ויקרא פרק כ״ז

כי יפלא — יפריש בפיו:

בערכך נפשת — לתן ערך נפשו לומר ערך דבר שנפשו תלויה בו עלי:

והיה ערכך וגו' — אין ערך זה לשון דמים, אלא בין שהוא יקר בין שהוא זול, כפי שניו הוא הערך הקצוב עליו בפרשה זו:

ערכך — כמו ערך וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא:

ואם מבן חמש שנים — לא שיהא הנודר קטן, שאין בדברי קטן כלום, אלא גדול שאמר ערך קטן זה, שהוא בן חמש שנים, עלי:

ואם מבן ששים שנה וגו' — כשמגיע לימי הזקנה האשה קרובה להחשב כאיש, לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאשה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, דאמרי אנשי, סבא בביתא, פחא בביתא סבתא בביתא, סימא בביתא וסימנא טבא בביתא:

ואם מך הוא — שאין ידו משגת לתן הערך הזה:

והעמידו — לנערך לפני הכהן ויעריכנו לפי השגת ידו של מעריך:

על פי אשר תשיג — לפי מה שיש לו יסדרנו וישאיר לו כדי חייו מטה כר וכסת וכלי אמנות, אם היה חמר, משאיר לו חמורו:

כל אשר יתן ממנו — אמר רגלה של זו עולה, דבריו קימין, ותמכר לצרכי עולה ודמיה חלין, חוץ מדמי אותו האבר:

טוב ברע — תם בבעל מום:

או רע בטוב — וכל שכן טוב בטוב ורע ברע:

ואם כל בהמה טמאה — בבעלת מום הכתוב מדבר, שהיא טמאה להקרבה, ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחלין בפדיון אלא אם כן הממו:

כערכך הכהן כן יהיה — לשאר כל אדם הבא לקנותה מיד הקדש:

ואם גאל יגאלנה — בבעלים החמיר הכתוב להוסיף חמש, וכן במקדיש בית וכן במקדיש את השדה וכן בפדיון מעשר שני הבעלים מוסיפין חמש, ולא שאר כל אדם:

והיה ערכך לפי זרעו — ולא כפי שויה אחת שדה טובה ואחת שדה רעה, פדיון הקדשן שוה, בית כור שעורים בחמשים שקלים, כך גזרת הכתוב. והוא שבא לגאלה בתחלת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו, נותן לפי החשבון סלע ופונדיון לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למנין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות, וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו ומתחלקת ביניהם, זהו המשפט האמור במקדיש שדה. ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות:

אם משנת היבל יקדיש וגו' — אם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא לגאלה מיד:

כערכך יקום — כערך הזה האמור יהיה, חמשים כסף יתן:

ואם אחר היבל יקדיש — וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהה ביד גזבר ובא זה לגאלה אחר היובל:

וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת — כפי חשבון כיצד, הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמשים שקל, הרי שקל לכל שנה, ושקל יתר בין כלן, והשקל ארבעים ושמנה פונדיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכלן, ואמרו רבותינו שאותו פונדיון קלבון לפרוטרוט, והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל:

ונגרע מערכך — מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון:

ואם גאל יגאל — המקדיש אתו, יוסיף חמש על הקצבה הזאת:

ואם לא יגאל את השדה — המקדיש:

ואם מכר — הגזבר:

את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד — לשוב ליד המקדיש:

והיה השדה בצאתו ביבל — מיד הלוקחו מן הגזבר, כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל:

קדש לה' — לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר אלא כשדה החרם הנתון לכהנים, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה, אף זו תתחלק ביובל לכהנים של אותו משמר, שיום הכפורים של יובל פוגע בו:

ואם את שדה מקנתו וגו' — חלוק יש בין שדה מקנה לשדה אחזה, ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים, לפיכך אם בא לגאלה, יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחזה ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר, או אם לא יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אותו שהקדישה. ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר, לכך הצרך לומר לאשר לו אחזת הארץ (פסוק כד), מירשת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש:

וכל ערכך יהיה בשקל הקדש — כל ערכך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש:

עשרים גרה — עשרים מעות כך היו מתחלה ולאחר מכאן הוסיפו שתות. ואמרו רבותינו שש מעה כסף דינר, עשרים וארבע מעות לסלע:

לא יקדיש איש אתו — לשם קרבן אחר, לפי שאינו שלו:

ואם בבהמה הטמאה וגו' — אין המקרא הזה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכתוב מוסב על ההקדש. שהכתוב של מעלה (פסוק יא) דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית:

ופדה בערכך — כפי מה שיעריכנה הכהן:

ואם לא יגאל — על ידי בעלים:

ונמכר בערכך — לאחרים:

אך כל חרם וגו' — נחלקו רבותינו בדבר יש אומרים סתם חרמים להקדש, ומה אני מקים (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה, בחרמי כהנים שפרש ואמר הרי זה חרם לכהן, ויש שאמרו סתם חרמים לכהנים:

לא ימכר ולא יגאל — אלא ינתן לכהן לדברי האומר סתם חרמים לכהנים, מפרש מקרא זה בסתם חרמים. והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה בחרמי כהנים, שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד כהן, וחרמי גבוה נפדים:

כל חרם קדש קדשים הוא — האומר סתם חרמים לבדק הבית מביא ראיה מכאן, והאומר סתם חרמים לכהנים מפרש כל חרם קדש קדשים הוא לה', ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, ונותן לכהן, כמו ששנינו במסכת ערכין (כח ב) אם נדר נותן דמיהם, ואם נדבה נותן את טובתה:

מאדם — כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים:

כל חרם אשר יחרם וגו' — היוצא להרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום:

מות יומת — הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך:

וכל מעשר הארץ — במעשר שני הכתוב מדבר:

מזרע הארץ — דגן:

מפרי העץ — תירוש ויצהר:

לה' הוא — קנאו השם ומשלחנו צוה לך לעלות ולאכלו בירושלים, כמו שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך וגו':

ממעשרו — ולא ממעשר חברו, הפודה מעשר של חברו אין מוסיף חומש ומה היא גאלתו, כדי להתירו באכילה בכל מקום. והמעות יעלה ויאכל בירושלים, כמו שנאמר (דברים יד כד) ונתת בכסף וגו':

תחת השבט — כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה, והעשירי מכה בשבט צבוע בסיקרא להיות נכר שהוא מעשר, כן עושה [לגדיים] לטלאים ולעגלים של כל שנה ושנה:

יהיה קדש — לקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל לבעלים, שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהנה, ולא מצינו שיהא נתן לכהנים:

לא יבקר וגו' — לפי שנאמר (שם יב יא) וכל מבחר נדריכם, יכול יהא בורר ומוציא את היפה, תלמוד לומר לא יבקר בין טוב לרע, בין תם בין בעל מום חלה עליו קדשה, ולא שיקרב בעל מום, אלא יאכל בתורת מעשר ואסור לגזז ולעבד: