שמות פרק י״ח

וישמע יתרו — מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק:

יתרו — שבע שמות נקראו לו רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קני, פוטיאל יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה (להלן פסוק כא) ואתה תחזה. יתרו לכשנתגיר וקים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו. חובב שחבב את התורה. וחובב הוא יתרו, שנאמר (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה. ויש אומרים רעואל אביו של יתרו היה, ומה הוא אומר (שמות ב יח) ותבאנה אל רעואל אביהן, שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. בספרי:

חתן משה — כאן היה יתרו מתכבד במשה, אני חותן המלך ולשעבר היה משה תולה הגדלה בחמיו, שנאמר (שמות ד יח) וישב אל יתר חותנו:

למשה ולישראל — שקול משה כנגד כל ישראל:

את כל אשר עשה — להם בירידת המן ובבאר ובעמלק:

כי הוציא ה' וגו' — זו גדולה על כלם:

אחר שלוחיה — כשאמר לו הקדוש ברוך הוא במדין (שמות ד יט) לך שוב מצרים, (שם כ) ויקח משה את אשתו ואת בניו גו' ויצא אהרן לקראתו, (שם כז) ויפגשהו בהר האלהים אמר לו מי הם הללו. אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני. אמר לו והיכן אתה מוליכן. אמר לו למצרים. אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. אמר לה לכי אל בית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה:

ויצלני מחרב פרעה — כשגלו דתן ואבירם על דבר המצרי ובקש להרג את משה, נעשה צוארו כעמוד של שיש:

אל המדבר — אף אנו יודעין שבמדבר היו, אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה:

ויאמר אל משה — על ידי שליח:

אני חתנך יתרו וגו' — אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה:

ויצא משה — כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא:

וישתחו וישק לו — איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר (במדבר יב ג) והאיש משה:

ויספר משה לחתנו — למשוך את לבו לקרבו לתורה:

את כל התלאה — שעל הים ושל עמלק:

התלאה — למ"ד אל"ף מן היסוד של התבה והתי"ו הוא תקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים, וכן תרומה, תנופה, תקומה, תנואה:

ויחד יתרו — וישמח יתרו, זהו פשוטו ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין, מצר על אבוד מצרים, הינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה:

על כל הטובה — טובת המן והבאר והתורה ועל כלן אשר הצילו מיד מצרים, עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסגרת, ואלו יצאו ששים רבוא:

אשר הציל אתכם מיד מצרים — אמה קשה:

ומיד פרעה — מלך קשה:

מתחת יד מצרים — כתרגומו לשון רדוי ומרות היד שהיו מכבידים עליהם, היא העבודה:

עתה ידעתי — מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר:

מכל האלהים — מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה:

כי בדבר אשר זדו עליהם — כתרגומו במים דמו לאבדם והם נאבדו במים:

אשר זדו — אשר הרשיעו ורבותינו דרשוהו לשון (בראשית כה כט) ויזד יעקב נזיד, בקדרה אשר בשלו בה, נתבשלו:

עלה — כמשמעה שהיא עולה כליל:

וזבחים — שלמים:

ויבא אהרן וגו' — ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם:

לפני האלהים — מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסבין בה כאלו נהנה מזיו השכינה:

ויהי ממחרת — מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן ההר ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר (פסוק טז) והודעתי את חקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה, אף לדברי האומר יתרו קדם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה, שהרי נאמר כאן (פסוק כז) וישלח משה את חתנו ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י כט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו', (שם לא) אל נא תעזוב אותנו, ואם זו קדם מתן תורה, מששלחו והלך היכן מצינו שחזר ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב, ובנו של יתרו היה, הוא חובב הוא יתרו, שהרי כתיב (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה:

וישב משה וגו' ויעמד העם — יושב כמלך וכלן עומדים, והקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך, שנאמר (פסוק יד) מדוע אתה יושב לבדך וכלם נצבים:

מן הבקר עד הערב — אפשר לומר כן, אלא כל דין שדן דין אמת לאמתו אפלו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו עוסק בתורה כל היום, וכאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר בו (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד:

כי יבא — כמו כי בא, לשון הוה:

לדרש אלהים — כתרגומו למתבע אלפן, לשאול תלמוד מפי הגבורה:

כי יהיה להם דבר בא — מי שיהיה לו דבר בא אלי:

ויאמר חתן משה — דרך כבוד קוראו הכתוב חותנו של מלך:

נבל תבל — כתרגומו ולשונו לשון כמישה פליישטרי"ר בלעז. כמו (ירמיה ח יג) והעלה נבל, (ישעיה לד ד) כנבול עלה מגפן וגו', שהוא כמוש על ידי חמה ועל ידי קרח, וכחו תש ונלאה:

גם אתה — לרבות אהרן וחור ושבעים זקנים:

כי כבד ממך — כבדו רב יותר מכחך:

איעצך ויהי אלהים עמך — בעצה, אמר לו צא המלך בגבורה:

היה אתה לעם מול האלהים — שליח ומליץ בינותם למקום, ושואל משפטים מאתו:

את הדברים — דברי ריבותם:

ואתה תחזה — ברוח הקדש שעליך:

אנשי חיל — עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים:

אנשי אמת — אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם, שעל ידי כן יהיו דבריהם נשמעין:

שנאי בצע — ששונאין את ממונם בדין כההיא דאמרינן כל דינא דמפקין ממונא מניה בדינא לאו דינא הוא:

שרי אלפים — הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף:

שרי מאות — ששת אלפים היו:

שרי חמשים — שנים עשר אלף:

ושרי עשרת — ששים אלף:

ושפטו — וידונון, לשון צווי:

והקל מעליך — דבר זה להקל מעליך והקל, כמו (שמות ח יא) והכבד את לבו, (מלכים ב ג כד) והכות את מואב, לשון הוה:

וצוך אלהים ויכלת עמד — המלך בגבורה אם יצוה אותך לעשות כך תוכל עמוד, ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד:

וגם כל העם הזה — אהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים הנלוים עתה עמך:

ושפטו — ודינין ית עמא:

יביאון — מיתן:

ישפוטו הם — כמו ישפוטו וכן (רות ב ח) לא תעבורי, כמו לא תעברי ותרגומו דינין אנון מקראות העליונים הם לשון צווי, לכך מתרגמין וידונון ייתון, ידונון, ומקראות הללו לשון עשיה:

וילך לו אל ארצו — לגיר בני משפחתו:

שאלות — למה כפל את כל אשר עשה אלהים כי הוציא ה', הרי יצ"מ בכלל מ"ש כל אשר עשה אלהים ולמה בזה תפס שם אלהים וביצ"מ תפס שם הויה, ולמה הזכיר פה שמות הבנים, ומ"ש ויספר משה תפס שם הויה והוסיף על אודות ישראל שהוא דבר, מותר, ומ"ש ויחד יתרו על כל הטובה אשר הצילו דברי מותר, וכן מה שבכל אשר הציל אתכם אשר הציל את העם:

וישמע יתרו — בא להציע מה הניע את לב יתרו לצאת ממדין אל המדבר ולהביא את בניו אתו, שהלא מנמוסי הכבוד היה ראוי שמשה ישחר פני חותנו והוא ישלח אחר אשתו, כמ"ש דרכו של איש לחזר אחר אשה לא בהפך שנקבה תסובב גבר, זאת שנית הלא משה שלח את אשתו בגט פטורין, כמ"ש אחר שלוחיה ות"א בתר דפטרה, שזה תרגום של שלוח בגט או שלוח עבד. בגט שחרור, וכלל בלשון שלשון שלוח בבנין הכבד אצל אשה מציין גירושין בכ"מ, וכ"כ בילקוט שגרשה בגט פטורין, ואיך הכניע א"ע להביא לו אשתו ששלחה ונפרדה מאתו, וע"ז הציע, שהגם שיתרו היה כבודו גדול שהיה כהן מדין והגם שהיה חותן משה ומהראוי היה שימתין עד שמשה יחלה פניו, בכ"ז בא הוא אל משה, כי שמע את כל אשר אלהים למשה ולישראל עמו וראה שמשה הוא הקדוש שבו בחר ה' ושכל הנסים נעשו בזכותו, שעז"א למשה ולישראל שהכל בכח משה, ובמדרש שמשה שקול נגד כל ישראל, ועי"ז ראה להכניע לפני איש האלהים זאת שנית כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, שבזה ראה שמה ששלח את צפורה מאתו היה לתכלית נכבד להוציא עם נגש ונענה מעבודת פרך, ולא משנאתו אותה שלחה רק לצורך ענין גדול מאד. והנה לא הזכיר ששמע מה שעשה לפרעה ולמצרים כמ"ש אח"כ (בפסוק ח), וכן מ"ש אשר עשה אלהים למשה כי הוציא ה', שביציאה תפס שם הויה, כי יתרו שהיה כהן לאלילי מדין האמין עד עתה ככל עמי קדם שיש אלהות רבים, כ"א מושל על דבר מיוחד, כי לכל כח מכחות הטבע היו מיחסים אליל מיוחד, רק שיתרו האמין שיש גבוה מעל גבוה מושל על כלם וכמ"ש חז"ל דקרי ליה אלהא דאלהיא, ועל הנסים הפרטים שנעשו למשה ולישראל מהורדת המי והבאר ונצוח עמלק זה יחס לאלהים שהם הכחות הפרטיים המושלים ופועלים, זה על הלחם וזה על המים וזה על המלחמה, אבל על יצ"מ שהיה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאלהי מצרים עשה שפטים, ע"ז שמע כי הוציא ה' [בשם הויה] את ישראל ממצרים, שזה נעשה ע"י אלהא דאלהיא המושל על כל הכחות שהוא שם הויה, וכבר בארנו שפרעה וכל עמי קדם האמינו שיש פועל טוב ופועל רע, כי היה נמנע אצלם שמפועל א' יצאו דברים מתנגדים, וכן חשב יתרו, וע"כ לא נזכר ששמע מן המכות שהוכו פרעה ומצרים כי חשב שזה יצא מפועל הרע, ואדרבה פרעה א"ל ראו כי רעה נגד פניכם וחשב שירע גם לישראל בצאתם, לבד שיתרו שמע הטובות שעשה לישראל בצאתם וראה כי עין ה' עליהם לטובה. ולכן,

ויקח יתרו וכו' אחר שלוחיה — הגם ששלח אותה ונפרד ממנה לא חש לזה, כי לא עשה זה בעבור שמאס בה, כי היא עדין אשת משה גם אחר שלוחיה, כי לא נפרד ממנה רק לפי שעה עד יפקוד ה' עמו כנ"ל:

ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם — ר"ל וזה האות שאהב את בניו, כי הם ציינו בשמותם את כל קורותיו, ששם גרשום קרא מפני כי אמר גר הייתי, כי בלדתו היה מתחבא מפני פרעה, והגם שגם בארץ מצרים היה גר ככל אחיו, אבל עתה הוא גר בארץ נכריה, שזה גרוע מן הגר בארץ מולדתו:

ושם האחד אליעזר — הוא נולד בעת שצוהו ה' ללכת אל פרעה שאז נודע שאלהי אביו בעזרו ושלא יירא מחרב פרעה, ולא אמר ושם השני אליעזר כי בלדת אליעזר צמח לו מזל חדש וכאלו נתחדש להיות איש אחר לרד לפניו מלך ושרים, עד שכ"א מהבנים לפי הוראתן הוא נפרד מהשני, והוא אחד מיוחד בפ"ע:

ויבא יתרו וגו' ובניו ואשתו — הקדים את בניו לחביבותם בעיני משה ובפרט למ"ד אחר מ"ת בא יתרו שמאז פירש א"ע מן האשה, ולמ"ד שבא קודם מ"ת צ"ל שמשה מעת שהוציא מים מצור החלמיש בחורב לא חזר לרפידים, כי היה קרוב לשם ולשם באו תמיד לשאוב מים, וכמו שיתבאר עוד לקמן (יט ב'):

ויאמר — ע"י שליח או אגרת, אני חותנך ר"ל אני בא בפ"ע להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה, ואשתך בפ"ע, וע"כ אמר במדרש שהשם אמר למשה שיקרב אותו כי הוא גר צדק, וסמכותו עמ"ש אני, ר"ל ויאמר אליו אני, היינו הקב"ה שנקרא אני, שהוא שם משמות ה' כמ"ש אני והו הושיעה נא:

ויספר משה לחותנו — נגד מ"ש למעלה שיתרו שמע את אשר עשה אלהים למשה ולישראל שמשה הוא העקר שעל ידו נעשה הכל, אמר לו משה שהכל נעשה על אודת ישראל לא בעבורו, וכמ"ש כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ונגד מ"ש את אשר עשה אלהים למשה שיתרו חשב שהטובות נעשו ע"י אלהים וכתות המושלים כנ"ל, א"ל משה שהכל נעשה ע"י הויה כי אין עוד מלבדו, ונגד מה שיתרו לא התעורר רק מצד הטוב שנעשה לישראל לא מצד המכות שהכה להמצרים שחשב שהם מפועל הרע, ספר לו משה אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, שגם זה היה מפועל הטוב כי זה עשה על אדות ישראל, כדי להיטיב לישראל להעניש את נוגשיהם ולהוציאם לחירות ולראיה ע"ז ספר לו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, ויש הבדל בין קורוה ובין מוצאוה, שהקורות הם דברים שבאים ע"צ המקרה, ומוצאות הם דברים שאינם מקרים רק מחויבים להיות, שחסרון לחם ומים הם מחויבים להיות במדבר ובכל זה הצילם ה', וזה ראיה על טובו וחסדו, עד שהכל בא מפועל טוב וחסד ורחמים:

ויחד יתרו — ספר ששמחת יתרו היתה בעבור טובת ישראל ולא בעבור רעת המצרים, ומזה אמרו חז"ל שנעשה בשרו חדודיו חדודין, [כפי הנראה הבדילו בין חדוה ליתר לשונות המורים על השמחה שחדוה מורה שמחה כממית רוחנית המתגברת על עצב החיצוני כמ"ש ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם (נחמיה ח׳:י׳), ועמ"ש עוז וחדוה במקומו אמרו חז"ל כאן בבתי גואי, כי בבתי בראי בכי ועצב שמורה המעטת השפע, אבל בבתי גואי הגבר החדוה הפנימית על העצב בחיצון, כי המקור הפנימי ישפיע תמיד, ועז"א תחדהו בשמחה את פניך, שהגם שיהיה בחיצוניותו דרך עוצב, תחדהו ששמחה פנימית הנמצא את פניך בבתי גואי וע"ז הוכיחו ממלת ויחד שהיה ג"כ עצב ויגון], ומה ששמח יתרו גם על רעת מצרים היה יען שנצמח מזה טיבת ישראל אשר הצילו מיד מצריים, וגם רמז שמעתה יחד יתרו את ה' והאמין שה' אחד ולא נמצא פועל טוב ופועל רע כדעת המשנים, כי ראה שגם הרעות היו לתכלית טוב, שע"י רעת המצרים הציל את ישראל:

ויאמר יתרו ברוך ה' — הנה פרשתי מ"ש באהלות יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם ממזרח שמש ועד מבואו מהולל שם ה', רם על כל גוים ה', שהאו"ה הגם שהודו שיש סבה ראשונה וקרי ליה אלהא דאלהיא, חשבו שהוא רק מהולל לא ברוך, ר"ל שהברכה מורה על השפע שיוצא מאתו, והם אמרו שהוא אינו משפיע בעולם השפל כי מסר ההנהגה לכוכבי השמים, והוא רק מהולל על שהוא הסבה הראשונה לא ברוך, וכן אמרו שהוא רם לא גדול, ששם גדול מציין שכ"א משיג אותו לפי ערכו כמו עמוד הנצב בארץ וראשו מגיע השמימה, ושם רם מציין שאין בו שום תפיסה כלל כמו רום שמים, והאומות חשבו שהוא רם ואין השגה ממנו כלל, ובאמת הוא גדול כי השגחתו מגיע ממרומי עד עד עמקי מצולה, כמ"ש ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים, וכמו שפרשתי שם, ועתה הודה יתרו בשתיהם א' שהוא ברוך כמ"ש ברוך ה', ב' שהוא גדול כמ"ש כי גדול ה', ואמר ברוך ה' אשר הציל אתכם היינו מה שהציל את משה ואת אהרן, שדברו קשות נגד פרעה ועם מצרים והתרו בם במכות אכזריות ולא ערבו לבם להרע להם וכן אשר הציל את העם בעת שרדף כרעה ומצרים אחריהם וה' הציל אותם ע"י קריעת ים סוף:

עתה ידעתי — א] כי גדול ה' שאינו במדרגת רם שהוא בלתי משגיח בשפלים, רק הוא גדול שהשגחתו מתפשטת ממרומים עד השפל, מראש הסבות עד סוף המסובבים שזה גדר גדול, ושהוא גדול מכל אלהים שהם הכחות הנשגבות המתפשטות במציאות, שכ"א מוטבע על ענין מיוחד והוא גדול מכללותם. כי בדבר אשר זדו [גדול] עליהם שהמצרים נדונו מדה כנגד מדה, וזה לא יוכל לעשות רק מי שהוא מושל על כל הכחות, פי מי. שאינו מוטבע רק על כח מיוחד א"א שיעניש, רק במה שיש בכחו למשל הברק באשו והיה במימיו, ומכות מצרים שכולם היו מדה במדה הראה כי בכל דבר שזדו על ישראל הוא גדול עליהם בדבר הזה עצמו והעניש אותם בו בדבר שזה לא יוכל לעשות רק מי שגדול על כל האלהים:

ויקח יתרו — כי נתגייר והקריב עולה כשמביא הגר ונכנס לברית במילה וטבילה והרצאת דמים למ"ד שבא לאחר מ"ת והיו בקרבנות במשכן ה' ולמ"ד שבא קודם מ"ת הקריב על המזבח שקרא שמו ה' נסי שנבנה בחורב ששם חנה משה כנ"ל פסוק ה':

ויהי ממחרת היום שבא יתרו פנה לבו מן האורחים ושב להתעסק בצרכי צבור, ויעמד העם, הגם שדרך השופטים שלא יכנסו רק הבע"ד והעדים, עמדו כלם, כי היה בזה ג"כ ענין. למוד והודעת חוקי ה':

שאלות — אמר ויעמוד העם ויתרו תפס לשון נצב, ומה שכפל יבא לדרוש אלהים כי יהיה להם דבר בא אלי וכו', וכן כפל בדברי יתרו היה אתה לעם מול האלהים והבאת והזהרתה והודעת:

וירא חותן משה — משה לא בחר שופטים כי עדן לא נתן לפניהם פרשת משפטים עד אחר מ"ת. והגם שדינים במרה אפקיד לא נתן להם רק קצת דינים וצווי לעשות משפט לעשוקים, ולא ידעו עדיין פלס ומאזני משפט ואם ימצה שופטים וידונו כפי העולה על רוחם לא יקבלו הבע"ד את פסק דינם, וכל היוצא חייב ישוב ויבא שנית אל משה, ויתרו חשב שגם משה דן מסברא כפי שכלו ואין לו משפטים קבועים מה', לכן אמר מה הדבר אשר אתה עושה לעם, שזה יכול להעשות ע"י אחרים שע"י שאתה יושב לבדך כל העם נצב עליך, ויש הבדל בין עומד ובין נצב, שהעמידה היא הפך הישיבה, וההצבה היא במקום שצריך התחזקות, ודרך הלשון שעל עבדי המלך המזומנים לשמור את המלך יאמר הנצבים עליו, ועל העברים העומדים לשרתו יאמר העומדים לפניו, ועל שאר העם למשל הבאים למשפט יתכן הלשון שעומדים עליו, ועז"א ויעמוד העם על משה, כי עמדו ברצונם לשמוע תורתו, אבל יתרו תפס הלשון וכל העם נצב עליך שמורה שמתחזקים על העמידה ההיא, כי כ"א רוצה לפטר לביתו ודוחק א"ע להיות הראשון במשפט:

ויאמר משה — הודיעו כי העם באים אליו בעבור כמה דברים: א] כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, וזה כולל כמה דברים, שמצאנו לשון זה על הדרישה לדעת עתידות, כמו (מלכים ב ג׳:י״א) האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו, ומצאנוהו על התפלה (ישעיהו נ״ה:ו׳) דרשו ה' בהמצאו, ומצאנוהו על העיון בעניני אלהות כמ"ש היש משכיל דורש את אלהים, וכ"ז נכלל במ"ש כי יבא לדרוש אלהים:

כי יהיה וגם באים בעבור משפטים וריבים אשר יפלו ביניהם, כי יהיה להם דבר בין אדם לחברו בא אלי, ר"ל הדבר בא אלי היינו שמציעים טענותיהם לפני, ובזה אשפוט בין איש ובין רעהו, וגם רמז שיש בזה חלוקה, שאנשים צדיקים כשיש ביניהם ספק בד"מ, הוא אצלם כעין שאלה בדיני איסור והיתר, כי הוא ספק איסור גזל ולא ילכו שניהם רק אחד מהם, שעז"א בא אלי, האחד לבדו, למשל המזיק ממון חברו ילך המזיק לשאול ממשה, כמה מחויב עפ"י ד"ת, ולפעמים יבאו שניהם כשיש הכחשה ביניהם, ואז ושפטתי בין איש ובין רעהו, וגם באים בעבור ענין שלישי, שאני מודיע את חקי האלהים שהוא המצות המעשיות שרובם חקים, כי אין אנו כל טעמיהם בברור, ואת תורותיו היינו הלמודים התוריים כמו הלמודים בעניני האמונות, אמונות ההשגחה והנבואה והשכר והעונש, וההנהגה במדות וכדומה, וגם אמר שמה שכלם עומדים בשעת הדין, כי בעת שאשפוט בין איש ובין רעהו אודיע ג"כ חקי אלהים, כי לא ישפטם עפ"י סברת עצמו, רק עפ"י חקי ה' ותורותיו, לכן עומדים צפופים ללמוד לקח להבין ולעשות:

ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר, בין מצדך כי נבול תבול גם אתה, בין מצד העם, כי יבלו העם אשר עמך, ונגד מ"ש כי נבול תבול מפרש כי כבד ממך הדבר וזה יכלה את כחך הנושא משא כבד בתמיודות ונד מ"ש שיבלו העם, מפרש כי לא תוכל עשוהו לבדך, ורוב העם יהיו נבוכים באין מי שיעשה משפטם:

עתה — לכן עתה שמע בקולי ואל תמתין עד לאחר זמן, איעצך ויהי אלהים עמך, ר"ל שבודאי יחכים ה' ע"ז אחר שא"א בלא"ה, כמו שמצאנו דברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו. היה אתה לעם, ר"ל נגד מ"ש כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, שזה כולל בין להוריד את האלהות למטה, כמו להוריד השפעה נבואוית בדרישת העתידות, להוריד שפע שובע רצון בשיקבל תפלה, בזה תהיה אתה לעם מול האלהים, תהיה אתה האמצעי שעומד בין האלהים ובין העם עד שהורדת השפע האלהית תהיה על ידך, ובין במה שצריך להעלות כל הדברים הארציים והשפלים אל האלהות, עז"א והבאת אתה את הדברים אל האלהים, שתעלה כל הדברים החומריים משפל מצבם שיהיו רוחנים אלהיים, בענין שאתה תהיה ההולם להוריד עליונים למטה ולהעלות תחתונים למעלה:

והזהרתה — וכן עמ"ש והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, שזה נחלק לשתים, מצות עשה ומצות ל"ת, נגד מצות ל"ת אמר והזהרתה, [שהאזהרה הוא על מצות ל"ת], בין החקים שהם מל"ת התלוים במעשה, בין את התורות שהם מצות ל"ת התלויות באמונות ולמודים, כמו שלא להעלות במחשבה שיש אלהים זולתו, ושלא להתגאות, ושלא לשכח את ה' וכדומה, ונגד מצות עשה אמר נגד התורות והלמודים, תודיע להם את הדרך ילכו בה, שהם דרכי הנפש בהשכלה ובעיון ובמדות שמהם צומחות הפעולות, ונגד המעשים אמר ואת המעשה אשר יעשון, וכמ"ש תמיד במ"ש דרכיכם ומעלליכם או דרכיכם ומעשיהם:

שאלות — מ"ש ואתה תחזה אנשי חיל יראי אלהים וכו' ובפ' דברים אמר חכמים ונבונים, פה אמר שמשה בחר אותם ושם אמר הבו לכם שמשמע שהעם בחרו אותם. פה משמע שבחרם תיכף ובפ' דברים מבואר שלא בחרם עד השנה השנית:

ואתה תחזה — אמנם לענין המשפטים שאמר ושפטתי בין איש ובין רעהו יעץ אותו שיבחר שופטים, ויש הבדל בין ראה ובין חזה, שראה הוא ראות העין החושיי, וחזה מורה על צפיית הרות והנפש ובין לרוב על מחזה הנבואה, ר"ל שלא תסמך בזה על בחירת העם שאין רואים רק לעינים, רק אתם תחזה ברוח הקדש מי ההגון לכך, ולא תביט בזה על יחוס משפחה, רק תבחר מכל העם, בלבד שיהיו אנשי חיל, ואנשי חיל הוא שם כלל מי שיש להם כל המעלות הצריכים לבחירה זו, ומפרש שתחזה על ג' מעלות: א] שיהיו יראי אלהים שאם אין יראת ה' בלבבם הגם שיהיו אנשי אמת ושונאי בצע יתרשלו במשפטים קטני הערך ויתעצלו מלטרוח בזה, וכן אם הם יראי אלהים ושונאי בצע ואינם אנשי אמת יטעום הבע"ד בעיניהם טענות שקר ויטו משפט, וכן אם יש להם כל המעלות ואינם שונאי בצע יעור השוחד את עיניהם, לכן צריך ג' מעלות אלה, ושמת עליהם ר"ל וגם טביעות הדיינים לא יהיה ע"י בחירת העם שאז יחנפו תמיד את העם הבוחרים אותם, רק אתה תשים עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים הם יהיו השופטים, ושרי עשרות הם יהיו השוטרים, כמ"ש בפ' דברים ושרי עשרות ושוטרים שהוא"ו הוא ר"ו הבאור, ר"ל ששרי עשרות יהיו השוטרים:

ושפטו — ובאשר יהיו שופטים רבים יוכלו לשפוט את העם כולו, וגם יוכלו ולשפוט בכל עת ולא יהיה ענוי הדין, ומה שתחשב שלא ידעו חקות משפט, הנה הדבר הגדול יביאו אליך, והם לא ישפטו רק הדבר הקטן, ובזה והקל מעליך ע"י שהם ישפטו דברים הקטנים שהה רוב המשפטים, וגם בדברים הגדולים שיביאו אליך, ונשאו אתך, כי יהייעו בשמיעת הטענות ועדות העדים ובאמירת הפסק דין:

אם את הדבר הזה תעשה מעצמך, אז יסכים ה' ע"ז וצוך אלהים, שאז יצוה אותך ע"ז בתורת מצוה עד שתהיה מצווה ועושה למפרע, וזה יהיה לתועלת בין לך במה שיכלת עמוד ולא תבול, [וגם ר"ל שע"י לא תפול ממדרגת הנבואה והדבקות במה שתהיה טרוד תמיד בדברי ריב ומשפט], ואם לתועלת העה שמעתה לא יצטרכו לנוע דרך רחוקה ממקומה עד מחנה לויה מקום משה להשיג משפט שלום כי גם על מקומו ואצל ביתו יבא בשלום, כי יהיו השופטים מצויה בכל המחנה:

וישמע משה לקול חותנו — הנה במשנה תורה מבואר שלא בחר את השופטים תיכף רק בשנה שניה כשרצו ליסע ממדבר סיני לא"י, ולמ"ד שיתרו בא קודם מתן תורה, שכן מורה פשטות הכתובים, איך אמר ששמע לקול חותנו, אמנם כבר בארתי (שמות ג יח), שיש הבדל בין שמיעה בקול ובין שמיעה לקול, ששמיעה בקול מורה שקבל דבריו, ושמיעה לקול מורה ששם לב אל דבריו ושקל אותם בפלס שכלו, ולכן אמר רעש כל אשר אמר, שאם היה אומר וישמע בקול לא היה צ"ל שעשה ככל אשר אמר, אבל ממ"ש ששמע לקול שהוא שנתן לב לדבריו לא נודע עדיין שעשה כדבריו, ופי שעתה שם לב לדבריו, אבל לא יכול לעשות כן, כי עדיין לא ניתן להם פרשת משפטים ומשה לא רצה שישפטו לפי סברא ואומדן דעת, רק אח"כ שכבר למד להם פרשת משפטים אז עשה ככל דבר:

ויבחר משה אנשי חיל — במשנה תורה אמר (דברים א׳:י״ג) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם ואקח אה ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם, ואין סתירה בין הדברים, לישראל צוה שיזמינו לו אנשים חכמים וידועים אצלם, שזה יכלו המה לדעת מי חכם ונבון ומי פתי וסכל, אולם יתר המעלות שיהיו יראי אלהים ואנשי אמת שונאי בצע, זאת לא יכלו העם לדעת רק משה יכול להכיר זה ברוה"ק כמ"ש ואתה תחזה, ולכן מן האנשים החכמים והידועים שהזמינו העם, בחר משה ברוה"ק מהם מי שיש לו המעלות הנעלמים מעין אדם ורק משה צפה ברוה"ק, וז"ש ואקח ואתן אותם ראשים עליכם, היינו שמן החכמים והידועים שהזמנתם לקחתי ברוה"ק אנשי חיל שיש להם יתר המעלות וז"ש בכאן ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל, שכבר כתבתי שאנשי חיל מציין פה מי שיש לו הג' מעלות הנצרכות, וא"כ עיקר הבחירה בחר משה כמ"ש לו יתרו שהוא יבחר:

את הדבר הקשה — אחר שבעת שבחרם משה כבר למדו פרשה משפטים, היו דנים גם את הדבר הגדול עפ"י המשפט הקבוע, כמ"ש כקטן כגדול תשמעון, רק הדבר הקשה שלא יכלו למצוא פשרה עפ"י המשפטים הערוכים הביאו אל משה:

וישלח משה — למ"ד קודם מ"ת בא יתרו כפי פשטות הכתובים וסדרם, ישב שם יתרו שנה תמימה, כי בעת שרצה לכנס לא"י אז ויאמר משה לחובב וגו' נוסעים אנחנו אל המקום וכו' לכה אתנו וכו' (במדבר י׳:כ״ט), ובעת ההיא עשה כדבר יתרו במנוי השופטים ויתרו לא רצה ללכת אתם וישלח משה את חותנו: