מלכים א פרק א׳

ולא יחם לו — אמרו רבותינו (ברכות סב ב): "כל המבזה בגדים, אינו נהנה מהם לסוף", לפי שקרע את כנף המעיל לשאול. ומדרש אגדה: אמר רב שמואל בר נחמני: כשראה דוד את המלאך עומד בירושלים וחרבו בידו, נצטנן דמו מיראתו (ראה פרקי דרבי אליעזר פרק מג):

בתולה — בתוליה מחממין את בשרה:

סוכנת — מחממת, וכן (קהלת י ט): ובוקע עצים יסכן בם:

לא ידעה — שהבתולה יפה לחמם מן הבעולה ורבותינו אמרו (סנהדרין כב א) משום לא ירבה לו נשים (דברים יז יז), וכבר היו לו שמונה עשר (רש"י שם):

מתנשא — מתפאר:

וחמשים איש — נטולי טחול וחקוקי כפות רגלים (שם כא ב):

ולא עצבו — לא הכעיסו, למדך שהמונע תוכחה מבנו, מביאו לידי מיתה:

וגם הוא טוב תואר — כאבשלום, שנאמר (שמואל ב יד כה): וכאבשלום לא היה איש יפה, היא גרמה להם שנתגאו:

ואותו ילדה — אמו:

אחרי אבשלום — כלומר גדלתו אחר תרבות שגדלה אמו של אבשלום:

עם יואב בן צרויה — לפי שהיה יודע שבלבו של דוד עליו, על שהרג את אבנר ועמשא ואבשלום, וסופו שיצוה את בנו המולך תחתיו עליו, לפיכך היה רוצה שימלוך זה על ידו, ויאהבנו:

ועם אביתר הכהן — שנסתלק מן הכהונה משברח דוד מירושלים מפני אבשלום, ששאל באורים ותומים ולא עלתה לו, שנאמר (שמואל ב טו כד): ויעל אביתר, והיה מבני בניו של עלי, וידע שלא ישמש בימי שלמה, שהרי נאמר לעלי (שמואל א ב לה): והקימותי לי כהן נאמן והתהלך לפני משיחי, והיה חפץ שיעמוד זה על ידו:

ונתן הנביא — שנבא לדוד ששלמה ימלוך ; כמו שנאמר בדברי הימים (א כב ט): ושלמה יהיה שמו:

ומריא — שור של פטם:

אבן הזוחלת — אבן גדולה, שהיו הבחורים מנסין בה את כחם להזיזה ולגררה, לשון מים זוחלין, (דברים לב כד): זוחלי עפר. ויונתן תרגם: אבן סכותא, שעומדין עליה וצופין למרחוק:

עין רוגל — תירגם יונתן: עין קצרא, הוא כובס, שמתקן בגדי צמר ברגליו, על ידי בעיטה:

ואת שלמה אחיו לא קרא — שיודע היה, שהתנבא עליו הנביא למלוך:

ומלטי את נפשך — מן המחלוקת לאחר מות המלך, שירצה בנך למלוך, כמה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא:

חטאים — חסרים ומנועין מן הגדולה כמו (שופטים כ טז) אל השערה ולא יחטיא:

אתה אמרת — בתמיה:

כי ירד היום — שהעיר היתה גבוהה, ואבן הזוחלת למטה בגיא:

על הפרדה אשר לי — הוא סימן לו שימלוך, ותחלת הגדולה, שאין הדיוט רוכב על סוסו של מלך:

אל גיחון — הוא מעיין השילוח, מכאן שאין מושחין את המלכים אלא על המעיין, סימן שתמשך מלכותו:

ומשח אותו — נותן לו שמן בין ריסי עיניו, כמין נזר כזה:

אמן — שיחיה שלמה:

מכסא אדוני המלך — מכאן שאין אדם מתקנא בבנו:

והכרתי והפלתי — תרגם יונתן: וקשתיא וקלעיא. ורבותינו אמרו (ברכות ד א): אורים ותומים:

את קרן השמן — משמן המשחה שעשה משה:

מן האהל — שהארון נתון בעיר דוד, וצלוחית של שמן המשחה לפני הארון, (כמו שאנו שונין בסדר יומא נב ב):

בחלילים — פלאוט"י בלע"ז:

ותבקע הארץ — דברו הנביאים בלשון הבאי, כלשון בני אדם:

אבל אדונינו — כלומר, עכשיו אין בשורתי טובה לך:

בקרנות המזבח — שהיה בגבעון, אמר: הרוגי בית דין נקברין בקברי בית דין, אמות כאן, ואקבר בקברי אבותי, (כך דרש רבי תנחומא מסעי יב):

והמלך דוד, כבר כתב מהרי"א שמה שלא נכתבו דברים האלה בספר שמואל, שהוא מיוחד אל ספורי קורות דוד, הוא כי רצה לכתוב בספר הזה דברים הכוללים כל עניני שלמה והמשחתו, כי המשחת שלמה ומחלוקת אדוניהו עליו וכל הנמשך יתיחס אל ספורי שלמה, אמנם למה ספר ענין אבישג השונמית נתן בזה טעמים בלתי עצמיים כפי דעתי, ואנכי אחשוב כי באשר הסבה שהניעה את לב דוד להמליך את שלמה באותו היום שהמליכו בחייו היה מחלוקת אדוניה אשר רצה להחזיק מלכות בלא דעת אביו, ומטעם זה משחו את שלמה הגם שמלך בן מלך אין צריך משיחה (כמ"ש בספרא מכלתא דמלואים, ובגמ' דכריתות והוריות), מכל מקום משחו את שלמה מפני מחלקותו של אדוניה ולכן הוכרח הכותב להקדים ענין אדוניהו, ואולם באשר גם זה היה לו סבה בהכרח, כי מה ראה אדוניה לעשות האולת הזאת, למלוך בחיי אביו בלא דעתו, ולא ידע כי יתודע הדבר לאביו ומלבד שלא ישיג התכלית עוד ישנאהו על כי חשב למרוד בו, ויקדים להמליך את שלמה כאשר היה כן באמת, ואם אבשלום מרד על פני אביו קשר קשר ויט כל ישראל אחריו, לא כן אדוניה שלא היו דבריו רק עם יואב ואביתר, וטוב היה לו להמתין עד ימות אביו, שאז יעשה מה שלבו חפץ, לכן הקדים הסבות שהניעו את הדבר הזה, הנה לא ירא שיהיה כמורד במלכות אביו כמו אבשלום, כי אבשלום עשה זה בעוד מלך דוד ועשה חיל, וזהו און ומרד להעביר את אביו בעוד כחו חזק להנהיג ולמשול, לא כן עתה המלך היה זקן וגם בא בימים, רצה לומר זקן באפיסת כחותיו וגם היה בן שבעים, וכבר הפסיק מלהנהיג ולמלוך כי שכב על ערש מכוסה בבגדים, ולא יחם לו, פירשו המפרשים שלא היה מחמם את עצמו (ושרשו יחם והיו"ד אית"ן מהקל) כי אפס חומו הטבעי ולכן לא הועילו הבגדים שהם אין מחממים בעצם רק שומרים האויר המקיף שלא יקררהו, ובזה לא היה מקוה עוד להתחזק ולמלוך כי אפסו כחותיו, ונדמה בענין המלוכה כאילו אינו בעולם והגיע העת שבניו ינהיגו את המלכות תחתיו:

ויאמרו זאת שנית שעבדיו הרופאים אמרו לו שיבקשו לו נערה בתולה, כי באשר ראו אפיסת כחותיו, וראו גם כן שלא יתחמם רק מן האדם, שיחם אותו בחום הטבעי אשר בו, לא פקדו שישכבו נשיו או פלגשיו אצלו לחממו, כי פן יתעורר אל המשגל ויחלישהו, לכן יעצו לבקש לו נערה בתולה שלא תהיה לו לפלגש רק לעמוד לפניו לשרתהו, ולהיות לו סוכנת ממונה על אוצרותיו, בענין שלא תבא עוד אחת מנשיו אצלו כי יופרש מהם (ואמרו ועמדה לפני המלך בלשון נסתר וסיימו ושכבה בחיקך בנכח, רצה לומר שיפרסמו כי מבקשים נערה בתולה לעמוד לשרת את המלך, כי אין מן המוסר לומר שתשכב בחיקו ובאמת תשכב בחיקו ותחמם לו) ובזה הודיע מה שעלה על לב אדוניהו למלוך בירושלים בלא דעת אביו, ואיך יצוייר זה הלא תיכף יודע מעשהו למלך על ידי עבדיו ועל ידי נשיו בפרט בת שבע תגיד זאת, רק אחר שנשיו כולם לא באו לפניו, וגם משרתיו נכלאו ממנו שאין מן הצניעות לשכב עם נערה בפני שום אדם, רק אבישג לבדה, שרתהו ואצרה אוצרותיו והיתה עמו, חשב כי יעלם הדבר מן המלך באשר אין בא בחדרו, ולולא נתן הנביא ששלח את בת שבע לא היה דוד יודע מאומה כי היה מופרש מן העם ומבני ביתו:

(ג-ד) ויבקשו ועתה יגיד הסבה העצמיית אשר נחפז אל הדבר שלא בעתו, כי סוף מעשהו מה שבא אדוניה אל אם שלמה לבקש שתנתן לו אבישג לאשה, היא תגלה לנו כי חשק בה מאד עד שמסר את נפשו בעבורה לבקשה מאת שלמה שלא נעלם זאת מאתו כי בנפשו הוא, רק רוב חשקו אליה הניע אותו לזה, וזאת לעד כי כבר חשק בה מכבר בעת ראה אותה בבית אביו ומאז נתן דעתה עליה, וזאת בערה בלבו כרשף אש למלוך תיכף ולקחתה לו לאשה, כי לא ימנענה אביו ממנו אחר שלא ידעה והיתה רק לשרתו לבד וימצא נערות יפות זולתה לשרתהו, וזה שהקדים שהיתה יחידה ביופי, אם מצד הבקשה שבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל, ורק אותה מצאו מכל הבתולות, ואם מצד עצמה שהיתה יפה עד מאד, יופי מופלגת, ולא היתה מניעה מצד אביו כי המלך לא ידעה, והגם שהכתוב לא באר זה בפירוש שחשק בה אז, ושלכן החיש מעשהו, והסתיר ברמז מפני הכבוד, הן רמז כ"ז אם בהמשך הסיפור שהקדים הסבה אל המסובב, אם באחרית דבר שמסר נפשו על זה, ושבעבור כן נהרג, כי גם שלמה בחכמתו הבין זה, שלא ישקוט אם ימנענה מאתו, ובאופן זה נדמה במעשיו לאבשלום, זה מלך בחיי אביו וזה רוצה למלוך בחיי אביו, זה בא על פלגשיו וזה רוצה לקחת שוכבת חיקו, רק אבשלום מרד בזדון ובא על פלגשי אביו להראות כי נבאש באביו, ובזה היה בהפך, רצה באבישג מפני תאוותו, ורצה למלוך באופן שלא ירע בעיני אביו:

ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך, על ידי הסבות הנ"ל התחיל לאמר כי הוא ימלוך, ויעש לו רכב וכו' כמו שעשה אבשלום, להראות תכסיסי מלוכה:

ולא עצבו, עתה יספר מה שיפלא, א — איך לא התיירא מאביו, ב. איך לא התיירא שלא יסכימו ישראל במלכותו, על זה אמר מאביו לא התיירא כי לא עצבו מימיו וחשב שגם עתה יחריש אחר שיראה שהחזיק במלכות, ולא התיירא שלא יסכימו ישראל, שבזה הי"ל ג' טעמים שיסכימו עליו, א. כי גם הוא טוב תאר מאד, שזה דבר הנושא חן בעיני העם לענין המלכות, כמו שאבשלום מצא חן מטעם זה, ועל זה אמר וגם הוא, ב. שהיתה המלוכה מגיע לו ממנהגי המלכות, כי אותו ילדה חגית אמו אחרי שנולד אבשלום למעכה, כי היה אמנון הבכור ואחריו דניאל ואחריו אבשלום ואחריו אדוניה, ואחר שג' הראשונים מתו הוא הבכור המולך תחת אביו:

ג. ויהיו דבריו עם יואב בן צרויה ועם אביתר הכהן, שאחרי שיואב היה שר הצבא, וכל בני החיל יטו אחריו, ואביתר היה הכהן הגדול ויטה אחריו ההמון, חשב כי שני אלה יטו את כל ישראל אחריו והטעם שעזרו יואב ואביתר אחרי אדוניה, באר מהרי"א כי יואב ידע שבלב דוד עליו מפני שהרג את אבשלום וחשב שיצוה לשלמה עליו להרגו וכן אביתר ראה שדוד חולק יתרון כבוד לצדוק וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, וחשבו להנצל בעתיד על ידי שיחזיקו ידי אדוניה:

וצדוק הכהן וכו' לא היו עם אדוניהו כי ידעו שדעת דוד להמליך את שלמה, והיה זה אצלם מרד למרות רצון דוד מלכם:

ויזבח אדוניהו, ומטעם זה בעצמו שראה שיש מתנגדים לו ומחזיקים ידי שלמה רצה לקשר את אוהביו במסורת הברית על ידי משתה ששם במשתה היין ימליכוהו טרם יתיעצו אוהבי שלמה, באופן שימלוך פתאום, ולכן לא קרא אל מתנגדיו לבל יתעורר שם ריב ומדנים, ומ"ש ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה מבואר אצלי שיש הבדל בין קרא שאחריו את ובין קרא שאחריו למ"ד, שקריאה עם את מורה שמזמינו לדבר גדול, ובבני המלך שהיה מתיעץ עמהם תחלה אם יסכימו, אומר קרא את רצה לומר ששאל עצתם תחלה, לא כן אנשי יהודה קרא סתם שיבואו כי יסכימו אחר זה במשתה, ולכן אמר אחר כך ואת נתן וכו' לא קרא, רצה לומר כי לא שאל עצתם בזה (ואבן הזוחלת י"מ שהמים זוחלים שם והוא עין רוגל):

הלא שמעת, בא לעוררה מג' צדדים, א — בל תאמר כי עוד יש שהות, על זה אמר כי מלך אדוניהו כבר מלך והדבר נחוץ ב. בל תאמר כי אם כן כבר נעשה מעשה ואין להשיב, על זה אמר ואדנינו דוד לא ידע, וכשידע ימליך את שלמה:

ג. בל תאמר כי אין בזה רק רדיפת הכבוד והשררה ואין זה כדאי אצלה להשתדל על זה, לכן אמר ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה, רצה לומר כי במלוך אדוניה יהרוג אתכם אחר שיודע שהיה דעת דוד להמליך את שלמה:

והמלך זקן מאד, הקדים להציע למה שיאמר שדוד נבהל על ביאתה ואמר מה לך, שזה היה מג' טעמים, א. שלא היו נשיו רגילות לבא לפניו אז לתשמיש כי היה זקן מאד, ב. שלא באו לשרתו כי אבישג השונמית משרת את המלך, (ובפרט למ"ש למעלה שזה היה כדי שלא יבואו נשיו לחדרו):

ג. ותקד ותשתחו, שזה היה מורה שבאה לבקש דבר, כי נשי המלך בבואן לחדרו כדרך נשים לא תשתחוינה, ולכן ויאמר המלך מה לך, כי הבין שיש לה דבר גדול נחוץ:

ותאמר לו, היא ספרה הדבר באופן שאינה מתרעמת על המלך כי לבה בטוח שלא מאתו יצא הדבר, אחר שנשבע לה, רק מגדלת פשע אדוניהו וחטאתו שהוא בן סורר ומורה על פני אביו, וזה שכתוב, א. אתה נשבעת, ב. שהיתה השבועה בה' אלהיך שהיא שבועה חמורה בשם, ובפרט למ"ש דהנשבע באלהי ישראל אין מתירין לו, ג. לאמתך והנשבע לחברו אין מתירין לו אלא בפניו, ד. שאמרת כי שלמה בנך ימלך אחרי, שימלוך מצד שהוא בני, מאהבתך אותי וכי אני הראויה לזה מצד שיצא ממעי שבט מושלים, בפרט למ"ש חכמינו זכרונם לברכה שלא רצתה להנשא לו רק על תנאי זה, ואם כן התקשר לה על הדבר הזה, ה. והוא ישב על כסאי, כי הוא גם כן ראוי לזה מצד עצמו, כי ידמה כסאו לכסאך, בענין שלא תופחת מעלת כסאך בישיבתו עליו:

ועתה הנה אדוניהו מלך, רצה לומר והלא גם אם היה מולך אחרי מותך היה זה מרד, אחר שהבטחת את המלכות לשלמה, כ"ש עתה בחייך, זאת שנית ועתה אדני המלך לא ידעת, שאין לו אמתלא שלא ידע משבועתך, ושחשב שתסכים לזה אחר שהוא הבכור ולו המלוכה, שאם כן מדוע העלים הדבר מאתך שגם אם תגיע לו המלכות בירושה, אין מגעת לו בעודך חי, ואם כן עתה, רצה לומר בחייך איך אדוני המלך לא ידעת:

ויזבח הוסיפה להגדיל פשעו במה שהכין זבח רב והקדיש קרואיו בחיי אביו בהיותו שוכב על ערש דוי, זאת שנית כי לשלמה עבדך לא קרא, שזה מעיד שיודע כי הבטחת המלכות לשלמה, ולכן לא קראו, שאם היה זה בתומו, לא היה שלמה בן המלך גרוע משר הצבא:

ואתה, והנה לא ספרה לו שקרא לכל עבדי המלך בל יירא דוד שהעם אתו בקושרים, אמרה בהפך שעיני כל ישראל מצפים עליו, ורק מי שיבחר הוא זה ימלוך עליהם:

והיה אמנם אם יחריש יחשבו ישראל שזה נעשה בידיעתו, כי מי יאמין שדבר גדול כזה נכחד מן המלך, ובזה לא לבד שאחרי שכב המלך ימלוך אדוניהו באין מוחה, אחר שידמו כולם שהומלך בידיעתך כי גם אהיה אני ובני שלמה חטאים, כי אחר שהוא יודע ששלמה היה מוכן למלוכה, יאמרו ששוב נדחה על ידי חטאי וחטאו, וגם יזכירו חטא של אוריה באופן שישימוהו כבן זנונים, ואותי כמנאפת תחת אישה וידונו אותנו למיתה כחטאים, ויהיה די בזיון וקצף גם אל כבודך, מה שאין כן אם ימלוך שלמה יהיה גלוי לכל כי ראויה היתה בת שבע לדוד, ושסבב ה' שיצא הכל בהיתר כפי שפירשנו בספר שמואל ב' (ס' י"א) :

ויאמר נתן אדוני המלך אתה אמרת אדניהו ימלך אחרי, הנה נתן תפס הספור באופן מתנגד אל דברי בת שבע, הוא עשה את עצמו כאילו יחשב שהיה זה בפקודת המלך, ובלתי מתרעם על אדוניהו רק על מה שהעלים המלך הדבר מאתו, כי הוא עשה את עצמו כלא ידע משבועת המלך לבת שבע, וזה שכתוב אתה אמרת אדוניהו ימלוך אחרי רצה לומר כן נראה הדבר:

כי ירד היום ואי אפשר שיעשה זה היום בעוד המלך חי בלא ידיעתו, וגם שקרא לכל בני המלך ולשרי הצבא ולאביתר הכהן, שאי אפשר שאלה כולם יעשו זה בלא דעת המלך, והלא הנם אכלים ושותים לפניו ויאמרו יחי המלך אדניהו :

ולי ואם כן אתרעם למה לא קרא לי באשר גם אני עבדך, וכן לצדוק ולבניהו, כאילו מכחידים פקודת המלך מפנינו, וכי אנו לא נהיה נכונים לעשות פקודת המלך הזאת, וכן למה לשלמה עבדך לא קרא, אחר שנעשה הדבר בפקודתך בודאי גם שלמה יכנע תחתיו כי הוא עבדך ולא ימרה את רצונך, ולמה חושדים אותנו שנסרב להמליך את מי שיבחר המלך למלוך תחתיו:

אם מאת אדני, עוד הזכיר תרעומת אחרת נוגעת אליו לבד, באשר הוא נבא לדוד כי שלמה ימלוך אחריו, אם יצוייר שדוד ימליך זולתו, בהכרח בא אליו נבואה אחרת להמליך את אדוניהו, (שזה יצוייר אם גרם איזה חטא בינתים לשלמה שלא ימלוך) ואז היה דוד מחוייב להודיע זאת לנתן, בל יגרום לו ספק בנבואתו, או חשד על דוד שעבר על דברי נביא, וזה שכתוב אם מאת אדוני נהיה הדבר איך לא הודעת את עבדך מי ישב וכו', וכבר אמרו החכמים כי להוציא איזה התפעלות צריך לעורר הדברים מכל צדדיו, כי לפעמים יתפעל האדם מהקנאה והחמה, וזאת פעלה בת שבע בהגדילה חטא אדוניה, ולפעמים יתפעל מצד החשד והבושה, וזאת פעל נתן במה שהניח שדוד עשה זאת, ויתעורר מפני שראה שחושדים אותו שעבר על דברי נביא ועל שבועת אלהים:

קראו לי כי בעת שבא נתן הנביא יצאה בלא מענה, והודיע לה עתה כי ימלא שבועתו ביום הזה:

יחי אדוני המלך דוד לעולם, מלבד כוונה הפשוטה שיאריך ימים, כוונה שמלכות בנו תהיה כאילו הוא חי ומולך כי המלכות מתיחסת אליו שהוא לה לראש פנה, והכסא כסא דוד, גם מצד הסוד דוד חי וקיים:

קראו לי וכו', אחר שראה מחלוקת רצה לחזק מלכותו על ידי כהן גדול ונביא ובניהו שהיה ראש הסנהדרין, שע"י תעשה המשיחה כהלכה:

על הפרדה אשר לי לפי שאין הדיוט משתמש בשרביטו של מלך, ואין ראוי שישתמש כל בע"ח בדבר מלכות, היה רוכב על הפרדה שלא היתה מקבלת זכר, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ומיוחדת למלך לבד ובזה הראה כי הוא המולך תחתיו, וצוה להורידו אל גיחון שהוא מי השלוח ההולכים לאט, לרמז על המשכת מלכותו בהשקט, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אין מושחין מלכים אלא על גבי מעין:

והוא ימלך תחתי רצה לומר לא אחרי מותי רק בחיי ימלוך תחתי ובמקומי תיכף, ואותו צויתי בענין שאינו כמולך בחיי אביו כיון שאני צויתי אותו ומקיים ציוויי בזה ולא שתחולק המלכות לשנים בענין שגם אדוניה יהיה לו שבט אחד, רק על ישראל ועל יהודה :

כן יאמר ה', שיסכימו על זה בשמים:

ויגדל את כסאו, שאחר שה' יהיה עם שלמה כמו עמך ממילא יגדל את כסאו אחר שהוא מלך בן מלך, וזה שכתוב מכסא אדני המלך, מסבת שכסאו בא מכסא דוד אביו, וי"ל זכות אבות ומלכות בירושה מה שלא היה לך:

וישמע יואב, הם לא שמו על לבם רק המיית העיר, אבל יואב שהיה שר הצבא שמע והבין את קול השופר, שהיה בו סימנים מיוחדים, והבין כי קול כזה לא ישמיעו רק לענין גדול, ולכן אמר מדוע קול הקריה הומה, בודאי נעשה איזה דבר רשום (ומלת הומה מוסב על הקריה מה היא הקול שהקריה הומה):

בא כי איש חיל אתה, יונתן לא היה מן הקרואים כי נשאר בעיר לרגל מה יעשה שם בעת ההיא שנקבצו חוץ לעיר להמליך את אדוניהו, וזאת הבינו כי המית הקריה יש לה איזה יחוס אל הענין שהם עוסקים בו, או לעזרתם או כנגדם, כי בלי ספק יתעורר רעש בעיר כשיודע כי ממליכים מלך בעין רוגל, וחשב שיונתן בהיותו איש חיל, קבץ גבורי המלך והריעו בקול בעיר שמחים על מלכות אדוניהו, ובזה טוב יבשר :

ויען יונתן, אבל לא כדברך כי אדונינו המלך דוד המליך את שלמה, זה אמר דרך כלל, עתה פרט פרטי הדברים:

(מד-מה) וישלח אתו המלך וכו' וימשחו וכו' באופן שהיה זה ע"פ כ"ג ונביא וסנהדרין, ואל תחשוב שהעם לא יסכימו לזה על זה אמר ויעלו משם שמחים ותהום הקריה הוא הקול :

ולא תאמר שנמשח למלוך אחרי מות דוד, כי ישב על כסא המלוכה :

ולא תאמר שגם הם עשו זאת מעצמם, כמו שיואב ואביתר רצו להמליך את אדוניהו מעצמם, על זה אמר וגם באו עבדי המלך לברך את אדונינו והמלך השתחוה על המשכב הרי מדעתו נעשה כל זה, ונוסח הברכה היה שיגדל ה' את שלמה בשם טוב מצד מעשיו הטובים וחכמתו ויגדיל כסאו מצד המלוכה למרבה המשרה, ושניהם יגדלו מדוד, מצד שהוא יורש עצר ובן מלך כנ"ל:

ולא תאמר שדוד יחלק המלכות לשנים ויתן גם לך שכם אחד, כי ככה אמר המלך ברוך ה' וכו' אשר נתן היום יושב על כסאי, זה מורה שתפס מלכות כללי על כסא דוד ועל ממלכתו, וגם שהחזיק המלכות מהיום בענין שהוא המולך עתה תחת דוד, וכל החולק עליו מורד במלכות וחייב מיתה:

לאמר ישבע לי כיום, רצה לומר כי מנהג המלכים לעבור על פשע ביום מלכותם, כי הוא יום חסד, לכן אמר שישבע לו כיום בפרט כי היום הומלך והוא נכנע תיכף, כמ"ש אם ימית את עבדו בחרב, אחר שהוא עבדו אם ימיתהו בסייף שהמלך אין לו רשות להרוג כי אם בסייף, פי' שלא ימיתהו על מרידתו:

ויאמר שלמה, לא נשבע כי אמר שבל"ז על העבר אינו חייב מיתה רק אם רעה תמצא בו בזה יתחייב למפרע ומת :

ויאמר וכו' לך לביתך פי' מהרי"א שבמ"ש אם יהיה לבן חיל חשב אדוניה שרצה לומר שיעבוד עבודתו, והוא א"ל שילך לביתו, ואינו צריך אל עבודתו ומשאו: