ויקרא פרק י״א

אל משה ואל אהרן — למשה אמר שיאמר לאהרן:

לאמר אליהם — אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר, או אינו אלא לאמר לישראל, כשהוא אומר דברו אל בני ישראל, הרי דבור אמור לישראל, הא מה אני מקים לאמר אליהם, לבניו לאלעזר ולאיתמר:

דברו אל בני ישראל — את כלם השוה להיות שלוחים בדבר זה, לפי שהשוו בדמימה וקבלו עליהם גזרת המקום באהבה:

זאת החיה — לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטמאה וגזר עליהם מצות, ולאמות העולם לא אסר כלום משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו', כדאיתא במדרש רבי תנחומא:

זאת החיה — מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו, את זה תאכלו וגו', אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין והראה להם וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף. וכן בשרצים וזה לכם הטמא:

זאת החיה מכל הבהמה — מלמד שהבהמה בכלל חיה:

מפרסת — כתרגומו סדיקא:

פרסה — פלאנט"ה בלע"ז [כף רגל]:

ושסעת שסע — שמבדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין, כתרגומו ומטלפא טלפין, שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומבדלות לגמרי, שמלמטה מחברות:

מעלת גרה — מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק:

גרה — כך שמו ויתכן להיות מגזרת מים הנגרים (שמואל ב יד יד), שהוא נגרר אחר הפה. ותרגומו פשרא שעל ידי הגרה האוכל נפשר ונמוח:

בבהמה — תיבה זו יתרה היא לדרשה, להתיר את השליל הנמצא במעי אמו:

אתה תאכלו — ולא בהמה טמאה והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה:

מבשרם לא תאכלו — אין לי אלא אלו, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת קל וחמר ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו':

מבשרם — על בשרם באזהרה, ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים:

ובנבלתם לא תגעו — יכול יהו ישראל מזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא א), כהנים מזהרין ואין ישראל מזהרין קל וחמר מעתה ומה טמאת מת חמורה, לא הזהיר בה אלא כהנים, טמאת נבלה קלה לא כל שכן. ומה תלמוד לומר לא תגעו, ברגל. זהו שאמרו חיב אדם לטהר עצמו ברגל:

סנפיר — אלו ששט בהם:

קשקשת — אלו קלפים הקבועים בו, כמו שנאמר (שמואל א יז ה) ושריון קשקשים הוא לבוש:

שרץ — בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ:

ושקץ יהיו — לאסר את עירוביהן, אם יש בו בנותן טעם:

מבשרם — אינו מזהר על הסנפירים ועל העצמות:

ואת נבלתם תשקצו — לרבות יבחושין שסננן יבחושין מושקירונ"ש בלע"ז:

כל אשר אין לו וגו' — מה תלמוד לומר, שיכול אין לי שיהא מתר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, השירן במים מנין, תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים אף על פי שהשירן בעליתו מתר:

לא יאכלו — לחיב את המאכילן לקטנים שכך משמעו לא יהיו נאכלים על ידך. או אינו אלא לאסרו בהנאה, תלמוד לומר (דברים יד יב) לא תאכלו, באכילה אסורין בהנאה מתרין. כל עוף שנאמר בו למינה, למינו, למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה, לא במראיהם ולא בשמותם, וכלן מין אחד:

הנץ — אישפרויי"ר:

השלך — פרשו רבותינו זה השולה דגים מן הים וזהו שתרגם אנקלוס ושלינונא:

כוס וינשוף — הם צואיטי"ש הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם ועוד אחר דומה לו שקורין יב"ן [לילית]:

התנשמת — היא קלב"א שורי"ץ [עטלף] ודומה לעכבר ופורחת בלילה ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה, ואין לה עינים וקורין לה טלפ"א [חפרפרת]:

החסידה — זו דיה לבנה ציגוני"ה ולמה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה במזונות:

האנפה — היא דיה רגזנית ונראה לי שזו היא שקורין לה היירו"ן:

הדוכיפת — תרנגול הבר וכרבלתו כפולה ובלע"ז הירופ"א, ולמה נקרא שמו דוכיפת, שהודו כפות, וזו היא כרבלתו תרגום אנקלוס ונגר טורא נקרא על שם מעשיו, כמו שפרשו רבותינו במסכת גטין בפרק מי שאחזו (גיטין דף סח ב):

שרץ העוף — הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ, כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים:

על ארבע — על ארבע רגלים:

ממעל לרגליו — סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח, ויש הרבה מהם במקומנו בינותינו, כאותן שקורין לנגושט"א, אבל אין אנו בקיאין בהן, שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסלין אלו כרעים הכתובים כאן, וכנפיו חופין את רבו וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב, ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם:

וכל שרץ העוף וגו' — בא ללמד שאם יש לו חמש טהור:

ולאלה — העתידין להאמר למטה בענין:

תטמאו — כלומר בנגיעתם יש טמאה:

וכל הנשא מנבלתם — כל מקום שנאמרה טמאת משא, חמורה מטמאת מגע, שהיא טעונה כבוס בגדים:

מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת — כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחברת כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובענין שבסוף הפרשה פרש על בהמה טהורה:

על כפיו — כגון כלב ודב וחתול:

טמאים הם לכם — למגע:

וזה לכם הטמא — כל טמאות הללו אינן לאסור אכילה אלא לטמאה ממש, להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים ולכנס במקדש:

החלד — מושטיל"ה [נמיה]:

והצב — פרוי"ט [קרפדה] שדומה לצפרדע:

והאנקה — היריצו"ן [קפוד]:

והלטאה — לישרד "ה:

והחמט — לימצ"ה [חלזון]:

והתנשמת — טלפ"א [חפרפרת]:

במים יובא — ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה עד הערב, ואחר כך וטהר בהערב השמש:

אל תוכו — אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו:

כל אשר בתוכו יטמא — הכלי חוזר ומטמא מה שבאוירו:

ואתו תשברו — למד שאין לו טהרה במקוה:

מכל האכל אשר יאכל — מוסב על מקרא העליון, כל אשר בתוכו יטמא, מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא וכן כל משקה אשר ישתה בכל כלי, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. למדנו מכאן דברים הרבה. למדנו שאין אוכל מכשר ומתקן לקבל טמאה עד שיבאו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת מקבל טמאה לעולם ואפלו נגוב. והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטמאה כמים. שכך יש לדרוש המקרא, אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל. ועוד למדו רבותינו מכאן, שאין ולד הטמאה מטמא כלים, שכך שנינו יכול יהיו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל, אוכל מטמא מאויר כלי חרס, ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, לפי שהשרץ אב הטמאה והכלי, שנטמא ממנו, ולד הטמאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו. ולמדנו עוד, שהשרץ שנפל לאויר תנור והפת בתוכו, ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שניה. ולא נאמר רואין את התנור כאלו מלא טמאה ותהא הפת תחלה, שאם אתה אומר כן לא נתמעטו כל הכלים מלהטמא מאויר כלי חרס, שהרי טמאה עצמה נגעה בהן מגבן. ולמדנו עוד על ביאת מים, שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהן משנתלשו, שאם אתה אומר מקבלין הכשר במחבר, אין לך שלא באו עליו מים, ומהו אומר אשר יבוא עליו מים, משנתלשו. ולמדנו עוד שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה, שנאמר אשר יאכל, אוכל הנאכל בבת אחת, ושערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת:

תנור וכירים — כלים המטלטלין הם, והם של חרס ויש להן תוך, ושופת את הקדרה על נקב החלל ושניהם פיהם למעלה:

יתץ — שאין לכלי חרס טהרה בטבילה:

וטמאים יהיו לכם — שלא תאמר מצוה אני לנתצם, תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם, אם רצה לקימן בטמאתן רשאי:

אך מעין ובור מקוה מים — המחברים לקרקע, אין מקבלין טמאה ועוד יש לך ללמוד יהיה טהור הטובל בהם מטמאתו:

ונגע בנבלתם יטמא — אפלו הוא בתוך מעין ובור ונוגע בנבלתם יטמא, שלא תאמר קל וחומר אם מטהר את הטמאים מטמאתם, קל וחמר שיציל את הטהור מלטמא, לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא:

זרע זרוע — זריעה של מיני זרעונין זרוע שם דבר הוא, כמו ויתנו לנו מן הזרועים: (דניאל א יב)

טהור הוא — למדך הכתוב שלא הכשר ונתקן לקרות אוכל לקבל טמאה, עד שיבואו עליו מים:

וכי יתן מים על זרע — לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחבר, אין לך זרע שלא הכשר:

מים על זרע — בין מים בין שאר משקין, בין נפלו הם על הזרע, בין הזרע נפל לתוכן, הכל נדרש בתורת כהנים:

ונפל מנבלתם עליו — אף משנגב מן המים, שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד עליו הכשר קבלת טמאה פעם אחת, שוב אינו נעקר המנו:

בנבלתה — ולא בעצמות וגידים ולא בקרנים וטלפים ולא בעור:

והנשא את נבלתה — חמורה טמאת משא מטמאת מגע, שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאין, שלא נאמר בו יכבס בגדיו:

והאכל מנבלתה — יכול תטמאנו אכילתו, כשהוא אומר בנבלת עוף טהור (ויקרא כב ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אותה מטמאה בגדים באכילתה, ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה בלא משא, כגון אם תחבה לו חברו בבית הבליעה, אם כן מה תלמוד לומר האכל, לתן שעור לנושא ולנוגע כדי אכילה והוא כזית:

וטמא עד הערב — אף על פי שטבל צריך הערב שמש:

השרץ על הארץ — להוציא את היתושין שבכליסין ושבפולין ואת הזיזין שבעדשים, שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו:

לא יאכל — לחיב על המאכיל כאוכל ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד:

הולך על גחון — זה נחש, ולשון גחון שחיה, שהולך שח ונופל על מעיו:

כל הולך — להביא השלשולין ואת הדומה לדומה:

הולך על ארבע — זה עקרב:

כל — להביא את החפושית אישקרבו"ט בלע"ז ואת הדומה לדומה:

מרבה רגלים — זה נדל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין ציינפיי"ש:

אל תשקצו — באכילתן, שהרי כתיב נפשותיכם, ואין שקוץ נפש במגע, וכן ולא תטמאו באכילתן:

ונטמתם בם — אם אתם מטמאין בהם בארץ אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה:

כי אני ה' אלהיכם — כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם, כך והתקדשתם קדשו עצמכם למטה:

והייתם קדשים — לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא:

ולא תטמאו וגו' — לעבור עליהם בלאוין הרבה וכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בתלמוד [ מכות טז ] אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש:

כי אני ה' המעלה אתכם — על מנת שתקבלו מצותי העלתי אתכם דבר אחר כי אני ה' המעלה אתכם, בכלן כתיב והוצאתי, וכאן כתיב המעלה, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העלתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אמות, דים, ומעליותא היא גבייהו, זהו לשון מעלה:

להבדיל — לא בלבד השונה, אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן:

בין הטמא ובין הטהר — צריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רבו:

ובין החיה הנאכלת — צריך לומר בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנלדו בה סימני טרפה כשרה, לנלדו בה סימני טרפה פסולה: