Proverbs 18

לתאוה יבקש נפרד — מי שהוא נפרד מהקב"ה שלא לשמור מצותיו לתאות לבו ויצרו הרע הוא רודף וסוף בכל תושיה יתגלע בין חכמים תגלה חרפתו, ורבותינו דרשוהו בלוט שנפרד מאברהם על תאות לבו שנאמר (בראשית י״ג:י״א) ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן כל המקרא הזה ע"ש ניאוף נאמר וסופו נתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לא יבא עמוני ומואבי (דברים כ״ג:ד׳):

כי אם בהתגלות לבו — כ"א בגלוי לבו הוא חפץ לגלות מה שבלבו:

ועם קלון — תבוא חרפה מי שבוחר בקלון וניאוף חרפה היא לו:

דברי פי איש — כל איש שבמקרא ל' גבור גדול בגבורה הוא:

מקור חכמה — כנחל נובע וכמים עמוקים:

שאת פני רשע לא טוב — כאש' פירשו רבותינו לא טוב להם לרשעים שנושאים להם פנים בעה"ז ונפרעין מהן לעה"ב:

טוב וגו' — טוב להם לצדיקים שמכריעין להם כף מאזני' לחייב' בעולם הזה ונפרעין מהן בחייהן לעולם הבא, ולפי פשוטו כמשמעו:

שפתי כסיל יבואו בריב — כל דבריו באים בלשון תגרה:

ופיו למהלומות יקרא — קורא ליסורין להביאם עליו:

דברי נרגן כמתלהמים — מהלומות:

גם מתרפה במלאכתו — פורש מן התורה והוא ת"ח:

לבעל משחית — לשטן:

מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב — והוא מתחזק:

וכחומה נשגבה — עשרו לו בחדרי משכיתו מפני שהבית נרצף ברצפת אבנים הסוככים על הארץ קרוי אבן משכית:

רוח איש — רוח גבר שהוא איש גבור ואינו נותן דאגה בלבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחבה:

יכלכל מחלהו — אין כחו סר מעליו:

מתן אדם ירחיב — כפשוטו, ומדרשו בנותני צדקה מדבר שמרחיב לו חלקו לע"ל וגם בחייו לפני גדולים ינחנו ואומרים עליו שהוא חשוב:

ובין עצומים יפריד — אלו בעלי דינין כמו (ישעיה מ"ג) הגישו עצומותיהם ובמשנה שנים שנתעצמו בדין, ע"ש שבריבותם עצומות קרוים עצומים או לשון חוזק או לשון אוטם כמו עוצם עיניו (שם לג):

אח נפשע מקרית עוז — יש אח נפשע מאחיו ומאבד במרדו קרית עוז כגון לוט באברהם עשו ביעקב:

ומדינים כבריח ארמון — ומריב' שביניהם מפרידתם לעולם כבריח זה שנועלים בו שערי ארמון שלא יכנסו בו:

ואהביה יאכל פריה — אוהב את לשונו ומרגיל לתורה אוכל שכרה בעה"ז:

מצא אשה מצא טוב — מצא תורה, וכמשמעו אשה טובה:

ויפק רצון — ויוציא, זה פשוטו, ד"א אדם שמצא אשה ומצא טוב ויפק רצונו אותו האיש מוציא רצון מהקב"ה, רבי יוסף קרא:

תחנונים ידבר רש — דרך זה בכך ודרך זה בכך למדך דרך ארץ שאע"פ שעשיר יענה עזות הרש ידבר תחנונים וכן הענין הרב לתלמיד:

איש רעים להתרועע — אדם שקונה לו רעים עוד יבוא יום שיצטרך להם ויקרבהו ואם תאמר מה בכך יש אוהב דבק מאח שיקרבהו יותר מקרוביו ואחיו:

לתאוה יבקש נפרד, מי שכבר נפרד מן התאוה ויבקש אותה, כגון הזקן והחולה שכבר נפרד מן התאוה והוא מבקש ועושה תחבולה שיתאוה תאוה, (ע"י סממנים וכדומה) הוא יתגלע בכל תושיה וחלושה (מלשון תשות כח) כי זה יחליש גופו בכל מיני תשות כח. ויל"פ עוד מי שנפרד מן התאוה (כמו הנזירים שהיו פורשים למדבריות במקום שאין אנשים) גברה תאותם עוד יותר מתוך שיבקשו את התאוה ולא נמצא אצלם, ובכל יש ונמצא שבא לפניהם תתגלע התאוה ביתר שאת:

לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו, יש הבדל בין הכסיל ובין האויל, שהאויל הוא המסתפק על חקי החכמה, ובכ"ז הוא חפץ בתבונה, שאם יוכל להבין הכל בתבונה עד שלא יסופק לו היה חפץ יותר, לא כן הכסיל שהוא יודע חקי החכמה ובלתי מסתפק, רק התאוה תאלצהו, ועי"כ חולק על החכמה, והוא לא יחפץ בתבונה כלל, רק בציורי התאוה המתגלים על הלב כי כפי ציורי לבבו המתגלים מעומק הנפש בין טוב בין רע יעשה, הגם שהתבונן שציוריו לא טובים:

בבוא רשע בא גם בוז, ממדת הצדק לכבד כל אדם, ודרך הרשעה לבזות, כמ"ש ורשע יבאיש ויחפיר, שכל בני האדם מבוזים בעיניו, ואם ימצא קלון יביא עמו חרפה, קלון הוא הפך הכבוד, ודרך הרשע לבזות את הנכבדים ולחרף בחרפה את הנקלים:

מים עמוקים דברי פי איש, מה שידבר אדם בדברי חכמה הוא דולה מים עמוקים, כי החכמה עמוקה מאד, וצפונה בעומק הנפש, ומן המקור עד ההוצאה לחוץ יש מרחק רב מעומק למעל, ובכ"ז מקור חכמה הוא כנחל נובע תמיד מבלי טורח כי החכמה טבועה בטבע הנפש ונובעת ומתפשטת מן הנפש יפוצו מעינותיו חוצה, רק טבע הגוף ויצרי הלב מעמיקים ומסתירים אותה, עד שהאדם שרוצה לדבר ולהציע דברי החכמה צריך לקשור חבל בחבל משיחה במשיחה עד יוציא המים מן העמוק וידלנה למעלה:

שאת פני רשע לא טוב להטות צדיק במשפט, שפתי כסיל יבואו בריב, כבר אמר גם ענוש לצדיק לא טוב, שהוא השאלה ששואלים בהנהגה למה ה' מעניש את הצדיק, ואמר ע"ז חושך אמריו יודע דעת גם אויל מחריש חכם יחשב, וצייר שהאויל יחריש ולא ישאל שאלה זאת לפעמים, כי האויל חולק על חקי החכמה מפני שמסתפק בהם ואינו רשע מפני תאותו, ולכן לפעמים יחריש ולא ישאל שאלות האלה שאין לו עליהם דבר ברור רק ספיקות, אבל הכסיל יודע חקי החכמה וחולק עליהם מפני כי אכפה עליו תאותו לחפש עלילות ברשע, ושפתיו יבואו בריב וישאל השאלות האלה שתיהן, על הצלחת הרשע, שואל שאת פני רשע לא טוב, למה ישא ה' פני הרשע ולא יענישנו, ומדוע דרך רשעים צלחה, וכן לא טוב להטות צדיק במשפט למה יביא ה' יסורים על הצדיק:

שפתי כסיל יבואו בריב ופיו למהלומות יקרא, השפתים הם ידברו דבור החיצוני, והפה ידבר דבור הפנימי בחכמה, והכסיל כשישאל השאלה הזאת בשפתיו החיצונים כבר יבוא בריב נגד ההשגחה, וכשידבר בפיו ולפי עומק החכמה, יתגבר בריב עד להכאות ולמהלומות, וירצה לברר מזה שההנהגה היא נגד חקי החכמה:

פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו, המחתה הוא השבר, והמוקש הוא קודם למחתה, ור"ל בשפתיו החיצונים יעשה לו מוקש שבו תלכד נפשו בפח יקוש ובפיו שהוא בדבור הפנימני בחכמה יגמור את המחתה, בשפתיו תוקש נפשו לבאר שחת, ובמה שיקרא בפיו יהיה מחתה גם לגופו, כי יענישנו ה' גם בעונש הגוף:

דברי נרגן כמתלהמים, מן השאלה הזאת יעמוד נרגן, שגדרו מי שמתלונן תמיד על ה' שבראו לרעתו, ושהרעות בעולם הם רב מן הטובות, ושטוב לו שלא נברא, ובזה יתלונן תמיד על הנהגת ה' עמו כי עזבו אל המקרה, ודבריו כמתלהמים, כאילו ה' מכה אותו תמיד ועושה עמו רעות, והם ירדו חדרי בטן, ר"ל שהרעות ומהלומות האלה אינם חוצה לו רק נמצאים בחדרי בטנו ובמצפון מחשבותיו, שהוא בדמיונו דואג תמיד ומתלונן ומצייר לו שכל מה שיש לזולתו חסר לו, וכל טובות ה' כאילו הם רעות, כמשל העורים שהזכיר בחובת הלבבות, וכמ"ש במורה על כי האלהים עשה את האדם ישר, באופן שמקור הרעות הם בעצמו ובדמיונו, ודבריו בעצמם מכים ומהלימים אותו, לא מכות מבחוץ, שאם לא ירגן ימצא בהפך שהכל לטובה, והכל חסד וברכה וישמח בחלקו ונפשו תגיל בישועת ה', שה' ברא את האדם ישר והכין הכל לתועלתו:

גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, מי שהוטל עליו לעשות מלאכה למלכות, ואחד בנה את הבנין והשחיתו, ואחד ישב ולא בנה כלל, עונש שניהם שוה, כי בין כך וכך לא בנו הבנין המוטל עליהם והמתרפה ולא עשה הוא אח ודומה עם בעל המלאכה (ר"ל שעשאה) והשחית, וכן אין הבדל בין מי שעשה מצות ועשה עבירה שמכבה מצוה והשחית, ובין היושב ואינו עושה כלל לא מצוה ולא עבירה, ששניהם לא עשו את המוטל עליהם. ויל"פ שנמשך למטה מגדול עז שם ה', שם ה' הוא המגדל אשר בונים בני אדם, וזה מלאכתם המוטל עליהם להגדיל שם ה' ולבנות מקדשו, ויש בונה ומשחית ויש בלתי בונה כלל, ושניהם ענשם שוה, וזה ג"כ תשובה על צדיק ורע לו הנזכר למעלה:

(י-יא) מגדל עז שם ה', הון עשיר קרית עזו — הנה שם ה' הוא המגדל עוז באמת, והצדיק שבצדקו יכונן המגדל הזה ירוץ בו, כי יעשה כל מעשיו לשם ה' ולתפארתו וגם נשגב בו מאויביו הנפשיים והגופנים, אבל העשיר יחשב הונו שהוא קרית עזו, והוא אצלו כחומה נשגבה, והוא נמצא רק במשכיתו, ר"ל בשכיית לבו ודמיונו היא חומה נשגבה, אבל לא יוכל לרוץ בחומה הזאת ולא להשגב בה, כי הוא רק דמיון לא אמתי, כי קניני העולם הם קנינים מדומים ורק במשכיות הדמיון יסודם:

לפני שבר יגבה לב איש, כבר אמר כי תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה, ר"ל שה' יענישנו תכף, והגבהות לב סימן אל השבר הבא אחריו, והעשיר אשר הונו הוא במשכיות לבבו כחומה נשגבה, ישבר, אבל הענוה תלך לפני כבוד, שהענו וחוסה במגדל עוז שם ה' אשר ישכון את דכא ושפל רוח, יזכה לכבוד:

משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלמה, מדרך החכמה שלא ישיב רק דבר ברור, כמ"ש אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך וכו' ולכן צריך לשמוע טענת השואל וכל צדדי ספיקותיו ולהחליט הדבר הברור ובזה ישיג כבוד מן השומע אבל אם משיב בטרם ישמע כל צדדי הספק, ישיב אולת היינו ספק, וישיג כלמה מן השומע:

רוח איש יכלכל מחלהו, הרוח הוא הנושא את הגויה, וגם אם י"ל חולי בגויה גדול כח הרוח לכלכל את המחלה, ויתן לו כח לסבול ולהחליף אומץ, אבל אם הרוח נכאה שהוא חולי הרוח מי ישאנה, שאז יגע החולי גם בגויה כמ"ש ורוח נכאה תיבש גרם:

לב נבון יקנה דעת ואזן חכמים תבקש דעת, החכם קבל חקי החכמה בקבלה ואין לו מהם ידיעה ברורה, כי אין על חקי החכמה מופת, רק יבקש דעת ע"י אזנו, ילך אצל נבונים לשמוע מהם טעמי חקי החכמה בקבלה, אבל הנבון המבין דבר מתוך דבר, הוא יקנה דעת ע"י לבו המבין דבר מתוך דבר, והדעת הוא קנין לו וא"צ לבקשו אצל אחרים:

" מתן אדם ירחיב לו — יש הבדל בין הנדיב ובין האיש מתן, שהאיש מתן דרכו לתת מתנות גם לעשירים ולגדולים, והגם שידמה שמפזר מעותיו בחינם, לפעמים ירחיב לו, כי ינחנו לפני גדולים, ובעת יצר לו, יזכרו מתנותיו וישתדלו בעדו.

(יז-יט) צדיק הראשון בריבו וכו' מדינים ישבית הגורל וכו' אח נפשע וכו', בא ללמד שלא יתעצם בדינא ודיינא, כי גדול ההפסד מן השכר, וטוב יותר שיתפשר, ועכ"פ בדבר המסופק יעשו גורל ביניהם וכפי הגורל כן יקום, אמר אם תרצה לדון ותחשוב כי תצדק אצל השופט, הנה באמת צדיק הראשון בריבו, אבל הלא בא רעהו וחקרו, ולא ידעת מה יטעון כנגדך ואיך יסתור טענותיך, לכן טוב כי מדינים ישבית הגורל שאם יש ספק אצליכם ומדון ודין מי יקח חלק זה ומי חלק זה, יושבת ע"י גורל, וגם בין עצומים, שכ"א חושב כי טענותיו עצומים וכי עמו הצדק, יפריד הגורל, אבל אם תרצה לבא דוקא לדין, יש אח נפשע מקרית עז, ר"ל יש מי שמגיע לו חלק ירושה, והוא לדעתו בטוח בזכותו כקרית עז, כמ"ש הון עשיר קרית עזו, והוא נפשע מקרית עז, ר"ל שפשעו בו ומוציאין אותו מירושתו, ומדינים והדינים סוגרים בעדו כבריח ארמון שסוגר היטב ואין מניח לשום אדם ליכנס, שע"י המדון והדין קשה עוד יותר שישיג חפצו ושיכנס לתוך הקריה שנפשע ממנה, ולכן טוב לעשות סוף ע"י גורל, כמ"ש בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו:

מפרי פי איש תשבע בטנו תבואת שפתיו ישבע, כבר בארנו שהפה מרמז על הדבור בחכמה, והשפה תרמוז על הדעת, החכמה כשידבר אותה בפיו תוציא פריה עד שתשבע בטנו, והתבואה היא הפרי הנגמרת וימליץ על הדעת, שאז ידע חקי החכמה בידיעה ברורה עד יוציאנה בשפתיו שהוא הדבור החיצוני שזה תבואת הפרי, אז ישבע שנית מתבואת הדעת, והנה החכמה והדעת יאכל וישבע, וכשישבע א"צ לאכול עוד, כי הם דברים מקובלים, ואזן חכמים תבקש דעת כנ"ל, וכשיקבל ישבע מאשר קבל ולא יאכל עוד, אבל.

מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, הלשון מרמז על הדבור הנשגב התבוניי שמדבר בהיקישי התבונה שבו יבין להוציא דבר מדבר, ובו ישפוט בין האמת והשקר, שבו תלוי המות והחיים, שהמאמין בעקרי האמונה על ידי היקשי התבונה יחיה, וההולך בדרך עקש ומכחיש מציאות ה' והשגחה ושכר ועונש ימות, וזה תלוי ביד הלשון שהיא הבינה, ואוהביה יאכל פריה, הוא לא ישבע לעולם רק יאכל תמיד, כי הבינה אין לה גבול ותמיד יוסיף להוציא דבר מדבר:

מצא אשה, המוצא אשה ומצא טוב ויפק רצון, היינו שמצא אשה טובה מצדו, וגם יפיק רצון מצד האשה, שהיא רוצה בו, והוא משיג טוב ממנה, זאת היא מה', בהשגחת ה' וטובו:

תחנונים ידבר רש, אם הרש מדבר תחנונים ומתחנן, אז העשיר יענה ויכניע את העזות, שגם אם הוא עז בטבעו יכניע טבעו למלאת תחנוני הרש:

איש רעים, כבר אמרו המחקרים כי הקונה אוהבים רבים אפילו אחד אין לו, כי האהבה יחידה היא, וכל שתתרבה בטלה ונפרדה, וז"ש מי שי"ל רעים הרבה, הוא רק להתרועע שידמה שהוא איש רעות ורעים, כי זה גדר בנין התפעל על המדומה, ובאמת אין לו ריעים, ויש אוהב אם יש לו אוהב אחד אז הוא דבק מאח, וזה גדר האהבה, שתגדל על כל האהבות גם מאהבת אחים: