דניאל פרק ח׳

בשנת שלש — אחרי המראה הראשון אחר שנראה אלי בתחילה החלום האמור למעלה שנראה לו בשנת אחד לבלשצר:

על אובל אולי — על הנהר ששמו אולי:

ולו קרנים — רמז למלכות פרס ומדי:

והאחת גבוהה מן השנית — רמז למלכות פרס שגדולה ממלכות מדי שמלכות מדי לא היתה אלא שנה אחת שנא' (לקמן ט') בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי, ושנינו בסדר עולם לא מצינו שנה למדי בכתובים אלא זו בלבד:

והגבוהה עולה באחרונה — רמז הוא שתקדים מלכות מדי למלכות פרס:

הייתי מבין — הייתי מסתכל בו:

צפיר — שעיר:

ואין נוגע בארץ — דומה היה כמדלג באויר:

קרן חזות — קרן גדול למראה העין:

ויתמרמר אליו — וילחם אליו הוא לשון כעס מר:

חזות ארבע — מראה ארבע קרנים:

ומן האחת מהם — ומאחת מאלו המלכיות:

יצא קרן אחת — מלכות טיטוס יוצאת ממנו:

מצעירה — מלכות מוצערת ונבזית כמו שקראו למעלה קרן אחת מצעירה. והוא על ענין שנא' בזוי אתה מאד (עובדיה א׳:ב׳):

ותגדל יתר — ותגדל מאד:

אל הנגב — הוא מצרים שהיא בדרומה של ארץ ישראל:

ואל הצבי — ארץ ישראל שנקראת ארץ צבי כענין שנאמר נחלת צבי צבאות גוים (ירמיהו ג׳:י״ט):

עד צבא השמים — הם ישראל שנמשלו לכוכבים:

ועד שר הצבא — הוא בית המקדש שהוא ביתו של הקב"ה שר הצבא כלפי הקב"ה חרף: וממנו:

הורם התמיד — ועל ידי גדודיו וחילותיו ששלח לירושלים בטל התמיד ששלח שם נירון קיסר שר צבאו כמ"ש רז"ל במס' גטין ובגוריון:

וצבא תנתן על התמיד בפשע — וזמן מועד נתן להיות התמיד מסולק בשביל פשע שומם היא ע"ג כלו' שתהא ע"ג נתנת בירושלים תמורת התמיד וכן היא קרויה בספר הזה בכמה מקומות שנא' עד מתי החזון התמיד והפשע שומם ואומר מעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם:

וצבא — זמן כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז):

ותשלך אמת ארצה — תורת אמת השפילה:

אחד קדוש — אחד מן המלאכים:

ויאמר — אותו המלאך:

לפלמוני — הרי תיבה זו כשתים לפלוני אלמוני ותרגם יונתן בן עוזיאל בספר שמואל כסי וטמיר כמו כי יפלא ממך דבר, אלמוני אלמון מבלי שם שלא פי' לו מהו ומה שמו:

לפלמוני המדבר — למלאך שהיה מדבר וגוזר גזירות וצבא המועד תנתן על התמיד בפשע:

עד מתי החזון — הזה אשר על התמיד להיות מסולק והפשע השומם יהיה נתון תחתיו פשע שומם ע"א מעובדי כוכבים שהיא כאבן דומם וכן היא קרויה בספר הזה בכמה מקומות שנאמר עד מתי החזון התמיד והפשע שומם ואומר (לקמן יב) מעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם:

שומם — ל' אלם ומשותק כמו אשתומם כשעה חדא (לעיל ג) ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם כמו אלם (יחזקאל ג׳:ט״ו):

תת וקדש וצבא מרמס — לתת את מכון המקדש ואת צבא השמים אשר הפיל לארץ מרמס לרגליו כמו שכתוב למעלה ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים:

וקדש וצבא — וי"ו יתירה והרבה כאלה במקרא נרדם ורכב וסוס (תהילים ע״ו:ז׳) ואף בלשון בני אדם יש מדברים כן:

עד ערב בקר אלפים ושלוש מאות — ראיתי פתר בשם רבינו סעדיה לדבר וכבר עבר ופתר עוד עד ערב בקר עד שיבוא אותו הערב שנאמר בו והיה לעת ערב יהיה אור ובטוחים אנו כי דבר אלהינו יקום לעולם לא יופר ואני אומר כי הערב והבוקר האמור כאן גמטריא הוא ויש סמך לדבר משני טעמים האחד שיהא חשבון זה מכוון עם חשבון אחר שבסוף הספר, והב' שאמר גבריאל לדניאל למטה בענין ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת היא, ואם לא רמז החשבון הוא תלוי למה חזר וכפל אותו לומר אמת הוא, והחוזה נצטוה לסתום ולחתום הדבר ואף הוא לא נגלה בל' סתום וחתום ואנו נוחיל להבטחת מלכנו קץ אחר קץ ובעבור קץ הדורש נודע כי טעה במדרשיו, והבא אחריו יתור וידרוש דרך אחרת יש לפתור ערב ובקר בגי' ה' מאות ושבעי' וארבע ועוד אלפי' ושלש מאות הרי אלפים וח' מאות וע"ד:

ונצדק קדש — יכופר עון ישראל לבטל גזרות מדרסן ומרפסן מאז גלו גלות ראשונה למצרים עד יגאלו ויושעו תשועת עולמים במלך משיחנו וחשבון זה כלה לסוף אל"ף ור"ץ מיום הוסר התמיד והוא שנאמר בסוף הספר ומעת הוסר התמיד כדי לתת שיקוץ שומ' ימים אלף ור"ץ יהיה ולא יותר שיבא המלך משיחנו ויסיר שקוץ השומם והתמיד הוסר ו' שנים לפני החורבן ב"ש והעמיד צלם בהיכל ויום י"ז בתמוז היה ששרף אפוסטמוס את התורה ובטל את התמיד והעמיד צלם בהיכל כמו ששנינו במסכת תענית, ושש שנים שכתבתי אין בידי ראיה מפורשת אך יש ראיה ששבוע שלם לא בטל התמיד לפני החורבן שכן ניבא דניאל על טיטוס (לקמן ט') וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה כלומר מקצת השבוע שלפני החורבן יבטלו הקרבנו' כך מפורש למטה בענין נחזור על הראשונו' כיצד מכוון חשבון ערב ובקר אלפי' ושלש מאות מיום רדת ישראל למצרים להיות כלה לסוף אלף ור"ץ ליום שהוסר התמיד, ר"י היו במצרים ד' מאות ושמונים מיום צאתם עד ויבן הבית ד' מאו' וי' היה הבית וע' שנה גלות בבל וד' מאות וך' בית שני תן עליהם אלף ור"ץ של קץ הימים הרי אלפים וח' מאות צא מהן ו' שנים שהוסר התמיד לפני החורבן שלא מנה הכתוב אלף ור"ץ אלא למעת הוסר התמיד הרי לך חשבון ערב ובוקר ואלפים וג' מאות עוד נוסף בחשבון אשרי המחכה ויגיע לקץ הימים מ"ה שנה יתרים על אלף ור"ץ יש לומר על חשבון הראשון יצא המלך המשיח ויחזור ויתכסה מהם אותם מ"ה שנים ורבי אליעזר הקליר יסד (בסילוק יוצר של פרשת החדש) ביסוד שירו שבועים ששה הרי מ"ב, וי"ל הג' שנים שלא באו לחשבון שבוע לא מנה ואני מצאתי כך במדרש רות שעתיד מלך המשיח להתכסות מ"ה שנים לאחר שיגלה ומביא ראיה מן המקראות הללו:

ואבקשה בינה — הייתי מתאוה שיבינו לי מן השמים:

בין אולי — בתוך הנהר:

ויקרא — האדם:

ויאמר — למלאך אתה גבריאל:

הבן להלז את המראה — פרש לזה את החזון:

להלז — לשון חשיבות כמו שקראו חמודות כל מקום שנא' הלז בעל צורה הוא ומכאן למדו באגדה יצחק נדמה לאביו בצלם ובדמות שנקרא האיש הלז בפ' ויהי כי זקן יצחק ויהי יוסף יפה תואר זהו הנוי המנוי בה' דברים שהאב זוכה לבנו:

לעת קץ — לימים רבים יהיה החזון הזה:

נרדמתי — ל' תנומה ושממון:

על עמדי — על מעמד רגלי:

כי למועד קץ — כי הוא לזמן קץ ימים רבים:

מלכי מדי ופרס — ב' קרנים שתי אומות מולכות כמו שפירשתי למעלה:

המלך הראשון — הוא אלכסנדרוס מוקדן שהרג את דריוש בן אסתר כמו שמצינו בספר יוסיפון:

והנשברת — שראית שנשברה:

ותעמודנה ארבע תחתיה — כמו שכתוב בספור החלום למעלה: ד' מלכיות, אשר יעמודנה מאותו גוי שחלק אלכסנדרוס מוקדן מלכותו במותו לארבע ילדים ויוסף קראם בספרו ארבע ראשי נמר ולא בני המלך היו:

ולא בכחו — ולא יהיו האחרונים ככח המלך הראשון כי חלשים ממנו יהיו:

ובאחרית מלכותם כהתם הפושעים — כשיגיעו זמן שיתמו רשעי ישראל שבבית שני:

יעמוד מלך עז פנים — הוא טיטוס:

ועצם כחו — ולא בגבורה כי אם בחלקלקות כמו שמפורש בסוף הספר:

ונפלאות ישחית — ובהפלא ופלא ישחית עובדי כוכבים:

והצליח ועשה — חפצו:

והשחית עצומים — השחית אומות רבות:

ועם קדושים — ישראל המאמינים בתורה:

ועל שכלו והצליח מרמה בידו — ועל ידי שהוא משכיל בכל אשר יפנה ויצליח יחזיק במרמה שבידו:

ובלבבו יגדיל — יתגאה:

ובשלוה ישחית רבים — במרמה ובחלקלקות ישחית רבים היושבים אתו בברית ושלום:

ועל שר שרים יעמוד — כלפי מעלה יטיח דברים זהו פירוש החלום הכתוב למעלה (ועד שר הצבא הגדיל):

ובאפס יד ישבר — ובאין כח ישבר ע"י יתוש חלש שבבריות שנכנס בחוטמו כמו ששנינו במסכת גיטין:

ומראה הערב והבקר — אשר נאמר לך בחלום העליון אמת הוא:

ואתה סתום החזון — אל תפרשהו וסתמהו בלבך כי לימים רבים יבא:

נהייתי — לשון הוה ושבר כלומר נצטערתי על הפורענות הזה ונדכיתי:

את מלאכת המלך — שהייתי ממונה על פקודת עבודת ממשלת מלכות בלשצר שמנהו נבוכדנצר אביו כמו שנאמר בתחילת הספר והשלטיה על כל מדינת בבל:

ואשתומם על המראה — ואתבהל על החזון:

ואין מבין — שאני משתומם כי הייתי לפני השרים מתחזק:

השאלות — (א) מ"ש חזון נראה אלי אחרי הנראה אלי בתחלה הם דברים מיותרים, הלא מבואר שהראשון היה בשנת א' לבלטשאצר והשני בשנת שלש?:

בשנת שלש למלכות בלשאצר, פי' הרי"א, שהחזון הזה השני בא להשלים את החזון הראשון, מפני שבחזון הראשון ידע דניאל ענין החיה הא' והד', שהחיה הא' הוא בבל שמלכה אז, והחיה הרביעית פירש לו המלאך ענינה, אבל החיה הב' והג' לא נתבאר לו מי הם המלכיות אשר יורו עליהם, זאת שנית שהחיה הא' והד' ראה את חורבנם, אבל חורבן החיה הב' והג' שהוא הדוב והנמר לא ראה, זאת שלישית שלא ידע מה יהיה ענין שתי המלכיות האלה עם ישראל אם לטוב אם לרע, כי החיה הא' כבר ידע שהוא המחריב הראשון, והחיה הד' באר לו כי לקדישי עליונים יבלה, אבל מעשה החיות האמצעיות עם ישראל נשארו סתומים, גם לא הבין הקץ של עדן ועדנים ופלג עידן, אם הוא לחשבון שנים או שמטות או יובלות או חשבון אחר, לכן באה המראה השניה לפרש את הראשונה, כמ"ש חזון נראה אלי אני דניאל אחרי הנראה אלי בתחלה, ר"ל שהוא פירוש ובאור לחזון הראשון, שבו באר לו היטב ששם המלכיות השנית והשלישית הוא פרס ויון, ושאלה יחרבו כי אם על ידי המלכיות הבא אחריו, ושהם לא ירעו לישראל, כי מלכי מדי ופרס הטיבו עם ישראל כנודע, וגם אלכסנדר כיבד את שמעון הצדיק ולא עשה רע בירושלים, עד הקרן האחת מצעירה שהוא אנטיוכס הרשע שהוא לבד הרע לישראל, ולכן דמה שתי המלכיות האלה בחזון הזה בבמהמות בייתות טהורות איל וצפיר העזים, שזה בבחינת הנהגתם עם ישראל לא ירעו ולא ישחיתו, ובחזון הראשון דבר בבחינת מלכותם נגד יותר מלכי העמים שפגשום כדוב שכול וכנמר על דרך ישור, ואמר נראה אלי דניאל, כי החזון הראשון מכללות הד' מלכיות ראה גם נ"נ עוד קודם לדניאל, וגם יחזקאל ראה אותם במעשה מרכבה אבל הפרטות שראה בחזון הזה התיחד בו הוא לבדו:

השאלות — (ב - ג) למה כפל ואראה בחזון, ואני בראותי, ואראה בחזון, ואשא עיני ואראה?, למה בחזון הראשון הראהו ארבע מלכיות ובחזון הזה לא הראהו רק שתים מהן, בראשון ראה אותם בצורת חיות טורפות ובחזון זה ראה אותם בצורת בהמות ביתות?:

ואראה בחזון הנה נזכר פה ג"כ ואראה בחזון, ויהי בראותי, ואראה בחזון ואני הייתי וכו' ואשא עיני ואראה, כוונתו שראה ג' דברים עתידים שבעת החזון לא היו עדיין במציאות, א] ראיתי בחזון ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה ואז בשנת שלש לנבוכדנצר לא היתה שושן עדיין עיר הבירה, שזאת נעשה אחר גדולת פרס, ודניאל ראה בחזון שעומד שם ושהיא עיר הבירה של עילם המדינה, ב] ראה בחזון שעומד על אובל שהוא נהר שנקרא אולי, נראה שמלכי פרס כרו נהר אחד יובל מים במדינה, כמו שעשו מלכי בבל בבבל כנודע, ונקרא אובל אולי, אובל מלשון יבלי מים ושמו אולי, וזה נעשה גם אחר גדולת פרס ואז לא היה עדיין במציאות, ודניאל ראהו במחזה קודם היותו, ג] החזון עצמו שעז"א.

ואשא עיני ואראה, והנה איל הוא מלכות מדי ופרס, ולו קרנים כי נשתתפו בו שני מלכיות, והקרנים גבוהות שכ"א מהם היה גבוה ונשא במעלתו, והאחת גבוהה מן השנית שכורש היה גבור ואיש מלחמה יותר מדריוש, והגבוהה עולה באחרונה כי דריוש מדאה קבל מלכותא תחלה ומלך שנה אחת ומת, ונפלה כל המלכות ביד כורש חתנו ומאז נשאר המלכות ביד פרס:

ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה כי דריוש ואחריו כורש והמלכים שמלכו אחריו כבשו ארצות רבות בכל ג' רוחות אלה, ולא הוצרך להזכיר רוח מזרחית שפרס עמדה ברוח מזרח, וכל חיות לא יעמדו לפניו, שכולם נכנעו תחתיו גם פליופוי אבי אלכסנדר היה שולח מס לדריוש:

ואני הייתי מבין, ר"ל מעיין אם תתמיד הצלחתו והנה צפיר העזים הוא מלכות יון, וקראו צפיר שהוא גדי קטן שהוא כאין נגד האיל העצום, בא מן המערב שיון מערבית לפרס, על פני כל הארץ שנכנסו היונים במדינת דריוש ובכל גבולו, ואין נוגע בארץ שלא עמדו בשום מקום רק מגמת פניהם עד המקום שהמלך במסבו, והצפיר קרן חזות בין עיניו, הוא אלכסנדר המקדוני שהיה גבור גדול והקרן היה בין עיניו, שהעינים מציינים הבינה והשכל, שכל מעשיו היו בחכמה והשכל:

ויבא עד האיל, שקרב לעיר בירת המלך, אשר ראיתי עומד לפני האובל, ר"ל שדריוש לא זז ממקומו לצאת לקראתו שהיה אלכסנדר כאין בעיניו, ושלח לנגדו שר צבאו וצוה שיביאנו לפניו אסור בזקים, וירץ אליו בחמת כחו שנצח את שר צבאו במלחמה ורץ אליו בעצמו, ואז.

וראיתיו מגיע אצל האיל, כי נלחם עם דריוש עצמו פנים אל פנים, ויתמרמר אליו, שעשה את עצמו מר אליו, כי דריוש בקש שלום ורצה לתת לו כסף וזהב ופלגשים ואת בתו לאשה ולא רצה להשלים אתו, ויך את האיל וישבר את שתי קרניו שהכניע מדי ופרס, וירמסהו כי דריוש מת אז, ולא היה מציל שכל המלכים עוזריו לא יכלו להצילו:

וצפיר העזים הגדיל עד מאד, מלכות יון הרחיבה ממשלתה על כל העולם, וכעצמו נשברה הקרן הגדולה, שאלכסנדר מת מעצמו בחצי ימיו, ותעלינה חזות ארבע תחתיה שנחלקה מלכותו אחרי מותו לד' ראשים, לארבע רוחות השמים, והיה בלטמיאוס הראשון מלך במצרים לצד הנגב, וסליאוקי מלך באסיא ובבבל לצד הצפון ומזרעו היה אנטיכיוס הרשע, ואנטיכיוס הראשון מלך בפרס ובמלכות האסיאה שלצד המזרח, ופיליפוי אחי אלכסנדר מלך ביון לצד המערב, כי אלה גברו אחרי מותו:

ומן האחת מהם יצא קרן אחת מצעירה, הוא אנטיכיוס עפרפהאנוס הרשע, כי סליקוס הראשון שהמליכו אלכסנדר בצפון על אשור ובבל הוליד את אנטיכיוס הגדול, ואחרי אנטיכיוס מלך בנו סליקוס גידיליקוי, שהי"ל ב' בנים והקטן נקרא אנטיכיוס, ובהיות אחיו הגדול במלחמה עם מלך מצרים וקראו לעזרה מסר אותו ביד צר והוא לקח את המלכות, והניח שני בנים סולאוקי הבכור והקטן היה אנטיכיוס הרשע ומת סליאוקי והניח בן קטן ואנטיכיוס לקח את המלכות ממנו, א"כ היה צעיר מצד עצמו שלא היה המלוכה מגיע לו רק לבן אחיו הבכור, וצעיר מצד אבי אביו שג"כ לא היה ראוי למלוכה, וכמ"ש הרי"א, ובזה פי' מצעירה מן הצעיר, ששרשו מן הצעיר בלתי ראוי למלכות, וע"ז בא דגשות הצד"י, וגם פירושו כדעת הרד"ק שהיא תואר לנקבה מן מצער ודגש הצד"י לתפארת, שהוא עצמו צעיר ונבזה, ותגדל יתר אל הנגב כי נלחם עם מלך מצרים ולקח את ארצו מידו עד אלכסנדריא רק שהרומיים השיבוהו אחור, ואל המזרח הוא ארץ פרס, ואל הצבי הוא ארץ ישראל:

ותגדל עד צבא השמים היינו על ישראל מצד שהם צבא השמים, ר"ל מצד אמונתם שרצה להעבירם על תורתם מה שלא עשה כן שום מלך מהמלכיות הקודמים, ותפל ארצה מן הצבא, שהפילם משמים לארץ שלא יהיו עוד צבא השמים וגוי קדוש רק יהיו ככל עמי הארצות העובדים אלהי נכר, וגם הפיל מן הכוכבים שהם כהני ה' ומצדיקי הרבים ככוכבים. ותרמסם, שהרג חסידי ה' ורמסם:

ועד שר הצבא הגדיל, ר"ל וכל זה ימשך עד שיגדל שר הצבא, שהוא מתתיהו הכהן ובניו המכביים, שהיה שר ישראל, מזה הצד שהם צבא ה', הגדיל עליו ונצחו, וממנו הורם התמיד, ומן השר הצבא הזה, ר"ל בסבתו נתרומם התמיד, שהתמיד שהיה בטל עד הנה על ידי היונים נתרומם ע"י כח החשמונאים ובזכותו והוחזר עבודת ה' על מכונו. והושלך מכון מקדשו, הוא חזון אחר, שמע בחזון שאחר שנתרומם התמיד והוקם המקדש על מכונו בימי החשמונאים, הושלך שנית מכון מקדשו של התמיד ויובטל שנית ע"י הרומיים בעת החורבן:

וצבא תנתן על התמיד, ושמע בחזון שאז תנתן הצבא שהם ישראל עם התמיד, שניהם ינתנו ביד צר (ומלת על כמו על עולת התמיד יעשה, ויבואו האנשים על הנשים, פי' עם) וזה יהיה בפשע ע"י הפשעים שפשעו הפריצים בימי בית שני, ותשלך אמת ארצה, ומלכות הרומיים תשלך את האמת שהוא דת ישראל ותורת אמת לארץ בכמה גזירות ושמדות שגזרו להפר את הדת, ועשתה והצליחה, שהיא לא תפול במערה כמו היונים רק תעשה מעשיה ותצליח ימים רבים:

ואשמעה אחד קדוש מדבר, מוסב למעלה, שכ"ז שמע שדבר אחד קדוש, כי האיל והצפיר עד הקרן שיצא מצעורה ותפול ארצה מן הצבא כל זה ראה במחזה, אבל מן מ"ש ועד שר הצבא הגדיל וממנה הורם התמיד זה לא ראה בחזון, רק שמע מקדוש אחד מן המלאכים המשפיעים הנבואה שדבר כ"ז והודיעו כ"ז בנבואה ויאמר אחד, ואח"ז שמע שקדוש אחד אמר להמלאך הנעלם שדבר את החזון הנזכר, ושאל אותו, עד מתי החזון, ר"ל עד מתי יתארך החזון שדברת, והוא החזון של התמיד, היינו מה שראיתי שיתרומם התמיד תחלה בימי החשמונאים ע"י שר צבא ישראל, ואח"כ הפשע שומם תת, ואח"כ יתנהו הפשע שיהיה שומם, ושקודש (דהיינו הבהמ"ק) יהי' מרמס, כמ"ש שיושלך מכון מקדשו וצבא והתמיד תנתן (ביד האויבים) ע"י הפשע, עד מתי יתארך זה:

ויאמר אלי, והמשיב פנה בתשובתו אלי, (כי עקר התשובה היא בעבור שידע דניאל), עד ערב בקר אלפים ושלש מאות, הזמן עד שיהיה ערב דהיינו עד החורבן, שיבא ע"י הרומים, ועד שיהיה שנית בקר, היינו עד הגאולה העתידה, יתארך אלפים ושלש מאות שנים, ואז ונצדק קדש יוחזר הקדש אל צדקו כמקדם, דהיינו הבית המקדש וקדושת ישראל. וגם יל"פ שר"ל שאז יכופר הפשע וקדושת ישראל יצדק, שמאז והלאה יכירו כל העמים צדקם וידעו כי צדקו בתורתם ואמונתם, ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא. והנה אם נחשוב זמן זה בעת החורבן הראשון שהיה בשנת ג' אלפים של"ח, יגיע הזמן בשנת ה' אלפים תרל"ח, אולם ממה שאמר סתם ולא הזכיר שיתחיל החשבון מזמן החורבן, מבואר שהחשבון מתחיל מיום שדבר עמו המלאך, דהיינו משנת ג' לבלשאצר שאז ראה חזון זה, וזה היה בשנת ג' אלפים שפ"ח, ואמר שמן השנה ההיא עד שיהיה החורבן ואחריו הגאולה ימשכו אלפים וג' מאות שנה, ויגיע הגאולה לא יאוחר מה' אלפים תרפ"ח, וכבר בארנו שחשבון עידן ועדנים ופלג עידן מגיע לה' אלפים תרע"ג, שהוא ט"ו שנים קודם, מפני שמן הפסק ממשלת הקרן זעירא שבו דבר למעלה עד בנין המקדש והקרבת התמיד שבו דבר כאן, יתארך ט"ו שנים, שכבר מבואר בדחז"ל שימי ביאת בן דוד יתארך שבוע א' וימי גוג ומגוג גם כן יתארכו שבוע א' כמבואר בירושלמי דשביעית, הרי י"ד שנים עד בנין המקדש:

ויהי בראותי, כי על החזון אשר שמע שהוא מפסוק י"א ואילך לא בקש בינה, שהבין את הדברים, ששר הצבא שהוא הכ"ג יגדל על קרן מצעירה וירים את התמיד, ושאח"כ יוחרב המקדש, ושיארך זמן הנאמר שהיה זמן מפורש, כ"ז הבין בשכלו, רק את החזון אשר ראה לא הבין, שהוא מי הוא האיל והצפיר ויתר דברים שראה בחזון, וע"ז בקש בינה, ונראה לעיניו כמראה גבר שהוא גבריאל:

ואשמע, כבר אמר שהדבור שנאמר באותו חזון מפסוק י"א ואילך דבר אחד קדוש פלמוני, וחז"ל נחלקו מי הוא, שבמדרש ב"ר מבואר שהוא הקב"ה בעצמו, כמ"ש ואשמע אחד קדוש מדבר שמעתי להקב"ה שהוא גוזר גזירות על ישראל, ועוד אמר בב"ר גדול כחם של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה שנאמר ואשמע קול אדם בין אולי, ובתנחומא אמר ואשמע אחד קדוש מדבר זה מיכאל, שלדעתם מיכאל גבוה מגבריאל, כמ"ש ברכות (דף ה') מיכאל באחת גבריאל בשתים, שנאמר ויעף אלי אחד מן השרפים, וממאי דההוא אחד מיכאל הוא דכתיב והנה מיכאל אחד מן השרים הראשונים בא לעזרני, שמיכאל הוא מן השרים הראשונים ומשפיע על גבריאל שהוא במדרגה אחריו, וע"כ שמע קול אדם שהוא הפלמוני המדבר שהזכיר למעלה, שהוא משפיע על גבריאל, ואותו לא ראה כי הוא פלמוני ונעלם רק שמע קולו מבין הנהר מרחוק שהוא צוה לגבריאל להבין לו את המראה:

ויבא, אז נתקרב גבריאל אליו, ונבעת, ויאמר הבן כי לעת קץ החזון, הודיעו שהוא חזון לימים רבים ולעתים רחוקות וכל שהדבר רחוק בזמן הוא נעלם יותר מעין החוזה וצריך בינה יתירה:

באחרית הזעם, ר"ל אחרית ימי הזעם, כי למועד קץ, תחלה אמר לעת קץ החזון ויש הבדל בין עת ובין מועד, שהעת הוא העת הטבעי, שהוא מעצמו, והמועד הוא העת המיועד על ידי מי שיעדו, כמו עת הדתי או העת שיעדו הנביאים, תחלה באר לו שגם הזמן יחייב כ"ז, וכל ענינים האלה רצופים בסדור הכולל מימי בראשית, עד זמן תיקון העולם, והקץ יבא בעתו המחוייב לו מצד הזמן ועתה אחרי שהמלאך באר לו הדברים בנבואה הוא מחוייב גם מצד היעוד הנבואיי, לכן אמר כי למועד קץ, ויש הבדל ביניהם כי הדבר המחוייב מצד העת הטבעי ישנהו ה' לפעמים אם נשתנה מעשה העם לרעה, אבל היעוד הטוב שיעד בנבואה והגביל הזמן א"א לשנותו ומוכרח לבא בבוא המועד המיועד:

האיל, באר לו את החזון שראה שהוא האיל והצפיר, ומ"ש מלך יון ר"ל מלכות יון, וקרא לאלכסנדר המלך הראשון, דהיינו למלכות הכללי שמלכו בכפה, כי כבר קדמו מלכים ליון קודם:

ולא בכחו, שלא יהיו בניו או יורשי עצר רק יתחזקו אח"כ מעצמם, כי זה היה ימים רבים אחרי מותו:

ובאחרית מלכותם כהתם הפושעים כשיכלו פושעי ישראל, שזה היה אחר החורבן, עז פנים, שלא יעוז בחרב ובגבורה רק בעזות, כמו שראה במראה הקודמת, ומבין חידות, כי יהיו חכמים גדולים ומבינים חדות של כתבי הקדש, ואלו עיינין כעיני אנשא בקרנא דא:

ועצם כחו ולא בכחו, שיהיה לו כח גדול ולא יהיה זה ע"י כח וגבורה למלחמה רק בפיו, ובזה ישחית הנפלאות האמתיות הנמצאים בתורה ואשר עשו הנביאים לקיום הדת, והצליח ועשה ובזה יצליח עד שישחית עצומים ועם קדושים :

ועל שכלו, והכל יעשה על ידי שכלו ותחבולותיו לא ע"י נבואה או רוה"ק, שהנפלאות שייחסם לעצמו יהיה בהמצאת שכלו, ובכ"ז יצליח בידו, עד שיגדיל בלבבו, לאמר אני ואפסי עוד, ובשלוה ישחית רבים שלא ילחם כלל רק בדבור פיו ישחית כל המתקומם כנגדו ובלתי נכנע למצותיו, ועל שר שרים יעמוד, שיעמוד ימים רבים למעלה מהשרים, ובאפס יד ישבר, אבל אח"כ יכלה כחו, ואז ישבר ויכלה כח ממשלתו, ובזה קצר פה כי כבר אמרו באורך במראה הקודמת:

ומראה הערב והבקר אשר נאמר, מה שנאמר בסוף החזון שיהיה עוד ערב [שהוא גלות] ואחריו בקר שהוא הגאולה שאחריה, והגביל זמנו, [ואמר אשר נאמר, כי מה שפי' עד עתה, פי' את החזון אשר ראה ע"י מחזה, כנ"ל פסוק ט"ו], אמת הוא, ר"ל זה א"צ לפרש כי הוא אמת כפי פשוטו, עד שיבא הערב והבקר שאחריו ימשכו אלפים ושלש מאות שנה מיום החזון, ואתה סתום החזון. שלא תגלהו, כי לימים רבים, וכשישמעו שהגלות יארך כ"כ יתיאשו מן הגאולה ויכשלו בגלותם:

ואני דניאל נהייתי ונחליתי ימים, אחרי זאת היה חולה ע"י בעיתות החזון — ואקם, ואחר שקמתי מחליי, ואעשה את מלאכת המלך, אז היה המעשה של בלשאצר שהיה באותו שנה שנקרא אל המלך לפתור את הכתב ועשה מלאכתו זאת, ואשתומם על המראה, ואז השתומם על המראה שראה, כי תיכף נתמלא ענין המראה, ותיכף עמד האיל בעל הקרנים, וע"כ ידע דניאל לפתור מראה הכתב תקל ופרסין שהוא שתנתן המלוכה ליד פרס שכבר ידע זאת מן המראה, ואין מבין, ר"ל וזולתו לא היה אפשר שיבין איש את זאת, רק דניאל ידע מפני שראהו קודם לכן במראה: