איוב פרק ל״ט

יעלי סלע — אשטנבו"ק ושונאה את ולדה ועולה לראש סלע גבוה כשכורעת לילד כדי שיפול לארץ וימות והקב"ה מזמן לו נשר ומקבלו בכנפיו:

חולל אילות תשמור — לשון חיל יולדה (ירמיהו) האילה רחמה צר ואין הוולד יכול לצאת ובשעת לידתה אני מזמן לה דרקון ומכישה ברחמה ונפתח ואם מקדים ומאחר רגע מיד מתה, ובין אותם רגעים איני מחליף ובין איוב לאויב נתחלף לי:

תפלחנה — מתבקע רחם שלהם ומוציא הולדות וחבלי לידה שלהם:

תשלחנה — מעליהם בלדתן לרגע שאני מזמין להם:

יחלמו — יחזקו:

ולא שבו למו — משירבו קצת יגדלו בבר בזרעים ובדשאים ואינם צריכים לגידול אביהם ואמם:

חפשי — שאין אדם יכול לגדל פרא ללמדו עבודת בהמות:

ערוד — חמור הבר:

מי פתח — מוסרותיו, שאין עליו עול אדם:

יתור הרים מרעהו — הוא עצמו תר לו מקום מרעה:

רים — כמו ראם:

עבדך — לעבדך:

בתלם עבותו — (או קשרת ראם בעבור תלם של שורך) עבות חבל שקושרין (שוורי') לתלמי המחריש':

ישדד — יתקן השדה:

התבטח בו — לאסוף תבואתך בשביל שכחו רב ויכול לסבול הרבה:

ותעזוב אליו יגיעך — לאסוף אל הבית:

כנף רננים נעלסה — כן שם עוף גדול רננים ולשון משנה קרוי בר יוכני:

אברה — כל עוף קרוי אברה על שם שפורח כלומר או עוף ששמו חסידה ועוף ששמו נוצה ראה מה מנהגה:

תעזוב לארץ ביציה — והולכת ומתחממת למרחוק על עפר:

ותשכח כי רגל תזוריה — לביצתה תבקענה:

הקשיח — הקשה בניה מלבה כאילו אינם שלה:

לריק יגיעה — ואינה יראה שתאבדם:

כעת במרום תמריא — כל לשון המראה כאדם שזונה לבו לצאת ממידתו ומגידולו ומארצו לשוטט לו בארצות ולנסות לו מדות אחרות וכן בן סורר ומורה (דברים כ״א:י״ח) ובל' גמרא אימראי כלתיה דרב זביד אימראי ונפקא (כתובו' ס"ג ושם איתא אימרד' ועיין ברש"י בחולין נח ומציעא עו ד"ה ואימרו):

רעמה — לשון רעם ובעתה כמו רעמו פנים:

כארבה — מדלג ומקפץ כארבה ומרעיש סביביו:

נחרו — כשהוא נופח בנחיריו בקול אימה הוא:

יחפרו בעמק — כמו ויחפרו לנו את הארץ (שם א) שדרך הפרשים אורבי' בעמקי' ובנחלים:

וישיש בכח — והסוס שמח ויוצא לקרא' נשק:

ולא יחת — ולא יירא:

תרנה אשפה — מלאה חצים ומקשקשות זו בזו ונשמע קולם:

להב חנית — כלי של ברזל (וחנית של ברזל) קרוי להב כמו ויבא גם הנצב אחר הלהב (שופטים ג, כב):

יגמא ארץ — עושה גומות ברגליו, ע"א יגמא כמו הגמיאני נא (בראשית כד):

ולא יאמין — מרוב שמחה שהוא מתאווה למלחמה:

כי קול שופר — של מלחמה:

בדי שופר — ל' די השיב לו בהרבה שופר:

יאמר האח — ל' שאומרים (העוברים) כשהן שמחין כמו שאומרים אהה מחמת צער:

יאבר נץ — יגדל הנץ כנף ומלאך הוא דומה לדמות נץ ומעמיד קושי הרוח דרומית בפרישות כנפיו שלא תחריב את העולם:

אם על פיך יגביה נשר — השכינה שנאמ' כנשר יעיר קינו (דברים ל״ב:י״א) היה מסלק פמליא שלו שלא יזיקו לאהרן בבואו אל הקדש ביו"ה:

סלע ישכן ויתלונן — בטוח היה אהרן במחתת הקטורת כשנתנ' על אבן שתיה:

משם חפר אכל — מתפלל על צרכי כל השנה ואחר כל הכבוד הזה ראה במיתת שני אפרוחיו נדב ואביהוא שמתו להתקדש שמי בהם שנפלה אימתי על השאר:

יעלעו — ואינן אלא כפי מדת בלעו דם ומים ונראה כבולע הרבה כאומר על על וכן בלשון חכמים בהשקאת סוטה (סוטה כ ע"א) מערערין אותה ומשקין אותה על כרחה וכן זעקת שבר יעוערו (ישעיהו ט״ו:ה׳) ל' קריאת גרון דומה לכך ולפי הדרך דבר הנביא:

ובאשר חללים שם הוא — לאכול ורבותינו דימו כל ענין זה באהרן בפסיקת' דאחרי מות:

הידעת, עתה יספר ההשגחה שמשגיח על בע"ח בענין הלידה, היעלים הם שוכנים על הרים הגבוהים, כמ"ש הרים הגבוהים ליעלים, וה' השגיח בעת לדת יעלי סלע שלא יפול הילד מן הסלע, ושומר עת הזאת בל יקרה נזק לנולד, והאילה רחמה צר, והיא מסוכנת בעת הלידה, וה' מזמין הסבות שתלד בנקל, וז"ש חולל אילות תשמר :

תספור, וקבע להבע"ח כמה ימשכו ירחי ההריון, וגבל העת מתי תלד ביום או בלילה:

תכרענה — היעלים יולדות בכריעה כדי שלא תפול הולד מן צוק ההר, והאילות חבליהן תשלחנה, שיסור ממנה החבלים הגדולים שהיה לה בהקשותה בלדתה:

יחלמו ונדמה כאילו יחלום להם בחלום בכח דמיונם שבניהם ירבו בבר — בשדה ובאלומות התבואה, וע"י דמיון הזה הנטוע בם ישכחו צער הלידה ולא ידאגו עוד על בניהם, ויצאו ולא שבו אל הילדים, והם מתפרנסים בבר מעצמם:

מי, עתה יספר ההשגחה בענין המעון, שיש מינים השוכנים במדבריות ואינם מקבלים מרות, וגם בין אלה שמיניהם מצויים אצל ב"א יש מהם שאינם מקבלים מרות ועומדים במצב הפראי, כמו שור הבר וחמור הבר, ועז"א מי שלח פרא חפשי, וערוד שהוא חמור הבר מי פתח מוסרותיו שיהיה חפשי:

אשר שמתי, שהגם שטבע החמורים לשכון בישוב אצל ב"א, הוא ביתו בערבה, ומשכנותיו שיוצא לרוץ שם הוא ארץ מלחה :

ישחק להמון קריה, אינו רוצה להיות בישוב, כי טוב לו במדבר ששם תשאות נוגש לא ישמע, וטוב לו החפשית מן ריבוי המזונות שיש לו אצל בני אדם ולכן מסתפק במזונות מצומצמים, כי.

יתור הרים, מה שמוצא אחר התור והחיפוש בהרים הוא מרעהו, ודורש ומחפש למצוא איזה דבר ירוק למאכלו וזה טוב לפניו:

היאבה, אחר שספר מן המין שנוח להכניעו שהוא חמור ושור הבר, יספר מן הראם שא"א להכניעו כלל, שהוא לא לבד שלא יאבה עבדך, כי גם לא ילין על אבוסך, אם תתן לו מזון רב להשמינו בלא עבודה לא ירצה ללון שם:

התקשר עבותו של ראם בתלם, גם אם לא תרצה שיחרוש את האדמה כי כבר תהיה עשויה תלמים, שאתה חרשת את הארץ, ותקשר אותו בתלם כדי שהוא ישדד עמקים אחריך, שאחר החרישה משדדים את פני האדמה, היינו שמשוים האדמה החרושה שתעשה שדה, וזה עבודה קלה מאד, מ"מ לא ירצה גם לשדד השדה גם אחריך, הגם שאתה הלכת קודם לו ועשית עקר המלאכה והוא לא יצטרך רק לסייע לך, לא יאבה בזה:

התבטח בו, וכן לא תוכל לבטוח על רב כחו, שהוא יביא התבואה מן השדה הביתה, ותעזב אליו את יגיעך את התובאה:

התאמין בו כי ישוב זרעך, שבודאי יברח עם זרעך וגרנך למדבריות:

כנף רננים, פי' המפרשים על בת היענה שהיא אינה יכולה לעוף למרום כמו החסידה, וז"ש וכי כנף רננים נעלסה שתעלה עם הכנף לגבהי מרום, וכי תדמה כנף רננים אל אברה חסידה ואל נוצה שתעוף ביעף:

כי, ושם ה' בטבע היענה שהיא מניחה את ביציה בחול ובעומק האדמה, הפך מן החסידה אשר ברושים ביתה ותניח את ביציה במרום במקום משומר, ובת היענה ביציה בעפר המדבר:

ותשכח, לא נטע ה' בטבעה אהבת בניה, שהביצים הנשארים באדמה נקל שיאבדו, או ע"י מקרה כי רגל תזורה שירמסוה רגל העוברים, או בכונה שחית השדה האוכלים ביצים תדושה, היינו שיפתחו הביצים להוציא האוכל מן הקליפה, כדש להוציא הבר מן המוץ:

הקשיח, וגם אחר שנולדו האפרוחים היא קשה לב עליהם כאילו אינם לה, (וכבר כתבו הטבעיים שבת היענה תניח אצל הביצים שטומנת בארץ, ביצה אחת מוזרת למעלה, ובאותה ביצה יולדו תולעים, ובזה תכין מאכל להאפרוחים שיולדו, ויותר מזה אין טורחות בגידול הבנים), לריק ר"ל היא בלא פחד שיהיה לריק יגיעה, אינה פוחדת ודואגת שיהיה יגיעתה בהולדת הביצים לריק, ולכן לא תשמור הביצים והילדים כיתר עופות:

כי השה, לא נתן להם ה' חכמה ובינה כיתר עופות בשמירת הביצים והאפרוחים, כמ"ש בת עמי לאכזר כיענים במדבר:

כעת, ר"ל לא חלק לה בבינה כעת במרום תמריא, שהעופות שיוכלו לעוף למרום נתן להם ה' חכמה בשמירת ילדיהן, כי יוכלו לשמרם בקניהם הגבוהות, לא כן היענה שלא תוכל לעוף למרום ולהתפטם ולשחוק לסוס ולרוכבו, לכן השגיח ה' שלא לתת לה טבע זאת של שמירת הילדים, וזה מן ההשגחה, בשגם ששם ה' בטבעה שתטיל כשלשים ביצים, וגם כשיאבדו מהם עדיין ישאר מהם להחיות זרע על פני הארץ, וה' רצה שלא יתרבה מין הזה כ"כ, אבל החסידה רוצה ה' בריבויה, וגם היא אינה מטלת ביצים הרבה ולכן צריכים שמירה יתירה:

התתן, הראה לו עוד השגחתו הנפלאת איך ברא בע"ח לצורך תשמיש בני אדם, כמו הסוס שתשמישו נחוץ מאד אל האדם, לרכיבה ולמשא ולעבודה וביחוד אל המלחמה, וכמו שכל משוררי עמים הקדמונים נתנו לבע"ח הזה יתר שאת בשיריהם, (מעלה א) מעלת הגבורה, עז"א התתן לסוס גבורה,

• ב) מעלת היופי והגאות, עז"א התלביש צוארו רעמה :

התרעישנו הזריזות שלו שירעש כארבה, וכן ביואל (ב' ד') מדמה הארבה עם הסוסים, ההוד שלו שנראה בעת נחרו, מטיל אימה על רואיו:

יחפרו, דרך הסוסים להכות ברגליהם על הארץ בכח עד שיחפרו ברגליהם בעמק כעין גומא, כאלו ישיש בכח, ומכה ברגליו מחמת שמחה, עתה חושב תועלתו במלחמה, עת יצא לקראת נשק, אז.

ישחק לפחד ולא יחת, לא יפחד וגם לא ישוב מפני חרב כיתר בע"ח הפוחדים מפני ברק חרב שנונה:

עליו, בעת גבבו עליו כתורן להב חנית וכידון, דומה בעיניו כאילו הניחו עליו אשפה :

ברעש, בעת תחל המלחמה יגמא ארץ ברעש ורוגז, ודומה כאילו עדן אינו מאמין לקול שופר, וימהר לרוץ אל מקום המערכה ששם מגמת חפצו:

בדי שופר, עד עת שישמע קול שופר עד בלי די, שאז יאמר האח וירוץ בשמחה, ובכ"ז נטע ה' בטבעו הרגשת המלחמה עד שיריח אותה מרחוק, ויכיר קול רעם של שרים וקול תרועה שהם הסימנים והאותות שיעשו השרים אל גדודי החיל:

המבינתך, הנץ ויתר עופות הנסיעה (וצ"ל שיש ממין הנץ גם מין שנוסע), מי שם בקרבם טבע זה שיבינו קרבת החורף, ושיבינו לישא אבר ולפרוש כנף ליסע בטרם יבוא החורף, לתימן, לארצות החמים, להיות שם כל ימי הקור, שזה מהשגחה מיוחדת על מינים אלה:

אם על פיך, הנשר יגביה עוף יותר מכל העופות, וכן ירים קנו במקום גבוה מאד באהבתו את בניו:

סלע, ושם ישכון על סלע במקום מבצר שאין יד מגעת לשם:

משם חפר אוכל, על ידי השגחת ה', שנתן לו ראות העין עד שעיניו יביטו מרחוק :

ואפרוחיו, והטרף מזומן לפניו תמיד, ואפרוחיו יעלעו דם והוא נמצא תמיד במקום שיש חללים לחפור אוכל משם, ובזה הראה לו השגחתו על כל מין, הן במזונו, הן בהריון ולידה, הן במקום מעונו, הן העוף בהטלת ביציו, ובנסיעתו בימי החורף, ובמעופו לגבהי שחקים, וכ"ש שיש השגחה פרטית על האדם הנעלה מכולם והמוכתר בכתר השכל והנברא בצלם אלהים: