דף ביאור
בראשית פרק ה׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורבראשית פרק 5
בראשית פרק 5 מציג 32 פסוקים ביחידת טקסט עברית הניתנת לחיפוש. מדריך הקריאה מזהה נושאים הניכרים במילים עצמן ומציע דרך מעשית לעבור בפרק, בלי להוסיף פרשנות שאינה מבוססת.
פירוש רש״י
פסוק א׳׳
זה ספר תולדת אדם - זו היא ספירת תולדות אדם, ומדרשי אגדה יש רבים:
ביום ברא וגו' - מגיד שביום שנברא הוליד:
פסוק ג׳׳
שלשים ומאת שנה - עד כאן פרש מן האשה:
פסוק כ״ד׳
ויתהלך חנוך - צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקדוש ברוך הוא וסלקו והמיתו קודם זמנו [וזהו ששנה הכתוב במיתתו לכתוב ואיננו בעולם למלאות שנותיו:
כי לקח אתו - לפני זמנו] כמו (יחזקאל כד טז) הנני לקח ממך את מחמד עיניך:
פסוק כ״ח׳
ויולד בן - שממנו נבנה העולם:
פסוק כ״ט׳
זה ינחמנו - ינח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרשה והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו, ינח ממנו ואם לא תפרשהו כך, אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם:
פסוק ל״ב׳
בן חמש מאות שנה - אמר רבי יודן מה טעם כל הדורות הולידו למאה שנה וזה לחמש מאות, אמר הקדוש ברוך הוא אם רשעים הם יאבדו במים ורע לצדיק זה, ואם צדיקים הם אטריח עליו לעשות תבות הרבה, כבש את מעינו ולא הוליד עד שהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהא יפת הגדול שבבניו ראוי לעונשין לפני המבול דכתיב (ישעיה סה כ) כי הנער בן מאה שנה ימות, וראוי לענש לעתיד, וכן לפני מתן תורה:
את שם את חם ואת יפת - והלא יפת הוא הגדול, אלא בתחלה אתה דורש את שם שהוא צדיק, ונלד כשהוא מהול, ושאברהם יצא ממנו וכו':
מהדורה: On Your Way. רישוי: Public Domain. Sefaria.
פירוש מלבי״ם
פסוק א׳׳
למה ספר שנית שביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו - שקרא שמם אדם. שכ"ז כבר נאמר למעלה. מ"ש ויולד בדמותו כצלמו הלא כל אדם מוליד אדם כדמותו. למה ספר בכל הדורות האלה השנים שחי קודם שהוליד ולאחר שהוליד וכפל לכתוב סך כל השנים שחי. שכ"ז מיותר. מ"ש בחנוך שתי פעמים ויתהלך חנוך את האלהים. מה שקרא בשם נח זה ינחמנו והי"ל לקרא מנחם:
זה ספר תולדות אדם - עתה יתחיל לספר התולדות של אדם מאדם עד נח איך נשתלשלו זה מזה עד המבול, וכן כל ספורי הדורות שבתורה הם ספור תולדות אדם, וע"כ יש דעה במדרש שמכאן התחלת התורה, שע"ז אמר זה ספר, כי מה שספר מקודם הוא שייך לתולדות השמים והארץ. וגם מעשה קין והבל אינו שייך לתולדות אדם, כי לא נתקיימו, ויאמר הקדמה לזה, ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו. שהעשיה מורה על גמר הדבר, וזה לא יתכן באדם, שהאדם הוא בעל בחירה ואינו נעשה ונגמר עד שיהיה צדיק ויעשה מעשים טובים, וכן יפלא מ"ש ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, שהאדם לא יקרא שמו בהולדו, כמ"ש שור או כשב או עז כי יולד, ששור בן יומו קרוי שור, כי כמו שנולד כן ישאר באותה מדרגה, משא"כ האדם שהולך ממדרגה למדרגה וביום שנולד אינו עדיין במצב השלמות, אך כבר אמרו עמ"ש נעשה אדם שמה"ש שאלו אם יהיה צדיק או רשע ואמר שיהיה צדיק ולא אמר שיהיה רשע, וזה דייקו ממ"ש נעשה אדם שמורה שהגיד להם שתיכף יהיה שלמותו עמו ויהיה צדיק עשוי ונגמר ואין אופן שירשיע שאל"כ לא יצדק לשון עשיה, אולם איך יהיה זה אמר פה שביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו, שאז נעשה על אופן שיתדמה בכל דרכיו אל האלהים, כי הנפש לא הורכבה אז בגוף בהרכבה מזגית, והגוף ויצרי מעלליו לא יכלו לשלוט על הנפש, שזה נעשה אחר אכילת עה"ד, והיה בריאתו באופן שיהיה צדיק ולא רשע, וע"כ אמר עשה אותו, שהיה עשוי ונגמר בתכלית השלמות:
פסוק ב׳׳
זו"נ - ר"ל שמצד שנברא להיות קיים באיש אמר עשה אותו, ומצד שנברא להיות במין אמר זו"נ בראם ולכן ויקרא את שמם אדם תיכף ביום הבראם, כי היה נגמר והשיג כל השלמות שלו תיכף בהבראו, ולכן נקרא בשם תיכף כמו ששור בן יומו קרוי שור על שאין לו להוסיף עוד שלמות, וכוונת ההקדמה הזאת שאחר שיספר תולדות אדם ואיך נחם ה' אח"כ כי עשה את האדם בארץ, הלא ישאלו וא"כ למה בראו על אופן זה שהיצה"ר יחטיא אותו וכצל ימיו על ארץ ובהבל בא ובהבל ילך, ע"ז אמר שה' בראו באופן היותר שלם והאלהים עשה את האדם ישר רק המה בקשו חשבונות רבים:
פסוק ג׳׳
ויחי אדם - ובכל זה כבר הוחל הקלקול לתקן שאדם שב בתשובה ופרש מן האשה ק"ל שנה ועמד בצדקו ואז הוליד את שת בדמותו כצלמו, שגם הוא נברא בצלם ובדמות והיה לב וסגולה, והגם ששאר כל בני אדם היו כקליפות היו כעלים החופפים על הפרי וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ולכן קרא שמו שת מלשון יסוד, כי צדיק יסוד עולם:
פסוק ה׳׳
ויהיו כל ימי אדם - שהגם שלצד שנברא לקיום המין יש חילוק בין קודם שהוליד ובין אחר שהתחיל להוליד תולדות, ולכן מנה ביחוד השנים שקודם הלידה בפ"ע ושאח"כ בפ"ע, מ"מ לענין מה שנברא להיות קיים באיש היו כולם שוים לטובה, וע"ז אמר ויהיו כל ימי אדם אשר חי ר"ל מצד שחי חיי האדם בעבודת בוראו, וכן אמר בכולם עד"ז, כי כלם היו צדיקים והיו לב וסגולה, משא"כ בעשרה דורות שמנח ועד אברהם לא חשב שנית סך הכולל כי רובם לא היו סגולה והיה ענינם רק לקיום המין והיה הסגולה נאצר בקרבם בכח שיתגלה בבני בניהם כמ"ש הכוזרי:
פסוק כ״ב׳
ויתהלך חנוך - תחלה התהלך את האלהים להשיג האמתיות ולשמור מצות ה' ועם זה היה עוסק בעניני העולם ג"כ ויולד בנים ובנות, ואחר שנמלאו לו שס"ה שנה כמנין ימות החמה, התהלך את האלהים לבדו ופירש א"ע מן העוה"ז ואיננו עוד בעוה"ז, כי אז לוקח למרום כמדרגת אליהו ז"ל, וכבר אמרו עליו ענינים רבים ומכובדים שאין פה המקום להאריך בזה:
פסוק כ״ט׳
ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו - כבר בארתי בפי' ישעיה שגדר פעל נחם הוא התהפכות המחשבה, ומזה בא על נחום האבל, שיתהפך מיגון לשמחה, ועל החרטה, ואמר זה ינחמנו שמעתה ננוח בין ממעשנו שאנו עוסקים בפעולות הבל וריק שאין בם מועיל אל אושר האדם, ועי"כ נמצא גם מנוחה מעצבון ידינו מן האדמה שחל קללה על כל מעשה ידינו שזה בא ע"י רוע המעשים, וכמ"ש חגי זרעתם הרבה והבא מעט וגו' שימו לבבכם על דרכיכם וכמו שפרשתי שם, וע"י נחמת המעשים והתהפכותם תתהפך גם הקללה לברכה ונמצא מנוח כמ"ש ביום הניח ה' לך מעצבך, מרגזך ומן העבודה הקשה (ישעיה יג):
מהדורה: Malbim on Genesis -- Wikisource. רישוי: Public Domain. Sefaria.
לשון המקור
זֶ֣ה סֵ֔פֶר*(בספרי תימן סֵ֔פֶר בסמ״ך גדולה) תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם בְּי֗וֹם בְּרֹ֤א אֱלֹהִים֙ אָדָ֔ם בִּדְמ֥וּת אֱלֹהִ֖ים עָשָׂ֥ה אֹתֽוֹ׃
זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בְּרָאָ֑ם וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָ֗ם וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָם֙ אָדָ֔ם בְּי֖וֹם הִבָּֽרְאָֽם׃
וַיְחִ֣י אָדָ֗ם שְׁלֹשִׁ֤ים וּמְאַת֙ שָׁנָ֔ה וַיּ֥וֹלֶד בִּדְמוּת֖וֹ כְּצַלְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵֽׁת׃
וַיִּֽהְי֣וּ יְמֵי־אָדָ֗ם אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־שֵׁ֔ת שְׁמֹנֶ֥ה מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַיִּֽהְי֞וּ כׇּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר־חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {ס}
וַֽיְחִי־שֵׁ֕ת חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אֱנֽוֹשׁ׃
וַֽיְחִי־שֵׁ֗ת אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־אֱנ֔וֹשׁ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַיִּֽהְיוּ֙ כׇּל־יְמֵי־שֵׁ֔ת שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {ס}
וַיְחִ֥י אֱנ֖וֹשׁ תִּשְׁעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־קֵינָֽן׃
וַיְחִ֣י אֱנ֗וֹשׁ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־קֵינָ֔ן חֲמֵ֤שׁ עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַיִּֽהְיוּ֙ כׇּל־יְמֵ֣י אֱנ֔וֹשׁ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {ס}
וַיְחִ֥י קֵינָ֖ן שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מַֽהֲלַלְאֵֽל׃
וַיְחִ֣י קֵינָ֗ן אַחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מַֽהֲלַלְאֵ֔ל אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַיִּֽהְיוּ֙ כׇּל־יְמֵ֣י קֵינָ֔ן עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {ס}
וַיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וְשִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־יָֽרֶד׃
וַיְחִ֣י מַֽהֲלַלְאֵ֗ל אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־יֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַיִּהְיוּ֙ כׇּל־יְמֵ֣י מַהֲלַלְאֵ֔ל חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {ס}
וַֽיְחִי־יֶ֕רֶד שְׁתַּ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־חֲנֽוֹךְ׃
וַֽיְחִי־יֶ֗רֶד אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־חֲנ֔וֹךְ שְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַיִּֽהְיוּ֙ כׇּל־יְמֵי־יֶ֔רֶד שְׁתַּ֤יִם וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {ס}
וַיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מְתוּשָֽׁלַח׃
וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַיְהִ֖י כׇּל־יְמֵ֣י חֲנ֑וֹךְ חָמֵ֤שׁ וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃
וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים׃ {ס}
וַיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח שֶׁ֧בַע וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־לָֽמֶךְ׃
וַיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־לֶ֔מֶךְ שְׁתַּ֤יִם וּשְׁמוֹנִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַיִּהְיוּ֙ כׇּל־יְמֵ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח תֵּ֤שַׁע וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {ס}
וַֽיְחִי־לֶ֕מֶךְ שְׁתַּ֧יִם וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן׃
וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֞֠ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְהֹוָֽה׃
וַֽיְחִי־לֶ֗מֶךְ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־נֹ֔חַ חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃
וַֽיְהִי֙ כׇּל־יְמֵי־לֶ֔מֶךְ שֶׁ֤בַע וְשִׁבְעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ {ס}
וַֽיְהִי־נֹ֕חַ בֶּן־חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֣וֹלֶד נֹ֔חַ אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃