דברי הימים ב פרק א׳

ויתחזק שלמה וגו' — מפני שה' אלהיו עמו:

ויאמר שלמה לכל ישראל — ומי הם אותם כל ישראל הם שרי האלפים כדכתיב (לעיל כח) ויקהל דוד את כל שרי ישראל ומה אמר להם שיבאו עמו לבמה אשר בגבעון:

וילכו שלמה וכל הקהל עמו וגו' — וכן דרך הפסוקים לקצר ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אמר לו להקיא ויקא וכן (לעיל כ"א) ו אמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה:

שאל מה אתן לך — בחר ושאל כל מה שתרצה ואני אתן לך:

עתה ה' אלהים יאמן — פראבריט"ש בלע"ז:

כי אתה המלכתני — כלומר כיון שהמלכתני על עם רב כזה צריך אני שיהא בי חכמה וכח לצאת לפניהם וללחום מלחמותיהם כענין שנאמר בשמואל (א' ח') ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו והואיל ועלי לשאול מה שבלבי אשאל מה שאני צריך וזה שתתן לי חכמה:

ואצאה לפני העם הזה ואבואה — וגם למלך צריך שיהא לב חכם לידע לשפוט העם ואני נער ורך אפי' אלף אנשים חכמים היה קשה להם לשפוט עם גדול כזה אי אפשר בלא עסקים רבים שבאים לדון ואין לו מתון לעיין בדינם שעוד זה קובל ואינו מפסיק דבריו והנה בא אחר וצועק ומי יוכל לפסוק אלף דינין ביום אחד אם לא חכם ונבון אשר רוח אלהים בו וזה אני שואל שתתן לי חכמה ומדע לשפוט עמך זה הגדול כי זה אני צריך שתתן לי:

יען אשר היתה זאת עם לבבך — שאין אדם שואל דבר זה אלא מי שיש יראת שמים בלבו כענין שנאמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים (שמות י״ח:כ״א):

ואת נפש שונאיך — לנצחם:

החכמה והמדע נתון לך — מה ששאלת:

עושר ונכסים וכבוד — אשר לא שאלת אתן לך:

אשר לא היה כן למלכים אשר לפניך ואחריך לא יהיה — מוסב על עושר וכבוד אשר לא שאלת כי החכמה שאני נותן לך בה תלוי גם עושר גם כבוד גם אריכות ימים דכתיב (משלי ג׳:ט״ז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד וזהו שכתוב במלכים (א' י"א) ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה וגומר:

ויניחם בערי הרכב — הניח מקצת אותם פרשים ורכב בערי הרכב ועל שם שרוכבי המלך שם היו קוראים אותן העיירות ערי הרכב ומקצתם הניח עמו בירושלים (עיין מלכים א' על פסוק זה מה שפירש"י שם וצריך עיון):

כאבנים — מרוב כסף וזהב שהיה לו לא היה מקפיד על נתינת כסף וזהב בכל העיר לעשות שולחנות וכסאות ורבותינו אמרו כאבני עשר וי"א אמות שהיה לו אבני גזית כן עשה מן הכסף:

ומוצא הסוסים אשר לשלמה — כלומר כל מוצא סוסים אשר לשלמה לא היה כי אם ממצרים:

ומקוא סחרי המלך — ומקוא אסיפת הסוסים במצרים וקורין לה בל"א שטוט"א:

ויתחזק — עד עתה היה נשען על כחו ועצתו של אביו ועתה התחזק בעצמו, כמ"ש (מלכים א ב׳:ב׳) הנני הולך בדרך כל הארץ והתחזקת וכו'

ויגדלהו — מ"ש למעלה (כט, כה) ויגדל ה' את שלמה למעלה לעיני כל ישראל, היא גדולה והתנשאות בעניני המלוכה, שלכן אמר לעיני כל ישראל, ופה מודיע שגדלו למעלה בעניני נפשו הרוחנית, שזה ע"י שה' אלהיו עמו:

ויאמר, לשרי האלפים — הנה בכ"מ יקדים הנשיאים וראשי האבות לפני שרי האלפים והמאות, כמו שתראה למעלה (דה"א סי' כז, וסי' כח), כי פקודת המלך תצא אל ראשי השבט וראשי האבות, והם יפקדו לשרי האלפים אשר תחתיהם. אולם בזה שהיה לכבוד ה' שלח פקודתו לשרי האלפים בעצמם לא ע"י אמצעי, ואח"כ שלח להגבוהים מהם שיתאספו גם המה:

וילכו שלמה — במ"א (ג, ג) אמר ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר וילך המלך גבעונה לזבח שם, וכבר גליתי שם דעתי שאחר שהעלה שם העולות בגבעון ולן שם, לקח את מזבח הנחשת וכלי אוהל מועד מגבעון והביאם ירושלים, וכמו שנ"ל מלשון הכתוב (פסוק יג), שכן תראה שבמלכים (א' ח, יד) ויעלו את ארון ה' ואת אהל מועד ואת כל כלי הקדש אשר באהל, שמשמע שכולם היו נמצאים בירושלים ששם הארון, ומשם העלה אותם ביחד, שאל"כ היל"ל שהעלו אותם מגבעון, וכן אמר לקמן (ה, ה), וא"כ יפלא מתי העלו את האהל וכליו מגבעון, וע"כ שזה היה תכף אחר שהקריב את העולות, באשר ראה שהוא חטא להקריב בבמות כ"ז שאהל מועד עומד על מכונו, והיה טורח לו לעלות בכל פעם לגבעון, העלה אותו לירושלים, ואז או שהקריב בירושלים על מזבח הנחשת, או שהותרו הבמות אחר שלקחו כלי האהל והמזבח מגבעון. ולתכלית זה אסף את כל הראשים לכבוד אהל מועד וכליו בעת פרוקו, והעלה שם אלף עולות בעת סלוקו, כמו שהרבה בעולות בעת חנוכו, ועז"א אבל ארון האלהים העלה דוד, ר"ל שאותו העלה כבר, ועתה לא הוצרכו להעלות רק כלי א"מ לבדם, שמזבח הנחשת נשאר שם לפני משכן ה', וע"כ דרש אותו בעולות לפני סלוקו משם:

בלילה — סיפור זה נזכר במלכים (א' ג), וכבר הודעתי פעמים רבות, כי הספר הזה כשחוזר סיפור שכבר נמצא בספרים הקודמים, כונתו להשלים או לפרש איזה דבר, וכל מה שאין לו בו חידוש יקצר כי יתר הדברים יראה הקורא בספרים הקודמים, ולכן מכל מה שהאריך שם (פסוק ז - ח) בדברי שלמה אל ה', כתב הבקשה בקצור, כי הקורא בס' מלכים ימצא יתר הדברים, לבד הוסיף מ"ש עתה ה' אלהים יאמן דברך עם דויד אבי, שלא נמצא שם, ללמד כי אם לא יתן לו ה' לב חכם לשמוע משפט לא נתקיים דברו והבטחתו לדוד שבנו ימלך תחתיו, כי תכלית המלוכה הוא לעשות משפט ולהנהיג את העם בחכמה והוא פרי המלוכה, ואם לא יהיה זה אינו מלך על העם ולא נתקיימו דברי ה'. גם תחת מש"ש ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, כתב עזרא חכמה ומדע תן לי ואצאה לפני העם הזה ואבואה. באר כי לשיהיה לו לב שומע לשפוט צריך חכמה ומדע. שכבר בארנו בפי' ס' משלי, שהחכמה הוא לדעת דרכי ההנהגה בכל הדברים שיפול עליהם שם טוב ורע, והמדע הוא לדעת ידיעה ברורה מכל דבר שיוכל להשיג ע"י החושים או מושכלות ראשונות וכדומה. והנה אל המשפט צריך שידע חקי המשפט, מה צדק ומה עול, מה טוב ומה רע, וא"א שידע זאת מעצמו רק ע"י הקבלה מה' כמו שבארתי בכ"מ, וע"ז בקש חכמה. זאת שנית, צריך שיכיר את האמת ואת השקר בין האנשים הנגשים לריב, כמו במשפט של שתים נשים זונות, שהשיג האמת ע"י המדע בחוש ובמושכל ראשון, וע"ז צריך מדע. וכן לצאת ולבא לפני העם בכל הנהגתם צריך חכמה ומדע:

יען אשר היתה זאת עם לבבך — ושם כתוב יען אשר שאלת את הדבר הזה, וכבר בארתי בפי' שה"ש סימן א' פ' ז' כי אא"ל שעל מה ששאל שלמה את החכמה בחלום לילה מצא חן בעיני ה', כי הרעיונים העולים על רוח איש בחלום אינם בהשכל ובבחירה רק מכח המדמה, רק שממה ששאל זה בחלום מבואר שכבר היה לבבו מלא מרעיונות אלה בהקיץ וחשב תמיד ע"ז שיתן לו ה' חכמה ומדע, וע"כ באה תשובתו בחלום לפי מה שקדם לחשוב ע"ז בהקיץ, ועז"א יען היתה זאת עם לבבך. ויתר הדברים בארתי בפי' מלכים עיי"ש:

ויבא שלמה לבמה — הלמ"ד מורה תמיד הגבול שאליו בא, וזה כמ"ש למעלה שאז לקח את מזבח הנחושת מגבעון ופרק את א"מ והביאו לירושלים. ושיעור הכתוב, ויבא מלפני אהל מועד ירושלים לבמה אשר בגבעון, שבבואו ירושלים היתה שם הבמה אשר בגבעון, וזה פירוש עמ"ש במלכים (שם טו) ויקץ שלמה והנה חלום ויבא ירושלים וכו' ויעל עולות ויעש שלמים, שיפלא מאד אחר שהלך לגבעון להעלות עולות על מזבח הנחשת שם, ושם ראה את המראה, היה לו להקריב את קרבנותיו שם, ולא לשוב ירושלים להקריב בבמת יחיד נגד מצות התורה. לכן פירש עזרא שאז פרק את אהל מועד, שעז"א ויבא מלפני אוהל מועד, והביא את הבמה אשר בגבעון לירושלים, ושם הקריב על מזבח הנחושת או על במת יחיד (שהיה מותר אחר שנתפרק המשכן). והנה עזרא דלג הספור של נשים זונות, שלא היה לו בו דבר חדש, רק רשם וימלוך על ישראל שהוא התחלת סימן ד' שם, ושם בארתי מה רצה בזה, ודלג כל הנאמר שם בסימן ד' ובסימן ה' עד פסוק י', שבו גלה לנו דבר חדש כמו שיתבאר:

ויאסף — במלכים אמר (במקום הזה) ויהי לשלמה ארבעים אלף ארות סוסים למרכבו, ושם (י, כג) (אחרי ספור ביאת מלכת שבא ועשיית הכסא) אמר, ויאסף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף וארבע מאות רכב וכו' וכל הנאמר פה מן פסוק י"ד עד פסוק י"ז, ותחת זה אחרי שספר עזרא מביאת מלכת שבא ועשיית הכסא סיים (לקמן ט, כה) ויהי לשלמה ארבעת אלפים אריות סוסים ומרכבות, ושם יתבאר כי החשבון ארבעת אלף מתאחד עם חשבון של ארבעים אלף עיי"ש. ואחרי העיון ראיתי שעזרא בא לישב הסתירה הנמצא במלכים, שאמר תחלה שהי"ל ארבעים אלף אוריות סוסים, ואח"כ אמר שהיה לו אלף וארבע מאות רכב, ופירש עזרא ששם לא באו הדברים כסדר הזמני, שתחלה היה לשלמה רק אלף וארבע מאות רכב לצורך מרכבו ביחוד לתשמישו, ואח"ז הוסיף תמיד לקנות סוסים עד שלבסוף היה לו ארבעים אלף אוריות סוסים לצורך החיל שיהיו רוכבי סוסים, ולכך הפך עזרא וספר תחלה מן המספר של אלף וד' מאות ואח"כ מן המספר הגדול:

ויתן המלך — פסוק זה נכפל בספרנו לקמן (ט, כז) ובא ללמד לנו הדרש שדרשו חז"ל שהקשו ע"ז והכתיב (מ"א י, כא) אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה, ופירשו שמ"ש שנתן את הכסף כאבנים היה אחר שנשא את בת פרעה. ומן הכתוב במלכים שכתב זה בסימן י' אחר מ"ש שהיה לו אלף וד' מאות רכב לא מוכח דרש זה, כי שם מדבר מתחלת מלכותו (כמ"ש בפסוק הקודם), ואז לא היה לו עדיין כסף הרבה, וכן מ"ש עזרא כאן מדבר מתחלת מלכותו, וע"כ כתבו שנית בסימן ט' אחר מ"ש שהיה לו ארבעת אלף אוריות סוסים שזה היה אח"כ, ובכ"ז חזר הכסף להיות לו שיווי וזה מפני החטא:

ומוצא הסוסים — גם זה נאמר במלכים שלא במקומו, כי זה היה בתחלה בעת שלא היה לו רק אלף וד' מאות רכב, אבל אח"כ לא הספיקו לו סוסי מצרים, וע"כ כתבו עזרא כאן שמדבר בתחלת מלכותו, ולקמן כשכתב שהיה לו ארבעת אלפים אוריות סוסים כתב ומוציאים סוסים ממצרים לשלמה ומכל הארצות

ומקוה — הוא מקום שמגדלים שם הסוסים המובחרים, ונקוים לשם סוסים רבים. ומפרש כי סוחרי המלך יקחו מקוה במחיר, שלא קנו סוסים לאחדים רק קנו כל המקוה והאוסף של הסוסים, וכל הנולדים שם היו של סוחרי שלמה, ועי"כ היה בידם להעלות את המקח, ועי"כ ויעלו, ר"ל שהעלו את המחיר. ושם כתיב ותעלה, ופי' שהסוחרים העלו את המקח:

ויאמר שלמה — פסוק זה הוסיף עזרא ללמד שעל בנין בית ה' כבר הכין דוד ארזים לרוב, ולא היה צריך לשלוח לחירם שישלח לו ארזים מן הלבנון שבצד צידון, כי היו מספיקים לזה הארזים שבלבנון אשר בגבול א"י, וכן לא היה צריך להוסיף נושאי סבל וחוצב בהר יותר על מנת שהכין דוד, כמו שמבואר בדה"א (כב, א - ג יג), רק מה שהוסיף פועלים ומה ששלח אל חירם (נוסף על השליחות המוזכר במלכים כמו שיתבאר בסימן שאח"ז) היה מפני שרצה לבנות גם בית למלכותו, וע"ז לא הספיקו הארזים שבא"י והאומנים שהכין דוד: