הושע פרק י׳

גפן בוקק ישראל פרי ישוה לו — ישראל דומין לגפן המשיר כל פריו הטוב כך עזבו אותי שאני פרי הטוב והשוה לו:

פרי ישוה לו — פרי אשר ישוה לו וייטב לו:

כרוב לפריו הרבה למזבחות — כשהשפעתי להם הטובה והם הרבו לעשות עגלי' למזבחות, ד"א גפן בוקק ישראל פרי מעשיו גרם לו פרי ישוה לו יועיל לו להיות בוקק כי עשו המזבחות והועילו לכניסיה שלהן לרעה וזהו לשון התרגום:

הטיבו מצבות — הרבו מצבות:

חלק לבם — ממני:

עתה יאשמו — הוא הדבר אשר יערוף מזבחותם ישחית לשון וערפו שם (דברים כא) וערפתו (שמו' יג) ישבור צוארם, ד"א לפי מדרש אגדה גדול השלום שאפי' ישראל עבדו עכו"ם ושלום ביניהם אין השטן מקטרג ביניהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (לעיל ד) ושנוי המחלוקת שנאמר חלק לבם עתה יאשמו יש פתחון פה לשטן לקטרג:

כי עתה — בבא עליהם הרעה יאמרו אין לנו מלך מלכינו אשר בטחנו בו לאמר שיצא בראשונה וילחם את מלחמותינו אין מועיל לנו כלו':

אלות שוא — השבע לשקר אלות כמו כרות לשון הווה. כרות ברית לעכו"ם של מולך לפיכך יפרח עליהם משפט ייסורין ופורענות כראש שהוא עשב מר הפורח על תלמי שדי וי"ת על תלמי שדי בעון שמסיגין גבולי שדות:

תלמי שדי מענית המחרישה קרוי תלם, ד"א על תלמי שדי שהם עושים שם מזבחותם כמו שנאמר גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי (לקמן יב) שם יפרח עליה' משפט עוונם. ד"א אלות שוא כל ברית שהם כורתים זה עם זה עוברים עליו ופרח כראש משפט על תלמי שדי כראש שהוא פורח על תלמי שדי שהוא עשב מר כך משפטיהם פורחים וגדלים תמרורים לעניים ואביונים ואף עמוס אמר כן כי הפכתם ללענה משפט (עמוס ו׳:י״ב):

לעגלות בית און וגו' — לפורענות העתידה לבא על עגלי' שבבית אל שהיא נקראת בית און בספר יהושע:

יגורו — יראו ממנו שכיניו שבשומרון למה כי אבל עליו עמו וכמריו אשר עליו יגילו תמיד עתה יאבלו על כבודו כי גלה:

גם אותו לאשור יובל — זה היה בשנת שתים עשרה לאחז ויער ה' את רוח פול מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי (ד"ה א ה) וגו' ונטל עגלי הזהב אשר בבית אל והלך לו לקיים מה שנאמר גם אותו לאשור יובל:

מנחה למלך ירב — זה סנחריב:

בשנה אפרים יקח — בשת יקח לו ירבעם שהוא משבט אפרים שהעמיד לו עגל זה לאלוה:

ויבוש ישראל — מאותה עצה שנועצו לעשותם כמו שנאמר (מלכים א י״ב:כ״ח) ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב:

נדמה — נשתתק מלך שומרון והרי הוא כקצף שעל פני המים שהוא אושקמ"א בלע"ז:

במות און — במות בית אל:

קוץ ודרדר יעלה על מזבחותם — שגלו עובדיהן ואין עוד פונה להם:

ואמרו — ישראל:

להרים כסונו — שלא יראונו אויבינו בבשתנו:

מימי הגבעה חטאת ישראל — חטאת זה נקוד רפי שהוא לשון נקבה ולשעבר כמו עשת באת אזלת יד מימי גבעת בנימין חטאת ישראל לפי שהיה מעשה פלגש בגבעה בימי עתניאל בן קנז שהיה ראשון לשופטים בימי כושן רשעתים ובימיו היה פסל מיכה וכל זה מצינו בסדר עולם:

שם עמדו — באותה מדה אחזו להם מאז:

לא תשיגם בגבעה מלחמה וגו' — ולפי שהיה עון עכו"ם בידיהם ולא הקפידו עליו לכך לא הצליחה ידם במלחמת הגבעה על בני בנימין וקראם בני עלוה בני גאוה שעשו עצמם עליונים ולא שמעו בקול אחיה' לתת את בני הגבעה ויונתן תרגם על ששאלו להם מלך והמליכו את שאול ואינו מתיישב לי אחר לשון העברית וגם שארי חיבור הפרשה נופל על ל' הראשון:

באותי ואסרם — לפי רצוני תמיד יסרתים משופט לשופט ומסרתים ביד שוסיהם:

ואספו עליהם עמים באסרם לשתי עונותם — לפי שדימה אותם לעגלה כמו שנא' אחריו אפרים עגלה מלומדה לכך דימ' יסוריה' לפרה שמייגעין אותה בחרישה ואסרו' בעול המחרישה וסימלוני העול נוקבים ויורדים א' מכאן וא' מכאן אצל שני עיני השור וכן ת"י כמיסר פדנא על תרתין עינוהי פדנא צמד בקר:

ואפרים עגלה מלומדה — פירפויינט"א בלע"ז עשויה חבורות חבורות במלמד הבקר שקורין דישגולויי"ן בלע"ז כלומר הרבה יסורין הבאתי עליה והרי היא לא נכנעה ותמיד אוהבת לדוש בתבואה מקום מאכל ומשמן ולא נכנעה להיות חורשת כלו' לא נכנעו לתורה אלא אחר שרירות לבם:

אוהבתי — יו"ד יתירה כמו (בראשית לא) גנובתי יום:

ואני עברתי על טוב צוארה — לפיכך אני מביא עליה' מלכים שיתישו את כחם:

ארכיב אפרים יחרוש יהודה וגו' — אם תרצו שארכיב אפרי' על עכו"ם יחרוש יהודה וישדד לו (יעקב) לעצמו חרישה של מע"ט כמו שהוא מפרש ואומר נירו לכם ניר וגו':

זרעו לכם לצדקה — אבל אתם חרשת' רשע וגו' לפיכך וקאם שאון בעמך:

נירו לכם ניר — עסקו בתורה ומשם תלמדו ללכת בדרך טובה להתגבר על יצר הרע כזה שהוא נר את השדה להפוך שרשי העשבים המכחישים בתבואה מימות החמה כמה ימים לפני הזרע ועת תקבעו לדרוש את ה' לתלמוד תורה:

עד יבא ויורה צדק לכם — כשתהיו יגעי' בה הוא יבין אתכם להודיעכם צפונותיה בצדק, ד"א נירו לכם ניר עשו מעשים טובים קודם שיבא עליכם הלחץ וזה יגרום לכם שתתקבל תפילתכם בעת הצורך ואז יהיה עת ראוי לכם לדרוש הקדוש ברוך הוא בכל צרכיכם כי אז תשמע צעקתכם ויורה צדק לכם וימטיר צדקה לכם כמו ירה בים (שמות טו):

אכלתם פרי כחש — איתקבלתון תושלמת עובדיכון:

וקאם שאון — קול ענות נוסו נוסו:

כשד שלמן בית ארבאל — כבוזזים הבאים על עם יושב בשלום פתאום על יד מארב שלא נזהרו בם לברוח מפניהם ושודדים את הכל:

בית ארבאל — יונתן תרגמו בית מארב ואל"ף ולמ"ד יתירה בו כמו יזרעאל שאינו שם עיר כגון (לעיל ב) יענו את יזרעאל וקראו בלשון שם עיר אף כאן קרא אותו כמין שם עיר וכן חיברו מנחם אבל דונש פותרו שם מקום:

רוטשה — נבקעה וכן נערים תרטשנה (ישעיהו י״ג:י״ח) ועולליהם ירוטשו (שם) ל"א רוטשה עזובה כמו נוטשה:

ככה עשה לכם בית אל — כל הפורענות הזה גרם לכם העגל שבבית אל:

רעת רעתכם — רעת רשעכם עבירות זדונכם:

בשחר נדמה נדמה — נרדם כאילו בלילה כלומר אין בו כח ולמה כל זאת כי בהיות ישראל נער ואוהבהו מנוער מכל טוב:

גפן, אחר שהזכיר כי נגזר עליהם גזרה חרוצה שילכו בגולה, יבאר איך נסתבב הדבר שיגלו מארצם, שה' הטיל ביניהם מהומה ומרד שמרדו במלכיהם וזה היה סבת גלותם. וכבר בארתי (למעלה סי' ז' וסי' ח') שהמרד שמרדו בשלום בן יבש שהרגוהו, וכן אח"כ בהושע בן אלה שהלשינוהו למלך אשור ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים, נסבב ע"י ששני המלכים האלה לא דבקו בחטאת ירבעם ורצו לבטל עבודת העגלים, ועי"ז עמדו כנגדם הכת שדבקו בעבודת העגלים, וזה היה הסבה מה שעלה אליהם מלך אשור בתחלה בימי מנחם בן גדי, ומה שעלה עליהם בסוף בימי הושע שהגלה את כולם, ועל דברים אלה ישא חזון ומליצה נשגבה בסימן הזה, אמר, גפן בוקק ישראל, ר"ל ישראל אשר נמשלו לגפן, כמ"ש כרם היה לידידי בקרן בן שמן, וה' נטע הגפן הזה וקוה לעשות ענבים ויעש באושים כמ"ש בישעיה סי' ה' ומפרש שם ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה, שהפרי שקוה ה' שיעשה הגפן הזה הוא משפט וצדקה, אבל ישראל הוא גפן הבוקק ומריק ונושר את הפרי אשר ישוה לו, ר"ל פרי הראוי לו, כי כרוב לפריו הרבה למזבחות לע"ז, וכטוב לארצו הטיבו מצבות אשר העמידו לעבודת גלולים:

חלק, ולכן חלק ה' את לבם, שסבב ה' שיהיה ביניהם פירוד לבבות וכתות מתנגדות, ועי"כ עתה יאשמו, היינו שעי"ז יקבלו את ענשם, כי הוא יערף מזבחותם כי החילוק לב הזה הוא יערף את המזבחות שלהם וישדד את מצבותם, ר"ל שהמלך שעמד תחת הראשן יכרית את מזבחות העגלים, שזה עשה שלום בן יבש, וכן הושע בן אלה, ועי"ז יעמוד מרד נגד המלך:

כי עתה יאמרו אין מלך לנו, שעי"ז ימרדו במלכם וירצו להעבירו ממלכותו, כי לא יראנו את ה', הם יאמרו שאינם מסכימים אל מעשה המלך שרוצה לבטל עבודת העגלים ולהעמיד תחתיו עבודת ה' כי הם אינם יראים את ה' ואינם רוצים ביראת ה' ובעבודתו, וא"כ והמלך מה יעשה לנו איך יכריח המלך אותנו שנעבוד את ה' ונירא אותו, וזה יהיה הסבה שימרדו במלכם, (ובזה אמר ג"כ חלק לבם עתה יאשמו שע"י חילוק לב הזה יהיה מעתה אשמת העגלים בראשם, כי עד עתה היה האשמה בראש המלכים שהם הכריחו את העם אל עבודת העגלים, אבל עתה שהמלך רצה לבטל את העגלים והעם החזיקו בם, הלא הם יאשמו והאשם תלוי בראשם לא בראש המלכים):

דברו דברים כן דברו ביניהם דברי מרד, אלות שוא ועי"כ עברו על האלה שנשבעו למלכם להיות נאמנים אליו, כי אמרו שאין ממש באלה זו אחר שמבטל את עבודת העגלים, כרות ברית שכרתו ביניהם ברית על קשר המרד להרוג את שלום, או למסור את הושע ביד מלך אשור לאבדו, ופרח כראש משפט על תלמי שדי, ר"ל אמנם תיכף פרח משפט ענשם, שזרע המרד אשר זרעו בסתר במעמקי תלמי לבבם, צמח ופרח ויעש פרי אשכלות מרורות, ומשפט ענשם פרח כראש ולענה על תלמי שדי בגלוי וקבלו תיכף את ענשם כמו שיבאר:

לעגלת, עתה מבאר דבריו בפרטות מה היה סבת המרד שאמר עליו דברו דברים אלות שוא, ואיך פרח המשפט והעונש תיכף, סבת המרד היה לעגלת בית און בעבור העגל של בית און, שהוא העגל שבבית אל שבעבורו יגורו ויתאספו שכן שמרון למרוד במלכם על שבטל את עבודתו, כי אבל עליו עמו וכמריו של העגל אשר עד עתה עליו יגילו, ועתה אבלו והתעצבו על כבודו כי גלה ממנו, על שהושע בן אלה בטל כבוד העגל ונתן רשות לעלות לרגל ולעבוד את ה', זה היה סבת המרד:

גם, עתה מפרש מ"ש ופרח כראש משפט, איך תיכף קבלו את ענשם, כי בעת לקח מלך אשור את הושע ויעצרהו ויאסרהו בבית כלא לקח גם העגל, ור"ל גם אותו לאשור יובל, שלא את המלך לבד הוביל לאשור כי גם את העגל יובל לשם להיות מנחה למלך ירב. בשנה אפרים יקח, ר"ל אשור יקח את הבושת של אפרים היינו את העגל שלו שהוא לאפרים לבושת ולחרפה, וא"כ הלא יבוש ישראל מעצתו מה שהתיעץ למרוד בהושע ולמסרו ביד אשור בחשבו להשיב עי"כ את עבודת העגל על מכונו. והלא בזה סבב שנשבת העגל לגמרי:

נדמה, מפרש איך יבוש מעצתו, שע"י עצתו נדמה שומרון מלכה ר"ל מלך שומרון נדמה ונמשל ע"י שומרון כקצף על פני מים, שע"י רתיחת המים עת יהמו יחמרו במצולה יתהוה על פני המים קצף ורתיחה, ואח"כ יתהלך הקצף ויהיה לאפס ע"י המים עצמם שאין עומדים על מצב אחד, וכן נתהוה המלך ע"י רתיחת העם וקצפם ומרדם במלכם הקודם, שקשרו עם הושע על פקח בן רמליה וימיתוהו וימלוך הושע תחתיו, ואח"ז התהלך הקצף הזה והלך בגולה ע"י מלשינות העם והתחלפות דעותיהם שאין לבם עומד על מצב אחד, אמנם בעצתם זה שהלך המלך אסור בזקים לארץ אשור לא הקימו מזימות לבם לחזק עי"כ את עבודת העגל, כי בהפך.

ונשמדו שעי"ז נשמדו גם במות און שהיו חטאת ישראל, וקוץ ודרדר יעלה מעתה על מזבחותם, כי יהיו שוממים וחרבים, עד שהמזבחות שעומדים בהרים ובגבעות יאמרו להרים כסונו ולגבעות נפלו עלינו, כי מרוב השממון יפלו ההרים והגבעות ויכסו את המזבחות ויקברו תחת ערימות עפר, וא"כ הלא היה עצתם עצה נבערה לבלי הועיל:

מימי הגבעה חטאת ישראל, במות און וחטאת ישראל שהוא עבודת אלילים, זה היה ביד ישראל עוד בימי הגבעה, שעוד בעת ההיא הקימו בדן את פסל מיכה, וע"כ שם ירבעם את העגל האחד בדן שכבר נקבע שם המקום לעבודת הפסל מימי קדם, וז"ש שם עמדו, ששם בדן עמדו הבמות והפסילים מימי קדם, וכבר אמרו חז"ל שלכן לא הצליחו ישראל בב' פעמים הראשונים שלחמו על הגבעה וקנאו קנאת ה' ע"ד הזנות, מפני שלא קנאו על פסל מיכה, וז"ש לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה שהלא המלחמה שלחמו בגבעה על בני עולה שהם בני בנימין המלחמה הזאת לא השיגה את הבמות של פסל מיכה, כי הם עמדו, ולא בטלום בעת ההיא, וזה סימן שכבר נטו ישראל מאז אחרי עבודת אלילים, ולכן לא קנאו עליה:

באותי ואסרם, ולכן בעת שאויתי ליסר ולהעניש אותם בעבור עון ע"ז, לא אספתי עליהם קיבוץ מעם ישראל שילחמו עם החוטאים, כי עם ישראל לא קנאו על ע"ז גם אז וכ"ש עתה, ולכן ואספו עליהם עמים שהם מחנה אשור הם נתאספו עליהם באסרם לשתי עונותם, והם אסרו אותם לשתי מענית המחרישה שלהם, ר"ל ששמו עליהם עול כבד ואסרו אותם במוסרות כאשר אוסרים את השור החורש שיחרוש בפעם אחד שתי מענית המחרישה, שהוא כפל מכח השור, דהיינו שהוכרחו לעבוד יותר על כחם:

ואפרים עגלה מלומדה, אפרים אין לו כח כשור לעול לחרוש באדמה, כי הוא דומה כעגל המלומד לעשות מלאכה קלה, והוא כי אהבתי לדוש שהיא אוהבת לדוש בתבואה שהיא מלאכת העגל, שמרקד על התבואה ודש אותה וגם אוכל בשעת דישה, לא החרישה שאינו מלאכת העגל הרך. ר"ל שאוהב לשאת שעבוד קל כמו מה שרצה להשתעבד אל מלך מצרים שהיה עול בלתי קשה ועבודה קלה ושעם זה יאכל מטוב ארץ מצרים וירויח במסחרו שם, לא לשאת עול מלך אשור לחרוש ולעבוד בכל עבודת פרך, ואני עברתי על טוב צוארה, ואני עדיין חסתי עליה כי עברתי וראיתי את טוב צוארה השמן והענוג שאינו יכול לשאת עול כבד, והיה עדיין בדעתי שלא למסרה אל העמים שיאסרו אותה במוסרות לשתי עונותם, וחשבתי שיכניסו צוארם לעבוד עבודתי שהיא עבודה קלה ועי"כ לא ימסרו ביד אדונים קשה, וחשבתי כי ישתתפו עם מלכות יהודה ושניהם יעבדו את ה' ויחרשו את אדמתו אדמת הקדש, וז"ש שחשבתי ארכיב אפרים ר"ל שאצרפנו ואחברנו אל יהודה ששניהם יחרשו ויעבדו בחלקת ה' ביחד, והייתי מקוה כי יחרוש יהודה ישדד לו יעקב שיהודה שהוא מלומד לחרוש בעבודת ה' הוא יעשה החרישה שהיא עבודה הקשה, ויעקב שאינו מלומד לחרוש את האדמה הוא ישדד, שהיא העבודה שאחר החרישה שעוברים שנית על התלמים לכתש את הרגבים שהיא עבודה קלה, והיינו שיהודה יכין אדמת הנפש יחרוש אותה עד שתהיה מוכנת לקבל זריעת הצדקה והמע"ט ואחריו יבא גם יעקב שהם עשרת השבטים לגמור מעשה החרישה וההכנה. ואז.

זרעו לכם לצדקה, אז תזרעו צדקה ומע"ט במצות שבין אדם למקום, תקצרו לפי חסד, כמו שמן זריעת גרעין אחד יקצרו אלומות, כן השכר שיקבלו יהיה לפי חסדי ה' יותר מן הגמול הראוי לפי האמת והמשפט רק חסד שאין לו קצבה ומדה, והוסיף לאמר נירו לכם ניר, הניר הוא מה שחופרים בעומק האדמה להסיר הקוצים המשחיתים את התבואה, כן תחפרו בעומק הנפש להסיר התאוות והציורים הרעים והאמונות הכוזבות המשחיתים זרע הצדקה והמע"ט.

ועת לדרוש את ה' ואחר שיכינו החרישה והזריעה יבא העת של הגשם שאז צריך לדרוש את ה' ולבקש פניו שיתן גשם יורה ומלקוש בעתו, ר"ל שיבקשו מאתו שפע שמיימית ועזר אלהי ממעל, עד יבוא ויורה עד שיבא אליכם ויתן המורה שהוא הגשם והיורה, ומפרש מה יהיה המורה שיתן צדק יורה לכם, הצדק שישלח לכם הוא יהיה המורה והגשם שיתן, ובאר שאין כוונתו על האדמה כפשוטו רק שיורה לכם על אדמת נפשכם, ישביע נפשכם הצמאה במטרות עזו ושפע קדשו, כענין שאמרו הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק:

חרשתם, אבל אתם חרשתם רשע, ולכן קצרתם עולתה, ואכלתם פרי כחש, היינו שאכלתם הפירות של הכחש והכפירה שכחשתם בה', וזה בא יען כי בטחת בדרכך וברוב גבוריך וחשבת שתנצל ע"י עצה וגבורה למלחמה:

וקאם, ובעת שקם שאון ומרד בעמיך שמרדו במלכם, עי"כ כל מבצריך יושד, שע"י המריבה שהיה ביניהם מסרו המבצרים ביד האויב כשוד שלמן בעת ששדד שלנמסר מלך אשור את בית ארבאל שם מבצר שהיה במלכות אפרים, ביום מלחמה, שאז ביום מלחמה מסרו בידו את המבצר ע"י המרידה והמריבה שהיה בינהם, (וגם קרא השוד בשם שוד שלמן כי מסרו המבצר בידו בשלום, והוא נהג עם אנשי המבצר כאילו לקחו ע"י מארב ביום מלחמה, וכאילו כבשם ביד חזקה) ואז אם על בנים רטשה והרג את כל העם כאילו כבש אותם ביד חזקה:

ככה עשה לכם בית אל, זאת גרם לכם בית אל שהעגל שבבית אל היה סבה לכל זה, מפני רעת רעתכם זה בא מפני הרעה שבא ע"י רעתכם, שרעתכם היא עשתה לכם רעה, שע"י מעשיכם הרעים רע לכם, במה שבשחר נדמה נדמה מלך ישראל ע"י שמרדתם במלך ונדמה ונכרת עי"ז, וגם שנדמה בשחר, כי עם מה שנדמה המלך נדמה גם השחר, שהוא כוכב הצלחתכם, שמאז חשך אילת השחר לכם, וכ"ז היה ע"י בית אל שמשם צמח המרד ע"י שרצה להשבית את העגל שבבית אל כנ"ל: