ויקרא פרק י״ט

דבר אל כל עדת בני ישראל — מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה:

קדשים תהיו — הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה, אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז ח) ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו) קדשים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו. ז):

איש אמו ואביו תיראו — כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זהו פשוטו ומדרשו אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים אם כן למה נאמר איש, שהאיש ספק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחרים עליה:

אמו ואביו תיראו — כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים:

ואת שבתתי תשמרו — סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות:

אני ה' אלהיכם — אתה ואביך חיבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי איזהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא:

אל תפנו אל האלילם — לעבדם אלילים לשון אל, כלא הוא חשוב:

ואלהי מסכה — תחלתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם, סופך לעשותן אלהות:

לא תעשו לכם — לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם, הרי כבר נאמר (שמות כ ג) לא יהיה לך, לא שלך ולא של אחרים:

וכי תזבחו וגו' — לא נאמרה פרשה זו אלא ללמד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל בתוך הזמן הזה, שאם לקבוע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר (ויקרא ז טז) ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו':

לרצנכם תזבחהו — תחלת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני:

לרצנכם — אפיימנ"ט [פיוס] זהו לפי פשוטו. ורבותינו למדו (חולין יג א), מכאן למתעסק בקדשים שפסול, שצריך שיתכון לשחוט:

ביום זבחכם יאכל — כשתזבחוהו, תשחטוהו על מנת לאכלו בזמן שקבעתי לכם כבר:

ואם האכל יאכל וגו' — אם אינו ענין לחוץ לזמנו, שהרי כבר נאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו', תנהו ענין לחוץ למקומו יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו, תלמוד לומר (שם) והנפש האכלת ממנו עונה תשא, ממנו ולא מחברו, יצא הנשחט במחשבת חוץ למקומו:

פגול — מתועב, כמו (ישעיה סה ד) ומרק פגולים כליהם:

ואכליו עונו ישא — בנותר גמור הכתוב מדבר ואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו שכבר מיעטו הכתוב וזהו בנותר גמור מדבר. ובמסכת כריתות (ה א) למדוהו מגזרה שוה:

לא תכלה פאת שדך — שיניח פאה בסוף שדהו:

ולקט קצירך — שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים, אבל שלש אינן לקט:

לא תעולל — לא תטל עוללות שבה והן נכרות איזהו עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף:

ופרט כרמך — גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה:

אני ה' אלהיכם — דין להפרע ואיני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר (משלי כב כג) אל תגזל דל וגו' כי ה' יריב ריבם וגו':

לא תגנבו — אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב (שמות כ יג) שבעשרת הדברות, אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מענינו, דבר שחיבין עליו מיתת בית דין:

ולא תכחשו — לפי שנאמר (ויקרא ה כב) וכחש בה, משלם קרן וחומש למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תכחשו:

ולא תשקרו — לפי שנאמר (שם) ונשבע על שקר, ישלם קרן וחומש למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תשקרו:

לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו — אם גנבת, סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להשבע לשקר:

ולא תשבעו בשמי — למה נאמר, לפי שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, יכול לא יהא חיב אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הכנויין, תלמוד לומר ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי:

לא תעשק — זה הכובש שכר שכיר:

לא תלין — לשון נקבה מוסב על הפעלה:

עד בקר — בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד טו) ולא תבוא עליו השמש, מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעלתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות:

לא תקלל חרש — אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר (שמות כב כז) בעמך לא תאר, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים:

ולפני עור לא תתן מכשל — לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה המנו:

ויראת מאלהיך — לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך:

לא תעשו עול במשפט — מלמד שהדין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי ומשקץ, חרם ותועבה שהעול קרוי תועבה, שנאמר (דברים כה טז) כי תועבת ה' וגו' כל עשה עול, והתועבה קרויה שקץ וחרם, שנאמר (שם ז כו) ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו':

לא תשא פני דל — שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חיב לפרנסו, אזכנו בדין, ונמצא מתפרנס בנקיות:

ולא תהדר פני גדול — שלא תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה, היאך אבישנו ואראה בבשתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר ולא תהדר פני גדול:

בצדק תשפט עמיתך — כמשמעו דבר אחר הוי דן את חברך לכף זכות:

לא תלך רכיל — אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה אשפיימנ"ט בלע"ז [רגול] וראיה לדברי, שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה לא תלך רכיל, הולכי רכיל נחשת וברזל (ירמיה ו כח), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה מלשני בסתר רעהו (תהלים קא ה), לשון רמיה (שם קכ ב), לשון מדברת גדולות (שם יב ד), לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א ובוי"ו, גימ"ל בכ"ף וקו"ף, נו"ן בלמ"ד, ורי"ש וז"ן בצד"י וכן (ש"ב יט כח) וירגל בעבדך, רגל במרמה לומר עלי רעה, וכן (תהלים טו ג) לא רגל על לשונו, וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעירות נקרא רוכל, לשון רוגל. ותרגומו לא תיכול קרצין, כמו (דניאל ג ח) ואכלו קרציהון די יהודיא, אכל ביה קרצא בי מלכא (ברכות נח א). נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק, שדבריו מקימים ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קרצין, לשון קורץ בעיניו (משלי ו יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן, שלא יבינו שאר השומעים:

לא תעמד על דם רעך — לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו:

אני ה' — נאמן לשלם שכר, ונאמן להפרע:

ולא תשא עליו חטא — לא תלבין את פניו ברבים:

לא תקם — אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני קרדמך. אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדמך. אמר לו לאו. למחר אמר לו השאילני מגלך. אמר לו הא לך ואיני כמותך, שלא השאלתני. זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם:

ואהבת לרעך כמוך — אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה:

את חקתי תשמרו — ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר: ובגד כלאים למה נאמר, לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דבר' כב יא), יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד. מנין לרבות הלבדים, תלמוד לומר שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז. ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו, מישטי"ר בלע"ז [לערבב], כמו (מועד קטן יב ב) חזיין לנאזי דאית בהון, שאנו מפרשין לשון כמוש פלישטר"א. ולשון שעטנז פרש מנחם, מחברת צמר ופשתים:

נחרפת לאיש — מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני ידע לו דמיון במקרא ובשפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמתר בשפחה, הכתוב מדבר:

והפדה לא נפדתה — פדויה ואינה פדויה וסתם פדיון בכסף:

או חפשה — בשטר:

בקרת תהיה — היא לוקה ולא הוא, יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחיבה (י"ג: לחיבו) מיתה, כי לא חפשה ואין קדושיה קדושין גמורין ורבותינו למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה, שהדינים המלקין קורין על הלוקה (דברים כח נח, נט) אם לא תשמר לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו':

כי לא חפשה — לפיכך אין חיב עליה מיתה, שאין קדושיה קדושין, הא אם חפשה, קדושיה קדושין וחיב מיתה:

ונסלח לו מחטאתו אשר חטא — לרבות את המזיד כשוגג:

וערלתם ערלתו — ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו:

שלש שנים יהיה לכם ערלים — מאימתי מונה לו, משעת נטיעתו יכול אם הצניעו, לאחר שלש שנים יהא מתר, תלמוד לומר יהיה, בהויתו יהא:

יהיה כל פריו קדש — כמעשר שני שכתוב בו (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ וגו' קדש לה' מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלים אלא בפדיון, אף זה כן. ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לשבח ולהלל לשמים:

להוסיף לכם תבואתו — המצוה הזאת שתשמרו תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פרות הנטיעות היה רבי עקיבא אומר דברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם, לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו:

אני ה' — אני ה' המבטיח על כך ונאמן לשמור הבטחתי:

לא תאכלו על הדם — להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג א) אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים, ואזהרה לאוכל מבהמת חלין טרם שתצא נפשה, ועוד הרבה:

לא תנחשו — כגון אלו המנחשין בחלדה ובעופות, פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך:

ולא תעוננו — לשון עונות ושעות, שאומר יום פלוני יפה להתחיל מלאכה, שעה פלונית קשה לצאת:

לא תקפו פאת ראשכם — זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, ונמצא הקף ראשו עגל סביב, שעל אחורי אזניו עקרי שערו למעלה מצדעיו הרבה:

פאת זקנך — סוף הזקן וגבוליו והן חמש שתים בכל לחי ולחי למעלה אצל הראש שהוא רחב ויש בו שתי פאות, ואחת למטה בסנטרו מקום חבור שני הלחיים יחד:

ושרט לנפש — כן דרכן של אמוריים להיות משרטין בשרם כשמת להם מת:

וכתבת קעקע — כתב המחקה ושקוע שאינו נמחק לעולם שמקעקעו במחט והוא משחיר לעולם:

קעקע — לשון (במד' כה ד) והוקע אותם, (שמואל ב כא ו) והוקענום תוחבין עץ בארץ ותולין אותם עליהם ונמצאו מחקין ותחובין בקרקע, פורפויינ"ט בלע"ז [נעוץ]:

אל תחלל את בתך להזנותה — במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קדושין:

ולא תזנה הארץ — אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם וכן הוא אומר (ירמיה ג ג) וימנעו רבבים וגו':

ומקדשי תיראו — לא יכנס בהר הבית לא במקלו ולא במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ואף על פי שאני מזהירכם על המקדש, את שבתותי תשמרו אין בנין בית המקדש דוחה שבת:

אל תפנו אל האבת — אזהרה לבעל אוב וידעוני בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו. וידעוני מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו והעצם מדבר:

אל תבקשו — להיות עסוקים בם, שאם תעסקו בם אתם מטמאין לפני ואני מתעב אתכם:

אני ה' אלהיכם — דעו את מי אתם מחליפין במי:

מפני שיבה תקום — יכול זקן אשמאי, תלמוד לומר זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה:

והדרת פני זקן — איזהו הדור, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר ויראת מאלהיך, שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו, שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך:

לא תונו — אונאת דברים לא תאמר לו אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה:

כי גרים הייתם — מום שבך אל תאמר לחברך:

אני ה' אלהיכם — אלהיך ואלהיו אני:

לא תעשו עול במשפט — אם לדין, הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט (פסוק טו), ומהו משפט השנוי כאן, הוא המדה והמשקל והמשורה מלמד שהמודד נקרא דין, שאם שקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול, שנאוי, ומשקץ, חרם ותועבה. וגורם לחמשה דברים האמורים בדין מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם:

במדה — זו מדת הארץ:

במשקל — כמשמעו:

ובמשורה — היא מדת הלח והיבש:

אבני צדק — הם המשקולות ששוקלין כנגדן:

איפת — היא מדת היבש:

הין — זו היא מדת הלח:

אשר הוצאתי אתכם — על מנת כן דבר אחר אני הבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, ואני הנאמן להפרע ממי שטומן משקלותיו במלח להונות את הבריות שאין מכירים בהם: