ויקרא פרק כ״ו

לא תעשו לכם אלילם — כנגד זה הנמכר לגוי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר, בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר (ויק' כה יד), מה כתיב ביה או קנה מיד עמיתך (שם), דבר הנקנה מיד ליד. לא חזר בו, סוף מוכר אחזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לוה ברבית. כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפלו לגוי:

ואבן משכית — לשון כסוי, כמו (שמות לג כב) ושכתי כפי, שמכסין הקרקע ברצפת אבנים:

להשתחות עליה — אפלו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש:

אני ה' — נאמן לשלם שכר:

אם בחקתי תלכו — יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה:

ואת מצותי תשמרו — הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקים, כמו שנאמר (דברים ה א) ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם:

בעתם — בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות ובלילי רביעיות:

ועץ השדה — הן אילני סרק, ועתידין לעשות פרות:

והשיג לכם דיש את בציר — שיהא הדיש מרבה ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע:

ואכלתם לחמכם לשבע — אוכל קמעא והוא מתברך במעיו:

ונתתי שלום — שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל:

וחרב לא תעבר בארצכם — אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפלו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה:

לפניכם לחרב — איש בחרב רעהו:

ורדפו מכם — מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם:

חמשה מאה ומאה מכם רבבה — וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדפו, אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרבין העושין את התורה:

ונפלו איביכם וגו' — שיהיו נופלין לפניכם שלא כדרך הארץ:

ופניתי אליכם — אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם, משל למה הדבר דומה, למלך ששכר פועלים וכו', כדאיתא בתורת כהנים:

והפריתי אתכם — בפריה ורביה:

והרביתי אתכם — בקומה זקופה:

והקימתי את בריתי אתכם — ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה, אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר (ירמיה לא ל) וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית הראשונה:

ואכלתם ישן נושן — הפרות יהיו משתמרין וטובים להתיישן, שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד:

וישן מפני חדש תוציאו — שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן:

ונתתי משכני — זה בית המקדש:

ולא תגעל נפשי — אין רוחי קצה בכם כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר, כמו (שמואל ב' א כא) כי שם נגעל מגן גבורים, לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור בחלב מבשל, כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית, שלא יקוב העור:

והתהלכתי בתוככם — אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים:

אני ה' אלהיכם — כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים:

מטת — כמין יתד [התחובה] בשני ראשי העול המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר, כמו (ירמיה כז ב) עשה לך מוסרות ומוטות קוניונגל"א בלע"ז [רצועת העול]:

קוממיות — בקומה זקופה:

ואם לא תשמעו לי — להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים יכול לקיום המצות, כשהוא אומר ולא תעשו וגו', הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקים ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. ומה תלמוד לומר לי, אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומתכון למרוד בו, וכן בנמרוד (בראשית י ט) גבור ציד לפני ה', שמכירו ומתכון למרוד בו, וכן באנשי סדום (שם יג יג) רעים וחטאים לה' מאד, מכירים את רבונם ומתכונים למרוד בו:

ולא תעשו — משלא תלמדו לא תעשו הרי שתי עברות:

ואם בחקתי תמאסו — מואס באחרים העושים:

משפטי תגעל נפשכם — שונא החכמים:

לבלתי עשות — מונע את אחרים מעשות:

את כל מצותי — כופר [במצוות] שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי, ולא נאמר את כל המצות:

להפרכם את בריתי — כופר בעיקר הרי שבע עברות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מאס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר:

והפקדתי עליכם — וצויתי עליכם:

שחפת — חולי שמשחף את הבשר, אנפולי"ש בלע"ז [בועות], דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה:

קדחת — חולי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו, כמו (דברים לב כב) כי אש קדחה באפי:

מכלות עינים ומדיבת נפש — העינים צופות וכלות לראות שיקל וירפא, וסוף שלא ירפא, וידאבו הנפשות של משפחתו במותו כל תאוה שאינה באה ותוחלת ממשכה קרויה כליון עינים:

וזרעתם לריק — תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח ואכלוהו אויביכם:

ונתתי פני — פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם:

ורדו בכם שנאיכם — כמשמעו ישלטו בכם: אגדת תורת כהנים מפרשה זו,

אף אני אעשה זאת — איני מדבר אלא באף, וכן והלכתי אף אני עמכם בקרי (פסוק כד):

והפקדתי עליכם — שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו, עד שהראשונה פקודה אצלכם אביא אחרת ואסמכנה לה:

בהלה — מכה המבהלת את הבריות, ואיזו, זו מכת מותן:

את השחפת — יש לך אדם שהוא חולה ומטל במטה אבל בשרו שמור עליו, תלמוד לומר שחפת, שהוא נשחף או עתים שהוא נשחף אבל נוח ואינו מקדיח, תלמוד לומר ואת הקדחת, מלמד שהוא מקדיח. או עתים שהוא מקדיח אבל סבור הוא בעצמו שיחיה, תלמוד לומר מכלות עינים. או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים שיחיה, תלמוד לומר ומדיבות נפש:

וזרעתם לריק זרעכם — זורעה ואינה מצמחת, ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים, ומה תלמוד לומר ואכלוהו אויביכם, הא כיצד, זורעה שנה ראשונה ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור, ושבפנים מתים ברעב, שלא לקטו תבואה אשתקד דבר אחר וזרעתם לריק זרעכם, כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהם ומגדלן, והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר (איכה ב כב) אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם:

ונתתי פני בכם — כמו שנאמר בטובה ופניתי אליכם, כך נאמר ברעה ונתתי פני משלו משל, למלך שאמר לעבדו פונה אני מכל עסקי ועוסק אני עמכם [לרעה]:

ונגפתם לפני איביכם — שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ:

ורדו בכם שנאיכם — שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאמות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר (שופטים ו ג ד) והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ, אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם, וכן הוא אומר (מיכה ג ג) ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו':

ונסתם — מפני אימה:

ואין רדף אתכם — מבלי כח:

ואם עד אלה — ואם בעוד אלה המכות עמכם לא תשמעו:

ויספתי — עוד יסורין אחרים:

שבע על חטאתיכם — שבע פרעניות על שבע העברות האמורות למעלה:

ושברתי את גאון עזכם — זה בית המקדש, וכן הוא אומר (יחזקאל כד כא) הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם:

ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה — זו קשה משל משה, ששם הוא אומר (דברים כח כג) והיו שמיך אשר על ראשך נחשת וגו', שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיעה והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע ויהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיעה והיא מאבדת פירותיה:

ותם לריק כחכם — הרי אדם שלא עמל שלא חרש שלא זרע שלא נכש שלא כסח שלא עדר ובשעת הקציר בא שדפון ומלקה אותו, אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש וכסח ועדר ובא שדפון ומלקה אתו, הרי שניו של זה קהות:

ולא תתן ארצכם את יבולה — אף מה שאתה מוביל לה בשעת הזרע:

ועץ הארץ — אפלו מן הארץ יהא לקוי, שלא יחניט פירותיו בשעת החנטה:

לא יתן — משמש למעלה ולמטה אעץ ואפרי:

לא יתן פריו — כשהוא מפרה משיר פירותיו, הרי שתי קללות, ויש כאן שבע פרעניות:

ואם תלכו עמי קרי — רבותינו אמרו עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצות ומנחם פרש לשון מניעה, וכן (משלי כה יז) הקר רגלך, וכן יקר רוח (משלי יז כז), וקרוב לשון זה לתרגומו של אנקלוס לשון קושי, שמקשים לבם להמנע מהתקרב אלי:

שבע כחטאתיכם — שבע פרעניות אחרים במספר שבע כחטאתיכם:

והשלחתי — לשון גרוי:

ושכלה אתכם — אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין, תלמוד לומר (דברים לב כד) ושן בהמות אשלח בם, הרי שתים ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, תלמוד לומר (שם) עם חמת זחלי עפר. מה אלו נושכין וממיתין, אף אלו נושכין וממיתין. כבר היו שנים בארץ ישראל חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית:

ושכלה אתכם — אלו הקטנים:

והכריתה את בהמתכם — מבחוץ:

והמעיטה אתכם — מבפנים:

ונשמו דרכיכם — שבילים גדולים ושבילים קטנים, הרי שבע פרעניות, שן בהמה, ושן חיה, חמת זחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו:

לא תוסרו לי — לשוב אלי:

נקם ברית — ויש נקם שאינו בברית כדרך שאר נקמות, וזהו סמוי עיניו של צדקיהו דבר אחר נקם ברית נקמת בריתי אשר עברתם. כל הבאת חרב שבמקרא היא מלחמת חילות אויבים:

ונאספתם — מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור:

ושלחתי דבר בתוככם — ועל ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו, נתנים ביד אויב:

מטה לחם — לשון משען, כמו (ירמיה מח יז) מטה עז:

בשברי לכם מטה לחם — אשבור לכם כל מסעד אוכל, והם חצי רעב:

ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד — מחוסר עצים:

והשיבו לחמכם במשקל — שתהא התבואה נרקבת ונעשית פת נפולה ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם:

ואכלתם ולא תשבעו — זו מארה בתוך המעים הרי שבע פרעניות חרב, מצור, דבר, שבר מטה לחם, חוסר עצים, פת נפולה, מארה במעים. ונתתם (פסוק כה) אינה מן המנין, שהיא החרב:

במתיכם — מגדלים ובירניות:

חמניכם — מין עבודה זרה שמעמידין על הגגות ועל שם שמעמידין בחמה קרויין חמנים:

ונתתי את פגריכם — תפוחי רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקם ומנשקים אותם, וכרסו נבקעת ונופל עליה:

וגעלה נפשי אתכם — זה סלוק שכינה:

ונתתי את עריכם חרבה — יכול מאדם, כשהוא אומר והשמותי אני את הארץ (פסוק לב) הרי אדם אמור, הא מה אני מקים חרבה מעובר ושב:

והשמותי את מקדשיכם — יכול מן הקרבנות, כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים, הא מה אני מקים והשמותי את מקדשיכם, מן הגדודיות, שירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם הרי שבע פרעניות אכילת בשר בנים ובנות, והשמדת במות, הרי שתים. כריתת חמנים אין כאן פרענות אלא על ידי השמדת הבירניות יפלו החמנים שבראשי הגגות ויכרתו. ונתתי את פגריכם וגו' הרי שלש. סלוק שכינה ארבע. חרבן ערים, שממון מקדש מן הגדודיות, ולא אריח קרבנות, הרי שבע:

והשמתי אני את הארץ — זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה:

ואתכם אזרה בגוים — זו מדה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד רואים זה את זה ומתנחמין, וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה:

והריקתי — כששולף החרב מתרוקן הנדן ומדרשו חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר, כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזור:

והיתה ארצכם שממה — שלא תמהרו לשוב לתוכה ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזור כאלו אין כרמו וביתו חרבים, כך שנויה בתורת כהנים:

אז תרצה — תפייס את כעס המקום שכעס על שמטותיה:

והרצת — למלך את שבתותיה:

כל ימי השמה — לשון העשות ומ"ם דגש במקום כפל שממה:

את אשר לא שבתה — שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה שלש מאות ותשעים היו שני עונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה הכעיסו לפניו ארבעים שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים, הוא שנאמר ביחזקאל (יחזקאל ד ד. ו) ואתה שכב על צדך השמאלי וגו' וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום. ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לגלות המלך יהויכין. ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו, הרי ארבעים ושש. ואם תאמר, שנות מנשה חמשים וחמש היו, מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה וכל שנות רשעו עשרים ושתים שנה, דכתיב ויעש אשרה כאשר עשה אחאב (מלכים ב' כא ג) ואחאב מלך עשרים ושתים שנה, כמו שאמרו באגדת חלק (סנהדרין קג א) ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו. צא וחשוב לארבע מאות ושלשים ושש שנה שמטין ויובלות שבהם, והם שש עשרה למאה, ארבע עשרה שמיטין ושני יובלות, הרי לארבע מאות שנה ששים וארבע. לשלשים ושש שנה חמש שמטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתרה שנכנסה בשמטה המשלמת לשבעים. ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים. וכן הוא אומר בדברי הימים (דה"ב לו כא) עד רצתה הארץ את שבתותיה למלאת שבעים שנה:

והבאתי מרך — פחד ורך לבב מ"ם של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ"ם של מועד ושל מוקש:

ונסו מנסת חרב — כאלו רודפים הורגים אותם:

עלה נדף — שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול, וכן תרגומו קל טרפא דשקיף, לשון חבטה, שדופות קדים (בראשית מא ו) שקיפן קדום, לשון משקוף, מקום חבטת הדלת, וכן תרגומו של חבורה (שמות כא כה) משקופי:

וכשלו איש באחיו — כשירוצו לנוס, יכשלו זה בזה, כי יבהלו לרוץ:

כמפני חרב — כאלו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד וכל שעה סבורים שאדם רודפם ומדרשו וכשלו איש באחיו, זה נכשל בעונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה:

ואבדתם בגוים — כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה:

ואכלה אתכם — אלו המתים בגולה:

בעונת אבתם אתם — כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם:

ימקו — לשון המסה, כמו ימסו, וכמו (זכריה יד יב) תמקנה בחוריהן, (תהלי' לח ו) נמקו חבורתי:

והבאתי אתם — אני בעצמי אביאם, זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים, הואיל וגלינו בין האמות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי, שנאמר (יחזקאל כ לב לג) והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו' חי אני וגו' אם לא ביד חזקה וגו':

או אז יכנע — כמו (שמות כא לו) או נודע כי שור נגח הוא, אם אז יכנע לשון אחר אולי שמא אז יכנע לבבם וגו':

ואז ירצו את עונם — יכפרו על עונם ביסוריהם:

וזכרתי את בריתי יעקוב — בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבא ויבשר גאלת בניו:

וזכרתי את בריתי יעקוב — למה נמנו אבות אחורנית, לומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומנח על המזבח:

יען וביען — גמול ובגמול אשר במשפטי מאסו:

ואף גם זאת — ואף אפלו אני עושה עמהם זאת הפרענות אשר אמרתי בהיותם בארץ אויביהם, לא אמאסם לכלותם ולהפר בריתי אשר אתם:

ברית ראשנים — של שבטים:

והתורת — אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכלם נתנו למשה בסיני: