שמות פרק כ״ח

ואתה הקרב אליך — לאחר שתגמר מלאכת המשכן:

לקדשו לכהנו לי — לקדשו להכניסו בכהנה על ידי הבגדים שיהא כהן לי, ולשון כהנה שרות הוא, שוריינטריא"ה בלעז:

חשן — תכשיט כנגד הלב:

ואפוד — לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פרוש תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר שקורין פורציינ"ט בלעז שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים, כך מעשהו מלמטה, שנאמר (שמואל ב ו יד) ודוד חגור אפוד בד, למדנו שהאפוד חגורה היא ואי אפשר לומר שאין בו אלא חגורה לבדה, שהרי נאמר (ויקרא ח ז) ויתן עליו את האפוד, ואחר כך ויחגור אותו בחשב האפוד, ותרגם אנקלוס בהמין אפודא, למדנו שהחשב הוא החגור, והאפוד שם תכשיט לבדו. ואי אפשר לומר שעל שם שתי הכתפות שבו הוא קרוי אפוד, שהרי נאמר (פסוק כז) שתי כתפות האפוד, למדנו שהאפוד שם לבד, והכתפות שם לבד, והחשב שם לבד. לכך אני אומר שעל שם הסינר של מטה קרוי אפוד, על שם שאופדו ומקשטו בו, כמו שנאמר (ויקרא ח ז) ויאפוד לו בו, והחשב הוא החגור של מעלה המנו, והכתפות קבועות בו. ועוד אומר לי לבי, שיש ראיה שהוא מין לבוש, שתרגם יונתן (שמואל ב' ו יד) ודוד חגור אפוד בד, כרדוט דבוץ. ותרגם כמו כן מעילים, כרדוטין, במעשה תמר אחות אבשלום (שמואל ב יג יח) כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים:

ומעיל — הוא כמין חלוק, וכן הכתנת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו ומעיל קרוי חלוק עליון:

תשבץ — עשויין משבצות לנוי, והמשבצות הן כמין גמות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעות אבנים טובות ומרגליות, כמו שנאמר באבני האפוד (פסוק יא) מסבות משבצות זהב, ובלעז קוראין אותו קשטונ"ש:

מצנפת — כמין כפת כובע שקורין קויפ"א בלעז, שהרי במקום אחר קורא להם (לט כח) מגבעות, ומתרגמנן קובעיא:

ואבנט — היא חגורה על הכתנת, והאפוד חגורה על המעיל, כמו שמצינו בסדר לבישתן (ויקרא ח ז) ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד:

בגדי קדש — מתרומה המקדשת לשמי יעשו אותם:

והם יקחו — אותם חכמי לב שיעשו הבגדים, יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים:

ועשו את האפוד — אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות, הרי פרושן פרקים פרקים, וישגה הקורא בצרופן, לכך אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים, וחוגר אותו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו, רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר ומגיע עד עקביו, והחשב מחבר בראשו על פני רחבו מעשה אורג, ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו, והכתפות מחברות בחשב אחד לימין ואחד לשמאל, מרוחקות זו מזו שעור הבדלת כתפים, מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר, וכשזוקפן עומדות לו על שני כתפיו, והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד, ארכות כדי שעור לזקפן אצל צוארו מכאן ומכאן, ונקפלות לפניו למטה מכתפיו מעט, ואבני השהם קבועות בהם, אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל, והמשבצות נתונות בראשיהם לפני כתפיו, ושתי עבותות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחשן בשני קצות רחבו העליון, אחת לימין ואחת לשמאל, ושני ראשי השרשרת [הימנית] תקועין במשבצות לימין, וכן שני ראשי השרשרת השמאלית תקועין במשבצות שבכתף שמאל, נמצא החושן תלוי במשבצות האפוד על לבו מלפניו. ועוד שתי טבעות בשני קצות החשן בתחתיתו וכנגדם שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה בראשו התחתון המחבר בחשב, טבעות החשן אל מול טבעות האפוד שוכבים זה על זה ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחשן, שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד ולא יהא נד ונבדל, הולך וחוזר:

זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר — חמשת מינים הללו שזורין בכל חוט וחוט היו מרדדין את הזהב כמין טסין דקין וקוצצין פתילים מהם, וטווין אותן חוט של זהב עם ששה חוטים של תכלת, וחוט של זהב עם ששה חוטין של ארגמן, וכן בתולעת שני, וכן בשש, שכל המינין חוטן כפול ששה, וחוט של זהב עם כל אחד ואחד, ואחר כך שוזר את כלם כאחד, נמצא חוטן כפול עשרים ושמונה וכן מפורש במסכת יומא (עב א), ולמד מן המקרא הזה (שמות לט ג) וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות, את פתילי הזהב, בתוך התכלת ובתוך הארגמן וגו', למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין:

מעשה חשב — כבר פרשתי (שמות כו א) שהוא אריגת שתי קירות שאין צורות שני עבריה דומות זו לזו:

שתי כתפות וגו' — הסינר מלמטה, וחשב האפוד היא החגורה וצמודה לו מלמעלה דגמת סינר הנשים, ומגבו של כהן היו מחברות בחשב שתי חתכות כמין שתי רצועות רחבות, אחת כנגד כל כתף וכתף, וזוקפן על שתי כתפותיו עד שנקפלות לפניו כנגד החזה, ועל ידי חבורן לטבעות החשן נאחזין מלפניו כנגד לבו שאין נופלות, כמו שמפורש בענין, והיו זקופות והולכות כנגד כתפיו, ושתי אבני השהם קבועות בהן, אחת בכל אחת:

אל שני קצותיו — אל רחבו של אפוד, שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן, וגבהו עד כנגד האצילים שקורין קודי"ש בלעז [מרפקים] שנאמר (יחזקאל מד יח) לא יחגרו ביזע, אין חוגרין במקום זיעה, לא למעלה מאציליהם ולא למטה ממתניהם, אלא כנגד אציליהם:

וחבר — האפוד עם אותן שתי כתפות האפוד, יחבר אותם במחט למטה בחשב, ולא יארגם עמו, אלא אורגם לבדם ואחר כך מחברם:

וחשב אפדתו — וחגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו:

אשר עליו — למעלה בשפת הסינר, היא החגורה:

כמעשהו — כאריגת הסינר מעשה חושב ומחמשת מינים, כך אריגת החשב מעשה חושב ומחמשת מינין:

ממנו יהיה — עמו יהיה ארוג, ולא יארגנו לבד ויחברנו:

כתולדתם — כסדר שנלדו ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי, על האחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, עשרים וחמש אותיות בכל אחת ואחת:

מעשה חרש אבן — מעשה אמן של אבנים חרש זה דבוק הוא לתבה שלאחריו, ולפיכך הוא נקוד פתח בסופו, וכן (ישעיה מד יג) חרש עצים נטה קו, חרש של עצים. וכן (ישעיה מד יב) חרש ברזל מעצד, כל אלה דבוקים ופתוחים:

פתוחי חתם — כתרגומו כתב מפרש כגלף דעזקא, חרוצות האותיות בתוכן, כמו שחורצין חותמי טבעות שהם לחתום אגרות, כתב נכר ומפרש:

על שמות — כמו בשמות:

מסבת משבצות — מוקפות האבנים במשבצות זהב, שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן ומשקיעה במשבצות, נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב, ומחבר המשבצות בכתפות האפוד:

לזכרון — שיראה הקדוש ברוך הוא השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם:

ועשית משבצות — מעוט משבצות שתים, ולא פרש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן, ובפרשת החושן גומר לך פרושן:

שרשרת זהב — שלשלאות:

מגבלות — לסוף גבול החשן תעשה אותם:

מעשה עבות — מעשה קליעת חוטין, ולא מעשה נקבים וכפלים, כאותן שעושין לבורות, אלא כאותן שעושין לערדסקאות, שקורין אינצינשייר"ש בלעז [כלי קטורת]:

ונתת את שרשרת — של עבותות העשויות מעשה עבות על המשבצות הללו ולא זה הוא מקום צואת עשיתן של שרשרות, ולא צואת קביעתן, ואין תעשה האמור כאן לשון צווי, ואין ונתתה האמור כאן לשון צווי, אלא לשון עתיד, כי בפרשת החשן חוזר ומצוה על עשיתן ועל קביעתן, ולא נכתב כאן אלא להודיע מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד, וכתב לך זאת לומר לך המשבצות הללו יזקקו לך לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן, תתנם על המשבצות הללו:

חשן משפט — שמכפר על קלקול הדין דבר אחר משפט, שמברר דבריו והבטחתו אמת, דיריישנימינ"ט בלעז. שהמשפט משמש שלש לשונות דברי טענות הבעלי דינים, וגמר הדין, ועונש הדין, אם עונש מיתה, אם עונש מכות, אם עונש ממון, וזה משמש לשון ברור דברים, שמפרש ומברר דבריו:

כמעשה אפוד — מעשה חושב ומחמשת מינין:

זרת ארכו וזרת רחבו — כפול ומוטל לו לפניו כנגד לבו, שנאמר (פסוק ל) והיו על לב אהרן, תלוי בכתפות האפוד, הבאות מאחוריו על כתפיו ונקפלות ויורדות לפניו מעט, והחשן תלוי בהן בשרשרות וטבעות, כמו שמפורש בענין:

ומלאת בו — על שם שהאבנים ממלאות גמות המשבצות המתקנות להן, קורא אותן בלשון מלאים:

משבצים זהב — יהיו הטורים במלואתם, מקפים משבצות זהב בעומק שעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון במלואתם, כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יותר:

איש על שמו — כסדר תולדותם סדר האבנים, אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כלם:

על החשן — בשביל החשן, לקבעם בטבעותיו, כמו שמפורש למטה בענין:

שרשת — לשון שרשי אילן המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ, אף אלו יהיו מאחיזין לחשן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה (פסוק יד) בענין המשבצות ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר שהרי"ש יתרה, כמו מ"ם שבשלשום, ומ"ם שבריקם. ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית, כשלשלת בלשון משנה:

גבלת — הוא מגבלות האמור למעלה (פסוק יד) שתתקעם בטבעות, שיהיו בגבול החשן, וכל גבול לשון קצה, אשומיי"ל בלעז:

מעשה עבות — מעשה קליעה:

על החשן — לצורך החושן, כדי לקבעם בו ולא יתכן לומר שתהא תחלת עשיתן עליו, שאם כן מה הוא שחוזר ואומר ונתת את שתי הטבעות, והלא כבר נתונים בו, היה לו לכתוב בתחלת המקרא ועשית על קצות החשן שתי טבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן:

על שני קצות החשן — לשתי פאות שכנגד הצואר, לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד:

ונתתה את שתי עבתת הזהב — הן הן שרשרות גבלות הכתובות למעלה (פסוק כב) ולא פרש מקום קבוען בחשן, עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפרשת אלה פקודי לא הכפלו:

ואת שתי קצות — של שתי העבותות שני ראשיהם שלכל אחת:

תתן על שתי המשבצות — הן הכתובות למעלה (פסוק יד) בין פרשת החשן ופרשת האפוד, ולא פרש את צרכן ואת מקומן, עכשיו מפרש שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות [בראשי] החשן לימין ולשמאל אצל הצואר, שני ראשי השרשרת הימנית תוקע במשבצות של ימין, וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרות השמאלית:

ונתתה — המשבצות:

על כתפות האפוד — אחת בזו ואחת בזו, נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפל, ובהן הוא תלוי, ועדין שפת החשן התחתונה הולכת ובאה ונוקשת על כרסו, ואינה דבוקה לו יפה, לכך הצרך עוד שתי טבעות לתחתיתו, כמו שמפרש והולך:

אל מול פניו — של אפוד, שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל, אלא בעבר העליון שכלפי החוץ, והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים:

על שני קצות החשן — הן שתי פאותיו התחתונות לימין ולשמאל:

על שפתו אשר אל עבר האפד ביתה — הרי לך שני סימנין האחד שיתנם בשני קצות של תחתיתו שהוא כנגד האפוד, שעליונו אינו כנגד האפוד, שהרי סמוך לצואר הוא, והאפוד נתון על מתניו, ועוד נתן סימן שלא יקבעם בעבר החשן שכלפי החוץ, אלא בעבר שכלפי פנים שנאמר ביתה, ואותו העבר הוא לצד האפוד, שחשב האפוד חוגרו הכהן ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו, וקצת כרסו מכאן ומכאן עד כנגד קצות החשן, וקצותיו שוכבין עליו:

על שתי כתפות האפוד מלמטה — שהמשבצות נתונות בראשי כתפות האפוד העליונים הבאים על כתפיו כנגד גרונו, ונקפלות ויורדות לפניו, והטבעות צוה לתן בראשן השני, שהוא מחבר לאפוד, והוא שנאמר לעמת מחברתו, סמוך למקום חבורן באפוד למעלה מן החגורה מעט, שהמחברת לעמת החגורה, ואלו נתונים מעט בגובה זקיפת הכתפות, הוא שנאמר ממעל לחשב האפוד, והן כנגד סוף החשן, ונותן פתיל תכלת באותן הטבעות ובטבעות החשן, ורוכסן באותן פתילין לימין ולשמאל, שלא יהא תחתית החושן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כרסו, ונמצא מישב על המעיל יפה:

ממול פניו — בעבר החיצון:

וירכסו — לשון חבור, וכן (תהלים לא כא) מרכסי איש, חבורי חבלי רשעים, וכן (ישעיה מ ד) והרכסים לבקעה, הרים הסמוכים זה לזה שאי אפשר לירד לגיא שביניהם אלא בקושי גדול, שמתוך סמיכתן הגיא זקופה ועמוקה, יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך:

להיות על חשב האפוד — להיות החשן דבוק אל חשב האפוד:

ולא יזח — לשון נתוק, ולשון ערבי הוא, כדברי דונש בן לברט:

את האורים ואת התמים — הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו ובמקדש שני היה החשן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר (במדבר כז כא) ושאל לו במשפט האורים:

את משפט בני ישראל — דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר או לא לעשות ולפי מדרש אגדה שהחשן מכפר על מעותי הדין, נקרא משפט על שם סליחת המשפט:

את מעיל האפוד — שהאפוד נתון עליו לחגורה:

כליל תכלת — כלו תכלת, שאין מין אחר מעורב בו:

והיה פי ראשו — פי המעיל שבגבהו הוא פתיחת בית הצואר:

בתוכו — כתרגומו כפיל לגויה, כפול לתוכו להיות לו לשפה כפילתו, והיה מעשה אורג ולא במחט:

כפי תחרא — למדנו שהשריונים שלהם פיהם כפול לתוכן:

לא יקרע — כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו, שזה ממנין לאוין שבתורה, וכן (פסוק כח) ולא יזח החשן, וכן (שמות כה טו) לא יסורו ממנו הנאמר בבדי הארון:

רמוני — עגולים וחלולים היו כמין רמונים העשויים כביצת תרנגולת:

ופעמוני זהב — זגין עם ענבלין שבתוכם:

בתוכם סביב — ביניהם סביב, בין שני רמונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל:

פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון — אצלו:

ולא ימות — מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחיב מיתה, הא אם יכנס מחסר אחד מן הבגדים הללו חיב מיתה בידי שמים:

ציץ — כמין טס של זהב היה, רוחב שתי אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן:

על פתיל תכלת — ובמקום אחר הוא אומר (שמות לט לא) ויתנו עליו פתיל תכלת, ועוד כתיב כאן והיה על המצנפת, ולמטה הוא אומר (פסוק לח) והיה על מצח אהרן, ובשחיטת קדשים שנינו (זבחים יט א) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניח תפלין, למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש ואינה עמוקה לכנס בה כל הראש עד המצח, והציץ מלמטה, והפתילים היו בנקבים ותלויין בו בשני ראשים ובאמצעיתו ששה בשלושה מקומות הללו, פתיל מלמעלה, אחד מבחוץ, ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן, ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשו מקיפין את הקדקד, ופתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים, הולך על פני רוחב הראש מלמעלה, ונמצא עשוי כמין כובע, ועל פתיל האמצעי הוא אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת, והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל, והטס תלוי כנגד מצחו, ונתקימו כל המקראות פתיל על הציץ, וציץ על הפתיל, והפתיל על המצנפת מלמעלה:

ונשא אהרן — לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא שלעון, נמצא מסלק העון מן הקדשים:

את עון הקדשים — לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (פסחים טז א) אי זה עון הוא נושא, אם עון פגול, הרי כבר נאמר (ויקרא יט ז) לא ירצה, ואם עון נותר, הרי נאמר (ויקרא ז יח) לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן:

והיה על מצחו תמיד — אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם, אפלו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה ולדברי האומר (יומא ז ב) עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד, מלמד שמשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו:

ושבצת — עשה אותה משבצות משבצות, וכלה של שש:

ולבני אהרן תעשה כתנת — ארבעה בגדים הללו ולא יותר כתנת, ואבנט, ומגבעות היא מצנפת, ומכנסים הכתובים למטה בפרשה (פסוק מב):

והלבשת אתם את אהרן — אותם האמורים באהרן חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט וציץ ומכנסים, הכתובים למטה בכלם:

ואת בניו אתו — אותם הכתובים בהם:

ומשחת אותם — את אהרן ואת בניו בשמן המשחה:

ומלאת את ידם — כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מחזק בו מאותו יום והלאה הוא מלוי, ובלשון לעז כשממנין אדם על פקידת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גנ"ט בלעז [כפפה], ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה ריוישטי"ר בלעז [להסמיך] והוא מלוי ידים:

ועשה להם — לאהרן ולבניו:

מכנסי בד — הרי שמונה בגדים לכהן גדול, וארבעה לכהן הדיוט:

והיו על אהרן — כל הבגדים האלה על אהרן הראויין לו:

ועל בניו — האמורים בהם:

בבאם אל אהל מועד — להיכל, וכן למשכן:

ומתו — הא למדת, שהמשמש מחסר בגדים במיתה:

חקת עולם לו — כל מקום שנאמר חקת עולם, הוא גזרה מיד ולדורות, לעכב בו:

ואתה הקרב אליך, באשר ראה ה' לבחור באיש אחד אשר יהיה אמצעי בין ה' ובין ישראל, להיות מבני היכלו פנימה ושליח העם כולו בעבודת ה' וההוראה, ומצא את אהרן מוכן מצד סגולת נפשו להמעלה הגדולה הזאת הוא וזרעו אחריו, כי כל הנפשות לו הנה ובידו פלס ומאזני משקל לדעת תוכן כל נפש ומעלתה, ומעתה יהיה אהרן האמצעי בין ה' ובין עמו בהעלאת העבודה וריח ניחוח העולה מעבודת ה' מלמטה למעלה כמו שמשה היה אמצעי להוריד את התורה מלמעלה למטה, ובזה יקרב אל משה ויעמוד עמו בשוה, לכן אמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו ע"י שתעשה אותם להיות כשמם לי שעז"א לכהנו [והוא פעל יוצא], ולבל יחשב כי בני אהרן הם במדרגה שוה עם אהרן, לכן אמר אהרן ר"ל אהרן הוא העקר ונדב ואביהוא אלעזר ואיתמר תקרב מצד שהם בני אהרן לא מצד עצמם:

ועשית בגדי קדש, הנה הבגדים שצוה לעשות היה כפי הגלוי בגדים חיצונים, שיספר ענינם איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וצוה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה, היינו ללמדם תקון נפשותיהם ומדותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית. ופי' ועשית בגדי קדש לכבוד, כי התבאר אצלנו בכ"מ שנפש האדם נקראת בשם כבוד בכתבי הקדש [כמ"ש למען יזמרך כבוד וכדומה] תעשה בגדי קדש שבם יתלבש הכבוד שהיא הנפש, וכבר בארתי בפי' ישעיה (סימן ה') שיש הבדל בין כבוד ובין תפארת, שיכובד האדם גם במעלה טבעית אבל לא יתפאר רק במעלה בחירית, ומצד הרוחנית שיש לנפש בטבעה מצד מקור מחצבתה נקראת כבוד, ומצד האור וההדר שתזכה ע"י עבודתה וקדושתה נקראת תפארת, ושתי מדרגות אלה יתלבשו בבגדי קדש שיעשה להם משה, ר"ל שילמדם ויסייע אותם בזכותו להתלבש בלבושי יקר והדר ובזה יעשה בגדי קדש לנפש הנקראת כבוד ולנפש הנקראת תפארת:

רמזי בגדי הקדש

כבר אמרנו שכמו שילבש הגוף החיצוני שהוא לבוש אל הנפש מלבושיו החיצונים, כן תתלבש הנפש הפנימית את מלבושיה הפנימים ותתעשר בהם, וכמו שנקראו הלבושים החיצונים בשם מד, שעשויה למדת האדם, כן מלבושי הנפש נקראים בשם מדות, שמדות האדם ותכונותיו ילבישו את הנפש ועל ידם יתראה כחותיה ועלילותיה, וכאשר צוה על מלבושי הכהנים החיצונים היה עקר הכונה להורותם דעת איך ילבישו את נפשם שוב המדות והתכונות לטהרה ולקדשה, ואחז"ל (זבחים דף פ"ח, ערכין דף ד' ש"ז) כתונת מכפרת על ש"ר, מכוסים מכפרים על ג"ע, מצנפת מכפרת על גסי הרוח, אבנט מכפר על הרהור הלב, חשן מכפר על הדינים, אפוד מכפר על ע"ז, מעיל מכפר על לה"ר, ציץ מכפר על עזי פנים, ובאורם נראה אור בהיר על מלבושי הנפש כסדר לבישתן: הנה המלבושים הראשונים שבם תתכסה הנפש מצד שהיא נפש הבהמית, הם כח התאוני וכח הכעסני, ובאו המכנסים להכשירו להלביש לבנים לעצור כח התאוני לכסות בשר ערוה, והכתונת שהוא ג"כ מלבוש תחתון יזכיר לעצור בעד כח הכעסני שממנו בא ש"ד, ורמז לזה, מ"ש ויסבלו את הכתנת בדם, שסבלו אז כתנתם הפנימי בדם הכעס והנקמה מכח הכעסני שגבר בם, וידוע שציורי הנפש רובם בושה לרע, והם טבועים בעומק הנפש, ועת ועלו אל הלב יחשוב מחשבות לרע שעז"א שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך שהם ציורי המחשבות העולים מעומק הנפש אל הלב, וע"ז רמז באבנט שחגר בעד הלב להשקיע ציורים הרעים בעומק תהום הנפש, וע"כ היה ארכו ל"ב אמה כמנין לב, והיה מעשה רוקם שמורה על הציורים שנעשו בו ועז"א שאבנט מכפר על הרהור הלב, ואמרו הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ואחר שיטהר נפשו מן הקנאה המעוררת כח הכעסני, והתאוה של כח התאוני, צריך גם להשפיל מדת הגאוה. שהוא שורש לבקשת הכבוד, ע"ז בא המצנפת לכסות ראשו מפני אימת השכינה שלמעלה מראשו, כמ"ש כסי ראשך כי היכי דתהוי עלך אימתא דמרך, שאם יחשוב שה' וכל קדושיו עמו למעלה מראשו ילבש ענוה ויהיה כעפר ואפר נגד כבוד המלך, וע"ז היה המצנפת ט"ז אמה, שהמרכבה שלמעלה מראשו הם ד' חיות בעלות ד' פנים שהם ט"ז, ומצנפת של כה"ג ארוך יותר, כי לפי גדולתו צריך להכנע יותר בהכירו יותר גדולת בוראו ושפלות עצמו, וז"ש שמצנפת מכפרת על גסי הרוח, ומלבושים האלה שוים בכה"ג ובכ"ה, כי הם מלבושי הנפש הבהמית שכל בני אדם שוים בהם, אולם הכהן הגדול מאחיו היו לו עוד ארבעה מלבושים להלביש את נפש הדברית והמשכלת, שהראשון הוא שישמור את דבורו ומוצא שפתיו בל ידבר רק בתורה ויראת ה' ומצותיו, ולא ירבה בשיתה בטלה וכ"ש לה"ר ורכילות וכדומה, וע"ז לבש את המעיל שהיה מלבוש עליון מיוחד לנכבדים כמו שהדבור מיוחד לכבוד הנפש המעולה מנפש הבהמה וצוה שיהיה שפה לפיו סביב לא יקרע, שלא יקרע את פיו לדבר דברי חול, כי ה' הקיף על הדבור שני חומות ושפה סביב לפיו כמ"ש חז"ל, וכ"ש שלא ידבר לה"ר רק ונשמע קולו בבואו אל הקדש, שאז ידבר בתורה ובמצות ה' ויקשקש בפעמון, וע"כ באו הפעמונים בתוך הרמונים, שהרמון יש לו תרי"ג גרעינים, ומצייר התרי"ג מצות כמ"ש בס' שירי הנפש שכ"מ שבא שם רמונים בשיר המקודש מורה על התרי"ג, שהקול ראוי שימצא רק בבואו אל הקדש זרק בתוך הרמונים, בתורת ה' ומצותיו, ועז"א שהמעיל מכפר על לה"ר, ועל המעיל לבש את האפוד ואת החשן, שהאפור היה מלבוש מיוחד לעע"ז כנודע, וכנגדם היה מלבוש מיוחד לעובדו ה' אחד, שבו היו נכרים המווחדים לעבודה, ולציין איך עובדי ה' מיחדים את שמו ביחוד השלם היו שמות ב"י כתובים על אבני האפוד, כ"ה על אבן זה וכ"ה על אבן השני, שמזכיר כ"ה אותיות של שמע וכ"ה אותיות של בשכמל"ו, כמ"ש חז"ל שיעקב בקש לגלות קץ הימין ונסתלקה הימנו שכינה אמר שמא יש בלבכם מחלוקת אמרו שמע ישראל וכו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, פתח הזקן ואמר בשכמל"ו, ששמע הוא יחוד ה' מצד עצמו שאין עוד מלבדו, ובשכמל"ו הוא יחוד ה' המתפשט בכל העולמות עד שהוא מלך על כולם, שיחוד זה לא נעשה בעה"ז, וע"ז תקנו לאמרו בחשאי, רק לעתיד והיה ה' למלך על כל הארץ שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד, שמע הוא ה' אחד, והם ששה משמותם הכתובים באבן א', ובשכמל"ו הוא שמו אחד והם כ"ה אותיות השניים, והם אבני זכרון לבני ישראל שהם התחילו ביחוד הזה בימי יעקב, ונשא אהרן את שמותם ליחד את ה' תמיד ע"י עבודתו בקדש, וע"כ אמרו שהאפוד מכפר על ע"ז, והנה אמר אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, ואחר שיחדו שני יהודים הנז' היה צריך ליחד היחוד השלישי של אחדות ישראל, וכמו שפרשתי עמ"ש ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד שאהרן היה עסקו ליחד אגודת ישראל, ואמר ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו ששם עלו שבטים שבטי יה וכו' שהוא יחוד ה' אחד ושמו אחד, כי שמה ישבי כסאות למשפט שהוא יחוד ישראל, שנעשה ע"י שנמצא ביניהם משפט להסיר כל ריב וכל נגע המפריד אגודתם, וע"ז היה מורה חשן המשפט שנשא אהרן על לבו, כי הכ"ג היה השופט הראשי, וראש הסנהדרין, ואהרן היה עסקו אוהב שלום ורודף שלום שזה נעשה ע"י משפט כמ"ש אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, והיה לו לב להבין לשמוע משפט ונשא את משפט בנ"י על לבו, וכבר כתב בת"י שע"י התומים ידע לכוין אמתת המשפט ברוה"ק. לכן נחרתו על החשן שמות ב"י להורות על אחדותם ע"י אהרן. ונכתב עמהם ג"כ שמות האבות ושבטי ישורון שהיה ע"ב תבות כנגד הסנהדרין שהיו שבעים ומשה ע"ג וה' בקרב אלהים ישפוט. והיו ששה אותיות בכל אבן כי צרפו שמות האבות ומלות שבטי ישורון להשלים ששה אותיות בכל אבן כמ"ש ה"ר בחיי באורך שמכל שבט נבחרו ששה אנשים אל הזקנים כמ"ש על וישארו שני אנשים במחנה, נגד שש מעלות לכסא שהם שש מצות שנצטוו בענין המשפט, והיה צריך לחבר החשן אל האפוד שיתחבר יחוד וישראל גוי אחד בארץ אל יחוד ה' אחד ושמו אחד, ולא יזח החשן מעל האפוד, להיות חבור עצבים אפרים, ועז"א שהחשן מכפר על הדינים, ובהיות הכהן המשיח קרוב לאלהו ומלבד מה שמצייר לעצמו ע"י המצנפת שהשכינה למעלה מראשו להסיר גסות הרוח שזה ילבש גם כהן הדיוט, צריך לצייר לו ששכינת ה' נגד פניו כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד, כי כפי קרבתו אל האלהים והיה קרבת ה' אליו, ומציור הזה יכנס בלבו הבושה שיבוש ויכלם משני המלך הגדול העומד עליו ורואה במעשיו ויירא אף מלהרהר הרהור של דופי כי זה עזות גדול לפני המלך הגדול הצופה נסתריו כמ"ש הרמ"א בתחלת הש"ע, וכמ"ש חז"ל בעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה, לכן לבש על מצחו את הציץ שעליו שם ה' כתוב, שישוה ה' לנגדו תמיד ולא יעיז פנים למרות פיו, והיה אל מול פני המצנפת כי שניהם מורים ענין אחד שכירת ה' על ראשו ונגד פניו, ועז"א שהציץ מכפר על עיות פנים, ובזה לבש הוד והדר בנפשו כמ"ש כהניך ילבשו צדק וקדש הוא ובגדיו ובגדי בניו אתו:

ואתה תדבר — אולם הבגדים החיצונים, שהם ירמזו על בגדים הפנימית וזה תעשה על ידי אומנים הבקיאים במלאכה, אולם גם אומנים אלה צריך שיהיו חכמי לב, שכבר בארתי בפירוש ספר מלשי בכ"מ כי חכם לב הוא מדרגה גדולה מאד, כי החכם הוא המתנהג ע"פ חוקי החכמה ובכ"ז יש לו עדיין מלחמה פנימית עם היצר, אבל החכם לב הוא שהחכמה שבה להיות קנין בנפשו וממלאה את כל בתי נפשו כל הון יקר ונעים, ועז"א אשר מלאתיו רוח חכמה הוא פירוש לחכמי לב, מפרש מי שרוח חכמה ממלאים את כל לבו [מלאתיו מוסב על הלב], ולא נמצא בלבו מקום ריק נתאוה וליצר ולמחשבות התנגדות אל החכמה, וחכמי לב אלה יעשו את בגדי אהרן לקדשו כי הם יבינו על מה ירמזו הבגדים האלה ויעשום בכונה שתחול עליהם הקדושה המיוחסת אליהם, ותחלה אמר ועשו את בגדי אהרן שהם הקודמים בעשיה, ואח"ז מוסיף ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו, שמן כלים אלה הנחשבים יש בהם ארבעה אחרונים שראוים גם לכהן הדיוט ומכחו של אהרן יהיו גם לבניו:

והם יקחו את הזהב, ר"ל לא אתה, כי מה שאמרתי לך ועשית בגדי קדש, לא כונתי על בגדים החיצונים הנעשים מזהב ותכלת, רק הה שעושים בגדים החיצונים יקחו את הזהב, וגם כיון כפי הדין שצריך שהנודבים ימסרום לצבור כי אין לעשותם מנדבת יחיד:

ועשו את האפוד, האפוד הוא מלבוש שהוא כעין סינר של נשים רוכבות סוסים רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, וארכו מכנגד אצילי ידים מאחוריו עד הרגלים, וחשב שהוא כעין חגור אריג על פני רחבו, ושתי ידות יוצאים ממנו לכאן ולכאן לחגור בו ונקרא חשב האפד וצוה בעשיתו: א) שיהיה ארוג מד' מינים כאחד חוטן כפול ששה הרי כ"ד חוטין, וחוט של זהב שזור עם כל מין ומין, הרי חוטן כפול כ"ח, ופי' בעשיה [לקמן לט] וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות בתוך התכלת וכו', ב) שיהיה מעשה חושב והתבאר פירושו למעלה (כ"ו א'):

שתי כתפות ג) שיתפור עליו שתי כתפות, והם לדעת רש"י והרמב"ם שתי רצועות אחת לימין ואחת לשמאל, והם עולות מאחורי הכהן על שתי כתפיו ונקפלות לפניו למטה מכתפיו לתלות בהם אבני השוהם, ולא באר שיהיו הרצועות ממין האפוד כמו שבאר בחשב האפוד, ומשמע שיכול לעשותה מכל מה שירצה כמו שא"צ לארגו עם האפוד, וכ"מ מדברי הרמב"ם, ומ"ש רש"י (בפסוק ו') שהיה ממין האפוד לא אדע מאין לקח זה, ולדעת הרשב"ם האפוד עשוי כמו חצי מלבוש ממתניו של אדם ולמטה ומכסהו בין מלפניו בין מלאחריו והכתפות מכסות כל גבו ממתניו ולמעלה, וטעמו שאם לא חברו הכתפות יחד אלא באלו שתי רצועות שעולות על כתפיו ומתחברות לשרשות החשן מלפניו א"כ כשהכהן עוסק בעבודה וכופף את צוארו למטה יהיו הכתפות נופלות ומתפרדות, ולדעתי במ"ש שהחשוד היה מכסהו מכל הצדדים נכינים דברי רש"י שא"כ מכסה את כל המעיל, ומבואר שבהמעיל עוטה על כל הבגדים ונראה מלמעלה כמו שית' (בפסוק לא) ממה שבא במעיל לשון עטיה, והרד"ק במכלול הביא בשם אביו משם אפוד ויטע אהלי אפדנו (דניאל י״א:מ״ה) דהיינו המחנה הסובבת אחוריו, אמנם במ"ש שהכתפות מכסות כל גבו מאחוריו וסמוך לצוארו הם הרצועות העולות על הכתף ויורדות מלפניו, דבריו נראים בטעמם, ונראה שתחלה היו חלוקים לשתי חתיכות, כ"א רחבו כחצי גב האדם עד חוט השדרה, ולמעלה אצל הצואר מתקצר להיות רצועה כמדת הכתף ולכן נקראו שתי כתפות, והיה בם שני חבורים: א) מה שתפר שתי הכתפים באמצע נגד אמצע גבו זה לזה לעשותם אחד, ב) מה שתפרם אל חשב האפוד, וע"ז כפל שתי כתפות חוברות וחבר להורות על שני החבורים שנעשה בהם:

וחשב אפדהו, פרש"י חגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנו, וכן ת"א והמיץ תקוניה, ר"ל שעל ידו נמצא מאופד באפוד שלא יכול מעליו, ולכן אמר (צו ח') ויחגור אותו בחשב האפד ויאפד לו בו, ומזה מבואר שלא כהרד"ק בשרש אפד שנקרא אפד ע"ש שחוגר, שא"כ מ"ש ויחגר ויאפד הוא כפל לשון, וי"ל שקראו חשב על שעשוי ג"כ מעשה אורג וחושב, והיה צריך אומנות יתירה לארגו יחד עם האפוד: כמעשהו, התנה בו שני דברים, שיהיה כמעשהו כמו שמפרש זהב תכלת וכו', ולא הזכיר מעשה חושב, כי זה נודע משם חשב כנ"ל, ושיהיה ממנו לא מחובר ע"י תפירה כמו הכתפות:

כתולדותם, כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי על האחת, ועל השנית גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, כ"ה אותיות בכל אחת ואחת, רש"י. ודבריו תמוהים שאינו כשום דעה לא בבבלי (סוטה דף ל"ו) ולא בירושלמי שם, ונראה דשם אומר בברייתא, שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם, וחמשים אותיות היה כ"ה על אבן זה וכ"ה על אבן זה, ורש"י תפס שגם ראשונה היה כתולדותם שכן פשטות הכתוב שמ"ש כתולדותם מוסב על שניהם, וכי אין הבדל בין סדר הברייתא לפרש"י, רק שלרש"י ראובן קדים ויהודה אחר לוי כתולדותם, ולברייתא הקדימו את יהודה מפני חשיבותו, וכיון שלשאר התנאים לכולם יהודה מאוחר, ולא חשו להקדימו, תפס בזה שיהודה אחר לוי שיהיה כתולדותם גם באבן ראשונה, ולהרמב"ם שטה אחרת בזה, וכבר האריכו בזה בס' גט פשוט ובשו"ת כנ"י ואכ"מ להאריך בזה:

מעשה חרש אבן, מעשה אומן של אבנים, פתוחי חותם חרוצות האותיות בתוכם כמו שחורצים חותמי טבעות, רש"י, וי"ל שעז"א תפתח על שמות והיל"ל תפתח את שמות, כי ר"ל שלא יהיה כתב בולט שיפתח סביב השמות, רק יפתח את מקום השמות כתב שוקע, באופן שיהיה הפתוח על השמות לא סביבם:

ושמת את שתי האבנים, ר"ל השימה מה שישימו אותם האומנים על כתפות האפוד שזה בא מצד ישראל, בזה יהיה אבני זכרון לבני ישראל, ר"ל שזה יורה על אחדות ישראל, שהגם שהם חלוקים לכמה שבטים ויש שבטים הפונים לימין שהם במעלה יותר ויש הפונים לשמאל, בכ"ז הם מתאחדים על כתפות אפוד אחד המחברת, ובמה שישא אהרן את שמותם זה יהיה לפני ה' לזכרון, להזכיר למעלה שמות השבטים שכולם מתאחדים ליחד ה' ביחוד שלם, וה' אחד מצד אחד בישראל גוי אחד בארץ, זה אבני זכרון לבני ישראל, וה' שמו אחד שהוא היחוד שבין ה' ובין ישראל עמו שזה על ידי שמו כמ"ש ומה תעשה לשמך הגדול המשותף בשמנו כמ"ש חז"ל, זה יתעורר ע"י נשיאת אהרן את שמותם לפני ה' להראות ששמותם משותף עם שמו של הקב"ה:

ועשית משבצות זהב, פרש"י שלא פירש עתה רק מקצת צרכן ובפרש החשן גומר פרושן, ושתי שרשרות הם אותם שיזכיר בפסוק כ"ב, ודעת הרמב"ם שהיה ארבע שרשרות שתים דפה ושתים שבראש החשן הנזכר בפסוק כ"ב, אבל באשר בעשיה לא נזכרו שרשרות דפה מבואר כדעת רש"י שלא היה רק שתי שרשרות והנזכרים פה הם עצמם הנזכרים לקמן שהיו בצד אחד בטבעות שבחשן ובצד השני בכתפות האפוד דבוקים ע"י המשבצות כמו שיתבאר (בפסוק כ"ב), ופה ר"ל שתעשה המשבצות כדי שינתן עליהם השרשרות שית' לקמן (בפסוק כ"ב):

ועשית חשן משפט, פרש"י שמברר דבריו והבטחתו אמת, המשפט הוא הבירור בין שני צדדי הספק, שני אנשים נגשים לריב, והמשפט מברר מי הצודק כמו שמבואר אצל הבדל לשונות ריב, דין, משפט, ולפני האורים יגישו שני צדדי הספק, כמו האלך למלחמה אם אחדל, והם מבררים ימי הצודק, ועז"א ושאל לו במשפט האורים, ועיין ברמזי הבגדים מ"ש בזה, כמעשה אפד, מעשה חושב ומחמשת המינים:

רבוע יהיה כפול ר"ל שיהיה רבוע אחר שנכפל, וקודם שנכשל היה ארכו אמה ואחר הכפל זרת ארכו, ולבל נטעה שהיה זרת ארכו קודם שנכפל, אמר בעשיה (ל"ט ט'), כפול זרת ארכו וכו' כפול :

ומלאת בו מלואת אבן, על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להם קורא אותם בלשון מלואים, והרמב"ן פרשת תרומה כתב שהאבנים לא היו משוקעות בבתים של זהב הקרויה משבצות, כי המשבצות הם כמזלג שלש השנים שיאחזו את האבן והאבן נראה מכל צד ודייק לה מן ת"א מרמצן, ופי' מלואת אבן שיהיו אבנים שלמות שנבראו כך ולא גזוזות ממחצב גדול וכמ"ש בסוטה (דף מ"ח) אבנים הללו אין חופרים עליהם באיזמל דכתיב במלואותם וכבר האריכו המפרשים בזה, טור אדם פטדה וברקת לדעת רש"י למעלה היה הסדר כסדר שנולדו, ובא יששכר וזבולן אחר אשר ונפתלי, ולדעת הרמב"ם היה הסדר ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן דן ונפתלי גד ואשר יוסף בנימין, ותראה שבתרגום יונתן סדרם כסדרו של רש"י ובתרגום ירושלמי סדרם כסדרו של הרמב"ם, ולכן סדרם רבינו בחיי, ולסדר זה היה לשם אבנו של דן, ולא לסדרו של רש"י, ולפ"ז סותר א"ע למ"ש (שופטים י"ט כ"ט) שהיה שם דן על לשם:

והאבנים תהיין, באר שהיה בהאבנים עצמם שני ענינים — א) מצד איכותם, וסגולתם היה לכל אבן סגולה מתיחסת לשבט מיוחד, כמו שבאר ה"ר בחיי שסגולת כל אבן היה מיוחד לשבט מיוחד, ועז"א שהאבנים תהיין מצד סגולתם מתיחסת על שמות בני ישראל, ב) מצד מספרם שהיו שתים עשרה במספר שמות השבטים, זאת שנית מצד מה שפתחו עליהם פתוחי חותם, היה כ"א מיוחד לשבט מיוחד, שעז"א פתוחי חותם איש על שמו, ומצד מספרם היה לשני עשר שבט, וכתב רבינו בחיי שאבנים אלה הם השורש לכל האבנים הטובות הנמצאות בעולם שכולם הם ענפים מהם, כמו שאבני בני ישראל הם השורש לכל בני עולם:

ועשית על החשן, ר"ל בעבור החשן לחברו עם האפוד תעשה שרשות הם עצמם השרשות והזכיר (בפסוק י"ד) כנ"ל שם, גבלות הוא מגבלות האמור למעלה, ובפירושו נראה עקר כפי' הרשב"ם שהיו כפתורים בראשיהם שהם מגבילים אותם כשיתחבם במשבצות שבאפוד, בל יצאו משם, ושבץ כולל כל האוחז ומלכד דבר בתוכו בל יצא ממונו וכמ"ש הרמב"ן, ונקראו כן משבצות האבנים שמלכדים האבנים שהם קבועים בהם אף לפרש"י שהאבן ממלא את הגומא, ומשבצות האפוד היו חתיכות זהב מנקבות באופן שכשמכניס לתוכם כפתורי השרשות לא יוכלו לצאת משם ואוחזים את השרשת בתוכם, שעז"א ונתתה את שרשרות העבותות על המשבצות, ולא הזכיר פה שיעשו משבצות, שכבר הזכיר זה (בפסוק י"ג) לכן בעשיה שלא הזכיר המשבצות למעלה, אמר ויעשו שני משבצות זהב ושני טבעות זהב:

ועשית על החשן, בשביל החשן כדי לתת הטבעות על החשן ולהכניס בם את העבותות, וב' ראשיהם של כל אחת מהעבותות יכניס במשבצות, ויהיו שני ראשי שרשות הימנית תקועים במשבץ של ימין, וכן בשל שמאל יתן שני ראשי שרשות השמאלית ואח"כ ידביק המשבצות אל כתפות האפוד ועל ידי הגבלות שהם הכפתורים שבראשי העבותות הם מעוכבים בל יצאו מן המשבצות, ומ"ש אל מול פניו פי' שיתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי חוץ לא אל עבר שאינו נראה שזה אינו קרוי פנים:

ועשית, מפני שעל ידי הטבעות והשרשות שלמעלה מתחבר החשן אל האפוד מלמעלה שלא יפול ועדיין שפת החשן התחתונה הולכת ובאה ונוקשת על כרסו ואינה דבוקה בו יפה, צוה לעשות עוד שתי טבעות על שני קצות החשן שהם שני פאותיו התחתונות לימין ולשמאל, על שפתו אשר אל עבר האפר ביתה, הרי לך שני סימנים, האחד שיתנם בשני קצוות של תחתיתו שהוא כנגד האפוד שעליונו אינו כנגד האפוד שהרי האפוד על מתניו, ועוד נתן סימן שיתנם בעבר החשן שכלפי פנים שנאמר ביתה כן פרש"י, ומבואר מזה שהיה המשונה מקום נתינת טבעות העליונות ממקום נתינת הטבעות התחתונות של החשן. שהטבעות העליונות היו על החשן לצד חוץ, כמ"ש (בפסוק כ"ג) ונתת את שתי הטבעות על שני קצות החשן, וטבעות התחתונות היו נתונות בצד שכלפי פנים. ונראה הטעם כי בכפלי החשן נתן את האורים ואת התומים שיתבאר (בפסוק ל'), וא"כ בודאי היה מקופל באופן ששני קצות הכפל הפתוחים יהיה לצד מעלה, שאם יהיו למטה או אל אחד משני הצדדים יפלו מתוכו האורים והתומים הנתונים בין הכפלים, וע"כ ששני הכפלים הפתוחים היו כלפי רעלה, ובזה הלא יפול צד העליון הנשכל ויפתח לצד מטה, וע"כ היו הטבעות העליונית בצד מעלה, וכשחברם אל משבצות האפוד משני הצדדים סגרו את כפל החשן שלא יפתח והאוה"ת היו שמורים בתוכו, משא"כ למטה ששם היה מקום הכפל הסתום נתנו הטבעות בצד מטה שבזה נתחבר יותר אל האפוד מלמטה ע"י פתיל התכלת:

ועשית — עוד יעשה שתי טבעות ויתנם על שתי כתפות למטה בצד שהוא מחובר לחשב האפוד. שעז"א לעומת מחברתו ולא על מקום החבור עצמו רק ממעל לחשב האפוד והטבעות יהיו ממול פניו לא בצד שלפנים (כנ"ל בפסוק כ"ה):

וירכסו, ובזה יחבר בפתיל תכלת טבעות החשן וטבעות האפוד, והחשן מונח על חשב האפוד ועי"כ לא יזח החשן מעל האפוד לשום צד:

ונתת וגו' את האורים, פרש"י כתב שם המפורש שהיה נותן בתוך כפלי החשן שע"י מאיר דבריו ומתמם את דבריו, ולכן הזכירם בה"א הידיעה שהיו יודעים למשה ע"פ הדבור ולא הזכיר שיעשו אורים ותומים כי לא היה מעשה אומנים רק סוד מסור למשה מפי הגבורה והוא כתבן בקדושה והיה מעשה שמים, ופי' הרמב"ן שבשמות האורים כוון הכהן שיאירו האותיות בהחשן אל עיני הכהן. ועדיין לא ידע צרופן וכוון בשמות התומים שיבא בלבו ברוה"ק אופן צרופם וזה תלוי ג"כ בלב הכהן ומחשבתו לכוין ברוה"ק ועז"א ונשא על לבו, ועי' בתיב"ע עוד דברים בגו:

ועשית את מעיל האפוד, פרש"י שהאפוד נתון עליו לחגורה, אבל לפי דברי הרמב"ם והרמב"ן שהפעיל לא היה כחלוק, רק נחלק לשני כנפים מסוף הגרון עד למטה ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון לבד, וכן משמע ממה שבא תמיד אצל מעיל לשון עשיה, והוא עוטה מעיל על שמתעטף בו, [ועיין ש"ב יג י"א ומ"ש בפירושי שם], ואומר ויחזק בכנף מעילו מבוארי שהיו לו כנפים מבואר שהאפוד הוא לבוש בו מאחוריו והמעיל מכסה מלפניו ומשלים את האפוד, וע"ז נקרא מעיל האפוד, כליל תכלת, שלא יהא מין אחר מעורב בו, וחוטין כפולים שנים עשר כמ"ש ביומא (דף ע"א):

יהיה פי ראשו בתוכו, פי ראשו שהוא בית הצואר יהיה באמצעותו למעלה, וכן בתיב"ע ויהא פום רישיה במצעא, שלא יהיה פתיחת בית הצואר מן הצד, ומ"ש שפה יהיה לפיו הוא ערן אחר שיעשה לפיו שפה אריג סביב, ולרש"י מ"ש פי ראשו בתוכו היינו כפול לגויה כתרגומו, ומפרש שפה יהיה כפי תחרא כשריון שפיהם כפול, ולהרמב"ם יל"פ כשריון שאין לו בית יד רק מכסה את הגוף לבד, לא יקרע כדי שלא יקרע והקורעו עובר בלאו ממה שלא אמר שלא יקרע (יומא עב א'):

רמוני, בזבחים (דף פ"ח) כמין רמונים שלא פתחו פיהם, והיו מג' מינים וכל מין כפול שמונה דכתיב (לקמן ל"ט כ"ד) משזר, נמצא שהיה שזור מכ"ד חוטין, בתוכם, ביניהם, פעמון בין שני רמונים, כשכולם, והרמב"ן דעתו שהיה הפעמון תוך הרמון, וקצת משמע כן ממה שבעשיה (לקמן כ"ד) כפל ויתנו את הפעמונים בתוך הרמונים על שולי המעיל סביב בתוך הרמונים, שמדייק לומר שהיו בתוכם ממש, ולפ"ז צ"ל שהרמונים היו חלולים כמו שפרש"י לפי שמתו והיו ל"ו פעמונים בשולי כל כנף ס"ה ע"ב:

ונשמע קולו, כנוטל רשות ליכנס וכדי שיתרחק כל אדם משם [רשב"ם ורמב"ן]:

ועשית ציץ, טס של זהב רחב ב' אצבעות ומקיף על המצח מאזן לאזן [רש"י] והתוספות (סוכה ד' ה' יומא דף כ"ה) ובכ"מ בשם ריב"א דקורא לשל כה"ג מצנפת ולשל הדיוט מגבעת שלא היו שוים משום דהציץ היה נתון במקום התפילין והתפלין עליו היו דוחים את המצנפת, אולם התוס' כתבו בסוכה שם שי"ל שהציץ נתון על המצת ואעפ"כ היה המצנפת של כ"ג קצר משל הדיוט משום דפתילי הציץ ורצועות התפלין היו דוחין את המצנפת מאחורי ערפו, וכן בתוספות ערכין [דף ג' ע"ב ד"ה ציץ] כתבו שהציץ היה נתון על המצח. פתוחי חתם והאותיות בולטים בפניו כיצד חופר את האותיות מאחריו והוא מודבק על השעוה עד שבולט, ועיין בראב"ד שמכה בדכוס:

ושמת אותו על פתיל תכלת, לרש"י היו שלשה פתילים, ועל פתיל האמצעי אומר והיה על המצנפת, ופתיל התחתון היה תחת המצנפת ונתקיים פתיל על הציץ וציץ על הפתיל ופתיל על המצנפת למעלה, וכ"כ הראב"ד (פ"ט מה' כה"מ), והרמב"ן אמר שהיה רק חוט אחד וקשור על המצנפת ומקום הציץ במצח עיי"ש בארך, וכ"ד הרמב"ם. וכבר כתבתי שדעת התוס' שמצנפת של כ"ג קצר משום דפתילי הציץ ורצועות תפלין דוחים אותו, וזה כדעת רש"י והראב"ד, והפתיל האחרון היה דוחה המצנפת, והריב"א הנ"ל יסבור כהרמב"ם והרמב"ן, ולזה ס"ל שהיה הציץ במקום תפלין ודוחה את המצנפת, אולם רש"י פי' מצנפת כמין כפת כובע שהרי במק"א קורא אותם מגבעות ס"ל שמצנפת ומגבעת היו דומים, והרמב"ן שחולק עליו בזה ס"ל להפך שהמצנפת היה ארוך יותר מן המגבעת, ובתיב"ע כתב ותשוי יתיה על שזיר חוטא דתכלתא ויהיה על מצנפתא מעלוי תפלת רישא כל קבל אפא מצנפתא יהי, ודבריו סותרים למ"ש בש"ס דשערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ומוכרח שכוונתו על הפתילים שעליהם אמר ויהיה על מצנפתא ולמטה ממנו היו רצועות התפילין, ומזה מבואר כשטת הרמב"ם, דלרש"י וראב"ד היו שני פתילים תחת המצנפת, ובחולין (דף קל"ח) עמ"ש דשיעור ראשית הגז כדי לעשות בגד, מקשה ואימא כפה של צמר דתניא כפה של צמר היה נתון בראש כ"ג ועלה ציץ נתון לקיים מ"ש ושמת אותו על פתיל תכלת, ופרש"י כפה כובע קטן, וקשה הא הוי יתור בגדים דבמקום בגדיה הוי יתור בגדיה אפילו בפחות מג' על ג', ואת"ל שהיה דבוק להציץ מאזן לאזן מצד העורף הא פסקינן שצלצול קטן שחשוב הוה יתור אפילו שלא במקום בגדים, וא"ל שהיתה מחוברת אל הציץ והיתה עמו כלי אחד, א"כ יקשה עלינו סוגיא דשבת (דף ס"ג ע"ב) שמקשה וציץ אריג הוא, והלא היה ארוג ע"י הכיפה, וע"כ כשטת רש"י והראב"ד שהיו ששה פתילים ארוגים וזה כפה, כמו שנראה מלשון רש"י כאן שכתב בלשוני על חוטי הציץ ונמצא עשוי כמין כובע, כן משמע מדברי הרי"ף [פ' במה אשה] על לא תצא אשה בכפה של צמר עיי"ש, אבל לדעת הרמב"ם והרמב"ן א"א לפרש כן, ונראה שלכן לא הביא הרמב"ם הא דכפה של צמר היתה מונחת בראש כ"ג שתמה עליו הכ"מ, כי ס"ל דאדחיא מהלכה ע"פ הסוגיא דשבת שמקשה וציץ אריג הוא, ואכ"מ להאריך יותר:

ונשא אהרן את עון הקדשים, פי' חז"ל במנחות (דף כה) שמרצה על הדם והחלב שקרבו בטומאה, וכבר הבאתי הכרח דרשה זו ע"פ כללי הלשון (ויקרא סי לב) שזה מוכח ממ"ש לרצון להם עיי"ש. ושם (סי' הנזכר) דרשו חז"ל בספרא כל הפסיק דפה עיי"ש, והיה על מצחו תמיד לרצון א"א שיהיה תמיד על מצחו, ופליגי בזה ביומא (דף ז' ע"ב) שר' יהודה ס"ל שבשעה שאינו על מצחו אינו מרצה ומפרש שיהא על מצחו תמיד שלא יסיח רגע דעתו ממנו וישים על לבו שהוא על מצחו. ויחשוב בקדושת השם הכתוב עליו, ור"ש ס"ל דאף שאינו ע"מ מרצה, נראה דק"ל למה אמר שני פעמים והיה על מצח אהרן והיה על מצחו, ומפ' ששעור הכתוב והיה על מצח אהרן ובזה ונשא אהרן את עון הקדשים תמיד, ומ"ש אשר יקדישו הוא תנאיי מה שיקדישו בני ישראל והיה על מצחו, שאם בעת שהקדישו היה אז על מצחו [אף שאינו על מצחו עתה] ישא עון הקדשים תמיד, אף שעתה אינו על מצחו, ובא לאפוק נשבר הציץ כמש"ש דאז אינו ראוי ע"מ:

ושבצת, עשה אותה באריגתה משבצות וכולם של שש:

ולבני אהרן, יעשה ד' בגדים כתונת ואבנט ומגבעות הוא מצנפת וכבר בארתי בזה למעלה, ומכנסים כתובים למטה וכולם של בוץ לבד מאבנט של כ"ג בשאר ימות השנה ושל כהן הדיוט שהיה רקום בצמר, כן פסקינן להלכה. ועיין במ"ל (פ"ח מה' כה"מ ה"ו):

והלבשת, לכ"א את הראוי לו, ומשחת עיין מ"ש התו"ה צו (סימן קע"ב) — ומלאת את ידם הוא החינוך עיין ברמב"ן שהאריך בזה:

ולא ישאו עון ומתו, לרש"י קאי על כל הבגדים, והרמב"ן השיג עליו שלא דבר רק מן המכנסים, שהם באו בפרטות, ולא הוזכרו בסדר לבישת הבגדים כי זה מובן שלא ילכו בגלוי ערוה, ושאר בגדים למדו חז"ל שאם אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם והו"ל זרים, וכ"כ התוס' זבחים (דף י"ז ע"ב) סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) בשם הר"י מאורלייניש, ומה שהזכיר מיתה במעיל הוא באור למצות הפעמונים שישמע קולו שבזה נכנס ברשות שהנכנס לחצר המלך הפנימית אשר יקרא אחת דתו להמית עיי"ש, בארך: