שופטים פרק י״ח

כי לא נפלה לו — ירושה כפי הראוי להם בארץ מכובשת, כמו שנאמר ביהושע (יט מז): ויצא גבול בני דן מהם, ואף מכאן יש ללמוד שהיה מעשה זה בתחלת השופטים מיד:

מי הביאך הלם — יש כאן תמיהות הרבה, (בבא בתרא קי ב) לא מזרעו של משה רבינו אתה, שנאמר בו (שמות ג ה): אל תקרב הלם, (שם ד יא): מי שם פה לאדם, (שם שם ב): מה זה בידך:

שאל נא באלהים — בתרפים שמדברים על ידי מכשפות:

נוכח ה' דרככם — נוכח הקדוש ברוך הוא גלוי, כי זה אין בו ממש:

ואין מכלים דבר — אין אחד מהם צריך לחבירו שיחזירנו ריקם ויכלימנו, כמו שנאמר בסוף הענין (פסוק י): אין מחסור כל דבר, כך שמעתי:

יורש עצר — יורשים מועטים, שאם יהרגו את אלו, אין עוד עוררין נלחמים עם המחזיקים בנחלה:

ורחוקים המה — מעזרת צידונים:

ודבר אין להם עם אדם — שום ברית כרותה שיבאו לעזרתם לעת הצורך:

מה אתם — כלומר מה אתם משיבים דבר, מה מצאתם במקום שנפל לנו גורלנו, מה העם, החזק הוא הרפה:

ואתם מחשים — מתעצלים:

ואת הכבודה — משאות, כל דבר שהוא כבד בהליכתו שאינו יכול לרוץ אם ירדפו בני המקום אחריהם:

הכבודה — פיזנטו"מא בלע"ז:

ויסבו פניהם — בני דן אל הקוראים אליהם:

ומה לי עוד — ומה נשאר לי עוד:

אנשים מרי נפש — כעסנים שיש בסיעתנו:

ליש — שם העיר, ובספר יהושע (יט מז) קורא שמה 'לשם', על שם שמצאו שם אבן טובה ששמה 'לשם', והיא היתה על החשן לשבט דן, שמו כתוב על 'לשם', וידעו שבאמת היא נחלתם:

בן מנשה — מפני כבודו של משה כתוב נו"ן לשנות את השם, ונכתב תלויה לומר שלא היה מנשה אלא משה:

עד יום גלות הארץ — בימי סנחריב בגלות ראשונה:

השאלות (א) הלא בספר יהושע נזכר שניתן נחלה לדן צרעה ואשתאל ועיר שמש, וגם בכאן אמר ששלחו המרגלים מן צרעה ואשתאל, ואיך אמר שלא נפלה לו נחלה לשבת?

בימים ההם אין מלך — גם הסיפור שיבא פה היה סבתו מצד שאין מלך עוצר בעם, שאם היה להם מלך לא היה שבט מישראל עובדים ע"ז: ובימים ההם שבט הדני מבקש לו נחלה לשבת. כי נחלת דן היה לו שני חסרונות, א] שהיה חוץ לגבול ישראל מצד שהיה הגורל האחרון, כמ"ש (יהושע יט, מז) ויצא גבול בני דן מהם. ב] שמטעם זה לא יכלו להוריש את הכנעני, והכנעני חזרו ולקחו מהם את נחלתם (כמ"ש למעלה א, לה - לו), ולכן בקשו נחלה לשבת, כי נחלתם הקדומה לא היה לשבת כי הכנעני ישב בה, ומבאר הטעם כי לא נפלה לו כו' בתוך שבטי ישראל, רק חוץ מגבולם, ועז"א בנחלה, ר"ל הנחלה שנפלה לו לא היה בתוך שבטי ישראל רק חוצה להם:

השאלות (ב) למה כפל ממשפחתם, מקצותם? וכפל לרגל, לחקרה? וסיים לכך חקרו, ולא אמר חקרו ורגלו?

וישלחו בני דן ממשפחתם — מבואר אצלי בפי' התורה (פ' מקץ ופ' שלח) שיש שני מיני מרגלים, א] ההולכים בתחלה לראות אם טובה הארץ או לא, למען דעת אם ראוי שילחמו עליו, והם הנקראים בעצם בשם תרים, כי התר מחפש את הטוב. ב] אחר שהסכימו ללחום בארץ שולחים מרגלים לראות את ערות הארץ מאיזה צד קל לכבשה, ואלה נקראים מרגלים, כי המרגל מחפש את הרע והחסרון. ויש הבדל ביניהם, שבתחלה כששולחים תרים, ישלחו א' מכל שבט או מכל משפחה, כי לא יסמכו שבט זה על שלוחים של שבט אחר, כי יש ארץ שטובה לפני שבט זה ורעה לשבט אחר, כמו בני ראובן בקשו ארץ מקנה, ובני זבולון בקשו חוף אניות וכדומה. ב] שאז ישלחו את נשיאיהם וגדוליהם שעליהם יסמך לבם, שיודעים צרכי העם ומגמתם. לא כן כששולחים מרגלים, שולחים איש אחד או שנים ואף הפחותים שבעם, אחר שהם אין ענינם רק לראות מקום שקל לכבש את הארץ משם. ויש עוד הבדל אחר שאם שולחים מרגלים בוחרים אנשי חיל וגבורים, כי הם הולכים לרגל מקום המבצרים והגדודים שבקל יכירו בם שהם מרגלים, וצריך שיהיו גבורים להציל נפשם, וגם שידעו טכסיסי מלחמה שעי"ז יביטו איך ילחמו ומאיזה מקום, לא כן התרים הולכים כסוחרים באמצע המדינה ואינם במקום סכנה א"צ שיהיו אנשי חיל. אולם פה שלחו שלוחיהם לשני הענינים, א] לתור אם טובה הארץ. ב] לרגל מקום הקל לכבוש. ולכן מצד ששלחו לחקור את הארץ הטובה היא אם רעה, שלחו ממשפחתם חמשה אנשים, ר"ל א' מכל משפחה, וגם שלחו מקצותם, ר"ל הקצינים והנשיאים שבהם. ומצד ששלחו לרגל ג"כ, בחרו שיהיה אנשים בני חיל. ומפרש שזה מפני ששלחום לב' ענינים, א] לרגל את הארץ, ב] ולחקרה שהוא לתור הטובה היא אם רעה. ובכ"ז אחר שהיה זה השליחות הראשון אמרו להם לכו חקרו את הארץ, היה עיקר הצווי על החקירה שהוא לראות הטובה היא אם רעה, כי הריגול הוא אחרי החקירה: ויבאו כו' עד בית מיכה. ר"ל שלנו באכסניא סמוך לבית מיכה:

המה עם בית מיכה — ר"ל יען התארחו סמוך לבית מיכה לכן שמעו קול הלוי והכירוהו, ונראה כי אחר שהלוי הזה היה מבני קהת מבני משה כקבלת חז"ל (ב"ב קט ב), וערי בני קהת הלוים היו ממטה אפרים ודן וחצי מנשה (כמבואר יהושע כא, ה), היה הלוי הזה מילידי עיר הלוים בדן, לכן הכירוהו: ויאמרו לו. שאלוהו ג' שאלות, א] מי הביאך, מביתך הלום, ב] ומה וכו', ר"ל מה העסק שיש לך פה, ג] ומה לך פה, ר"ל מה שכרך:

ויאמר — השיב על מי הביאך הלום: כזה וכזה עשה לי מיכה. ספר מהלכו עד שבא לבית מיכה ובאיזה אופן הסיתו שישאר אצלו. ונגד מה לך, וישכרני. ונגד מה אתה עושה בזה, ואהי לו לכהן :

שאל נא — כי חשבו שהתרפים ע"י כישוף או הורדת הרוחניות יגידו עתידות:

ויאמר (אחרי ששאל) לכו לשלום — הוא הצלחת הדרך. נכח ה' דרככם. ר"ל תכלית ההילוך הוא נכח ה' והשגחתו לטובה כי תגיעו למטרת חפצכם:

השאלות (ז) כולו כפול ומלת יורש עצר אין לו פירוש — ומז"ש ואין מכלים דבר בארץ?:

ויראו את העם אשר בקרבה — רצה לומר שלא היה להם להתירא מפני העם עצמם שלא היו בעלי מלחמה, וכן לא מפני שכניהם ועוזריהם. ומפרש לא מפני העם, כי העם ילמדו מלחמה מפני ארבעה דברים, א] אם דרכם לכבוש ארצות ופרנסתם מן המלחמה לשלול שלל ולבוז בז, ועז"א יושבת לבטח כמשפט צידונים, ר"ל הממלכה כולה יושבת לבטח כמשפט צידונים שהם סוחרים או בעלי מקנה, ואין פרנסתם מבז ושלל. ב] אם מתיראים מאויב חיצוני, עז"א עם שקט ובוטח, כי רגל אויב לא תבא בגבולם. ג] אם יש תגרא בין אנשי המדינה עיר בעיר משפחה במשפחה, עז"א ואין מכלים דבר בארץ, כי כולם בשלום יחדיו. ד] אם יש שם מלך ובניו יורשים מלכותו, שאז יכינו חיל וצבא מלחמה להחזיק מלכותם, עז"א יורש עצר (מלת אין נמשך לשתים אין מכלים דבר ואין יורש עצר), ר"ל ואין יורש המלוכה העוצרת בעם. ועתה באר שאין להתירא מפני בעלי בריתם שיבואו לעזרה, כי הצידונים שהם מעמק רחוקים הם מהם, ואין להם ברית עם שכניהם, כי דבר אין להם עם אדם, אין להם כריתות ברית עם שום אדם:

מה אתם — אומרים:

ויאמרו קומה ונעלה — ר"ל א"צ לשלוח עוד מרגלים שנית, רק ללכת תיכף, כי בל תיראו שהארץ אינה טובה, עז"א ראינו את הארץ והנה טובה מאד ואתם מחשים?. ואל תתיראו מפני כובד מלחמה, עז"א אל תעצלו ללכת לבא לרשת את הארץ, לא תצטרכו ללחום רק לרשת. ובאר הטעם, כי:

"כבואכם" תבואו אל עם בטח — שלא ילחמו אתכם כנ"ל. ואמרו כבואכם, ר"ל תיכף, כי אם תתאחרו פן יודע להם הדבר ויכינו עצמם לקראת נשק. גם אל תחשבו שיש לה חסרונות אחרים, אם מצד כמותה שאינה גדולה כ"כ, עז"א והארץ רחבת ידים. ואם מצד איכותה שיחסרו שם דברים, עז"א מקום אשר אין שם מחסור כל דבר אשר בארץ, ר"ל שתמצאו שם כל הדברים הנמצאים בא"י:

ויסעו משם — ר"ל תיכף עקרו דירתם לשם כי בטחו על דברי השלוחים:

ויחנו בקרית יערים — שם הכינו צידה לדרך הרב הזה, והמחנה לא נכנסה לעיר, רק הנה אחרי קרית יערים :

ההולכים לרגל — שמצד שהלכו לרגל נודע להם זאת כי עי"כ שאלו בתרפים:

השאלות (טו — כ) למה כפל ויבואו בית הנער ויעלו חמשת האנשים וכו' ואלה באו בית מיכה? וכפל לקחו את הפסל, ויקחו את הפסל, ובפסוק כ' ויקח את האפוד וכ"ז דברים מיותרים, וגם הדברים בלתי מסודרים כנראה לכל מעיין?

וישאלו לו לשלום ושש מאות איש וכו' — שיעורו, שחמשה האנשים ושש מאות האיש שאלו לו לשלום. וענינו, שבבואם לביתו אמרו לו כי הם שואלים בשלומו בשמם ובשם השש מאות איש שהם כולם מבני דן ומכירים אותו, ועי"כ יצא אליהם אל פתח השער, ובעוד שדבר הכהן עם השש מאות איש:

ויעלו חמשת האנשים — חזרו לביתו ועלו לבית הע"ז ולקחו את הפסל ואת האפוד וכו', והכהן היה נצב בעת ההיא פתח השער עם השש מאות, ובתוך כך הרגיש הכהן ושב לביתו, ובשעה ששב הכהן כבר יצאו הם מבית הלוי ששם היה הפסל דרך בית מיכה, כי דרך בית מיכה היו נכנסים לבית הלוי, וז"ש:

ואלה באו בית מיכה — ברגע ששב הכהן לא היו בבית הכהן, רק בבית מיכה שהיה לפני בית הכהן: ויקחו את פסל האפוד. ר"ל הכהן ראה שהם לוקחים להוציאם מן הבית: ויאמר להם מה אתם עושים. ואם היה הכהן צועק אז היו אנשי מיכה מוחים בידם, כי שם לא היו רק חמשה האנשים:

ויאמרו לו החרש — אל תצעק במה שנוגע למיכה. וגם בענין מה שנוגע לך, שים ידך אל פיך ולך עמנו, כי תרויח בזה, כי הטוב היותך כהן לבית איש אחד וכו':

ואז ויקח את האפוד — ביד, ויבא בקרב העם :

ואת הכהן — שאם לא לקחתם את הכהן הייתי עושה פסל אחר: ומה זה תאמרו אלי מה לך. הלא אין לי לחוש להפסד יותר גדול מזה:

השיבו לו שיחרש פן יאסוף נפשו ונפשות ביתו :

והמה לקחו — בזה נדמה להם שלא עשקו וגנבו, רק לקחו בדרך מלחמה אחר שרדף אחריהם ולא יכול להם: ויבואו על ליש. ובמדרש (תנחומא תשא, יד) זש"ה (דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, הגם שלקחו הפסל הצליחו במלחמתם:

ואין מציל — לא מצידונים, כי רחוקה היא מצידון. ולא משכניהם, כי דבר אין להם עם אדם. ולא היה קשה לכבשה מצד המקום, כי היא בעמק, שנוח לכבוש:

ויקימו להם את הפסל — תחלה הקימו רק את הפסל להורדת הרוחניות, ואח"כ וישימו להם את פסל מיכה כפי שעשאו מיכה, עם האפוד והתרפים. ועמד כל ימי היות בית האלהים בשלה, זה לעומת זה. ומ"ש שיהונתן ובניו היו כהנים עד גלות הארץ, פירש"י על גלות סנחריב, וכן דעת חכמינו ז"ל בירושלמי פרק ט' דברכות (ה"ג) שמקשה לרשב"נ דאמר שבואל ששב לאל בכל לבו, והכתיב עד גלות הארץ, ומתרץ שאחרי מות דוד העבירו שלמה וחזר לסורו והוא היה הנביא הזקן בבית אל. ומה שמקשה הרד"ק איך אפשר ששמואל ודוד ושלמה לא בערו פסל זה, י"ל דבאמת בימי שמואל בטל, ועז"א כל ימי היות בית אלהים בשילה, ואז חזר בתשובה ודוד מינה אותו על האוצרות, ובימי ירבעם שהעמידו העגל בדן היו בניו כהנים עד גלות סנחריב: