ירמיה פרק י״ז

בעט ברזל — משל הוא כלומר חקוקה בשיקוע ואין נוחה למחוק, ומדרש אגדה בעט ברזל בצפורן שמיר על ידי ירמיה שנקרא עמוד ברזל ועל ידי יחזקאל שנאמר לו כשמיר חזק מצור נתתי מצחך:

חרושה — חקוקה כזה שהוא חורש בעומק:

על לוח לבם — שאינם שוכחין עכו"ם שלהם:

כזכור בניהם מזבחותם — כזכירת בניהם כן היתה להם זכירת מזבחותם כאדם שיש לו געגועין על בנו:

ואשריהם — אשר על עץ רענן על עץ כמו אצל וכת"י תחות כל אילן עבוף:

הררי בשדה — ירושלים היושבת בהר המישור כל סביב העיר מישור שדה ול' הררי כמו ערבי (ישעיה יג) על שם שיושב בערבה מונטיינד"ש בלעז יושבי ההר (ס"א יושבת ההר):

חילך — כמו ממונך:

במותיך בחטאת — במותך עשויות בחטא לשם עכו"ם בכל גבוליך:

ושמטתה — על כרחך תשמט ארצך את אשר לא שבתה בשבתותיכם שאמרתי לכם ושבתה הארץ (ויקרא כ״ה:ב׳):

ובך — אנקם מחמת נחלתך אשר נתתי לך שלא עשית רצוני להשמיטה, ד"א ובך מנחלתך ובך אנקם מנחלתך שאגלה אותך ממנה:

כי אש קדחתם באפי — יקדתם בנחירי:

אשר יבטח באדם — בחרישו וקצירו לומר אזרע בשביעית ואוכל:

זרועו — כמו עזרו וכן תרגם יונתן רוחצניה:

ומן ה' יסור לבו — שהבטיחו וצויתי את ברכתי לכם (שם) כך שמעתי:

כערער — כעץ יחידי ל' ערירי (בראשית טו) ויש אומר דגאשטי"ה בלעז ומנחם פי' שם עץ מעצי היער וערער שמו וכן פי' כערער במדבר עץ אחד מעצי היער:

בערבה — לשון מישור:

חררים — יובש כמו חרה מני חורב (איוב ל׳:ל׳):

ארץ מליחה — ארץ שהיא מליחה ולא תהא מיושבת:

ולא יראה — העץ כי יבא חום:

בצורת — ל' רעב פאמצ"א בלעז, ל"א בצורת ל' מבצר וכן חברו מנחם:

לא ידאג — לא יפחד:

עקוב הלב — מלא תואנה ועקובה מכל רעה:

ואנוש — לשון חולי וחליו הוא זה:

מי ידענו — הוא סבור מי ידענו אני ה' חוקרו:

קורא דגר — קוק"ו גלונצנ"ט בלעז:

ולא ילד — הקורא הזה מושך אחריו אפרוחים שלא ילד דגר. ציפצוף שמצפצף העוף בקולו למשוך אפרוחין אחריו ואלו שהקורא דגר לא ילכו אחריו משיגדלו שאינם מינו כך עושה עושר ולא במשפט:

יהיה נבל — מתקרי רשיעא:

כסא כבוד וגו' — לפי שבא לומר כל עוזביך יבושו מתחיל בקילוסו של מקום ומדבר לפניו אתה שכסא כבוד ומרום מראשית בריאת עולם ומכוון כנגד מקדשנו:

מקוה ישראל — ה' יושב עליו לפיכך כל עוזביך יבושו:

וסורי בארץ יכתבו — אותם שסרים מדברי שאינם שומעים שליחותי בקברות תחתיות ארץ יכתבו:

כי תהלתי אתה — בך אני מתהלל ומתפאר לומר שאתה מושיעי:

תהלתי — וונטנצ"א בלעז:

איה דבר ה' — הפורעניות שאתה מתנבא:

ואני לא אצתי — לא מהרתי לזרזך להביאם מהיות רועה טוב מחזר אחריך לבקש עליהם רחמים:

ויום אנוש — חולי של פורענות לא התאויתי וי"ת ואנא לא ענבית על מימרך מלהתנבאה עליהון לאתבותהון לדחלתך ולפי התרגום יהיה אצתי ל' עכוב כלומר לא עכבתי מלומר להם שליחותיך ולהשיבם אליך אם היו שומעים אלי:

מוצא שפתי נוכח פניך היה — להשיב את חמתך מהם:

אל תהיה לי למחתה — אל יהי שליחותיך למחתה:

יבושו רודפי — אנשי ענתות לבדם:

ולא שמעו — אבותיכם למה שצויתים:

ובא — כמו ולבא:

חטאת יהודה כתובה בעט ברזל שכותבת על הגליון למעלה, וגם בצפורן שמיר שהוא מעמיק לחרות בפנים, רצה לומר שחטאו בין במעשה הנגלה בין במצפון הלב והנפש, ומפרש נגד צפורן שמיר חרותה על לוח לבם בעומק, ונגד בעט ברזל לקרנות מזבחותיכם שהוא הפועל הנגלה, ומבאר כזכר בניהם כמו שיזכרו את בניהם בכל לב, כן יזכרו מזבחותם ואשריהם, ומפרש מזבחותם על עץ רענן, ואשריהם על גבעות הגבוהות, כי היה דרך ע"א לבנות המזבחות אצל עצים שתולים סביב, כמ"ש לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה', והאשרות היו נוטעים על גבעה גבוהה:

הררי, ולכן את הר שלי העומד בשדה, הוא הר ציון שסביב לו נעשה כשדה שנחרבו הערים סביבו, חילך וכו' לבז אתן, וכן במותיך אתן לבז, ע"י החטאת אשר בכל גבולך :

ושמטתה, שעורו ושמטת וישמט בך, ומפרש ושמטת מנחלתך, וישמט בך והעבדתיך את אויביך שע"י שהלכו למצרים אחרי מות גדליה בן אחיקם שמטו את הארץ ועזבו את נחלתם (שאם היו נשארים אז בא"י לא היתה חרבה כי השאיר מהם לכורמים וליוגבים) ועי"כ נהיה השמטה גם בם בעצמם כי יצאו מחירות לעבדות שעבדו את אויביהם בארץ מצרים, שנבוכדנצר כבש אח"כ את ארץ מצרים, כי האש לעולם תוקד וכדברים האלה אמר למעלה ט"ז י"ד:

כה אמר ה', נגד מה שלא בטחו על ה' ובטחו על מצרים, כמ"ש הוי היורדים מצרים לעזרה ויבטחו על רכב וכו' ולא שעו אל ה' וכו' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, כי יש הבוטח באדם ובכ"ז בוטח בה', והוא אם יבטח שה' יושיעהו ע"י שר פלוני, שהגם שבוטח באדם, עיקר הזרוע והכח של הבטחון הוא בה', אבל מי שכל הבטחון שלו הוא באדם עד שגם הזרוע (שהוא הכח המניע את היד הפועלת) ישים בשר, שבוטח רק בכח בשר, ומן ה' יסור לבו לגמרי זה הוא ארור:

והיה ידמה כעץ העומד ערירי בערבה שלא ישיג שפע ממגד שמים ממעל כי לא יראה כי יבא טוב, ולא מסביבו ומשכניו כי שכן אצל קוצים חררים ויבשים במדבר, ולא משרשיו מתחת כי היא ארץ מלחה ולא תשב :

ברוך הגבר אשר לא לבד שיבטח בה', כי גם והיה ה' מבטחו, כי הבוטח בה' שיושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים הגם שיבטח בה' בכ"ז המבטח שלו היינו הדבר שע"י יושג בטחונו אינו ה' רק האמצעיים הטבעיים שמקוה שעל ידם יושיעהו ה', והגם שאינו ארור אחר שבוטח בה' אינו ברוך ג"כ, רק אם יבטח בה' שיושיעהו בלא שום אמצעי כלל, עד שה' הוא גם המבטח שלו, היינו הדבר שבו יושג בטחונו:

והיה, וזה דומה כעץ השתול על מים ושולח שרשיו על יובל מקום יבול ופרי, שזה לא יירא בין מרעות מתמידות כי יבא חום שיכמוש עלי האילן, ובין מרעות בלתי מתמידות שבשנת בצורת שאין שם גשמים לא ידאג כי גם אז יעשה פרי, ר"ל שלא יחסר לו עשרו וקניניו שהם העלים, ולא חייו ובניו שהם הפרי, (ותפס לשון לא ידאג על צד המליצה, כי האדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון כאילו דואג אז מעשות פרי, אבל הוא לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי גם בשנת בצורת):

עקב, ר"ל ואם תשאל הלא ראינו שיש בוטחים בה' ובלתי מצליחים, ע"ז משיב שתי תשובות, א. שיש בוטח בנגלה ולא במצפונו, כי צריך שיהיה הבטחון בלב שלם לא במרמה כי הלב עקב מכל, כל הציורים הרעים והמדות הרעות אורבים על הלב שהוא כח הממשלה אשר בנפש ומעלים אליו ציורים רעים לכל עון ולכל חטאת, ואנוש הוא והלב עצמו לב אנושי המוכן להתהפך בכל רגע ורגע לפי הציורים שימשלו אז בנפש, ומי ידענו, שאם ידמה לך מנגלהו שהוא בוטח בה' אינך יודע מחשבותיו, אבל אני ה' חוקר לב ובוחן כליות היועצות, ולתת לאיש כדרכיו ואני נותן לאיש בין כפי דרכי הנפש הפנימית, ובין כפי פרי המעשים היוצאים לחוץ ע"י תכונות הנפש, והגם שידמה לך למראה עיניך שמעלליו טובים אני שוקל שורש תכונות הנפש ודרכיה אם הבטחון בא מעומק הנפש והלב בלב שלם ונפש חפצה:

קורא, (תנאי שני של הבטחון) שלא יהיו מעשיו סותרים את בטחונו, שמי שיאמר שהוא בוטח בה' והוא משתדל לקבץ עושר בדמים ובעולה מבואר שאינו בוטח בטחון גמור ולכן לא יתקיים עשרו בידו, וכמו שקבע ה' בטבע הבע"ח שעוף הנקרא קורא אשר הוא דגר ולא ילד שדרכו לישב על ביצים ואפרוחים של אחרים אשר לא ילדם, ואח"כ כשיגדלו יכירו שאינם בניו ויעזבוהו, כן מי שעושה ומאסף עושר שלא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו העושר ובאחרית ימיו יהיה עוד גרוע ממי שלא היה לו עושר כלל, שהגם שלא היה עשיר מימיו לא היה נבל אבל הוא ישאר נבל, כי ישאר בו הטבע לעשוק ולחמוס ולעשות נבלה:

כסא כבוד, אחר שבאר שארור הגבר אשר יסיר בטחונו מה' אומר מקום מקדשנו הוא כסא כבוד של מרום מראשון, הנביא יכנה את ה' בשם מרום מראשון שהוא רם ונשא על העלול הראשון, ר"ל שאין למעלה ממנו, והוא ראשית כל הנאצלים והנבראים, ומפני שלא יצדק עליו גם שם ראשון כי אין לו יחוס עם הנבראים כלל, אומר שהוא מרום מראשון רוממות מעלה וחשיבות, ומקום המקדש הוא כסא כבודו, ששם השכין שכינתו ויושב ומנהיג שם הנהגה השגחיית, ומפרש מי הוא המרום מראשון? הוא מקוה ישראל ה' ה' אשר הוא מקוה ישראל, כסא כבודו שוכן במקדש, וא"כ כל עזביך יבושו אלה שעזבו את ה' השוכן ומשגיח במקדש והלכו לבקש עזרת בשר יבושו מבטחונם וסורי, הסרים מה' בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים יתפרסם שמם לקללה כאילו נכתב בספר בכל הארץ להודיע לכל שעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים:

רפאני, שב למ"ש למעלה למה היה כאבי נצח, שקרא נבואת זעם שמלאהו ה' בשם כאב וחולי, בקש שה' ירפאהו ממכתו האנושה ולא ינבא עוד פורעניות:

הנה המה אומרים איה דבר ה', ועל ידי זה הם רוצים להחזיק אותי כנביא שקר שחייב מיתה:

ואני, לא לבד שאיני בודה פורעניות מלבי, כי גם כשבחרתני להיות רועה ומנהיג לא אצתי אחריך ולא רציתי להיות נביא כמ"ש הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, וגם אחר ששלחתני לנבאות פורעניות לא התאויתי שיבא יום אנוש כדי להחזיק דברי נבואתי, וכ"ז אתה ידעת ולא לבד שלא התאויתי בלב כי גם מוצא שפתי היה נכח פניך שהתפללתי עליך להסיר פניך וכעסך, הגם שאתה צוית שלא אתפלל, וא"כ אבקש אל תהיה לי דבר זה שהתפללתי עליהם לעכב את הפורעניות למחתה, שעי"כ יבררו שאני נביא שקר והלא מחסי אתה ביום רעה, וא"כ יבושו רדפי כדי שאל אבושה אני, וכן יחתו המה כדי שתתקיים נבואתי עליהם, ואל אחתה אני שיאמרו שאני נביא שקר, ולכן הביא עליהם יום רעה המעותד עליהם ע"פ נבואתי, ומשנה שברון שברם שישברו בעת רעת הכלל ויוקדם להם שבר ביחוד קודם בוא עת הרעה כמ"ש למעלה התיקם כצאן לטבחה וכו':

כה אמר ה' אלי, אחר שהחליט ה' גזרתו חזר מדת הרחמים ונתן להם תרופה קלה שלא תוחרב ירושלים, והוא אם ישמרו את השבת מחללו, וזה כמ"ש חז"ל שכל השומר שבת כהלכתו אפילו עע"א כדור אנוש מוחלין לו, כי שמירת השבת תעיד על אמונת החידוש וההשגחה ומכחיש את עבודת אלילים, וא"כ א"א שחטא ע"א יגרום החורבן אחר שבשמירת השבת מעיד בהפך שה' ברא העולם ומשדד את המערכה, וכבר אמרו שאם שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים (וכ"ש שיועיל זכות השבת שלא תחרב ירושלים) אשר יבואו מלכי יהודה להתרות בגדולים תחלה, ואשר יצאו בו להתרות כמה פעמים בבואם ובצאתם, ובכל שערי ירושלים להתרות בכל העם:

השמרו בנפשותיכם כי הוא מחייבי מיתה וכרת, ואל תשאו משא שהיו מביאים מחוץ למכור:

ולא תוציאו משא מבתיכם, פי' רד"ק חוץ לשערי העיר, ר"ל כי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה ואין לה דין רשות הרבים, וי"ל שהזהיר גם על הכרמלית ששלמה גזר עירובין, ועז"א וכל מלאכה לא תעשו אף מלאכה דרבנן, וקדשתם בשביתה ועונג:

ולא שמעו אבותיכם לא קבלו דברי, וגם לא הטו אזנם כלל לשמוע ויקשו לבלתי שמוע מצד הערת השכל, ולבלתי קחת מוסר מצד הערת יראת העונש:

ובאו הבטיחם ד' דברים, א — שלא תתבטל מלכות ב"ד, מלכים ושרים ומפרש מלכים יושבים על כסא דוד ושרים רוכבים ברכב ובסוסים, ב. שלא ישלטו שם זרים, ועז"א המה ושריהם איש יהודה, ג. שלא תחרב העיר, עז"א וישבה העיר :

ד. שלא יושבת המקדש ועבודת ה', ועז"א ובאו וכו' מביאים עולה וזבח, ומביאים תודה על הודאת הנסים: