שמואל ב פרק כ״ד

ויסף אף ה' לחרות בישראל — לא ידעתי על מה:

ויסת — גירה:

כהם וכהם — כהם כפלים, וכהם שני כפלים, הרי ארבעה כפלים, וכן חוזר וכופל את הכפילה, עד מאה פעמים, נמצאת ברכתו של יואב יתירה על של משה שאמר (דברים א יא): ככם אלף פעמים, ועוד, שברכתו של משה לזמן מרובה, ושל יואב מיד, שנאמר בה: ועיני אדני המלך רואות:

הגד ואל יעזר — התחיל בבני גד, לפי שהם גבורים וקשים, אמר: הלואי וילחמו בי, ויעכבו על ידי:

ואל ארץ תחתים חדשי — מקום ישוב חדש, שאוכלוסיהן מועטין, אולי בתוך כך יתחרט דוד, וישלח אליו שליח שיחזור בו:

דנה — בבני דן:

יען — שם המקום:

מספר מפקד — אם מספר למה מפקד, שני אנפיראות עשה, גדולה וקטנה, אמר אראנו את הקטנה, ואם יקצוף אראנו את הגדולה, לכך נאמר מפקד, לשון חסרון, כך נדרש בפסיקתא:

ותהי ישראל — תשש כחן כנקבה:

שמונה מאות אלף — ובדברי הימים (א כא ה) הוא אומר: אלף אלפים ומאה אלף, באגדת אמוראים (ילקוט שמעוני על נ"ך קס״ה:טז) מצינו: אמר רבי יהושע בן לוי, הכתובים מוסיפין כאן מה שחסרו כאן, אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתיב בדברי הימים (שם פסוק ו): ולוי ובנימן לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב. אמר יואב: באלו אני יכול להשמט ולומר, שבט לוי אינו נמנה במנין שאר שבטים כי אם מבן חודש ומעלה, ובנימן, דיו שנחסר וכלה בפלגש בגבעה ובשלשים ושתים מדות דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שנינו: כתוב אחד אומר ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף, וכתוב אחד אומר ותהי ישראל שמונה מאות אלף ואיש יהודה חמש מאות אלף, נמצא ביניהם שלש מאות אלף, אלו שלש מאות אלף מה טיבן, בא הכתוב השלישי והכריע (שם כז א): ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלקה האחת עשרים וארבעה אלף, מלמד שאלו שלש מאות אלף היו הכתובים בנימוסו של מלך, ולא היו צריכין לימנות, כיצד, עשרים וארבעה אלף לשנים עשר, הרי כאן מאתים ושמונים אלף ושמונת אלפים, נשתיירו שנים עשר אלף, הן הן נשיאי ישראל:

שלש אנכי נוטל עליך — אחת משלש, וכן (שמואל-א יח כא): בשתים תתחתן בי היום, באחת משתים. שלש אני נוטל עליך, כנגד שלש שהטלת על שאול, (שם כו י): כי אם ה' יגפנו, או יומו יבא ומת, או במלחמה ירד ונספה:

צר לי מאד — הקטנה שבהם קשה מאד:

נפלה נא ביד ה' — הדבר, ולא החרב והרעב, שגם הוא מסור לעשירים אוצרי פירות אמר רבי אלכסנדרי: אמר דוד, אם אני בורר לי החרב עכשיו, ישראל אומרים הוא בוטח בגבוריו, שהוא לא ימות והאחרים ימותו, ואם אני בורר הרעב, יאמרו בוטח הוא בעושרו, אברר לי דבר שהכל שוין בו (ראה ילקוט שמעוני רמז קסה):

מהבקר ועד עת מועד — (תרגום:) מעידן דמתנכיס תמידא ועד דמתסק:

היבוסי — שר מצודת ציון היה, ששמה יבוסי:

וישקף ארונה — מתחבא היה מפני המלאך, כך כתוב בדברי הימים (א כא כ):

והמרגים — כלי עץ מלא חריצין, וכבד הוא, ומעבירין אותו על הקש תמיד, ומחתכו להיות תבן למאכל בהמות:

ארונה המלך — שר היבוסי היה:

שקלים חמשים — ובדברי הימים (שם פסוק כה) הוא אומר, שקלי זהב משקל שש מאות, הא כיצד, גבה חמשים שקלים כסף מכל שבט ושבט, הרי שש מאות, ונתן לו כסף בדמי הזהב וכן שנינו בסוף שחיטת קדשים (זבחים קטז ב): גבה כסף בשש מאות כסף בשקלי זהב. וכן שנינו בספרי. חסלת ספר שמואל:

השאלות (א) לשון הסתה שאחריו ב' מורה שמגרה אותו על חברו ע"י שנאה ומשטמה, כמו אם ה' הסיתך בי, ותסיתני בו לבלעו, והמינוי הזה לא בא מדוד מפני שנאה או כדי להרע להעם. מה היה הקצף הגדול הזה, והלא גם משה ושאול מנו את ישראל, וכפי דברי מהרי"א לא נתנו שקלים במדבר סיני ובערבות מואב? ולמה בכ"מ תפס לשון פקידה ופה השתמש בפעל מנה, ובפעל ספר? ומה ההבדל ביניהם? ומה היה כונת דוד בזה? לאיזה תכלית היה דבר המלך נחוץ למנותם עתה דוקא לעת זקנתו מה שלא התעורר על זה כל ימי מלכותו? בד"ה כתוב שיואב השיב לו הלא אדוני המלך כולם לאדוני לעבדים ולמה יבקש הדבר הזה, משמע שבקש זה מפני שחשב שאינם עבדיו ושמורדים בו, ואיך יהיה זה? ולישב הסתירה במנין העם בין החשבון שבספר שמואל להחשבון שבד"ה, וכן בשקלים שנתן בעד הגורן יש חלופים בין שני הספרים:

ויוסף אף ה' — אביר המפרשים השר מהרי"א העתיר בזה המקום דברים, הנה לא יאבה לשמוע אל דעת רש"י והרמב"ן בפי' התורה, שחטא דוד היה מה שמנה אותם לגלגלותם ולא ע"י שקלים, כי הוא מוכיח בראיות לפי דעתו שישראל במדבר סיני ובערבות מואב וכן הלוים שם נמנו לגלגלותם לא ע"י שקלים, וכן שאול מנאם שתי פעמים. ולדעתו לא צותה התורה ע"ז שלא למנאם שלא על ידי שקלים, ודעתו כדעת הרלב"ג שהיה החטא על ששם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו עי"ש, וכה דברי עקדת יצחק פרשת תשא. ומבלי אכניס א"ע פה בעקר הדרוש הזה שאין פה מקומו אצלי, אומר יהיה איך שיהיה התורה העידה שהמנין הוא סבה אל ביאת הנגף, כמ"ש (שמות ל, יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וזה יהיה מג' פנים, אם מצד עין הרע כמ"ש הפילוסוף שמבעל הנפש הקנאי יצאו מן העין קצת אדים מהמותרות אשר ידחם הטבע ויפעלו בארסיותם על המוכן להתפעל מהם עד שימיתו אנשים העלולים לכך, כאשר ימית האפעה בהבטתו. אם מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, והוא כי כל קיום והעמדת זרע בית יעקב והופרתם והרבותם הוא נגד המערכה שהיא מתנגדת אל העם הזה שהוציאם ה' והפלם מממשלת הוראת הככבים והמזלות אל ההשגחה האלהית, ודרכי ההשגחה כולם הם נסים נסתרים לא גלוים, שה' לא ישדד סדר המערכה בפרסום רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך נסיי, אבל כשימנו ויודע מספרם, שאז בהכרח לגלות הנס לעין כל וזאת לא יעשה. ועוד בה שלישיה, כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עונותיו ואז יהיה בהם נגף. ועתה גם אם נאמר כדעת הרבנים האלה שישראל נמנו במדבר ובימי שאול שלא ע"י שקלים, לא יפלא לנו מאומה על שבמנין זה של דוד היה הנגף בעדת ה', והוא בשנבדיל תחלה בין ארבע לשונות נרדפים שבאו על המנין, בשלש השתמש פה, לך מנה את ישראל, ופקדו את העם, וידעתי את מספר העם, שהם, מנה פקד ספר. ועוד ישמש בפעל נשא, נשא את ראש בני גרשון (במדבר ד, כב). ואומר כי פעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלשה, כמו וספרה לה שבעת ימים (ויקרא טו, כח), וספרתם לכם ממחרת השבת (שם כג, טו), שע"ז לא יצדק רק לשון ספירה שסופר הימים. ופעל פקד בא על סכום המנין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד, וירמוז ג"כ אל תכלית הספירה, למשל מלך הסופר חיילותיו לדעת סכומם, הוא פוקד על ענינם, מי ילך למלחמה וכמה ילכו, ובזה משתתף עם הוראה השנית שיש לפעל פקד, ה' צבאות מפקד צבא מלחמה (ישעיה יג, ד), וכן אמר במדרש שה"ש (שהש"ר ו, ט), מספר זה המנין מפקד זה הסכום, וכן תמצא שבכ"מ שידבר על פעולת הספירה הסדוריית זא"ז לא יוכל להזכיר לשון פקד, אספרם מחול ירביון (תהלים קלט, יח), כי עתה צעדי תספור (איוב יד, טז), תספור ירחים תמלאנה (שם לט, ב), והכהו כדי רשעתו במספר (דברים כה, ב). אולם פעל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה, כמ"ש עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה (ירמי' לג, יג), לדעת אם חסר מהם, למנות ימינו כן הודע (תהלים צ, יב), וחסרון לא יוכל להמנות (קהלת א, טו), מונה מספר לככבים (תהלים קמז, ד), ר"ל שמונה שלא יחסר מספרם לעולם, ואמר (בראשית יג, טז) אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, כי העפר לא יצוייר בו המינוי, שאם יוקח אבק דק מן העפר ישאר בשלימותו כמו שהיה, וכן ישראל כשיחסר מהם יתמלא תיכף, ועז"א (במדבר כג, י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תפס מינוי אצל עפר. ופעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות, כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גבור ומצביא המלחמה, וכן במדרש במדבר פ"ד (במ"ר ד, יב), אינו אומר פוקד אלא נשא לשון נשיאות וחשיבות. עפ"י הקדמה זו נבוא אל הביאור, הנה תראה שבמנין של חומש הפקודים וערבות מואב לא השתמש לא בפעל מנה (כי לא היה הכונה לדעת אם חסר מהם), ולא בפעל ספר, כי לא היה כונתו הספירה מצד עצמה, רק בפעל פקד ובפעל נשא, שמצד שהיה במנין זה התנשאות וחשיבות אמר פעל נשא, ומצד שתכליתו היה לדעת הסכום הכולל אמר פקד, וכן אצל שאול אמר (ש"א טו, ד) ויפקדם בטלאים. אמנם אמר שם (במדבר א, ב) במספר שמות, ר"ל שהספירה לא היה שספר הגלגולת שבזה יש עין הרע, רק שספר השמות, כ"א כתב שמו ושם משפחתו וע"י שספר השמות ידע סכומם, אבל לא אמר ספור את ב"י או ויספור כי זה אינו ראוי רק הפקידה לדעת הסכום הכולל, שבזה לא שייך עין הרע, ולא הטעם הג' שהפריד היחידים לבדם, כי הלא מקבץ הסכום הכולל, וגם לא הטעם השני שאין הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין, כי לא פקד רק צבא המלחמה, והפחותים מבן עשרים נשארו בלא מנין, והברכה עדיין מסותרת בנסי ה' הנסתרים. אמנם במספר הזה שספר יואב השתמש בג' לשונות אלה לגלות מה היה כונת דוד בזה, ואופן חטאו בדבר זה. ואומר בעז"ה, הנה מצאנו כי עד העת ההיא לא התיחדו אנשי החיל מי יצא בצבא, רק בכל עת בא מלחמה בארצם, יצא כרוז מן המלך שיצאו העם למלחמה, והלכו כל החרדים למצותו, הלא תראה כשפקדם שאול בבזק היו ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף (שמואל א י״א:ח׳), וכשפקדם בטלאים היו איש ישראל מאתים אלף ואיש יהודה עשרת אלף, מבואר שמאה אלף מישראל ועשרים אלף מיהודה נשארו בביתם בפעם הזאת. והנה קודם שהיה המרד של אבשלום שהיו כולם נאמנים למלכם, ידע כי עת ישמיע את העם יצאו כולם למלחמה באהבתם אותו, אבל אחר שנתהוה המרד של אבשלום ואחריו של שבע בן בכרי שראה דוד שלב ישראל נוטה מעליו, וירא כי עת תקראנה מלחמה ישארו רובם בביתם, לכן כמו שהנהיג בעת ההיא לקחת מאתם מס, מה שלא היה קודם לכן שנתנו הכל ברצון (כנ"ל כ, כד), כן רצה להנהיג שכל יוצאי צבא יהיו מופקדים במספרם ויהיו כתובים בפנקס המלך, עד שבעת מלחמה ידע מי החסר מהם אשר לא בא לעזרת ה' בגבורים וענוש יענש, כמו שהוא היום אצל מלכי ארץ, שבני החיל נזכרים ומנוים ומוכרחים לצאת לקראת נשק בעת הצורך. והנה הכתוב אומר ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה, ופי' מהרי"א שהיה החרון אף על שמרדו במלכות ב"ד והלכו אחרי שבע בן בכרי, שבזה רצו לפרוק עול מלכות ב"ד ועול מלכות שמים, ומענין זה בא עליהם העונש בזה הדבר עצמו, שעלה על לב דוד שלבם רחק ממנו ולא יעזרוהו בעת מלחמה, וז"ש ויסת את דוד בהם, כאילו הטיל קצת שנאה ביניהם, שלא האמין להם כמקודם, ומזה גזר לאמר לך מנה את ישראל ויהודה, שלא היה תכלית כוונתו לפקוד את העם לדעת סכומם, רק למנותם לדעת אם יחסרו מהם בשעת מלחמה, שזה גדר המנין. ובד"ה (א, כא, א) פי' יותר במ"ש ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד בהם למנות את ישראל, שעמד בזה שטן ויעורר מדנים שהטה לב דוד לזה, כי ה' לא הסית אותו, רק אנשים משטינים, רק ה' לא הטה לבבו אל שלא יאמין לשוא נתעה. והנה הגם שאמר למנות את יהודה ג"כ, עקר כונתו היה על ישראל שעזבוהו והלכו אחרי שבע בן בכרי, משא"כ בני יהודה דבקו במלכם, וע"ז בד"ה אמר רק למנות את ישראל:

ויאמר המלך וכו' שוט נא וכו' ופקדו את העם וידעתי את מספר העם. אמר שיפקדו לדעת הסכום הכולל, אבל דעו כי אין די לי בזה לבד, כי אני רוצה לדעת גם את מספר הפרט. ובד"ה (שם, ב) אמר ספרו את ישראל ואדעה את מספרם, השתמש רק בלשון ספירה, שזה היה עקר כונתו, לא לפקדם כמשה ע"ה ושאול, רק לספרם אחד אחד. ולפ"ז כפי פקודת דוד ותכלית כוונתו היה, א] לספור כל איש איש מבני החיל ולכתבו בספר דברי הימים אשר למלך, למען לא יפקד בעת קרב. ב] לספור גם הפחותים מבן עשרים ולדעת שנותיהם, כדי שעת יגיעו לעשרים יעמדו בצבא. ובודאי רצה לערוך כמו שהוא היום בכל ממלכת אירופא, שכותבים כל בני המדינה מעולל עד יונק, הנולדים והמתים, שנותם ומקומם, והם שמורים בספרי השרים, וכ"כ הרמב"ן שדוד ספר גם הפחות מבן עשרים, ומבואר בד"ה (כז, כג - כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה, כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דוד, מבואר שיואב החל למנות הפחותים מבן עשרים (רק שלא כלה) ועי"ז היה קצף, ולכן לא בצע אשר זמם לכתוב המספר בספר דברי הימים למלך כפי מ"ש, ולכן המחלקות שערך אח"כ לא נשא מספר הפחותים מבן עשרים, כי חזר מדעתו זה. ומבואר כי בזה נמצא כל הדעות הנזכרות למעלה, אם עין הרע, מה שספר ומנה הפרטים. אם שאין הברכה שורה בדבר המנוי, אחר שמנה גם הפחותים מבן עשרים. אם במה שהפרידם, כי לא היה הכונה לדעת הכולל כי אם לדעת הפרטים. ובזה היה מציאות לנגף, וכמ"ש חז"ל בברכות (סב ב) שטעה בדבר שהתינוקות יודעים אותו, במה שלא נתן כופר נפשם, כי אין זה דומה לפקידת שאול, ששאול פקד לדעת הסכום, ודוד ספר ומנה לדעת הפרטים:

ויאמר יואב — השיב לו, שאין זה ראוי, א] מצד הנזק, שעז"א ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם וכו', ר"ל וזה יזיק להברכה והריבוי, אם מצד שאינה שורה בדבר המנוי, ואם מצד עין הרע. ובד"ה (א' כא, ג) הוסיף למה יהיה לאשמה לישראל, שהזכירו מ"ש (שמות ל, יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, שצריכים כופר וכפרה. ב] מצד שאין בדבר הזה שום צורך, שעז"א ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה. ובד"ה (שם) פי' יותר הלא אדני המלך כולם לאדני לעבדים למה יבקש זאת אדוני וכו', ר"ל מה שתחשוב שלא ישמעו לקולך ללכת לצבא בעת הצורך, הוא טעות, כי כולם עבדים ואתה מלכם, וא"כ לאיזה תכלית יבקש זה:

ויתן יואב את מספר מפקד העם — ואמרו חז"ל (במדבר רבה ב, יא ופסיקתא פי"א) אם מספר למה מפקד, עשה שני אנפראות גדולה וקטנה, הראה לדוד את הקטנה והגדולה לא הראה לו. ובמדרש שמואל (ל) אמר אם מקבל את המועט מוטב ואם לאו אראה לו את המרובה. והוא מוכן עפמ"ש כי מפקד הוא הסך הכולל ומספר הוא החשבון הפרטי, והיה ליואב שני מיני חשבונות, א] הסך הכולל שהיה כתוב בקוצר, ורצה לתת לו רק המפקד שבזה לא ישא חטא. ואחר שדוד לא רצה בזה, נתן לו, ב] גם החשבון הפרטי, שמבאר את המפקד הכולל בפרטיו, שעז"א שנתן לו את מספר מפקד, ר"ל מספר הפרטי המבאר המפקד הכולל: ותהי ישראל. בל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג (אות טו) משני כתובים המכחישים זא"ז עד שיבא הכתוב השלישי וכו' כיצד, כתוב א' אומר ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף (כ"ה בדה"י כא, ה), וכתוב א' אומר שמונה מאות אלף, שלש מאות אלף אלו מה טיבן, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, וב"י למספרם ראשי האבות ושרי האלפים וכו' המשרתים את המלך חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף (שם כז, א), הללו היו כתובים בנמוסי המלך ולא היו צריכים להמנות, כיצד כ"ד אלף לכל חדש הרי לי"ב חדש מאתים ושמונים ושמונה אלף, נשתייר שנים עשר אלף לנשיאי ישראל, ע"כ. אולם עדיין יש סתירה שפה חשיב בני יהודה חמש מאות אלף ובד"ה (שם כא, ה) חשבם ארבע מאות ושבעים אלף, וזה יתישב יותר לפי התירוץ השני שאמרו חז"ל אריב"ל הכתובים מוסיפים בכאן מה שחסרו כאן, אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתיב בד"ה (שם, ו) ולוי ובנימין לא התפקדו בתוכם, פירוש בס' שמואל מספר המספר שנתנו אל המלך שלא פקדו לוי ובנימין, ובס' ד"ה הודיע עזרא הסופר האמת שהיו שלש מאות אלף יותר, מלוי ובנימין. ופירש הטעם מה שבס' שמואל לא חשב רק שמונה מאות אלף, משום שיואב לא פקד לוי ובנימין כי נתעב דבר המלך אל יואב. ובזה מיושב חילוף המספר מיהודה, כי רבים מלוי ובנימין גרו ביהודה כנודע, שתשע ערים נתנו מיהודה לבני אהרן, וגם בנימין היה מעורב ביהודה, ואלה מנה יואב בכלל בני יהודה והיו שלשים אלף, וחשבם לבני יהודה כי הוא לא מנה לוי ובנימין בפ"ע. ועזרא בד"ה שחשב לוי ובנימין בפ"ע שהיה סה"כ שלש מאות, גרע מה שמנה יואב מהם ליהודה ונשאר ליהודה רק שני מאות ושבעים אלף:

שלש אני נוטל עליך — א"ל דע שהתחייבת להענש בשלש עונשים, רעב וחרב ודבר, רק ע"י שתבחר אתה את ענשך, כמקבל עליו היסורים באהבה מרצון לבו, יהיה די באחת מהם. ור"ל אם אני נוטל עליך, אטול כל השלש, אבל העצה בחר לך בעצמך אחת מהנה :

ויבא גד וכו' ויגד לו — הגיד לו תחלה העצה שיקבל הדין ברצון. ובד"ה (שם, יא) פי' ויבא גד ויאמר לו כה אמר ה' קבל לך, ר"ל קבל ע"ע באהבה. והנה פה אמר התבא לך שבע שנים רעב בארצך, ובד"ה (שם, יב) אמר אם שלש שנים רעב, ולדעתי אחר שזה היה בסוף ימי דוד שלש שנים קודם מותו, הגם שא"ל שיהיו שבע שנים רעב בארצו, באר עזרא בד"ה שלפ"ז לא היו בחיי דוד רק שלש שנים רעב, והיתר אחרי מותו. ובד"ה (שם) כתוב ואם שלשה חדשים נספה מפנ צריך וחרב אויביך למשגת, ואם שלשת ימים חרב ה' ודבר בארץ ומלאך ה' משחית בכל גבול ישראל, כי פה סדר מן החמור אל הקל, שהרעב ישמש שנים והחרב חדשים, והדבר ימים, ושם סדר מן הקל אל החמור, שהחרב תגע בדוד עצמו שתשיגהו חרב אויביו, וכן הדבר לא יהיה טבעי רק ע"י שליח השגחיי, שיראו כולם מלאך וחרב שלופה בידו:

ויאמר דוד — ראה כי עונש הרעב הוא עונש טבעי, ועונש החרב בחיריי, ולכן בחר בדבר אחר שהוא השגחיי, ורבו רחמי ה':

ויתן ה' דבר מהבקר עד עת מועד — פליגי בה בברכות (סב ב) אמר [שמואל סבא חתניה דרבי חנינא משמיה דרבי חנינא] מזמן שחיטת התמיד עד זריקת דמו וכן ת"י, ור"י אמר עד חצות. לדעת הראשון, היתה הגזרה כלה ונחרצה להשחית הכל, כי אם בשעה א' נפלו שבעים אלף, היה נופל בכ"ג שעות, אלף אלפים ושש מאות אלף ועשרת אלפים, שהוא יותר מן המספר שהעלה יואב, שהיה כפי המבואר בד"ה מיהודה וישראל אלף אלפים וחמש מאות אלף ושבעים אלף, וכמוהם היו הנשים, וכמוהם היו הטף. כמו שמבואר במכלתא פ' בא בפסוק וגם ערב רב עלה אתם, שהגברים והנשים והטף היו ג' פעמים סמ"ך רבוא. א"כ בשלשה ימים היה כליון חרוץ. ולדעת ר"י היתה הגזרה רק על הנמנים מבני ישראל כחשבון שנתן יואב שמונה מאות אלף (כי בני יהודה לא נטו אחרי שבע בן בכרי), וכשנפלו בשש שעות שבעים אלף היו עתידים לנפול בג' ימים שהם י"ב פעמים שש שעות שמונה מאות וארבעים אלף, שהוא קרוב לסך הזה:

וישלח ידו המלאך ירושלם — לפי חוקי הלשון היה צ"ל וישלח המלאך ידו, ובד"ה (שם, טו) וישלח האלהים מלאך ירושלים, וכפ"ז גם מ"ש פה וישלח היינו ה' שנז' תחלה, ה' שלח את ידו שהוא היה המלאך, כי המלאך המשחית בדבר מכונה בכתובים בשם יד ה' כמ"ש (שמות ט, ג) הנה יד ה' הויה במקנך, וכמ"ש בהגדה ביד חזקה זו הדבר, שפועל ה' ע"י מלאכיו עושי דברו: ויאמר וכו' רב עתה. כי המשחית הגיע אל עיר ציון עיר דוד, כי היה עם גורן ארונה מקום בהמ"ק שהיתה בין ציון וירושלים, והיה נוגע בדוד בהכרח, כי כיון שנתן רשות למשחית וכו' (ב"ק ס א), ובזה נחם ה' בזכות דוד ואמר שירף ידו ולא ישחית. ובאר הטעם, כי עמד עם גורן ארונה, וגם זכות המקום גרם, כמ"ש חז"ל (ברכות שם) מה ראה אפרו של יצחק ראה, וכן אמרו (שם) כסף כפורים ראה, ר"ל שעתידים לשקול שקליהם כל שנה למקום הזה והשקלים מכפרים מהנגף. ובד"ה (שם, טז) כתוב בזה וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם, פי' כי אז ראה דוד את המלאך, שבזה היה מעותד להנגף, שלכן ראהו, רק ה' אמר אז הרף ידך, ונצול דוד בהשגחה, ואז נסתלק המלאך מן הארץ, כי לא היה לו רשות לנגוף, ועדן לא שב לשמים, שגם ע"ז לא ניתן לו רשות, ולכן עמד בין הארץ ובין השמים, ויען שתחלה היתה חרבו כנגד ציון עיר דוד, כשא"ל ה' הרף ידך, הפך את חרבו מצד של ציון אל צד ירושלים שהיה שם תחלה, וז"ש נטויה על ירושלים, ר"ל נטויה על הצד:

ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך המכה בעם — על ידי שראה שהמלאך לא יגע בו הגם שראהו, ורק נטה חרבו לצד העם: הלא אנכי חטאתי וגם העויתי. כנ"ל (פסוק י, הבדלם) ולמה יעניש את העם בעבורו שהוא החוטא:

ויבא גד — מבואר בדברי הימים (שם, יח) שכן אמר המלאך אל גד, כי אחר שלא עשה עוד שליחותו הקודם, היה הוא המוכן להגיע הנבואה אל גד, שהגעת הנבואה תהיה ע"י מלאך, והיה המוכן להנס שירד אש על המזבח, שדברים האלה יעשו על ידי מלאכיו עושי רצונו, והמשחית עצמו הכין רפואה במה ירפא להם, ע"ד מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט), ימחץ וידיו תרפינה (איוב ה, יח), במה שמוחץ בו מרפא:

וישקף ארונה — מבואר בד"ה (שם, כ) שראה ארנן את המלאך והתחבא, כענין (ישעיה כו, כ) חבי כמעט רגע, רק השקיף בעד החלון וראה את המלך וע"ז יצא:

בכסף שקלים חמשים — ובדברי הימים (שם, כה) אמר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, ואמרו חכמינו ז"ל (זבחים קטז ב) שגבה חמשים שקלים מכל שבט הרי שש מאות, ועוד אמרו מקום המזבח בחמשים, והשדה כולה בשש מאות, ר"ל פה ספר כי תחלה קנה רק הגורן למזבח בחמשים, ואח"כ שראה שירדה שם האש כנזכר בדברי הימים ונבחר המקום לבית הבחירה, קנה גם המקום סביבו, בעד שש מאות שקלי זהב. ונסתבב מהמגפה הזאת שמצא מקום לה' ומאז החל להכין בנין הבית כמ"ש בד"ה (שם, כב) באורך, ומאז נתקיימה נבואת נתן שפסקו מלחמת האויבים, כמ"ש למעלה (סי' ז), והראה שלא היה צורך עוד לחיל ולא לצבא, כי עין ה' אל יראיו: