דברים פרק י״ח

כל שבט לוי — בין תמימין בין בעלי מומין:

חלק — בבזה:

ונחלה — בארץ:

אשי ה' — קדשי המקדש [הקדשים]:

ונחלתו — אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות אבל נחלה גמורה לא יהיה לו בקרב אחיו. ובספרי דרשו, ונחלה לא יהיה לו. זו נחלת שאר, בקרב אחיו. זו נחלת חמשה ואיני יודע מה היא. ונראה לי שארץ כנען שמעבר הירדן ואלך נקראת ארץ חמשה עממין, ושל סיחון ועוג, שני עממין אמורי וכנעני. ונחלת שאר לרבות קיני וקנזי וקדמוני. וכן דורש בפרשת מתנות שנאמרו לאהרן על כן לא היה ללוי וגו' (דברים י, ט) להזהיר על קיני וקנזי וקדמוני. שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס הכי גרסינן בספרי ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה. בקרב אחיו אלו נחלת שבעה. נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים. ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד, שכן משה הנחיל לראובן וגד וחצי שבט מנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה, ושבעה האחרים נטלו מאליהן אחרי מות יהושע, מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד:

כאשר דבר לו — לאהרן, בארצם לא תנחל וגו' אני חלקך (במדבר יח, כ):

מאת העם — ולא מאת הכהנים:

אם שור אם שה — פרט לחיה:

הזרוע — מן הפרק של ארכבה עד כף של יד שקורין אשפלדו"ן [עצם השכם]:

והלחיים — עם הלשון דורשי רשומות היו אומרים, זרוע, תחת יד, שנאמר (במדבר כה, ז) ויקח רמח בידו. לחיים, תחת תפלה, שנאמר (תהל' קו, ל) ויעמד פינחס ויפלל, והקבה. תחת (במד' כה) האשה אל קבתה:

ראשית דגנך — זו תרומה, ולא פרש בה שעור, אבל רבותינו נתנו בה שעור, עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד מששים, בינונית אחד מחמשים וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מששים, שנאמר וששיתם האיפה מחמר השערים (יחזקאל מה, יג) ששית האיפה, חצי סאה. כשאתה נותן חצי סאה לכור, הרי אחד מששים, שהכור שלשים סאין:

וראשית גז צאנך — כשאתה גוזז צאנך בכל שנה תן ממנה ראשית לכהן ולא פרש בה שעור. ורבותינו נתנו בה שעור אחד מששים. וכמה צאן חיבות בראשית הגז, חמש רחלות, שנאמר (שמואל א' כה, יח) וחמש צאן עשויות. רבי עקיבא אומר ראשית גז שתים, גז צאנך ארבע, תתן לו הרי חמש:

לעמד לשרת — מכאן שאין שרות אלא מעומד:

וכי יבא הלוי — יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר, תלמוד לומר ושרת, יצאו לויים שאין ראויין לשרות:

ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת — למד על הכהן שבא ומקריב קרבנות נדבתו או חובתו ואפלו במשמר שאינו שלו דבר אחר עוד למד על הכהנים הבאים לרגל שמקריבין במשמר ועובדין בקרבנות הבאים מחמת הרגל, כגון מוספי הרגל, ואף על פי שאין המשמר שלהם:

חלק כחלק יאכלו — מלמד שחולקין בעורות ובבשר שעירי חטאות יכול אף בדברים הבאים שלא מחמת הרגל, כגון תמידין ומוספי שבת ונדרים ונדבות, תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות, חוץ ממה שמכרו האבות בימי דוד ושמואל, שנקבעו המשמרות ומכרו זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי:

לא תלמד לעשות — אבל אתה למד להבין ולהורות, כלומר להבין מעשיהם כמה הם מקלקלים, ולהורות לבניך לא תעשה כך וכך, שזה הוא חק הגוים:

מעביר בנו ובתו באש — היא עבודת המולך עושה מדורות אש מכאן ומכאן ומעבירו בין שתיהם:

קסם קסמים — איזהו קוסם, האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך וכן הוא אומר, (הושע ד, יב) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו:

מעונן — רבי עקיבא אומר אלו נותני עונות, שאומרים עונה פלונית יפה להתחיל וחכמים אומרים אלו אוחזי העינים:

מנחש — פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו:

וחבר חבר — שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד:

ושאל אוב — זה מכשפות ששמו פיתום ומדבר משחיו ומעלה את המת בבית השחי שלו:

וידעני — מכניס עצם חיה ששמה ידוע, לתוך פיו, ומדבר העצם על ידי מכשפות:

ודרש אל המתים — כגון המעלה בזכרותו והנשאל בגלגלת:

כל עשה אלה — עשה כל אלה לא נאמר אלא כל עשה אלה, אפלו אחת מהן:

תמים תהיה עם ה' אלהיך — התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו:

לא כן נתן לך ה' אלהיך — לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותמים:

מקרבך מאחיך כמני — כמו שאני מקרבך מאחיך יקים לך תחתי, וכן מנביא לנביא:

אשר לא צויתיו לדבר — אבל צויתיו לחברו:

ואשר ידבר בשם אלהים אחרים — אפלו כון את ההלכה, לאסור את האסור ולהתיר את המתר:

ומת — בחנק שלשה מיתתן בידי אדם, המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו ונאמר לחברו, והמתנבא בשם עבודה זרה. אבל הכובש את נבואתו והעובר על דברי נביא והעובר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים, שנאמר אנכי אדרש מעמו (פסוק יט):

וכי תאמר בלבבך — עתידין אתם לומר, כשיבא חנניה בן עזור ומתנבא (ירמיה כז, טז) הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה, וירמיהו עומד וצווח על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה, (שם כז, כב) בבלה יובאו עם גלות צדקיהו:

אשר ידבר הנביא — ויאמר דבר זה עתיד לבא עליכם, ותראו שלא יבא, הוא הדבר אשר לא דברו ה' והרג אותו ואם תאמר זו במתנבא על העתידות, הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקדוש ברוך הוא אני אומר, כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצות לא תשמע לו, אלא אם כן ממחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת אסור הבמות כדי לגדור את ישראל. הכל לפי צורך השעה וסיג הפרצה, לכך נאמר אליו תשמעון:

לא תגור ממנו — לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה ולא תירא לענש עליו:

[מ] לא יהיה לכהנים הלוים, ומוסיף לא לבד לכהנים כי גם לכל שבט לוי שהם הלוים, ואמר מלת כל, ר"ל אף בע"מ שאין ראוים לשירות, ואמר חלק שהוא חלוקה בביזה, ונחלה היא ירושת הארץ, ונגד החלק אמר אשי ה' שהם קדשי המקדש שעליהם אמר חלקם נתתי אותה מאשי שנוטלים חלק מהשייך לגבוה, ונגד הנחלה אמר ונחלתו יאכלון שהם קדשי הגבול שהם נחלה תמיד אף בזמן שאין בהמ"ק קיים כמ"ש בספרי (פ' קרח סי' מו וסי' נד):

[מא] ונחלה לא יהיה לו, ר"ל גם לעתיד שהבטיח ואם ירחיב ה' את גבולך שיתן להם נחלת שלשה שהם קיני וקנזי וקדמוני, גם אז לא יהיה נחלה, ועז"א בקרב אחיו ולא אמר עם אחיו, כי מציין בעת שאחיו כבר יושבים בנחלתם שנחלו נחלת שבעה עממין [ולגי' נחלת חמשה היינו חמשה עממין מפני שעקר הוא ארץ חמשה עממין שהיא זבת חלב ודבש כמ"ש בפ' בא (סי' קד) עיי"ש], ור"ל גם בעת שכבר הוא בקרב אחיו שיושבים בנחלת ז' או ה' עממים ויתן להם ה' עוד נחלת שלשה [ורש"י היה לו הגי' נחלת שאר והיינו ג"כ נחלת שלשה שנשארו ולא ירשוהו בעת ההיא] בכ"ז נחלה לא יהיה לו, והמפרשים נדחקו בפי' מאמר זה עיין עליהם ועי' ברמב"ם (פי"ג מה' שמטה ויובל הי"א):

[מב] וזה יהיה משפט הכהנים, כבר בארתי באילת השחר (כלל רמח) שכל מלות המושאלות השתדלו חז"ל להשיבם אל הוראתם העצמיי, ובתוכם מלת משפט שבא על הנהגה או סדר יפרשוהו מענין משפט הנרדף עם דין, ומזה הוכיחו שהמתנות יוצאות בדיינים ממ"ש משפט הכהנים, ופלפלו בזה בחולין (דף קל ע"ב), ומן כנוי הרומז וזה שמציין תמיד מעוט זה ולא אחר ממעט קדשים ממתנות ר"ל שמשפט זה רק מאת זובחי זבח של חולין, ובחולין (דף קל) ממעט קדשים ממתנות מן ואתן אותם (וכן הוא בספרא צו (סי' קנז), וממ"ש וזה משפט הכהנים ממעט חולין מחזה ושוק, [וע"כ הגיה הגר"א דברי הספרי שיסכים עם הש"ס] ולק"מ שהספרי לשטתיה שאמר בפ' ראה גבי בשר תאוה יכול יהא חולין חייבים בחזה ושוק ת"ל כצבי וכאיל, וזה דלא כשטת הש"ס, ממילא מוכרח שמן פסוק דבכאן ממעט קדשים כקושית התוס' בחולין (שם ד"ה זה):

[מג] מאת העם, ממעט עכו"ם וכהנים, דלא מקרי עם, והיינו כמ"ש במשנה (דף קנב) השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות:

[מד] מאת זובחי הזבח, בא ללמד שהחיוב חל בשעת זביחה ונשחטה עד שלא נתגייר פטור, וגם שיהיה זבח כשר שיקרא בשם זבח וראוי לאכילה לא טרפה:

[מה] אם שור אם שה, כבר בארתי בהתו"ה (ויקרא סי' קס) שמלת אם הונח בעצם על התנאי או על החלוקה וכדומה לא כמלת בין בין, ובכ"מ שבא על כוונה זו יפורש לרבותא כמו אם דל ואם עשיר כל דל ועשיר שיהיה וכן דרשו פה כל שהוא שור וכל שהוא שה, וא' מרבה כלאים וא' מרבה ח"ל אף שה שבח"ל, שסתמא דספרי ר"ש לא ס"ל כר' אלעאי שס"ל שאין נוהג אלא בארץ כמו שמבואר מדברי הש"ס חולין (דף קלו ע"ב) מ"ט דר"ש וכו' ע"ש, וכן יסבור כר"א דכוי פטור מן המתנות ולכן לא דריש אם שה לרבות את הכוי:

[מו] ונתן לכהן, לכהן עצמו, אף שזכה הכהן המתנות לאחר אסור ליתן לו אא"כ הזוכה ת"ח (ז"ר), הזרוע בה"א הזרוע הימנית, והלחיים זה לחי התחתון ומקרי לחיים מפני שהם שני עצמות, וכל המאמר נמצא בגמ' (דף קל"ד ע"ב), ומדעת ר' יהודה נראה שמצוה זו נתחדשה אחר שקנא פינחס והרג לזמרי, ובזה נכון שלא נאמרה מצוה זו עד עתה ולא חשב מתנה זו בין מתנות כהונה בפ' קרח, אולם גם ראשית הגז לא נאמרה שם ובספרי, (שם סי' כ"ז) פי' שרמז שם גם שניהם וזה שלא כדעת ר' יהודה, והרמב"ן כתב שנתנו להם מתנות אלה בתחלה ע"ש מה שיעשה פינחס בעתיד, עיי"ש:

[מז] ראשית דגנך, היינו מיטב דגנך, וכבר למד בבכורות (דף נז) ממ"ש (בפ' קרח) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן שאין תורמין מזה על זה (עפ"י הכלל שבארתי ויקרא סי' קטו) ומזה למד שה"ה כל שני מינים אין תורמים מזה על זה, והנוסח שבתבואה ושבירק הוא כדעת הרמב"ם שכל המינים חייבים בתו"מ מדאורייתא וירק שהוא דרבנן שתקנו כעין דאורייתא, ולדעת הראב"ד אין לגרוס כן וכבר העירותי בזה בפ' ראה על פסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך:

[מח] וראשית גז צאנך, עוקר השערות אחד אחד אינו בכלל גזיזה (עי' חולין דף קלז) ולשון שטף נראה שמורה עקירת שערות כמ"ש במדרש רבה (פ' זאת תהיה) מי פלג לשטף תעלה אית אתרא דקריין לשערא שיטפא, ומ"ש פרט לטרפה סתמא כר"ש דיליף צאן צאן ממעשר כמ"ש בחולין (דף קלו ע"ב):

[מט] ראשית גז, דלא כר' אלעאי דמקיש לתרומה ופטור בח"ל, וכן בלקח צאנו לגוז אף דגדלב פטור, רק אם לקח הגיזה לבד אז פטור דכתיב צאנך ולא של אחרים (חולין דף קלו), ובלקח גז צאנו של חברו ולא שייר הלוקח חייב דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך (שם דף קלח ע"ב):

[נ] תתן לו, נתינה עם מלת לו מורה תמיד שנותן לו דבר חשוב, ושערו כדי שיוכל לעשות אבנט שהוא הפחות שבבגדי כהונה דכתיב לעמוד לשרת שיהיה ראוי לשירות (דף קלח) ושעור הצאן ס"ל לב"ה שהם חמש שנאמר וחמש צאן עשויות ופי' בגמ' (דף קלז) שמעשות את בעליהם ואומרים לו קום עשה מצוה, ור"ל שחמש צאן אלה גזזו בראשונה לקיים בם מצות ראשית הגז, והכינה אותם לחלקם לעניים ולעשות בם עוד מצוה כי מצוה גוררת מצוה, ולכן נתנה אותם לדוד, ור"ע שער שסתם לשון גז צאנו הוא אם י"ל חמש שכן דרכם שבפחות מכאן אין עושים גיזה מיוחדת ותפס לצחות הלשון גז שתים צאנך שתים:

[נא] כי בו בחר וגו' לעמד לשרת, למד מניה דשירות מעומד ופי' בז"א שזה לענין נ"כ וכבר העירותי בזה למעלה (סי' כו), ועז"א בין בארץ בין בח"ל:

[נב] וכי יבא הלוי מאחר שעריך, ובא בכל אות נפשו ושרת, מדבר מן הכהן לא מן הלוי דהא אמר ושרת (והשאר מחקו הגר"א) ופי' הדבר שהגם שתקנו משמרות והיה העבודה שייך לכהני המשמר, מלמדני שיש דברים וזמנים שגם כהן שאינו מאנשי המשמר זוכה בעבודה וציין זה במ"ש מכל ישראל אשר הוא גר שם, כי כהני המשמר היה כל משמר גר בעיר מיוחד וכשבא זמנו הלכו כלם לעבודה, עפ"ז מציין כהן יחידי הבא לשם שבא מכל ישראל אשר הוא גר שם, לא מעיר שהמשמר שלו הלכו ביחד, רק הוא בא יחידי ממקום אחר שלא בזמן משמרתו, והאופן שילך הכהן לירושלים שלא בזמן משמרתו, הוא או כשרוצה להביא איזה קרבן או כשהולך להראות בג' רגלים, ועל האופן שמקריב שם קרבן אמר ובא בכל אות נפשו ושרת ורשות בידו להקריב הקרבן בעצמו אף שלא בזמן משמרתו וכמ"ש בב"ק (דף קט), ועוד יש אופן שיוכל לשרת שלא בזמן משמרתו בשירות של ברכת כהנים שזה מרמז במ"ש ושרת בשם ה', שהשירות הוא על הזכרת שם המפורש, ועוד אופן שיוכל להקריב בעת שעולה לרגל וזה ציין במ"ש וכי יבא הלוי מאחד שעריך, שאז יוצאים כל ישראל מכל שעריהם לעלות לרגל, וגם הכהנים יוצאים אף שאינו זמן משמרתם והרשה להם לבוא לשרת ככל אחיו הלוים המשרתים בעמידה בהקרבת הקרבנות, והיינו בקרבנות הרגל הבאים מחמת הרגל כמו שיתבאר בסי' שאח"ז, ולדעת הרמב"ן בהשגותיו למ"ע (מצוה לו) היו נמצאים כהנים שלא נתחלקו למשמרות והם באו ועבדו כל אימת שירצו, שעז"א לבד ממכריו על האבות, היינו מי שנתחלקו למשמרות ומכרו זכותם זל"ז שלא יעבוד רק בזמן משמרתו, אבל מי שלא קבעו לעצמם משמר, כל זמן שבאו נתוספו על אנשי המשמר, ולדבריו יל"פ מ"ש בספרי יכול בבן לוי וכו' ת"ל מאחד שעריך מי שלא נטלו שעריהם במק"א וכו' (וכן הביא הרמב"ן בגירסתו) ר"ל הכהנים שלא נטלו שעריהם במק"א ר"ל שלא הקבעו למשמורת שזה יכול לעבוד תמיד, כי אינו מוציא לבד ממכריו על האבות היינו שקבעו משמרותיהם בקביעות:

[נג] חלק כחלק יאכלו, עוד למדני שברגלים שבאים שם מכל שערי ישראל לרגל מלבד מה שיש לכל הכהנים הבאים זכות לעבוד עבודה יש להם גם חלק באכילה באמורי הרגלים [פי' בסוכה (דף נה) דהיינו בקרבנות האמורים מפני הרגל הראוים להתחלק כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה ועורות של עולת ראיה ומוספי צבור ושעירי חטאת], אולם זה א"צ ללמדני שכבר נאמר (בפ' צו) לכהן המקריב אותה לו תהיה שפי' המוכן להקריב (כמש"ש סי' צב) שהמקריב ממש נלמד בפ' נשא בספרי (סי' לב) ממ"ש ואיש את קדשיו לו יהיו וע"כ שעקר מלמד על לחם הפנים שאין בו שום עבודה שכבר נעשה עבודתו בשבת שעברה (כן פי' בסוכה שם) ועז"א חלק כחלק יאכלו שגם לענין אכילה י"ל חלק כמו שי"ל חלק לענין עבודה, ואמר לבד ממכריו ר"ל שזה דוקא בקרבנות הבאים מחמת הרגל אבל קרבנות הבאים שלא מחמת הרגל שבהם יש לכהני המשמר זכיה ומכירה וקניה מן האבות שחלקו המשמרות בימי אלעזר ואיתמר ואח"כ בימי דוד ושמואל שאז מכרו וזכו זל"ז שכ"א יקריב במשמרו ולא יהיה לאחר זכיה בהם [ומלת ממכריו מענין מכירה או מסירה כמו כי נכר אותו אלהים בידי (שמואל א כ״ג:ז׳), והרשב"ם מפרשו מענין הכרה שכ"א מכיר את אנשי משמרתו מימי האבות] בזה אין זכיה לכהן הבא:

[נד] כי אתה בא אל הארץ, תלה זה בביאת הארץ מפני מ"ש ובגלל התועבות האלה ה' מורישם מפניך וא"כ הלא בשכר שאתה לא תעשה כן תבוא אל הארץ ובשכר זה הוא נותן לך:

[נה] לא תלמד לעשות, אבל הלמוד להבין אינו מוזהר (כמ"ש בשבת דף עה סנהדרין סה ועכו"ם סג ע"ב):

[נו] לא ימצא בך, כבר הוזהרו ע"ז בפ' קדושים לא תנחשו ולא תעוננו ופה מזהיר את הב"ד. והנה על מכשפה הוזהרו הב"ד בל"ת מכשפה לא תחיה כמ"ש הרמב"ם (פי"ד מה' סנהדרין) ובא לאזהרה גרידתא כמ"ש במכלתא משפטים (סי' קעה), רק לא תנחשו ולא תעוננו שכפל פה, הוא להזהיר את הב"ד:

[נז] מעביר בנו ובתו באש, מ"ש אין לי אלא בנו ובתו וכו' ת"ל בתתו מזרעו בסנהדרין (דף סד) מקשה ומתרץ ברייתא זו ובארתי פירושו בהתו"ה קדושים (סי' צג) ע"ש, ומ"ש נאמרה העברה העברה לגז"ש התבאר היטב שם (סי' צ), ומ"ש ד"א זה הבועל ארמית וכו', באמת במשנה (ט פ"ד דמגלה) תנן האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך מזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה, משום דנותן כרת לבא על הארמית, רק שמדבר אם כורת עמה ברית שהבנים שיולדו יהיו שייכים לעכו"ם, ע"ז מחייב דהוה כמוסר בניו למולך, ובמשנה מיירי שאינו כורת ברית על הבנים:

[נח] קוסם קסמים, הקוסם הוא שעושה מעשה מן המעשים הידועים עד שיפנה לבו להגיד עתידות, והיו עושים מעשים עם קסמי עץ להגיד על ידם עתידות, כמו שנעשה בזמנינו ע"י הנחת האצבעות על טבלא של עץ ובסיוע כח הדמיון כוונו להשיג איזה דברים נעלמים וכמ"ש עמי בעצו ישאל, והיו עוד כמה מיני קסמים כמ"ש קלקל בחצים גו' ראה בכבד בימינו היה הקסם ירושלים (יחזקאל כ״א:כ״ו-כ״ז) ובא נוסף, שם קסמים לחייב על כל קסם וקסם, כמו לא יקרחו קרחה לחייב על כל קרחה וכדומה:

[נט] מעונן, מאמר זה מובא בספרא קדושים (סי' עב) ושם התבאר, והוא בסנהדרין (דף סה):

[ס] מנחש, התבאר קדושים (סי' עא) וסנהדרין שם:

[סא] ומכשף, דוקא העושה מעשה (סנהדרין סז) וי"ל ת"ק ס"ל כדעת חכמים (בסי' נט) שאוחז עינים הוא עכ"פ בכלל מעונן, ור"ע לשטתו שמעונן הם נותני העתים וי"ל שאוחז העינים פטור לגמרי:

[סב] וחובר חבר, פי' המפ' שמקבץ חיות ע"י לחש, והרמב"ם פי' שדובר על הנחש דברים ומעלה בדעתו שלא יזיקו לבני אדם ולפ"ז י"ל מ"ש אחד חובר את העקרב אף שהעקרב מוכן יותר להזיק מהנחש, וזה כמ"ש אביי בסנהדרין (דף סה) ובכריתות (דף ג) האי מאן דצמיד זבורא ועקרבא אסור אף דמכוון דלא ליזקו, אמנם הרמב"ם לא הביא שאסור אף שמכוון שלא יזיקו, וצ"ל משום שהרמב"ם ס"ל שזה הוה דבר שאין מתכוין וכמ"ש (פ"י מה' שבת הכ"ח) דצידת נחשים בשביל שלא יזיקו מותר מהאי טעמא, ואביי לטעמיה דס"ל כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור כמ"ש בפסחים (דף כח ע"ב) בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ללישנא בתרא, דאביי כר"י, והרמב"ם שפסק כר"ש לא הביא דאסור במכוון שלא יזיקו, וכן הספרי שסתמא כר"ש, ולפ"ז צ"ל מ"ש אחד חובר את הנחש באינו מתכוון שלא יזיקו רק מתכוון לחברם, וקמ"ל דאף העקרב שמסוכן יותר כיון שלא כוון בפירוש שלא יזיקו אסור:

[סג] ושואל אוב, זה פיתום, משנה בסנהדרין (דף סה) ומובא בספרא (קדושים סי' עט) ושם פרשתי עיי"ש, ומ"ש אחד המעלה בזכורו גמ' (שם ע"ב) בעל אוב א' המעלה בזכורו וכו', ובגי' הגר"א הוסיף בכאן ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה היה אומר חבל עלינו (הנדפס בטעות בסי' ס"ה) כמו שהוא בגמ' שם:

[סד] כי תועבת ה' כל עשה אלה, כבר בארתי בהתו"ה (אחרי סי' קמז) שבמאמר המחייב אם כתב עושה אלה משמע אפי' אחד מהם, כמ"ש במכות (דף כד) וסנהדרין (דף פא) ר"ג כי מטי להאי קרא בכי עשה אלה לא ימוט עושה כלם הוא דלא ימוט הא חדא מינייהו ימוט א"ל ר"ע מי כתיב עושה כל אלה עשה אלה כתיב אפי' בחד מינייהו, וזה דוקא אם כתב מלת אלה בלא ה' הידיעה אבל כשכתב ובגלל התועבות האלה בה' הידיעה מציין את כלם, לכן כתב כל עושה אלה שמשמע אפי' מקצתם ר"ל אפי' העושה א' מהם הוא תועבת ה', ואת הכנענים הוריש בגלל התועבות האלה שהם עשו את כלם:

[סה] ובגלל התועבות האלה וגו', בסנהדרין (דף נו ע"ב) ס"ל לר"ש דב"נ מוזהרים על הכשוף ור' יוסי אמר שהוזהרו על כל האמור בפרשת כשוף, ולפ"ז צריך להגיה כאן אמר ר' יוסי, ומ"ש ר' אלעזר ובגמ' ר"ע, נשנה (בדף סה) אחר ודורש אל המתים (כנ"ל סי' סג) והגר"א מחקו מכאן והעמידו למעלה כנ"ל שם:

[סו] תמים תהיה, שם אלהים שבא בכנוי אל ישראל מורה על הדבוק האלהי עם ישראל והשגחתו הפרטית, ושם תמים מציין שאין לבו חלוק ר"ל אם תהיה תמים עם ה' ולא תפנה עמו לבקש לדעת עתידות ע"י מעוננים ואף לא ע"י אופן המותר כי תסמוך על ה' כי הוא יכין העתידות עליך לטוב, אז חלקך עם ההשגחה הפרטית וא"צ לך לחקור על העתיד לבא או לעונן על שעה מוצלחת וכדומה כי כ"ז יכין ה' לטובתך מצד שהוא אלהיך ומאתו מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו, ובזה יש לתרץ מה שתמה הרמב"ן בסוף השגותיו (למ"ע סי' ח) על הרמב"ם שלא חשב תמים תהיה למ"ע עיי"ש, שהרמב"ם סמך על הספרי שהוא תנאי אם תמים תהיה חלקך עם ה' אלהיך לא צווי, אבל בגמ' פסחים (דף קיג) משמע שהוא צווי שאין שואלים בכלדיים:

[סז] כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם, ר"ל הלא בשביל זה אתה יורש אותם ע"י שהם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וכו' ובעבור זה נגרשו מארצם ואתה יורש אותה, ואמר כי הגוים אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן ר"ל פן תשאל הלא הם י"ל ממי לשאול עתידות ודברים שצריכים לדעת ואתה לא כן, ע"ז משיב נתן לך ה' אלהיך שדברים האלה לדעת השעה המוצלחת לעסקיך מה שידעו הגוים ע"י מעוננים וקוסמים נתן ה' לך, שע"י שתלמד את התורה היא תאיר עיניך ותופיע עליך רוה"ק לדעת מה לעשות ובמה תצלח, וז"ש לך נתנה שכ"א מכם ידע להצליח דרכיו ולתקן עתידותיו עפ"י עצת התורה ואיך תניח דברי תורה לשאול במעוננים שעי"כ תבטל ממך ההצלחה התוריית התלויה בך בעצמך:

[סח] נביא מקרבך מאחיך, הנה מ"ש כי הגוים אל מעוננים ישמעו בודאי לא הזהיר שלא ישמעו אל מעוננים מב"י, דהא גם הם מוזהרים מלעונן רק כונתו פן תרצה לדרוש העתידות ממעוננים בני נכר, ע"ז השיב שהנה הענין של ידיעת העתידות יצויר בשני ענינים, א] בשתרצה לדעת דבר לעניניך הפרטים, שגם זה היו משיגים ע"י הנביא כמו שהיה בשמואל בדבר האתונות, עז"א שזה תדע מעצמך בכח התורה וטוב יותר שתמים תהיה ותסמוך על ה', זאת שנית לדעת דבר בענינים הכלליים, ע"ז השיב אתה לא תצטרך ע"ז למעוננים וקוסמים מבני נכר, כי לך נביא אקים לא מעונן ומנחש ולא בני נכר וגוים רק מקרבך ומאחיך, ולא שיהיה ענינו להגיד לכל שואל אף לאו"ה כי נביא יקום שיהיה מיוחד לך לבדך להזהירך בעניני התורה והמוסר ויראת ה', ולא יצטרך לעשות מעשים זרים כמו המעוננים והמנחשים שהם קוסמים קסמים ועושים מעשים להגביר כח הדמיון רק יקים לך ה', הוא יקימו, ועז"א כמוני, שגם משה באה אליו הנבואה במראה הסנה פתאום מבלי שעשה איזה מעשים לזה, ואני מצוך שאליו תשמעון ומלת אליו משמע רק אליו והלא ישראל מוזהרים לשמוע גם לחכמיהם ובפרט לסנהדרין, רק שיש בשמיעה לדברי הנביא ענין פרטי אם מצוה לעבור על אחת מכל מצות התורה (חוץ מעכו"ם) לפי שעה, שבזה לא ישמעו לסנהדרין דכתיב רק עפ"י התורה אשר יורוך אבל להנביא תשמעו בהחלט אפי' לעבור על דת. והרלב"ג באר זה שמ"ש אליו תשמעון כולל אפי' בעניני מצות התורה, ואא"ל אם יצוה לעשות מצות התורה, הנה זה לא יהיה שמיעה אליו רק שמיעה אל התורה, ואם שיצוה לסור ממצות התורה, הנה אם יצוה לעבוד עכו"ם כבר נתבאר שלא ישמע לו אפי' לפי שעה, ואם יצוה לסור ממצוה אחרת תמיד הנה יהיה זה גרעון מהתורה והתורה אמרה לא תגרעו ממנו וכן בהוספה אמרה לא תוסיפו, וע"כ מדבר אם ישנה מצוה אחת לפי שעה כמו אליהו בהר הכרמל:

[סט] ככל אשר שאלת, הנה בארתי במקומו שתחלה רצו לשמוע כל התורה מפי ה' בלא אמצעי, וזאת היתה נגד הכונה העליונה שרצה שיהיה להם בחירה ושיצויר יראת ה' שזה רק אם י"ל יצה"ר ויש להם אפשריות לעשות טוב ורע, משא"כ אם היו תמיד מופשטים מן החומר כמו בעת מתן תורה שפקע יצה"ר מלבם לא היה להם בחירה ולא יצויר יראת חטא אחר שלא היה להם אפשרות על החטא, וע"ז כשבקשו שמשה יהיה האמצעי בינם לבין ה' אמר ה' היטיבו אשר דברו כוונו לדעתי, והזמין את משה לאמצעי בין ה' ובינם, ועז"א מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי שעי"כ יהיה לבבם ברשותם ויהיה להם בחירה ועי"ז יצויר היראה. וזה נאמר גם על לעתיד שגם אחרי משה יעמדו נביאים אחרים יהיו אמצעיים בין ה' ובינם, וז"ש שבזו זכו שעמדו להם נביאים, ואמר שבשכר יראה זכו שעמדו להם נביאים, אולם אמר ונתתי דברי בפיו, שזה מיותר שכבר אמר נביא אקים להם כמוך, ופי' חז"ל שר"ל שבכ"ז לא יהיה לגמרי כמוך שנבואת משה היה פנים אל פנים, והם רק קבלו הדבור, שזה מדרגה קטנה מפה אל פה אדבר בו, כמו וישם ה' דבר בפי בלעם, ועל זה אמר שמכאן ואילך רק רוח הקדש ניתנה בפי הנביאים, והתנה ודבר אליהם שהוא לא ידבר ע"י אמצעי ומתורגמים רק בעצמו ושידבר את כל אשר אצונו תיכף וכסדר שאצונו. וכמ"ש במשה ויצא ודבר אל בנ"י את אשר יצוה, כמ"ש במכילתא בא [סי' ה] ויצא ודבר מיד:

[ע] והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי — היינו האיש המוותר על דברי נביא וכולל אם הוא בעצמו עובר דברי עצמו שגם כן אינו שומע לדברי נביא, וגם יש במשמעות מ"ש אשר ידבר בשמי ר"ל דברי שדברתי לו אשר ידבר בשמי היינו שצויתי לדבר נבואה בשמי והוא כובש נבואתו ואינו מדבר בשמי כיונה בן אמתי, וז"ש בסנהדרין (דף פט) קרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע, ר"ל שיש בפסוק שתי משמעות, ואמר אנכי אדרוש שהוא מיתה בידי שמים, ואמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו, היינו מתנבא מה שלא שמע והיל"ל אשר לא צויתי ואמר צויתיו ר"ל אף שצויתי לנביא אחר ולא צויתי אותו היינו מתנבא מה שלא נאמר לו. ואשר ידבר בשם אלהים אחרים היינו מתנבא בשם ע"ז, ומת מיתת חנק וכ"ז מובא בסנהדרין שם:

[עא] וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה', הרי"א והר"ן בדרשותיו הרבו להתפלא מדוע לא שאל איכה נדע את הדבר אשר דברו ה', דהא באו בפרשה שני משפטים, הא' באמרו והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו וע"ז צריך אות שנדע שדברו ה' כדי שהממרה יתחייב, והשני שהנביא שיזיד לדבר דבר אשר לא צויתיו ומת הנביא ההוא וע"ז צריך אות שנדע שלא דברו ה', ומדוע לא הזכיר הצד השני, ופי' הרי"א, שעקר הבחינה צריך כשעמדו שני נביאים שמכחישים זה את זה בנבואתם, ומפני הסתירה שיש ביניהם יצטרך הבחינה כי ידעינן בבירור שיש דבור אחד שלא דברו ה' ונצטרך לדעת את הדבר אשר לא דברו ה' כדי שנדע מי הוא הנביא שקר כדי להמיתו עי"ש, ומשמע שזה דעת הספרי ומציין שכבר ראה שיקרה כן בעתיד שיהיו שני נביאים מכחישים זה את זה, וז"ש עתידים אתם לומר, והוא על פי מה שבארתי (ויקרא סי' יב) שיש הבדל בין מלת כי ובין מלת אם, שמלת אם מציין את הספק וכפ"ז היה ראוי לומר פה מלת אם, ואם תאמר, ומבואר שמדבר על צד הודאי שעתידים אתם לומר, וזה היה בימי ירמיה שהיו שני נביאים מכחישים זה את זה. ואז בודאי תאמרו למי אשמע, תלמוד לומר אשר ידבר, ולא יהיה הדבר, אז תדע שהוא הדבר אשר לא דברו ה', וממילא מבואר שאיזה הדבר אשד דברו המקום הוא, זה שהוא אומר, ר"ל מה שאומר הנביא השני, וע"כ לא הזכיר הצד האחר שנשמע ממילא אחר שהוכחש המנגד אין מנגד לנבואתו ואין צריך בחינה על נבואתו אחר שלא נבא לעקור דבר מן התורה בהוראת שעה ואין מתנגד לו, לא יצא מגדר נביא אמת: