ענין בא לירושלים, ועז"א ליהודים וכו' עד כן, ר"ל עד היום לא הגדתי לשום אדם מענין בנין ירושלים, רק עתה התחיל לאמר אליהם:

ואומר אליהם אתם רואים הרעה, ר"ל מה שאנחנו ברעה מפני צרי יהודה הוא מפני שירושלים חרבה ואין בית מצודות להשגב שם נגד הצר, לכן לכו ונבנה ולא נהיה עוד חרפה, כי יהיה לנו בית מצודות:

העל המלך, כי על הבנין הזה היה כבר פקודה מאת כורש להשבית, [עזרא ד' כ"א] וכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, רק ששם נכתב שלא תתבנא עד מני טעמא יתשם, ואם כן היה המלך יכול להשיב ליתן רשיון והם היו להם עתה רשיון וז"ש.

ואשיב אותם דבר, שזה השיב להם שהוא ברשות המלך, ואומר להם ואח"כ א"ל, אלהי השמים, ר"ל לנו יש חלק בירושלים שהיא נחלת אבותינו, וזכרון, כי אלהי השמים יצליח לנו, וישאר מעשה ידינו לזכרון וצדקה, כי אנחנו עבדיו ובונים לשם ה', וא"כ נקום ובנינו, אבל אתם אין לכם חלק כי אתם נכרים, ולא צדקה, כי אינכם עובדים את ה', ולא זכרון ממעשיכם כי ה' לא יצליח לכם: