איוב פרק א׳

איש היה בארץ עוץ — פי' בארץ ארם כמה דכתיב את עוץ בכורו מבני נחור (בראשית כ״ב:כ״א):

והיה האיש — אע"פ שהוא לשון עתיד כן דרך לשון עברית ולשון מליצתו והווה האיש ההוא גדול מכל בני קדם בני ארץ המזרחי שארם במזרחו של עולם הוא שנאמר (במדבר כ״ג:ז׳) מן ארם ינחני בלק מהררי קדם, דבר אחר עוץ זה איוב, בוז זה אליהוא בן ברכאל הבוזי והרי הוא שאמר איוב (לקמן לא) ובוז משפחות יחתני זה הוא ממשפחתי שמחתה דברי והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא, ד"א בארץ עוץ בארץ שנוטלין ממנו עצות רעות על הקב"ה שנא' (בראשית י׳:י״א) מן הארץ ההיא יצא אשור ומה עצה נטלו שהיו אומרים לא כל הימנו ליטול את העליוני' וליתן לנו את התחתונים אלא בואו לארץ שנער ששם אלוהות הרבה שנא' בה (ירמיהו נ׳:ל״ח) ארץ פסילים היא ונעשה מגדל וראשו מגיע בשמים ונעשה לנו שם (בראשית י״א:ד׳) ואין שם האמור כאן אלא עבודת כוכבים שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כ״ג:י״ג) מה עשה הקב"ה ישב עליהם בדין והעמיד עליהם עדים שנא' וירד אלהים לראות את העיר ואת המגדל (בראשית י״א:ה׳) וכי צריך ירידה לפני המקום לראות והכתיב עיני ה' משוטטות בכל הארץ (זכריה ד׳:י׳-י״א) אלא ללמד הלכה לדורות שאין דנין אלא ע"פ עדי ראייה שנאמר או ראה או ידע (ויקרא ה׳:א׳):

והיה — פשוטו כמו ויהי ומשמעו לעבר ולהבא:

תם וישר — אבל בדברים שבין קונו ובינו לא היה צדיק לכך נאמר וירא אלהים וסר מרע:

שבעת אלפי צאן — הרוב מנה תחילה:

גדול מכל בני קדם — מדור הפלגה דכתיב ויהי בנסעם מקדם (בראשית י״א:ב׳) אבל מאברהם אינו כן שהרי באברהם כתיב בו הגדול שנאמר (יהושע י״ד:ט״ו) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא, היה לו לכתוב אדם גדול ולמה כתב האדם הגדול אלא רמז שהוא אדם גדול שעמד בעשר נסיונות לפיכך כותבין אותו שני ההי"ן ואיוב שנאמר בו גדול לא עמד אלא באחת שנאמר תם וישר וגו' מכל אותו הדור שלא נתפס על אותו עון (סא"א):

והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו — בבית כל אחד ואחד יומו:

ושלחו וקראו — כמו ושולחים וקוראים שהיו עושין כן תמיד:

ויהי כי הקיפו — כאשר כלו ימי המשתה נוהג היה איוב בכל סוף שבעת הימים שחזרו ימי חלילתם היה שולח ומקדשם כלומר מזמנם וקראם כמו התקדשו למחר (במדבר יא):

והשכים בבקר והעלה — מליצתו שהיה משכים ומעלה עולות לכן כתב בלשון עתיד שהיה נוהג לעשות כן תמיד לסוף כל שבעת הימים:

מספר כולם — הבנים והבנות:

וברכו — לשון כינוי כלפי מעלה:

ככה יעשה איוב — כמו היה עושה מחר כשכתב בדבר ההוה ותדיר פעמים שכתב בו לשון עבר ופעמים ל' עתיד:

ויהי היום — אותו יום שהיה ראש השנה (שהוא יום תרועה וצוה הקב"ה לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות הה"ד משוט בארץ):

ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' — לריב עמו שאין להתיצב אלא על דין שנאמר (ישעיהו ג׳:י״ג) נצב לריב ה':

ויבא גם השטן בתוכם — לקטרג הבריות:

מאין תבא — דבר הכתוב דרך ארץ שהגדול מדבר תחילה ומרשה הקטן לענות:

משוט בארץ — כאשר מפורש למעלה ובהגדה דהשותפין הוא:

משוט בארץ ומהתהלך בה — כן דרכי לשוט ולראות רעים וטובים ושטטתי בכל הארץ ולא מצאתי כאברהם שנא' בו קום התהלך בארץ (בראשית י״ג:י״ז) ואמרו רז"ל שטן לשם שמים נתכוון כדי שלא יהא נשכח לפני אלהינו זכותו של אברהם:

השמת לבך על עבדי איוב — שתרצה לקטרגו:

השמת — לשון תימה הוא:

תם וישר — שלם במעשיו:

החנם ירא איוב — בתמיה:

הלא — אתה שכת בעדו לפי שהוא יודע שאתה רגיל אצלו לעשות לו נסים ופרה ורבה לפיכך עושה צדקות הללו אבל לא ניסית אותו:

שכת בעדו — הגנת בעדו כמחיצה זו כמו הסר משוכתו (ישעיהו ה׳:ה׳) מחיצתו וכל בעד האמור בלשון עברי אינו אלא לשון כנגדו ובפניו כמו וכפר בעדו (ויקרא ט״ז:ו׳) קנח העון כנגדך ובפניך להיות הכפרה מגן בעדך וכן ה' מגן בעדי (תהילים ג׳:ד׳):

פרץ בארץ — נתחזקו כמו וכן יפרוץ (שמות א) ומתרגמינן יתקוף זהו פשוטו, ורבותינו ז"ל אמרו בהגדה פרץ גדרו של עולם שהעזים הורגים הזאבים:

ואולם — לו היית נוגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך. מיד בתמיה, ואז:

ויאמר ה' אל השטן הנה כל אשר לו בידך (ד"א ויהי היום — אותו היום שחזרו חלילה לאכול בבית אחיהם הבכור:

בני האלהים — צבא השמים הקרובים לשכינה להיות בני ביתו ועל שם כך נקראו בניו:

להתיצב על ה' — סביבותיו כמו (בראשית מ״ה:א׳) לכל הנצבים עליו:

על ידיהם — כמו (במדבר ב׳:י״ז) איש על ידו ואינו לשון מקום אלא על שם שהוא מוכן ומזומן לידו ורבותינו ז"ל אמרו בהגדה שהטעימם הקב"ה מעין עולם הבא שלאחר חרישת האתונות היו זורעים עם החרישה ורועות האתונות מיד חזיז מן התלם:

ותפול שבא — נתנפלה וחנתה מלכות שבא עליהם כמו (בראשית כ״ה:י״ח) על פני כל אחיו נפל:

ואת הנערים — משרתיך השומרים אותם:

ואמלטה — אין מליטה אלא לשון השמטה שנשמט מן הצרה (ובאתי להגיד לך וכיון שהגיד מיד מת כן הוא בס"א):

ובנערים — במשרתים שומרי הצאן מדבר הכתוב:

ויפשטו על הגמלים — זה לשון בזזו בז לפי מנהגם כל זמן שהם מהלכים נדבקים יחד והולכים במארב שלא יבינו בהם ויבריחו את המקנה וכשמגיעים למקום המקנה פושטים במרחב המקנה זה לכאן וזה לכאן לאסוף המקנה והמלאכים הללו שלוחי שטן היו וכדי להקניטו ולהחטיאו בישרוהו תחילה בהפסד מועט ואח"כ בגדול הימנו וכן כולם:

מעבר המדבר — מצד שני של מדבר והיה הבית מצד זה וזהו לשון עבר במקרא:

על הנערים — בנים אבל אין צריך להזכיר הבנות:

( להגיד לך — שהיה לו רשות להגיד והיה מת באותו רגע, סא"א):

ויגז — תלש כמו (ירמיה ו) גזי נזרך ומתרגמינן תלישה וכמו (תהילים ע״א:ו׳) ממעי אמי אתה גוזי מושכי:

מבטן אמי — האדמה אשר לוקחתי משם או אמי ממש:

וערום אשוב שמה — לא בבטן הוא מדבר ומה שמה אל מקום תשובתו ועל שהוא מוכן לכך ולא יחליף החוק לשוב כי אם אל העפר לפיכך לא הוצרך להזכירו:

תפלה — לא שום שמץ ותפלות נתן על הקב"ה כמו (ירמיהו כ״ג:י״ג) ובנביאי שומרון ראיתי תפלה:

ולא נתן — להטיל תפלה ועול אל הקב"ה כמו (שמואל א י״ח:ח׳) נתנו לדוד הרבבות ולי נתנו האלפים:

איש היה, באשר הספור הנכבד הזה הוא הוצעה ומפתח אל כל הוכוח הנכתב בספר, בהכרח שימצא בו תכלית המכוון בהוכוח בכללו, כי בו הודיע שורש הענין ואמתת הדברים אשר סבבו את יסורי איוב ונסיונותיו, אשר נעלם מעיני איוב ומעיני ריעיו המתוכחים, עד שאליהוא המתוכח האחרון גלה סוד הדבר והשיב דברים נכחים ואמתיים אשר כבר נצפנו בספור המעשה אשר בראש הספר, ובאשר קוטב הוכוח ויסודו היה על יסורי איוב שבאו שלא במשפט ובלא שום סבה מחייבת אותם, שע"כ צעק מרה על ההשגחה העליונה ודרכיה, הקדים בתחלת הספור להודיע מהות האיש המיוסר ותכונתו, להודיע שלא נמצא שום סבה מן הסבות לתלות בה את יסוריו לאמר שבאו ע"ד הרגיל, כי יצוייר שיבואו עוני ויסורים על איש.

• א) מצד טבע גופו ותכונותיו, וזה בשתי פנים, אם בדרך הטבע, אם הוא זולל וסובא מחליש גופו ומאבד ממונו על ידי מדותיו הרעים, ע"ז הקדים שהיה תם וישר, היושר כולל שהיה ישר בין בשכלו בין במדותיו כפי טבעו, והנה גם הישר יתמוטט לפעמים מישרו ע"י סבות חיצוניות, כמו עת יראה נזק ע"י ישרו או מניעת הריוח וכדומה, אבל גדר התם הוא שעושה מעשיו בתמימות בלא שום השקפה על טובת עצמו, והוא העומד תמיד חזק כצור ולא יתמוטט בשום פעם כמו שבארתי בגדר השמות האלה בספר משלי. והצד השני יצוייר שיבואו עליו עוני ויסורין ע"י עונש השגחיי הגם שטבעו תם וישר, אם אינו ירא אלהים לשמור מצותיו ותורותיו החקיים, ובלתי סר מרע אשר הוזהר ממנו עפ"י ה' הגם שאין להם טעם עפ"י חקי היושר השכלי והנימוסי, לכן הקדים שהיה ירא אלהים וסר מרע.

• ב) יצוייר שיתמוטט ע"פ דרך הטבע אם הוא ערירי בלא בנים ובני בית, שאין לו עוזר ותומך וזרים יבלעוהו והמצפים לירשו ישחיתוהו, עז"א.

ויולדו לו שבעה בנים ובניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו מקיפים אותו כמגן וצנה סביב.

• ג) יצוייר שיתמוטט אם הוא דל בנכסיו, שמחתת דלים רישם וכל אחי רש שנאוהו, עז"א.

ויהי מקנהו — שהיה משופע בין במקנה צאן ובקר, ובין בעבודה רבה שדות וכרמים ועבדים ופועלים עוסקים במלאכתו, והון עשיר קרית עוזו לשמרו מכל פגע.

• ד) יצוייר שיתמוטט איש השפל בעיני העם ובזוי ונקלה בעיניהם שאז ידוכא בשער ואין מציל, עז"א שהיה גדול מכל בני קדם, שהיה איש גדול בעיניהם נשוא פנים ומוכתר בשם טוב (והם השלשה דברים שהתפאר בהם אותו רשע כבוד עשרו ורוב בניו ואת אשר גדלו המלך).

• ה) יצוייר שיתמוטט ע"י בניו וב"ב, אם האחים ישטמו זה את זה וחורשים רעה בביתו, כמו שקרה ליעקב משנאת האחים ליוסף אחיהם, לעומת זה ספר איך ישבו אחים יחדו באהבה, כי.

והלכו בניו ועשו משתה — היו רגילים לעשות משתה ולאכל ביחד, והיה לכל אחד יום מיוחד בשבעה ימי המשתה שביומו היו אוכלים אצלו, בענין שלא היה קנאה ושנאה ביניהם ולא עם האחיות כי קראו תמיד לשלשת אחיותיהם אל המשתה,

• ו) בל תאמר שבאו עליו היסורים ע"י חטאי אנשי ביתו וע"י שלא מיחה בהם, ע"ז יספר איך השגיח על ב"ב בתכלית ההשגחה לקדשם ולטהרם מכל חטא, כי.

ויהי כי הקיפו ימי המשתה שבסוף השבעה ימים טרם שהתחילו הז' ימים הבאים, היה מקדשם ומזמינם על יום המחרת שבו העלה עולות מספר כולם שהעולה באה לכפר על הרהור הלב, באשר אמר איוב אולי חטאו בני ע"י המשתה וברכו אלהים בלבבם, היינו שעלה בלבם איזה מחשבת און נגד ה', וזאת לא עשה פעם אחד לבד, רק ככה יעשה איוב כל הימים. אחרי ההוצעה הזאת שבה סלק כל סברה שהיה עולה בלב לתלות בו יסורי איוב, שלא היה בזה שום סבה לא עונשיית ולא טבעיית ולא בחיריית, בא לגלות הסבה האמתיית שבעבורה באו עליו היסורים הגדולים ההם אשר נדמה למראה עינים שהיה שלא בצדק:

ויהי היום — כבר באר הרמב"ם כי כל הרעות בין כלליות בין פרטיות אין באים רק מצד החומר, כל הגשמיים ההוים ונפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר, אבל מצד הצורה ובחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים, אמנם ישיג ההפסד לצורה במקרה, ר"ל מפני התחברה לחומר, וטבע החומר ואמתתו שהוא לא ימלט לעולם מחברת ההעדר יפשוט צורה וילבש צורה אחרת תמיד, ובאר שם (פ"ח מח"ג) כי כל השחתה והפסד או חסרון הוא מפאת החומר, למשל האדם כיעור צורתו וצאת איבריו מטבעם וכן חולשת פעולתו או בטולם או בלבולם, אין הפרש בין היות כ"ז מתחלת היצירה או מתחדש עליו אח"כ, אין זה כולו נמשך רק אחר חומר שלו הנפסד, לא אחר צורתו, וכן כל בעל חי אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו וכל פשעי האדם וחטאיו נמשכים אחר החומר שלו. ומעלותיו כולם נמשכים אחר צורתו, למשל השגתו את בוראו וציירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו מה שצריך לבחור בו ובמה שצריך לרחקו כ"ז נמשכים אחר צורתו, אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהן וכעסו וכלי מדה רעה שתמצא בו הכל נמשך אחר חמרו, עפ"ז ספר כי בני אלהים שהם הכחות הנמצאים בכל הבריאה שהם בניו ומעשי ידיו, באו להתיצב על ה' שמצד שהוא ה' מהוה וממציא כל המציאות יתיצבו בני אלהים והכחות כולמו, כי קיום המציאות היא בריאה מתמדת, וספר כי גם השטן שהוא כח ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק, בא בתוכם, וכבר באר המורה (שם פכ"ב) שלא אמר ויבואו בני אלהים והשטן להתיצב, שאז היה משמע שמציאת שניהם הוא על ערך אחד ויחוס אחד, רק אמר שבא בתוכם, כאילו הוא לא בא בעצם וראשונה להתיצב על ה', כי הוא אין לו שורש בהויה רק בהעדר והפסד, רק שבא בתוכם, אחר שהוא תנאי לבני אלהים התחתונים ר"ל לכחות החומריים. שלא תמצא הויה בבעלי החומר מבלי העדר קודם לה שפושט צורה ולובש צורה, והנה קבלנו שעל כל כח מכחות מעשה בראשית יש כח עליון ממונה עליו והוא שורש אליו, והם הבני אלהים שבאו להתיצב על ה', מלאכים הממונים על כל כחות ההויה שכולם השפעו וקבלו כחם מה', כמ"ש חז"ל שאין לך עשב שאין מלאך ממונה עליו ואומר לו גדל, ועל כח המעדיר והמשחית יש ג"כ כח רוחני ממונה שהוא השטן המקטרג וממית ומעדיר, וכמ"ש חז"ל הוא השטן הוא היצה"ר הוא המלאך המות, והוא הבא לקטרג ולקבל כח להעדיר ולהשחית:

ויאמר ה' אל השטן באר במשל שה' שאל אל השטן מאין תבא, כי זה ההעדר וההפסד שהוא כחו של השטן אינו דבוק בנמצאים העליונים רק הוא מחובר בחומר לעולם, ולכן השיב משוט בארץ ומהתהלך בה, באר בזה,

• א) שההעדר וההפסד לא נמצאו רק בארץ לא בעליונים.

• ב) שנמצא בארץ דהיינו בבעלי חומר על שני אופנים,

• א) ההעדר הכולל המתמיד הדבוק בטבע הגשמיים שכל מורכב מתפרד וכל אדם ובע"ח מת בהכרח בבא קצו.

• ב) ההעדר הבא על צד המקרה, כמו שימות או יחלה ע"י רוב עסקו במזון ומשגל יותר מן הראוי, או הריגת בני אדם קצתם לקצתם וכדומה. על המקריי אמר משוט בארץ, ועל ההעדר המתמיד אמר מהתהלך בה, שההליכה מורה על הקביעות:

ויאמר ה' באר במשל שאחר שחייבה החכמה האלהית שתתקשר הצורה האנושיית הנכבדת מאד בזה החומר העפריי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד. נתן לה לצורה האנושית יכולת על החומר וממשלה ושלטון עליו עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר לה מן היושר והשיוי, ומצד זה האיש האלהי אשר ימית את חומרו ויכניע תאוותיו ונפשו תמשל ממשלה עצומה על כל כחותיו, אז גם כח ההעדר שהוא בא מצד החומר אין לו שליטה עליה, והשלם הזה נשמר בהשגחת ה' מכל פגע וחסרון הבא בסבת החומר ורעתו, ולכן שאל ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב, ר"ל הלא עליו אין לך שום שליטה אחר שהוא עבדי ואין כמהו בארץ. ר"ל שהוא נבדל מן הארץ ועניני החומר לגמרי, בהיותו איש תם וישר וכו', שכ"ז מתגבורת הצורה על החומר וממשלתה עליו:

ויען השטן, השיב כי יש בזה תנאי מיוחד מבואר בפילוסופיא כי העובד את ה' ועוצר תאוותיו בעבור תקות שכר או יראת נזק, שזה אינו ענין נפשי רק ענין חומרי, כמו היושב בתענית בעבור שכר זה אינו צם מצד צורתו רק מצד אהבת חומרו, שמאהבתו את גופו וכדי להרויח ממון למלאות צרכיו הוא מענה גופו מעט זמן למען ירויח לו אח"כ, ואין ראוי שנאמר שבעבור העינוי הזה הוא מתקדש ונבדל מענינים החומריים ומתדבק עם העליונים, ונהפך הוא כי הוא שקוע באהבת הממון כ"כ עד שיצום ויתענה כדי להשיגו – וכן דן ענין איוב שיראתו את ה' וסורו מרע אינו ענין נפשי כי אינו עושהו בעבור אהבת הטוב מצד שהוא טוב, שזה היה נכון אם לא היה מקוה להשיג על ידו גמול או להנצל מנזק אשר הוא ירא ממנו והיה עושה בחנם שלא בעבור גמול, אבל החנם ירא איוב אלהים?

הלא אתה שכת בעדו, ר"ל שיש בזה,

• א) יראת נזק, כי אתה הסוכך והמגין בעדו שלא יגיע נזק לא לו ולא לבני ביתו ולא לכל אשר לו מסביב, שזה כולל שמירת הגוף והבנים והרכוש, והוא ירא שלא תסתלק שמירה זו ממנו בפרט שהוא ידע שעפ"י המערכה הוא מוכן אל הרעות, כמ"ש כי פחד פחדתי ויאתיני,

• ב) יש בזה תקות גמול כי מעשה ידיו ברכת, ששלחת ברכה במסחרו ועסקיו, ומקנהו פרץ בארץ למעלה מדרך הטבע, שהוא הגמול שהוא מקבל תיכף בעבור יראתו וצדקתו, והסברה נותנת שיראתו וצדקתו בלתי נקיה מאהבת גמול ויראת נזק, וזה תוכל לברר ע"י בחינה ונסיון:

ואולם שלח נא ידך, וזה יהיה הבחינה, שאם צדקתו הוא מצד הטוב בעצמו לא בעבור פנייה חיצונית מגמול ועונש אז גם אם תסיר ההגנה והברכה ממנו בכ"ז לא יתמוטט מצדקתו, אבל אם צדקתו היה מפני תקות שכר ויראת עונש אז אם תשלח ידך ותגע בכל אשר לו עד שלא יהיה לו ענין לירא ממנו או לקוות אליו אז על פניך יברכך, ר"ל שאז לא לבד שלא יהיה עוד צדיק כאשר היה אחר שסר הסבה שבעבורו החזיק בצדקתו, כי גם בעבור פניך והשגחתך יברך ויגנה הנהגתך, כי בחשבו שע"י צדקו ראוי שיהיה לו עושר וקנינים ויראה כי קנינים אלה הראוים לו נאבדו ממנו, יתלה זה ברוע ההנהגה ויאמר שאינך שופט צדק, וזה בחינה ברורה שלא היה עבודתו מאהבה, שאז לא היה מתלונן והיה שוה בעיניו עת הרעה כעת הטובה, ודייק שיגע בכל אשר לו, כי אם ישאר לו איזה דבר לא ישלם הנסיון, שעדיין יתירא מלמרות את ה' שלא יקח מידו הדבר הנשאר בידו:

ויאמר, מבואר מן המשל כי סבת יסורי איוב היה ענין נסיון אם לבבו שלם עם ה' ואם יעמוד בצדקו גם בעת עניו, כדי לבחון עי"כ אם עובד את ה' מאהבה, ולא היה בעבור חטא עבר כי היה נקי מכל שמץ חטא, כמו שהעיד עליו ה' שהוא איש תם וישר, ודבר זה נעלם מעיני שלשת הריעים המתוכחים עמו, עד שאליהוא הבוזי המתוכח האחרון גלה דבר זה בסוף הוכוח. וספר שתחלה לא מסרו לנסותו רק בקניניו החיצונים הרכוש והבנים לא בגופו, כמ"ש הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך, וז"ל המורה (פכ"ב מח"ג) ונזכרו מקריו על ערך דעות בני אדם, כי יש מבני אדם שלא יבהל לאבדת הממון אבל ירעידהו מות הבנים וימיתהו מדאגה, ומבני אדם ג"כ שלא ילאה אפילו לאבדון הבנים אולם המכאובים אין ביכלתם לסבלם וכו', ולכן ספר שתחלה יצא השטן אל מה שנתן לו רשות להרוס קניניו ובניו. ובאר שיצא מעם פני ה' כי ההפסד וההעדר לא יצא מה' מצד שהוא מהוה וממציא ומקיים הנמצאים רק מצד שאינו מהוה, מצד שסר כח ה' מהמקום ההוא, שעי"ז ימצא ההעדר מקום לחול (כמ"ש בפי' ישעיה (סי' מ"ה) בפסוק יוצר אור ובורא חשך):

ויהי היום, באר בפרטות שלא היה זה מחמת חטא קדום, אף לא מחמת איזה חטא של בניו, כי היה ביום שבניו אוכלים ושותים בבית אחיהם הבכור, שהוא היום שבו הקיפו ימי המשתה שבאותו יום העלה עולות וכפר עליהם על כל חטאתיהם:

(יד-טו) ומלאך בא — כבר כתב במורה (פי"ב מח"ג) שכל רע שיבא אל האדם ישוב אל אחד משלשה מינים,

• א) הרעות הבאות מצד טבע ההויה וההפסד, כמו רעות המתחדשות ביסודות וברקים ושקיעות מקומות וכדומה,

• ב) הרעות הבאים ע"י בני אדם קצתם לקצתם,

• ג) הרעות שימצאו לכל אחד מבני האדם מפעולתו בעצמו, כמו החולאים הבאים ע"י רוב התאוה במאכל ובמשתה ומשגל ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר או בהפסד איכות המזונות וכו', ואמר פה שבפעם הזה הביא עליו השטן שני מיני הרעות הראשונים, כי תחלה נפלה שבא שהוא רעות בני אדם, ואח"כ אש אלהים שהוא ע"י יסוד האש, וכן הוכפל שנית נפילת הכשדים ורעות יסוד הרוח, כי בכל אחד מרעות אלה יש שני מינים, כי רעות בני האדם יהיה או בשביל תאות הממון והריוח וזה היה נפילת שבא שבאו לשלול שלל ולבוז בז מאהבת הממון, או שיהיה ע"י אהבת הנצוח והשררה שמצד זה ילחמו עם בעם ממלכה בממלכה בדרך מלחמה, וזה היה ענין הכשדים ששמו עליהם ראשים כדרך עורכי מערכה, וכן הרעות הבאות ע"י היסודות יהיו או ע"י מקרה גמור כמו נפילת אש אלהים מן השמים, או בדרך הטבע הרגילה כהרוח שבא מעבר המדבר. וספר לו המלאך שלא באו השבאים בלילה או בהחבא רק בעת שהבקר היו חורשות והאתונות רועות שהוא באמצע היום, ולא תאמר שהנערים לא היו שם להתיצב כנגדם כי לחמו עמהם והוכו לפי חרב:

(טז-יז) עוד זה מדבר, ספר שהרעות באו זאח"ז תכופים כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי וכו' וכאילו אמר המלאך שהוא נמלט אך להגיד לו הבשורה הרעה, וחז"ל אמרו שמת תיכף, וזה השני הודיע לו כי אש אלהים נפלה ותבער בצאן. והמלאך השלישי הודיע לו שהכשדים פשטו על הגמלים, ולפ"ז היה הסדר שתחלה נאבדו הבקר והאתונות ואח"כ הצאן ואח"כ הגמלים, ובתחלת הספור חשב ויולדו לו שבעה בנים ויהי מקנהו וכו' חשב בנים צאן גמלים ואח"כ בקר ואתונות, מבואר שהחשוב חשוב הקדימו, וכשנאבדו נאבד הבלתי חשוב תחלה עד שהבנים נאבדו לבסוף, וא"כ היה ראוי שיהיה הסדר בקר ואתונות, אח"כ גמלים, אח"כ צאן, ואח"ז אבדן הבנים. ולמה הקדים הצאן לפני הגמלים? אך כבר בארתי שבאו הרעות מופסקות, א' ע"י בני אדם וא' ע"י היסודות, ושוב ע"י בני אדם ואח"כ ע"י יסוד הרוח ואם היו אבדן הגמלים על ידי הכשדים לפני הצאן היו שני הרעות שבאו ע"י בני אדם תכופות זל"ז, וכן שני הרעות שע"י היסודות, ולא היה החידוש גדול כ"כ אם באו בפעם אחד שבא וכשדים, וכן אש ורוח סערה, לא כן עתה שבעת שנפלה שבא לא היו הכשדים עדיין רק אחריהם ירדה האש ואכלה את הצאן, וכן הרוח לא בא בפעם א' עם האש, וזה חידוש יותר:

עד זה מדבר, השלשה מלאכים הראשונים בשרו אבדת קניניו שכולו דבר אחד, ולכן בא כ"א טרם שהשלים המדבר את דבריו וכתב עוד זה מדבר, אבל הרביעי שבשר אבדת הבנים שהוא נסיון חדש (כנ"ל פסוק י"ב) והוא ענין אחר, לכן בא אחר שהשלים השלישי את כל דבריו וכתב עד זה מדבר:

והנה רוח, גם זה היה חידוש שהרוח בא מצד אחר מעבר המדבר וכמ"ש חז"ל שהיה רוח מזרחית, ובבואו אל הבית נתחלק לארבע רוחות והקיף את הבית סביב:

ויקם איוב, לברך מעומד, ויקרע מעילו על אבדן הבנים כדין, ויגז ראשו על אבדן הקנינים, כי לא תשימו קרחה למת כתיב אבל על אבדה אין איסור:

ויאמר ערום יצאתי, ר"ל שהי"ל מקום להתלונן על ה' באחד משני פנים,

• א) אם הקנינים האלה שנאבדו ממנו עתה היו קנינים דבוקים בלתי נפרדים מגופו כמו אחד מאיברי הגוף, שהגם שה' בראם ונתנם לו מ"מ אחר שהתעצמו עמו מתחלת יצירתו היה חושב זה לעול אם לקחם ממנו שלא במשפט, לא כן הקנינים האלה הרכוש והבנים הם קנינים חיצונים בלתי דבוקים עם האדם, לא מצד תחלת יצירתו כי נולד בלעדי הקנינים האלה כי ערום יצאתי מבטן אמי בלא אלה הקנינים, ולא מצד אחריתו כי ערום אשוב שמה אל בטן האם הראשונה שהיא האדמה שהיא היתה אם כל חי, זאת שנית שגם על קנינים הבלתי מתעצמים עמו היה לו מקום להתלונן אם היה משיג אותם בכחו ועוצם ידו שאז היו מתיחסים אליו מצד שהוא המציאם, אבל אחר שה' נתן אותם, והוא לקח, א"כ אין מקום לשום תרעומת, ולכן יהי שם ה' מבורך, גם אמר שכמו שה' נתן במדת הרחמים כן הוא לקח, כי בודאי הרעה הזאת היא לתכלית טובה שלקח הבנים והקנינים לכפר בעדו שישאר גופו בחיים ובבריאות, ולכן ברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה:

בכל זאת, ר"ל שאם היה עולה בלבו תלונה ושורש פורה ראש ולענה, אז או שהיה מודה שאין עול יוצא מאת ה' הצדיק אבל לעומת זה היה כופר בהשגחה והיה אומר שהרעות באו לו מאת הטבע והמערכה ואין ה' משגיח וא"כ הותר הרצועה לחטא, אחר שאין השגחה ואין שכר ועונש, או שהיה מודה בהשגחה ואז היה נותן תפלה לאלהים לאמר שאינו מנהיג בצדק ושדרכיו כתפל בלי מלח וטעם, אבל אחר שלא התלונן כלל האמין גם אז בהשגחה ולא חטא, רק היה סר מרע כבתחלה, וגם לא נתן תפלה לאלהים, לגנות את הנהגתו, אחר שהחליט שאין זה עול כלל אם לוקח ממנו קנינים בלתי מתעצמים עמו אשר נתנם לו בתורת נדבה וחסד ולקחם בטובו. והלקיחה אינו רעה רק מניעת ההטבה היתירה: