Numbers 6

כי יפלא means, IF HE CLEARLY UTTERS (cf — Rashi on Leviticus 22:21 and Note thereon). — Why is the section dealing with the Nazarite placed in juxtaposition to the section dealing with the סוטה? To tell you that he who has once seen a סוטה in her disgrace should abstain from wine, because it may lead to adultery (Sotah 2a).

נדר נזיר — The term נזר wherever it occurs denotes “keeping aloof from something” (cf. Rashi on Leviticus 22:2). Here, too, it means that he keeps away from wine (Sifrei Bamidbar 22).

להזיר לה׳ means, TO KEEP HIMSELF ALOOF from wine FOR THE SAKE OF HEAVEN (God).

מיין ושכר — Understand this as the Targum does: he shall abstain from new (יין) and old wine (שכר). The latter is called שכר, “intoxicating drink”, because wine makes one intoxicated when it is old.

וכל משרת — The word משרת denotes “steeping” in water or any other liquid. In the Mishnaic language there are many examples of this, e.g., (Shabbat 17b): “One must not soak (שורין) ink-materials and dyes in water on the eve of Sabbath”; (Nazir 34b): “A Nazarite who steeped (שרה) his bread in wine".

חרצנים are THE KERNELS....

זג are THE HUSKS (skins) outside — They are called זג (a term also used for a bell) because the kernels are inside them as the clapper is in the bell (cf. Siphre; Nazir 34b; 39a).

קדש יהיה means HOLY SHALL IT (not “he”) BE viz., his hair shall be holy. inasmuch as he must let grow freely the hair of his head (lit., so as to let grow the over-growth, פרע, of the hair of his head) (Sifrei Bamidbar 25; Taanit 4a).

פרע — The word פרע is punctuated (as to its first syllable) with Patach-Katan (Segol) because it is in construct state to שער ראשו and the meaning is: the פרע, the wild growth of שער ראשו — The meaning of the word פרע is over-growth of the hair; similar is (Leviticus 21:10) “He shall not let his hair grow wild (יפרע)”. Growth of the hair of less than thirty days’ duration does not come under the term פרע (Sifrei Bamidbar 25; Sanhedrin 22b).

כל ימי נזרו קדש הוא ALL THE DAYS OF HIS NAZARITESHIP HE IS HOLY — This refers to the holiness of his body which consists in his abstaining from defiling himself by reason of a corpse (Sifrei Bamidbar 27).

בפתע — This refers to a Nazarite who defiles himself thus by accident.

פתאם — This refers to one who does so inadvertently (Sifrei Bamidbar 28:1; cf. Onkelos). — But there are some who say that פתע פתאום denotes one thing, viz., an occurrence of suddenness (by a sudden occurrence, suddenly).

וכי ימות מת עליו AND IF A MAN DIES עליו — i.e., in the tent where he (the נזיר) happens to be.

ביום טהרתו [THEN HE SHALL CLIP THE HAIR OF HIS HEAD] IN THE DAY OF HIS CLEANSING — i.e., on the day when he is being sprinkled with the מי חטאת, (the water containing the ashes of the Red Heifer; cf. Numbers 19:17). Or perhaps this is not so, but it means, on the eighth day when he is perfectly clean! It, however, continues: “on the seventh day [he shall clip it]”. But if it had written only “on the seventh day [he shall clip it]” I might have thought that he must clip his hair even if one had not sprinkled him for some reason or other! Scripture therefore also states “on the day of his cleansing [he shall clip the hair of his head]” (Sifrei Bamidbar 28:2).

וביום השמיני יבא שתי תרים AND ON THE EIGHTH DAY HE SHALL BRING TWO TURTLES — On the eighth day, thus excluding the seventh. Or perhaps this is not so, but it is intended to exclude the ninth day (i.e., that the offering must not be brought later than the eighth day)? But Scripture has fixed a date for the animals which are to be offered (cf. Leviticus 22:27), and has also fixed a date for the persons who bring offerings (Exodus 22:29). How is it in the case of the animals offered as sacrifices? It declared the eighth day and any time from the eighth onward as fit for offering them! So, too, in the case of persons offering sacrifices “the eighth day” implies the eighth and any day from the eighth onwards and only excludes the seventh or any earlier day (Sifrei Bamidbar 29:1).

מאשר חטא על הנפש [AND THE PRIEST … MAKE EXPIATION FOR HIM] FOR THAT HE HATH SINNED BY THE DEAD — i.e., that he has not been on his guard against defilement by a corpse. — R. Eleazer ha-Kappar said, “his sin consists in that he has afflicted himself by abstaining from the enjoyment of wine (Sifrei Bamidbar 30; Nazir 19a).

וקדש את ראשו AND HE SHALL HALLOW HIS HEAD [THAT SAME DAY] by beginning again the counting of his Nazaritehood (i.e., he resumes his Nazaritehood).

'והדר לה את ימי נזרו AND HE SHALL CONSECRATE IN HONOUR OF THE LORD THE DAYS OF HIS NAZARITEHOOD — i.e., he shall again count the days of his Nazaritehood as though for the first time (i.e., he must begin the counting of the period of his Nazaritehood from the first day, not resume it at the point where it was broken off).

והימים הראשנים יפלו AND THE DAYS THAT WERE BEFORE SHALL BE LOST — i.e. shall not come into account.

יביא אתו means, he shall bring himself — This (the word אתו) is one of the three cases of את with a pronominal suffix which R. Ishmael explained thus (as being reflexive and not accusative pronouns). Similar to it is (Leviticus 22:16): והשאיו אותם עון אשמה “and they will bring אותם the iniquity of trespass”, i.e., “and they will bring upon themselves”. Similar to it is, (Deuteronomy 34:6) ויקבר אתו בני “He (Moses) buried himself in the glen”, (Sifrei Bamidbar 32; cf. Rashi on Leviticus 22:16 and Note thereon).

ומנחתם ונסכיהם AND THEIR MEAL-OFFERING AND THEIR DRINK-OFFERINGS — i.e., those of the burnt-offering and the feast-offerings (mentioned in v. 14; no חטאת except that of a leper requires נסכים). Because these (the עולה and the שלמים of the Nazir) are included in (come under) the general rule governing עולה and שלמים and have here been excepted to become subject to a new matter, viz., that they require an offering of bread together with them. Scripture restores them to the general rule by expressly stating that they require drink-offerings (and meal-offerings) as is the law of עולה and שלמים in general (Sifrei Bamidbar 34).

חלות מצות ורקיקי מצות (the word מצות must be connected with חלות too) PIERCED CAKES UNLEAVENED AND WAFERS OF UNLEAVENED BREAD — ten of each kind (Menachot 77b).

זבח שלמים לה' על סל המצות [AND HE SHALL OFFER THE RAM] FOR A SACRIFICE OF A FEAST-OFFERING UNTO THE LORD, WITH THE BASKET OF UNLEAVENED BREAD — i.e., he shall slaughter the feast-offerings with the intention of sanctifying the bread by this very act (cf. Menachot 46b).

את מנחתו ואת נסכו [THE PRIEST SHALL ALSO OFFER] ITS MEAL-OFFERING AND ITS DRINK-OFFERING — those of the ram.

וגלח הנזיר פתח אהל מועד AND THE NAZARITE SHALL CLIP [THE HAIR OF THE HEAD OF HIS NAZARITEHOOD] AT THE ENTRANCE OF THE APPOINTED TENT — One might think that he must cut his hair in the forecourt (for it states at the entrance of the appointed tent)! Surely, this would be treating the forecourt in a contemptuous manner! But the meaning is: the Nazarite shall cut his hair after the feast-offerings had been slaughtered of which Scripture writes, (Leviticus 3:2) “and he shall slaughter it פתח אהל מועד” (cf. Sifrei Bamidbar 35; Nazir 45a).

אשר תחת זבח השלמים [AND HE SHALL TAKE THE HAIR … AND PUT IT IN THE FIRE] WHICH IS UNDER THE SACRIFICE OF THE FEAST-OFFERINGS — i.e., under the pot in which he boils it (the שלמים); because the feast offerings of the Nazarite were boiled in the forecourt since the priest had to take “the shoulder” after it had been boiled (cf. vv. 19 and 20) and to wave it before the Lord (cf. Nazir 45b).

הזרע בשלה [AND THE PRIEST SHALL TAKE] THE SHOULDER בשלה — i.e. after it has been boiled.

קדש הוא לכהן IT IS HOLY FOR THE PRIEST — The cake, the wafer and the shoulder are a heave-offering for the priest.

על חזה התנופה means — BESIDES THE BREAST AND THE SHOULDER which are due to him (the priest) from all feast-offerings, there is to be added to the portions assigned to the priest in the case of the Nazarite’s feast-offerings, this shoulder. Because the feast-offerings of the Nazarite are included in the general rule governing feast-offerings but were excepted to become subject to a new matter — the setting apart of the shoulder for the priest — it became necessary to restore them to the general rule of שלמים by expressly stating that they are subjected also to the setting apart of the breast and thigh as are שלמים in general (Sifrei Bamidbar 37).

מלבד אשר תשיג ידו [THIS IS THE LAW OF THE NAZARITE WHO HATH VOWED, AND OF HIS OFFERING UNTO THE LORD …] BESIDES THAT WHICH HIS HAND SHALL GET — This implies that if he vowed: “Behold, I take upon myself to become a Nazir under the condition that I shall cut my hair (i.e. that I shall make the final ceremony) in connection with the offering of a hundred burnt offerings and a hundred feast offerings” (whilst really there is prescribed a single offering of each kind) — then כפי נדרו אשר ידור כן יעשה ACCORDING TO THE VOW WHICH HE HATH VOWED MUST HE DO, but “in addition to (על) what is prescribed in the usual law of the Nazarite”. In addition to it, but not omitting any of it — so that if he vowed: “Behold, I take upon myself to become a Nazir five times under the condition to cut my hair (i.e. to make the final ceremony once) in connection with the offering of only these three animals (i. e. one עולה, one שלמים and one חטאת, whilst after the elapse of each term an עולה and a שלמים offering are due), I do not read with reference to him (i.e. I do not apply to him the words): “According to the vow which he vowed, so must he do” [— but he must bring each of the offerings five times as prescribed] (Sifrei Bamidbar 38).

אמור is infinitive — Similar forms are זכור (Exodus 20:8), שמור (Deuteronomy 5:12); in O. F. disant, (English = saying).

אמור להם SAYING UNTO THEM — so that all of them should hear the blessing (it would not suffice to pronounce the blessings upon the Israelites in their absence; cf. Sifrei Bamidbar 39).

אמור is written plene (with ו after the מ) thus indicating — ye shall not bless them hurriedly and hastily, but devoutly and with a whole heart (Midrash Tanchuma, Nasso 10).

יברכך [THE LORD] BLESS THEE — that thy property may increase (Sifrei Bamidbar 40).

וישמרך AND MAY HE GUARD THEE — that no robbers come upon thee to take away thy property. For a human being who gives a present to his servant cannot guard him against everybody, and if a band of robbers attack him and take it away, what pleasure can he, then, derive from this present?! The Holy One, blessed be He, however, both gives and guards — against everybody (Midrash Tanchuma, Nasso 10). Many Midrashic interpretations are given of this verse in the Sifrei (Sifrei Bamidbar 40).

יאר ה' פניו אליך THE LORD MAKE HIS FACE SHINE UPON THEE — i.e. May He show thee a friendly (more lit., smiling) countenance — a beaming countenance.

ויחנך means, May He grant thee good favour (חן) (Sifrei Bamidbar 41).

ישא ה' פניו אליך THE LORD LIFT UP HIS COUNTENANCE UPON THEE — This expresses the idea: May He suppress His anger (Numbers Rabbah 11:7)).

ושמו את שמי AND THEY SHALL PUT MY NAME [UPON THE CHILDREN OF ISRAEL] — i.e. they shall bless them by the Proper Name of God (i. e. when uttering the blessings they shall use the Tetragrammaton and no substitute for it) (Sifrei Bamidbar 43).

ואני אברכם AND I WILL BLESS THEM — i.e. I will bless the Israelites: I will give My approval to the priests’ blessings (lit., I will agree with the priests). — Another explanation of “And I will bless them” is: “And I will bless the priests (Chullin 49a).

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם הנזירות הוא נדר מכלל נודרי איסור, והיה ראוי לכלול פרשה זו בפרשת נדרים וכדי שנדע שכל הנאמר בפ' נדרים נוהג גם בנזירות שהפרת נדרים ביחיד מומחה ושהאב והבעל מפר נזירות בתו ואשתו, ופי' חז"ל מפני שנדר הנזירות משונה משאר נדרים שאינו נאסר רק בזמן שנדר ובמין שנדר ובנזירות אפי' נדר רק יום א' ורק ממין א' כמו מן היין לבד אסורי בכולם שלשים יום, ובצד זה משונה מדיני נדרים ולכן נאמרה בפ' מיוחדת:

איש או אשה למה הוצרך לפרש שגם אשה נודרת נזירות הלא ידעינן שנדרי אשה כנדרי איש, פי' חז"ל מפני שבנדר נזירות חל על הנזיר קדושה שלא לטמאות למתים. וראינו שבקדושת כהונה אף ששם חל קדושת כהונה גם על הקטנים שאסור לטמאם בידים וקדשי קדשים נאכלים לזכרי כהונה בכל זה אין חל קדושת כהונה על הנשים, וכ"ש שקדושת נזיר שלא חל על הקטנים לא יחול על הנשים, ומשמע לכאורה שס"ל להספרי דמה שאיש מדיר את בנו בנזיר הוא כדי לחנכו שלר' יוחנן (נזיר דף למ"ד) שהלכה היא בנזיר יש נזירות גם בקטנים, וי"ל לפמ"ש בעלי הכללים שאין דנים יוכיח מהלכה (כמ"ש בס' כריתות ובתוס' סוטה דף כח ד"ה אינו) ה"ה שעבדינן הק"ו מה שמפורש בכתוב שרק איש או אשה גדולים ואין סותרים הק"ו ע"י מה שיש הלכה שאב מדיר את בנו בנזיר וצ"ע בזה. והנה היה יכול לכתוב אדם כי יפליא שאדם כולל גם האשה כמ"ש בהתו"ה ויקרא (סי' יו"ד) באורך רק שאדם כולל גם הקטן משא"ר איש ואשה הם דוקא גדולים ובא למעט קטן:

כי יפליא לנדר נדר כבר כתבתי (ויקרא סי' נה) שפעל פלא מורה שפיטת הרעיון והבחירה המחשביית ומציין בשיודע לברר לשם מי נודר, וכבר כתבתי (למעלה סי' לח) ששם איש שמורה על הגדלות מציין הגדלות לפי ענינו שלענין עריות נקרא גדול כשהוא בן ט' שנים ויום א', וכ"מ שכתוב איש גבי עריות היינו בן ט' שנים, וביתר מקומות אינו איש עד שיהיה בן י"ג, אבל פה שמציין איש כי יפליא באר שהגדלות שלו שיקרא איש לענין נדר תלוי בשיודע להפלות וזה בתינוקת מבת י"א ובתינוק מבן י"ב כמ"ש בנדה (דף מו) ובנזיר (דף סב), ועוד למדו שלשון יפליא מורה שעושה הדבר ברצונו לא ע"י אונס שאז אינו הפלאת וברירת המחשבה והרצון החפשי, ולמדוהו ממ"ש ויקרא (כב) לפלא נדר או לנדבה, שבהבאת נו"נ מבואר שצ"ל ברצון כמ"ש יקריב אותו לרצונו:

לנדור נדר נזיר להזיר אם יכתוב לנדור נדר לבד נפרש כל נדר שיהיה אף אם נדר קרבן חל עליו נזירות, לכן אמר נדר נזיר שפרט שנודר נדר של נזירות. אולם היה די שיאמר לנדור נדר להזיר, ונדע שצריך שידור להזיר דהיינו של נזירות, רק שאז נפרש שפעל להזיר שבא בהפעיל הוא יוצא לשני להזיר את אחרים כמו והזרתם את בני ישראל מטומאתם. לכן אמר נדר נזיר דהיינו שקבל נזירות על עצמו, וידעינן שמ"ש להזיר הוא פעל יוצא לגופו להזיר את עצמו, ובכ"ז עדיין מיותר מ"ש להזיר וכן מ"ש נדר, שהיה די שיאמר לנדר נזיר לה', ומשיב שמ"ש להזיר מלמד שכנוי נזירות כנזירות, כי השם מציין השם העצמי ומורה רק אם הזכיר שם ההוא שקבל להיות נזיר, אבל הפעל להזיר מוסיף שבכל אופן שגלה דעתו שרוצה לפרוש מעממ העולם אל הנזירות והקדושה, וכולל כל לשון שהזכיר אם הכוונה הוא אל הנזירות, ומ"ש שם נדר בא להקיש נדרים לנזירות שידות נדרים כנדרים [וז"ש אף בנדרים כיוצא בהם] ולהקיש נזירות לנדרים שהאב מפר נדרי בתו וכו' וה"ה לענין שעובר בבל יחל ובל תאחר כמ"ש בנדרים (דף ג) אשם א' דלמ"ד לא דברה תורה כלשון ב"א למדינן ידות בנדרים מן לנדר נדר ומקיש נזירות לנדרים, ונזיר להזיר מלמד שהנזירות חל על הנזירות ולמ"ד דברה תורה כלשון ב"א וצריך נזיר להזיר על ידות נזירות למד שהנזירות חלה על נזירות, דנימא קרא ליזור מאי להזיר ש"מ תרתי, פי' שמ"ד זה סובר שפעל נזר נמצא בקל ג"כ, שהוא נזורו אחור (ישעיהו א׳:ד׳) והיה יכול לכתוב לנזור בקל או ליזור בנפילת הנו"ן, וכלל הוא שכל שורש שנמצא ממנו הקל אז ההפעיל מורה על חוזק הפעל והשנותו וע"ז ממ"ש להזיר בהפעיל דריש שיוכל לשנות הנזירות על נזירות, ומאן דלא דריש כן ס"ל כפי' המפ' שפעל נזורו אחור הוא נפעל מנחי העי"ן שרשו זור, ע"מ שדים נכונו כמ"ש בפי' שם. ולפ"ז משורש נזר לא נמצא ממנו הקל רק ההפעיל לבדו ואין לדרוש מה שלא בא בקל. ומ"ש ריב"ק להזיר את אחרים, ס"ל דמה שאיש מדיר את בנו בנזיר הוא מה"ת, ומ"ש להזיר לה' היינו שיהיה לשם ה' כמעשה דשמעון הצדיק המובא בש"ס בבלי (נדרים דף ט' נזיר ד') ובירושלמי נדרים (פרק א' הלכה א') ונזיר (פ"א ה"ה):

מיין ושכר יזיר היל"ל יין ושכר וחומץ יין וכו' לא ישתה בפרט לשטת הספרי דסתמא כר"ש והוא ס"ל (נזיר דף ד') שאינו נזיר עד שידור מכולם ואיך אמר שיזיר ויהיה נזיר מיין ושכר לבד כמ"ש בגמ' שם, וע"כ פי' שבא להורות שיזיר אף מיין ושכר של מצוה כגון שנשבע לשתות יין, או יין של מעשר שני או כהן ביין תרומה שמצוה לשתותו, וע"כ אמר לשון יזיר שמציין שפרישת היין הוא מצד גודל כח הנזירות ומציין שדוחה מצוה אחרת שפעל יזיר מציין הפרישה החלוטה בכל אופן, [ופלפל בזה שיש ללמוד מאונן שאסור ביין מעשר כמ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא הותר ביין מצוה וכן נזיר לא יותר ביין [ומ"ש אף נזיר לא נעשה וכו' פי' שלא נעשה יין מצוה כיין רשות לשאינו נזיר, או שיש לגרוס אף נזיר נעשה בו יין מצוה כיין רשות ופי' כיין רשות לנזיר] ע"ז משיב שאונן שאני שגם אכילת מצוה אסור לאכול קדשים ומעשר אבל נזיר שלא נאסר רק יין י"ל שיין מצוה מותר, ואינו נאסר כיין רשות של נזיר, וע"ז עשה יוכיח מעובד במקדש ודחה שעובד חמור שחייב מיתה ולכן צריך קרא, וריה"ג ס"ל דצריך קרא ללמד שמה שצוה לשתות יין בירושלים הוא בשאר כל אדם חוץ מנזיר:

מיין ישכר יזיר ת' אונקלוס ויונתן חמר חדת ועתיק, שהיין הישן משכר — והנה במ"ש יין ושכר אל תשת (ויקרא יו"ד ט') פי' בספרא שם וכריתות (דף י"ג ע"ב) לת"ק יין מגתו בלאו ושכר שהוא יין בן מ' יום במיתה, כי אחר שאמר יין אל תשת אצ"ל שכר, וזה אא"ל כאן דאין כאן רק אזהרה, ור"א ס"ל שם דשכר פי' ליין, אל תשת כדרך שכרותו, וגם זה אא"ל כאן, דגם משרת ענבים אסור, ור' יהודה פי' שם שכר לשאר משקים המשכרים וגם זה אא"ל פה, שאין אסור רק היוצא מן הגפן, וס"ל לת"ק שבא ללמד שיין ושכר הנאמר בכ"מ הם שמות נרדפים, וכשאמר גבי נסכים הסך נסך שכר ה"ה דיין מגתו כשר לנסכים כמ"ש בב"ב (דף צ"ו), ושיין ושכר האמור גבי עבודה אינו כולל יתר משקים, ושתי לשונות דברה תורה, הגם שבאמת יש הבדל בלשון יבואו לפעמים זה תחת זה, ור"א הקפר ס"ל דיין הוא המזוג ושכר היא פסולת מזוו, דהא גבי נסכים אין להביא מזוג, ויסבור כר"א שמ"ש יין ושכר אל תשת פי' יין כדרך שכרותו בלא מים שאם נתן לתוכו מים פטור, ומדברי הרמב"ם [פ"ה מה' נזירות ה"א והלכה ט"] משמע שהיה לו גי' שהשכר הוא שנתערב במים וצ"ע, וכפי הנראה היה קשה לו שהיל"ל שכר ויין כפי הכלל באילת השחר שדבר שיש בו חידוש כתוב תמיד לבסוף וע"כ ששכר הוא יין ישן שאין ראוי לשתות רק ע"י תערובות ובזה שכר מוסיף על יין:

חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה היל"ל מיין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר יזיר, רק שאז הייתי אומר שיזיר מלסחור ולהתרפאות במינים אלה כי פעל נזר שפירושו הפרשה אינו פורט הפרישות מן האכילה ושתיה דוקא, כמו האבכה בחדש החמישי הנזר, שהוא הפרישה מן השמחה, וערבי נזירך הוא שפורשים מלבצרם ולאספם הביתה, וכן וינזרו מקדשי ב"י שלא ליגע בהם, וכן נפרש פעל יזיר דכאן, וע"כ אמר לא ישתה שנדע ההפרישה הנזכר כאן הוא מן השתיה לבד:

חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה שלא תאמר שיין שנחמץ אינו אסור לו כמו שלא נאסר לעובד שכתוב בו רק יין ושכר אל תשת, לכן פרט שבנזיר גם חומץ אסור, והיה די שיאמר חומץ יין לבד ונדע שה"ה חומץ שכר, רק שנטעה שלא נאסר רק יין מצוה שכתוב יזיר שמורה הפרישות לגמרי (כנ"ל סי' פ"ה) לא חומץ לכך חזר חומץ יין וחומץ שכר שנדע שהוא פי' למ"ש מיין ושכר יזיר וה"ה מחומץ יין וחומץ שכר יזיר משל מצוה, ושאין הפי' יזיר מסחורתו רק יזיר שלא ישתה כנ"ל בסימן הקודם:

וכל משרת ענבים שרשו שרה ונמצא ממנו בלשון המשנה אין שורין דיו, ואאל"פ שנתן מים ביין של ענבים שזה בכלל יין שכולל גם המזוג (כנ"ל סי' פ"ו) וע"כ אם שרה באופן שנתנו רק טעמם במים לא ממשם ומזה למד טעם כעיקר והוא הברייתא המובא בפסחים (דף מד) לרבנן דר"ע ושם אומר שלא למדו טכ"ע מגעולי נכרים דשם חידוש הוא דפגמא פורתא, אמנם למ"ש התוס' שם לר"ע שלמד טכ"ע בנזיר משום שהיה צריך להגעיל כלי היין שאסורים לנזיר, א"כ לענין נזיר אינו חידוש דיין לא נפגם בכלים כמ"ש ביו"ד (סי' קל"ז), ודוחק לומר מפני שכלל כלי מדין חידוש הוא, וי"ל שלכן אמר מכאן אתה דן לכל איסורים ר"ל הגם שא"צ לגופי' בא כדי ללמד על כל האיסורים שכולם נלמדים מנזיר בק"ו כי כל האיסורים א"א ללמוד מכלי מדין שחידוש הוא:

וענבים לחים ויבשים לא נוכל ללמוד זה מן הדין דהא אף משרת ענבים אסור דאין עונשים מה"ד. והנה בתנ"ך לא נמצא שם מיוחד על ענבים יבשים כמו שנמצא בלשון חז"ל היה אוכל ענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהם צמוקים (חולין דף נ"ה) ובכ"ז כל ענבים שמצאנו בתנ"ך מדבר בלחים ואם יאמר ענבים ויבשים, נדע שפי' לחים ויבשים, ושם לחים מיותר, ופי' שר"ל שדי בשיש לחלוחית אף שלא נגמר שיקרא ענבים ופרי לענין מעשרות כמ"ש בפ"ב מה' מעשר דלענין מעשר אינו פרי דכתיב וכל מעשר הארץ מפרי העץ, והתוי"ט (פ"ט מה' מעשר מ"ה) הביא סייעתא לזה מירושלמי רפ"ג דבכורים עיי"ש, ובה' נזירות כתב הרמב"ם דבוסר מקרי פרי, ר"ל שהגם שבוסר לא נקרא ענבים סתם נקרא בשם ענבים לחים, ודעת איסי שאחר שלא נמצא בתנ"ך שם מיוחד לענבים יבשים שם ענבים כולל לחים ויבשים, ואם יכתב ענבים ויבשים נפרש שר"ל בין ענבים שכולל לחים ויבשים בין פירות אחרות יבשים לא יאכל, וע"כ צ"ל ענבים לחים ויבשים שבזה נדע שיבשים תואר לענבים כמו לחים, וי"ל דאיסי ס"ל כר"א דמרבה מכל אשר יעשה מגפן היין לאסור אפי' עלין ולולבים וכ"ש בוסר:

מכל אשר יעשה מגפן היין, בזה מלמד שהגם שבא על כל אחד אזהרה מיוחדת הם מין אחד לענין צירוף לכזית ומובא בפסחים (דף מ"ה) ובנזיר (דף ל"ז) ומזה למד לכל איסורים שבתורה שהם מין אחד הגם שבאו עליהם אזהרות חלוקות הם מצטרפין כמו שחשב במעילה [פרק קדשי מזבח] כל האיסורים שמצטרפים זה עם זה, כמ"ש התרומה ותרומת מעשר והחלה והבכורים מצטרפין שכולם קרוים תרומה, כל הפגולים והנותרות מצטרפין כל הנבלות מצטרפים וכו'. ולפי דברי הספרי כולם נלמדים מנזיר בק"ו, ובספרא שמיני (סי' ע"ה) טמאים מלמד שמצטרפין זע"ז בשר ובשר חלב וחלב בשר וחלב בין בחייהם בין במיתתם, ובארתי שם מפני שכל האיסורים החלוקים באזהרחם אין מצטרפים כמ"ש הרמב"ם (ה' מ"א פ"ד ופי"ד) לכן כלל כל מינים הטמאים כאחד ללמד שהם מין אחד לענין צירוף, כי שני מינים אין מצטרפים. כמ"ש במעילה שם (דף ט"ז ודף י"ז) ובשבת (דף ע"א) וכריתות (י"א) ובכ"מ, ומ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' מ"א) כל איסורין שבתורה אין מצטרפים חוץ מאיסורי נזיר, ר"ל חוץ מאיסורי נזיר שלמדה תורה שהם כמין אחד לענין צירוף וה"ה כל כיוצא בהם כמ"ש כל שטומאתם ושעורן שוה מצטרפים זע"ז, ועי' בז"א שנדחק בזה:

מכל אשר יעשה מגפן היין מפרש בנזיר (דף ל"ד) שת"ק דריש כללי ופרטי והוה פרט וכלל ופרט, ומרבי כעין הפרט פרי ופסולת פרי, כי יין פרי וחומץ וחרצנים פסולת פרי, ואם לא היה כתוב מחרצנים וזג הייתי אומר שמכל אשר יעשה הוא פרט וכלל שכולל הכל אף עלין ולולבים ור"א דריש מיעט וריבה ריבה הכל ומה שמוסיף מחרצנים ועד זג ללמד שצריך שני חרצנים וזג אחד:

מחרצנים ועד זג ר' יהודה דייק הלשון מן עד, שמשמע שמוסיף רבותא שגם הזג שקשה יותר לא יאכל וזה הפנימי שקשה נגד הקליפה, ור' יוסי ס"ל שזג הוא החיצון שהוא מלביש את הענבה, שזג מענין מלבוש ב"ר (פ' צו) הוה קאים לביש זגוי בלילה, וע"ש שהוא צלול כזכוכית, כמו מבית הזגג (ב"ק ל"א) דזג כזוזא חוורא (חולין ע"ו) וכן ת"א כמ"ש בגמ' נזיר (דף ל"ד) ומה שתפס מחרצנים ועד זג, כי זג הוא אכילה גסה יותר מחרצן שיש בו קיוהא דפרי, כמ"ש בפסחים (דף מ"ב ע"ב) המתמד וכו' הא בפרצנא, ומשמיע דאף זג שהוא אכילת צער יותר לא יאכל:

מחרצנים ועד זג לא יאכל עי' בנזיר (דף ל"ד) מובא מימרא זו בשינוי קצת ולפי נוסחא שבידנו נל"פ, שק"ל למה כתב מחרצנים ועד זג, שאם כדי שיהיה פרט וכלל ופרט היה לו לכתוב כללא דכל אשר יעשה מגפן היין בין הפרטים הקודמים ויהיה מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר פרט מכל אשר יעשה כלל וענבים לחים ויבשים חזר ופרט ותרבה כעין הפרט פרי ופסולת פרי שהם חרצנים וזג, כי אין לומר לרבות פרי גמור אחר שכל פרי גמור נאמר בפירוש, ומשיב שלכן אמר מחרצנים ועד זג שהוא מיותר ללמד שכל כלל שהוא מוסיף על הפרט אם אין פרט אחריו הוא כולל הכל והייתי מרבה אף עלין ולולבין, ואכמ"ל בזה:

והנה מוכיח ממ"ש כל ימי נזרו, שר"ל עד שיביא קרבנותיו, וכן משמע בגמ' (דף י"ד ע"ב) למאן דדחה דברי ריב"ח, אמנם ממה שסיים בספרי ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין משמע שמשם יליף שמ"ש כל ימי נזרו פי' עד הבאת קרבנותיו שעדיין נקרא נזיר ואין פי' עד מלאת, ומדברי הספרי (סי' ק"ב) גבי גידול שער שכתוב כל ימי נדר נזרו וכן (סי' קכ"ב) גבי טומאה שכתב כל ימי הזירו לה' אמר לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת או יכול לא יהא חייב אלא עד שישלים את נזירותו ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין וכו', מבואר שא"א ללמוד ממ"ש כל ימי נזרו שיל"פ שר"ל כל הימים שקבל עליו נזירות [כי אם נאמר שלא נעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו א"א לקראם ימי נזרו] ועקר הלמוד ממ"ש ואחר ישתה הנזיר יין, שמבואר שקודם לכן אין לו לשתות. וכן גבי תגלחת וטומאה אין ללמוד מלשון זה, רק ע"י שכתוב ואחר ישתה הנזיר יין ששם הנזיר מיותר שהלא בעת ששותה יין אינו נזיר, ואיך קראו בשם נזיר רק שבא ללמד שעד רגע זו שם נזיר עליו. ונדע שמ"ש כל ימי נדר נזרו פי' עד הבאת קרבנותיו ולכן הגהתי כאן או לא יהא חייב ותיבת שיכול נמחק וכן הגיה הגר"א:

כל ימי נדר נזרו מה שהתחיל שנית כל ימי נדר נזרו, מפני שדין תגלחת משונה מדין היין, שהותר מכללו בתגלחת מצוה, ושסותר שלשים יום, לכן מתחיל ענין בפ"ע, וכן אצל טומאה כמו שיתבאר (בסי' ק"ד):

כל ימי נדר נזרו, מה שהוסיף מלת נדר, להורות אף שלא נדר רק נזירות שעיקרו בא על ההפרשה מן היין בכ"ז אסור גם בתגלחת וזה כפי' הזית רענן שר"ל שנדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו בנדרו שנאמר שאינו מחויב רק כפי שנדר, וגם י"ל שמלמד שרק בימים השייכים אל הנדר אסור בתגלחת אבל בצרעתו מגלח תגלחת מצוה כי ימים אלה אין עולים אל הנדר אף ששייכים אל הנזירות דאינו מטמא למתים ואינו שותה יין, וכן מלמד הדין המבואר ברמב"ם (פ"ד ה"ג) שאם אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר כך וכך יום והתחיל בנזירות שלו ואח"כ נולד לו בן פוסק מנזירות שלו ומונה את של בנו ומגלח ומביא קרבנותיו ואח"כ משלים נזירות שלו, וכן (שם ה"ו) באומר הריני נזיר לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה ק' יום שמגלח באמצע נזירות הק' יום, נמצא מגלח באמצע נזירות הקו' יום, מפני שהיה נדר אחר של נזירות בנו בינתים והכתוב אמר כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור, וכשהשלים נדר הנזירות אף שעדיין הוא בנזירות הנדר הקודם מותר לגלח, ולכן אמר זה גבי גלוח לא גבי יין וטומאה שלא הותר בכלות נדר בנו:

תער לא יעבור על ראשו היל"ל תער לא יעביר כמו והעבירו תער על כל בשרם (לקמן) והעברת על ראשך (יחזקאל ה׳:א׳) רק שאז היה האזהרה רק על הנזיר וכשאמר האזהרה על התער כולל אף אחר המעביר התער וכמ"ש בנזיר (דף מ"ד) עיי"ש:

תער לא יעבור ברייתא דפה מובא בנזיר (דף לט), ושם גרס תלש וכו' ממן ר' יונתן אומר תלש וכו' פטור, ולדעת התוס' בתרתי פליגי דלר' יאשיה איכא עשה אפי' לא תלש מעקרו ותלש לוקה ולר' יונתן פטור אפי' תלש אין בו לא לאו ולא עשה, ומדברי הספרי שאמר אינו לוקה משמע אבל עשה איכא גם לר' יונתן, ועי' בלח"מ מ"ש לשטת הרמב"ם ועי' בש"מ פי' אחר. ומדברי הספרי מבואר דלר' יאשיה חייב מלקות אף בשאר מעבירין דס"ל קדוש יהיה הוא טעם למ"ש תער לא יעבור וכו' כנ"ל ור' יונתן ס"ל שאינו לוקה ובכ"ז אסור בעשה וזה לא כשטת הגמ' שמקשה לר' יונתן שאמר פטור והכתיב קדוש יהיה, ויל"פ גם להספרי שמ"ש אינו לוקה הוא לאפוקי מסברת ר"י ובאמת לר' יונתן אפי' עשה אין בו כשטת הגמ':

עד מלאת הימים סתם נזירות למ"ד יום, וע"כ לכתחלה מגלח יום ל"א ובדיעבד יצא ביום למ"ד דמקצת היום ככולו, ואם פירש הריני נזיר שלשים כוונתו שלשים שלמים, שאל"כ היה די שיאמר הריני נזיר, ולכן גם בדיעבד צריך לגלח יום ל"א וכן אם פירש ק' יום. וכ"ז מובא בנזיר (דף ה' וא"ו) באורך. ונראה שממ"ש עד מלאת הימים אשר יזיר בלשון עתיד ולא אמר אשר הזיר למד שקאי על סתם נזירות, ור"ל מה שרגיל להזיר בסתם נזירות וכמ"ש באה"ש (כלל מ"ה) שיבא עתיד במקום עבר להורות על הרגילות, וי"ל שלמד שלשים ממ"ש עד מלאת הימים איזה ימים שצריכים למלאת וכו' כר' יונתן בנזיר (דף ו' ע"ב) וברייתא דלקמן (סי' ק"ג) שלמד מן פרע הוא כר' יאשיה שם. והנה מ"ש גבי שער עד מלאת הימים ולא אמר כן גבי יין וטומאה, משום שמ"ש עד מלאת הימים מוציא נזיר עולם שאין הפסק לנזירותו, והיא מקיל שערו ליב"ח, שלא אמרה תורה שלא יעביר תער רק עד מלאת הימים לא בנזיר עולם, וע"כ גם בדידיה יש ימים קצובים שבמלאת ימים הקצובים מקל בתער, אבל ביין וטומאה לא אמר עד מלאת הימים, והוסיף בטומאה כל ימי נזרו קדוש הוא לה' ללמד, שהגם שקדושת שער שמרמז במ"ש קדוש יהיה תלוי במלאת הימים, קדושת הגוף שמרמז במ"ש קדוש הוא אינו תלוי במלאת הימים, רק כל ימי נזרו קדוש הוא אף בנזירות עולם וכן מבואר בספרי (לקמן סי' ק"ח):

קדוש יהיה למטה בסוף הענין אמר כל ימי נזרו קדוש הוא, שהוא קדושת גוף הנזיר, ולמה כפל פה קדוש יהיה, וע"כ שמוסב על שם ראשו, שראשו היה קדוש והיינו שער שבראשו שהוא אסור בהנאה כמ"ש בקדושין (דףנ"ז), ופי' גדל פרע שלענין זה יהיה ראשו קדוש, שהשכיר אסור בהנאה, אולם הלא יש ללמוד זה ממ"ש בפסוק י"ח וגלח הנזיר פתח א"מ וכו' ונתן על האש, מבואר שצריך לשרפו, וכמו שלמד (בקדושין דף נ"ו ובחולין דף קט"ו) דכלאי הכרם אסורים בהנאה מדכתיב פן תקדש פן תוקד אש, וז"ש קדוש יהיה למה נאמר, ומשיב שמשם לא נדע רק אם מגלח כמצותו, שאז טעון שרפה ואסור בהנאה לא אם גלחוהו לסטים. אולם יקשה שהיל"ל גדל פרע שער ראשו קדוש יהיה ונדע ששער ראשו קדוש לא שיאמר קדוש יהיה תחלה שאז מוסב על ראשו, ומשמע שהראש קדוש, דהא לא הוזכר שם שער למעלה וכבר נדחקו המפ' בזה, וז"ש שמת קדוש יהיה למה נאמר ר"ל למה נאמר אחר תער לא יעבור על ראשו, שהיל"ל זה אחר גדל פרע שער ראשו, ומשיב שאם יאמר זה אחר גדל פרע נאמר שרק מי שי"ל שער לכן אמר קדוש יהיה על ראשו ללמד שהראש קדוש אף שא"ל שער [ועי' בנזיר דף מ"ו ע"ב ונימ"ש בארץ יהודה סי' כ"ז ואכמ"ל להאריך בזה] ור' יונתן ס"ל שידענו זאת ממ"ש כי נזר אלהיו על ראשו, ומ"ש קדוש יהיה גדל פרע ס"ל שבא ללמד שנזיר מצורע מגלח, כי במ"ש והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו י"ל שאין זה נוהג במצורע נזיר, דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, וכתב הרמב"ם (בפ"ז מה' נזירות הט"ו) שמצורע נזיר מגלח אע"ג שיש ל"ת ועשה משום דכתיב קדוש יהיה והמצורע אינו קדוש, ולכן הקדים לאמר קדוש יהיה גדל פרע ר"ל רק נזיר שאינו מצורע שהוא קדוש יגדל פרע לא נזיר מצורע שאינו קדוש לא יגדל פרע כי עשה דוחה ל"ת, ור' יאשיה יסבור כשטת הגמ' יבמות (דף ה') שלכן דוחה עשה דמצורע עשה ול"ת דנזיר מפני שישנו בשאלה, עתה אומר גדל פרע למה נאמר ר"ל אחר שפי' פרע גידול שער הראש, היה די שיאמר גדל שער ראשו, ולמה כפל גדל פרע, ומשיב שבא ללמד שמ"ש במצורע ראשו יהיה פרוע פי' כמ"ש ר"א בספרא תזריע (סי' קנ"ג) שפי' פרוע גידול שער ולא כר"ע שפירש פרוע מגולה ולמד מפה שפי' פרוע גידול שער, ובגי' הספרים לענין שאמרנו סתם נזירות למ"ד יום וצריך למחקו מכאן שמבואר בנזיר שר' יונתן לא ס"ל דרשא דיהיה ויהיה סתירה לזה מפה וע"כ צריך למחקו. וכן מ"ש בגי' הספרים ת"ל וגלח אעפ"י שהוא נזיר מחק הגר"א דהא אמר שמן יגלח לא ידעינן, והגהתי כפי גרסתו, ת"ל גדל פרע. ומ"ש שנית למה נאמר קאי על גדל פרע, ובמ"ש נמצא מקור נפתח לטעם הרמב"ם שכתב דעשה דמצורע דוחה ל"ת דנזיר דמצורע אינו קדוש שתמה עליו הראב"ד מאין הוציא טעם זה, וביבמות (דף ה') אמר טעם אחר דעשה ול"ת דנזיר משום שישנו בשאלה ולמ"ש מקומו מן הספרי, ור' יאשיה ור' יונתן פליגי בזה ר' יאשי' ס"ל דמה דעשה דמצורע דוחה לאו ועשה דנזיר הוא משום שישנו בשאלה כטעם הגמ' ור' יונתן ס"ל כטעם הרמב"ם, וי"ל שר' יאשיה ור' יונתן אזלי לשטתם, שילה"ק לטעם הרמב"ם דמצורע אינו קדוש מפני שימי חלוטו אין עולים לו, הלא יקשה ממ"ש והתגלח אעפ"י שהוא נזיר כמ"ש בספרא תזריע ושם מדבר במוסגר שימי הסגרו עולים לנזירותו כמ"ש (הלכה ט') והוא קדוש ואיך דוחה עשה זו לל"ת ועשה דנזיר. אך ר' יונתן לשטתו דס"ל (בדף לט) שאינו חייב אלא בתער כנ"ל (סי' צ"ט) ושם איתא והתגלח בכל דבר, ולכן מותר לגלח שבודאי לשטתו מגלח שלא בתער דכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שמהם מוטב וכמ"ש בגמ' בכיוצא בזה, אבל ר' יאשיה לשטתו שס"ל שחייב גם שלא בתער אא"ל כשטת הרמב"ם וס"ל כשטת הגמ' דנזיר ישנו בשאלה, [אולם פסקי הרמב"ם לא יעלו לפ"ז דהוא פסק בפ"ה מה"נ הי"א שאפי' גלח שלא בתער לוקה כר' יאשיה:

כל ימי נזרו כבר בארתי זה למעלה (סי' צה) שמלשון זה נוכל לפרש ג"כ שר"ל רק ימים שנדר, וגבי יין למד ממ"ש ואחר ישתה הנזיר יין לא קודם אעפ"י שהשלים נזירותו, ומבואר שפי' כל ימי נזרו כ"ז שהוא עדיין נזיר ובכאן למד ממ"ש ואחר ישתה הנזיר יין ששם הנזיר מיותר ומלמד שקודם המעשים הוא עדיין נזיר לכל דיניו בין לענין תגלחת בין לענין טומאה כמ"ש לקמן:

נדר פרע שער ראשו כבר בארתי (בסי' ק"א) שמלת פרע מיותר, שהיה די לומר גדל שער ראשו, ואמר שם שבא ללמד על מ"ש במצורע ראשו יהיה פרוע שפי' גידול שער וזה כר' אליעזר בספרא (תזריע) ותנא דהכא כר"ע דס"ל שמ"ש ראשו יהיה פרוע פי' מגולה [שכן הלכה] ומיותר גדל פרע, ודריש שבא ללמד שסתם נזירות למ"ד יום, והוא הברייתא שמובא בגמ' (דף וא"ו ע"ב) בשם ר' יאשיה וברייתא דסי' ק"א אליבא דר' יונתן והוא למד שלשים ממ"ש עד מלאת הימים ימים שצריכים למלאת כמ"ש בגמ' שם, וכמו שמשמע בברייתא דסי' קו"ף. ומ"ש אבל מחדש ולמעלה פי' אם פירש חדש ויום א' או חדש ושני ימים הוא נזיר כמו שפירש:

כל ימי הזירו לה' מה שפתח שנית ענין חדש מפני שדיני טומאה משונים מדיני יין ותגלחת, מדיני יין שמותר במ"מ, וסותר נזירותו, ומדיני תגלחת שגם המצורע אסור להתטמאות במת וסותר כל הקודמים ותגלחת אינו סותר רק שלשים ותגלחת חייב המגלח כמתגלח לא כן בטומאה וז"ש הרי הכתוב משיאו וכו', ומה שתפס לשון כל ימי הזירו ולא אמר כל ימי נזרו, בא ללמד רק אם קבל נזירות בעצמו לא נזירות שמשון שהיה ע"י מלאך מותר לטמא למתים:

על נפש מת מצינו שציין טומאת מת במלת נפש לבד, לנפש לא יטמא, בכל טמא נפש, וכל טמא לנפש, רק מפני ששם נפש כולל גם הבהמה (כע"ש באה"ש כלל מז) לכן אמר נפש מת, שלשון זה לא נמצא על הבהמה, הגם שנמצא והמת יהיה לו לא נמצא לשון נפש מת, [והגהתי כגירסת הגר"א שהוא כפי' נוסח הגמרא] ור"י למד ממ"ש לא יבא שמשמע טומאת אהל. והנה הגם שהרמב"ם פסק דקברי כותים אין מטמאין באהל בכ"ז נזיר וכהן מוזהר על מגע. ולפ"ז צ"ל שאין מדייקים דיוק לא יבא:

לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם כבר בארתי באילת השחר (כלל ר"י) שכ"מ שכפל הכנוי עם גוף הפעול יש בו מיעוט, כמו ולאחותו לא יטמא, ובאחיכם לא תרדה בו, וכן פה מה שכפל מלת להם בא למעט רק להם לא יטמא אבל מטמא למ"מ, שאין ללמדו מכ"ג שנזיר חמור שמביא קרבן על טומאתו, וכן אין לפרש רק להם לא יטמא אבל מטמא לרחוקים שהוא כ"ש מכ"ה, רק שממעט מת מצוה. והנה ממ"ש בכלל על כל נפשות מת לא יבא אין ללמוד שכולל גם קרובים כמו כלל האמור בכ"ג, דהא בכלל האמור בכ"ה אינו כולל קרובים, וע"כ אצטריך אביו לגופיה שהנזיר א"מ לקרובים ומטמא למ"מ, ואמו מוסיף שגם אם הנזיר הוא כ"ה מטמא למ"מ, ואחיו מוסיף אף שהוא כ"ג, ולאחותו מוסיף אף שהולך לשחוט את פסחו. הנוסח שהגהתי הוא עפ"י דברי רש"י בברכות (דף יט ע"ב) שהביא כן דברי הספרי, וכ"ה בזבחים וכן הגיה בז"א ובסוגיא דנזיר יש פלפולים גדולים ושטה עמוקה ובמ"ש די כפי תהלוכות דרכי בחבורי זה, ובמ"ש מה בכלל האמור בכ"ג בל יטמא לקרובים גי' הגמ' נזיר (דף מח) ששם מובא ברייתא זו משונה, אך לפמ"ש התוס' [שם ע"א ד"ה ועד שלא יאמר] מבואר שצריך לתקן בגמ' כמו שהוא כספרי, ומ"ש אבל לבנו ולבתו לא נאמר, ר"ל שאחר שלא שייכי בנזירות ידעינן מכ"ש מלאביו ולאמו ששייכים בנזירות ואין מטמא להם:

לא יטמא להם במותם מלת במותם מיותר, שכן בכ"ג אמור סתם לא יטמא, ובא לדייק שיטמא לזיבתם ונגעם אף שזב ומצורע חמור ממת לענין טומאתם ושלוח מחנות כנ"ל (סי' ד'), ומזה למדינן לכ"ג ששם גם לאמו מיותר [דכ"ש מאביו שקורבתו גדולה יותר שמטמא לאחיו מאביו ולא לאחיו מאמו] ומיותר לגז"ש, ור"ל דגז"ש מופנה מצ"א למדין ואין משיבים, [ודברי התוס' (דף מח ע"ב) ד"ה ולאחותו תמוהים דר' ישמעאל ס"ל דמופנה מצ"א אין משיבים], וברייתא זו מובא (דף מח ע"א), וממ"ש לא יטמא להם מבואר רק לא יטמא אבל מתעסק בהספד ובשורה, ואין דינו ככ"ג דכתיב ומן המקדש לא יצא:

כי נזר אלהיו התבאר למעלה (סי' קא):

כל ימי נזרו וכו' נזיר עולם מנין, התבאר למעלה:

קדוש הוא זו קדושת הגוף התבאר למעלה (סי' קא):

וכי ימות מת עליו מלת עליו משמש כמלת לפניו, כמו מתה עלי רחל, וימת הרי על פני תרח אביו, והיינו שודאי אצלו שמת וממעט את הספק. והנה בפסחים (דף פא) ונזיר (דף סג) שרצה ללמד מפסוק זה טומאת התהום, מסיק דטומאת התהום הלכתא גמירי לה, ובפסחים מסיים דקרא אסמכתא בעלמא, ומבואר מדברי הרמב"ם (פ"ו מה' נזירות ופ"ו מה' ק"פ ופ"ד מה' ביאת מקדש) שודאי טומאת התהום אין מותר רק בדיעבד וספק טומאת התהום כמו המוצא מת מושכב בדרך מותר אפי' לכתחלה, אמנם בטומאה ידועה חלק הרמב"ם בין פסח שאפי' מהלך ברגליו טמא ובין נזיר שאפי' בטומאה ידועה טהור במהלך ברגליו, כמ"ש [בפ"ט מה' נזירות הי"ח] וכבר השיגו הראב"ד שהוא נגד הגמ' והאחרונים נלאו לישבו, וכתבו שגי' אחרת הי"ל להרמב"ם בסוגיא דפסחים, והעקר שהרמב"ם סמך על ספרי הלז שדריש קרא להוציא את הספק, ולא מיירי בטומאת התהום שזה הלכה, רק בספק טומאה ידועה שעז"א שהיה בדין ללמוד מסוטה לאיסור (ועי' בספרי למעלה סי' מ"ה) כי בזה אין הלכה להתיר ויליף מקרא, וזה רק בנזיר לא בעושה פסח דלא גמירי ביה רק טומאת התהום, ועי' במרכבת המשנה בכ"מ הנ"ל מ"ש בזה:

בפתע פתאם כבר בארתי (ישעיה סי' כט ה') ההבדל שביניהם, פתע מציין מהורת הפעולה בלא דעת וכוונה וזה וזה מציין השוגג כמ"ש ואם בפתע בלא איבה הדפו ומפ' בספרא זה השוגג, ופתאום מציין מהירות הזמן התוכפת פעולתה מבלי הכנה וזה באונס והוא דעת ר' יונתן וכן מובא ברייתא א' בכריתות, ומביא על פתע פסוק ואם בפתע בלא איבה הדפו ועל פתאום ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן, ור' יאשיה אומר שדפתאום מציין השוגג ומשתתף עם פתי, ופתע מציין האונס וכן דעת ת"א שמת' בתכף שלו, שפתאום מתרגם שלו שהוא השוגג. ומ"ש והדין נותן ומה אם במקום שלא חייב בו את המזיד מחק הגר"א, וקיימתי גרסתו שבזה בכל כל מה שגמגמו המפ' ולא מצאו מענה עי' בז"א באורך, והראיה שחייב מזיד מן וכפר עליו מאשר חטא, שמשמע שחטא במזיד:

וטמא ראש נזרו זה מיותר, ופי' חז"ל (מובא בנזיר דף יח) שהוא שייך לתנאי המאמר וכי ימות מת עליו וטמא ראש נזרו, ר"ל שכבר חל עליו נזירות טהרה וטמא ראשו עי"ז, אז וגלח וביום השמיני יביא, לא אם טמא מתחלתו:

וגלח ראשו שם ראשו מיותר שהי"ל לומר וגלחו ויסוב על שם ראשו שהזכיר, ראש נזרו, וכבר בארתי באילת השחר (פרק טו) שחז"ל דורשים תמיד שם הנכפל, ופי' שבא לדייק רק ראשו מגלח לא כל שערו, שלא נלמד ממצורע ולוים:

ביום טהרתו ביום השביעי מפרש שמ"ש ביום טהרתו אין פירושו יום הבאת קרבנותיו שהוא עקר הטהרה שהוא בשמיני, רק פירושו יום ההזיה ולא די שיאמר יום השביעי לבד אעפ"י שלא הזה שעז"א ביום טהרתו:

יגלחנו כבר בארתי באה"ש (כלל קנו), שלפעמים נכפל הפעל בצווים ללמד שיעשה הפעל בכל אופן וכן למד במצורע ספרא מצורע (סי' לא) ממה שאמר שמת יגלח שאם לא גלח בז' יגלח בח' ובט', וזה אם בפעל הראשון נזכר בו תנאים בא הפעל שמת ללמד שאף שאין בו תנאים אלה בכ"ז יעשה את הפעל כמו ושרף אותו על עצים באש על שפך הדשן ישרף אעפ"י שאין דשן, וכן הוסיף יגלחנו בכל אופן אף אחר יום השביעי ואך בלילה של שמיני שלא נאמר ביום דוקא ולמד דה"ה לתגלחת טהרה שכשר בלילה ולא נאמר שדינו כמו במצורע שלמד דתגלחתו ביום ממ"ש ביום טהרתו (ספרא שם סי' ג') כי יש ללמוד תגלחת טהרה מתגלחת טומאה כמ"ש בנזיר לר"א:

ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא מבואר דתגלחת קודם להבאה, וכן גריס הגר"א ביום השמיני יביא מכאן אמרו וכו':

וביום השמיני וה"ה שיוכל להביא אחר שמיני, שכן במ"ש ביום השמיני תתנו לי פי' מיום השמיני והלאה כמ"ש במק"א ומיום השמיני והלאה ירצה, ובא רק להוציא שלא יביא ביום הז'.

שתי תורים כבר התבאר בהתו"ה ויקרא (סי' שכט) שזה נכתב בששה מקומות, ושם בארתי דרושיהם בפרטות, וכן איך למד הפרשת בעלים והפרשת כהן, ושצריך שיהיו ממין א' עיי"ש, ופה קצרו בדבר, וכן מ"ש שחייב בטפול הבאתם התבאר בספרא (שם סי' ש"ל) וגם ביולדת:

וכפר עליו מאשר חטא על הנפש פי' שחטא על נפשו שצער עצמו מן היין, וסתמא דספרי ר"ש והוא ס"ל כן בנדרים (דף יו"ד) וכן בירושלמי, ועמ"ש בספרי אה"ח (סי' אל"ף במ"ל ס"ק ע"ג) לר' אלעזר הקפר, ור' ישמעאל ס"ל כדעת הת"א ויכפר עלוהי מדחב על מיתא, והוא ס"ל דנזיר אינו חוטא:

וקדש את ראשו, [תקנתי הגי' עפ"י הגהות הגר"א שהם שני הברייתות המובאים בנזיר דף יח ע"א וע"ב] שר' יוסי בר' יהודה ס"ל שמ"ש וכפר וקדש הם צלעות מגבילות על מאמר הראשון, שעמ"ש וביום השמיני יביא, מפרש וכפר עליו, ועמ"ש וגלח, מפרש וקדש את ראשו, ולכן הוסיף ביום ההוא, ר"ל ביום שקדש את ראשו, היינו ביום הגלוח, שמאז (יב) והזיר לה' וכו', ר"ל שמאז חל הנזירות החדש, ורבי ס"ל שפי' ביום ההוא ביום השמיני, שאם פי' ביום הז' היל"ל ביום השביעי יגלחנו וקדש והזיר וביום השמיני יביא, ומ"ש ביום ההוא ר"ל שקדושת הראש חל ביום השמיני אף שלא הביא קרבנותיו, וחכמים ס"ל שא"כ היל"ל וביום השמיני יביא שתי תורים וקדש את ראשו והזיר ועשה הכהן וכו' והביא כבש בן שנתו, וע"כ שמ"ש וקדש הוא אחר הבאת החטאת שאמר וכפר עליו שהכפרה הוא בחטאת, ואחר הכפרה וקדש והזיר ואח"כ האשם שאינו מעכב הכפרה, ומ"ש ביום ההוא, ר"ל אף שלא הביא אשמו, ור"י מפרש בגמ' שמפ' והזיר והביא אימתי הזיר בזמן שהביא, נראה פי' עפ"י הכלל שנתתי באילת השחר (כלל מ"א) שהוי"ו הבא בראש העבר פעמים היא מחברת ופעמים היא מהפכת העבר לעתיד, ובעלי הלשון נתנו סימן שאם בא אחר פעל עתיד היא וי"ו מהפכת, ואחר פעל עבר היא וי"ו מתברת, ויש מקומות שאם נשקיף על עקר המאמר מדבר בעתיד, ואם נשקיף על פעל פרטי שבא לפניו בא לפעמים לפניו פעל עבר, ובזה יפרשו לפעמים שהיא וי"ו מחברת עיי"ש, וכן פה שבא לפניו פעל עבר אשר חטא על הנפש, מפרש שפעל וקדש הוא פעל עבר, והוא עפמ"ש בגמ' (שם דף יט) שר' ישמעאל ס"ל כר' אלעזר הקפר שנזיר טמא הוא חוטא מפני שצער עצמו מן היין, ועקר החטא הוא רק בנזיר טמא כמ"ש (בדף ג) דאיידי דבעי מסתר מתחרט כמ"ש שם, וכמ"ש במ"ל (סי' א' ס"ק עג), וז"ש יכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש והזיר [כולם פעל עבר כמו פעל חטא] ר"ל שזה הוא החטא מה שקדש ראשו ביום ההוא שהאריך ימי הנזירות ומתחרט ע"י שמזיר מחדש את ימי נזרו. לפ"ז כ"ז הוא פי' מ"ש אשר חטא על הנפש, שלכן מביא חטאת לכפר ואחריו יביא אשמו, ומאז אחר הבאת האשם הימים הראשונים יפלו כי מתחיל נזירות חדש:

והימים הראשונים יפלו מבואר שדוקא אם יש שמ ימים אבל נטמא בתחלת הנזירות אינו סותר, אבל מה שדריש על נטמא ביום מאה מי שי"נ אחרונים סותר, שזה אליבא דר"א, משמע שעקר הלמוד ממ"ש ר' יהודה בשם ר"א (בדף וא"ו ודף כ"ף) נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר, הרי שלא למד מן דייוקא דמכלל דאיכא אחרונים, וע"כ הרמב"ם לא פסק כר"א בהא אע"ג שבנטמא בתחלת מאה פסק כוותיה וכבר האריכו בזה המפרשים:

כי טמא נזרו זה מיותר שכבר אמר וטמא ראש נזרו, ופי' שבא ללמד שרק מחמת טומאה יפלו הימים הראשונים לא מחמת תגלחת ואין תגלחת סותר רק שלשים שלא יש פרע, וגם למדו שימי חלוטו של מצורע וימי ספרו הגם שאין עולה מן המנין בכ"ז אין הימים הראשונים נופלים ודינו כנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליהם שימי טומאתו אין עולים לו ואינו סותר את הקודמים אחר שאין מביא קרבן, אבל לשלא יעלו לו הוא ק"ו מנזיר בקבר, ששערו ראוי לתגלחת נזיר, וכל ברייתא זו מובא בנזיר (דף נו).

ומ"ש כל ימי הזירו לה' פי' עד הבאת קרבנותיו, והוכיחו זה ממ"ש ואחר ישתה הנזיר ייין וכבר בא מאמר כזה למעלה (סי' צה וסי' ק"ב) ושם פרשתי:

זאת תורת הנזיר כבר בארתי באה"ש (כלל תקסט) שכ"מ שאומר זאת תורת מכניס דברים רבים תחת תורה כללית וחק כללי, והיינו אם שבא לרמז שכולל דינים רבים או שדין זה נוהג בדברים רבים או יכוין על שני אלה שהוא כללי מצד כמותו ומצד הקפו, ואמר שמ"ש פה זאת תורת, ר"ל שדין זה נוהג בכל הנזירים בין נזיר ימים ובין נזיר עולם שגם נזיר עולם מקיל שערו מזמן לזמן ומביא ג' בהמות (כמ"ש בנזיר דף ה), אולם לפ"ז לא הי' לו לומר ביום מלאת ימי נזרו שמזה משמע למעט נזיר עולם (כנ"ל סי' קו"ף), ע"ז משיב שמ"ש ביום מלאת ימי נזרו בא להוציא שלא נטעה שמ"ש זאת תורת בא לכלול גם נזיר טמא, שמלבד שיביא קרבן טומאה יביא גם קרבן זה, לכן אמר שקרבנות שבכאן לא יביא רק במלאת ימי נזרו, שכלה הנזירות וכמש"כ הז"ר, וגם י"ל שבא להוציא שביום מלאת ימי נזרו אף שנטמא לא יביא עוד קרבנות טומאה רק סותר שלשים ומביא קרבנות טהרה לבד, כי הספרי לשטתיה שסובר (ב"ב קכ) כר' אליעזר שאם נטמא ביום מאה אינו סותם וזה עצמו מ"ש בנזיר (דף כ"ף) בשם ר"א זאת תורת הנזיר נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר:

יביא אותו יביא א"ע, כמו ויראו שוטרי בנ"י אותם ברע, ביום המשח אותו כמ"ש הרד"ק במכלול (שורש את), והם ג' אותו שדרש ר"י, והראב"ע פי' שיכריחוהו לבא, וי"ל שמשמיענו שהגם שחייבי חטאות אין ממשכנים אותם, על חטאות נזיר ממשכנים אחר שאין מעכבו מלשתות יין שמא יאחר אותה כמ"ש בערכין (דף כא), וקמ"ל שיביאו אותו בע"כ להקריב ג' בהמות:

והקריב את קרבנו כבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' כה) שעל הבאת הקרבן מביתו ישמש בלשון הבאה לא בלשון הקרבה, ולמה אמר והקריב, ולמה אמר תמים בכ"א, פי' שקמ"ל הדין שאמר רשב"ג במשנה (דף מה) הביא שלש בהמות ולא פירש הראויה לחטאת תקרב חטאת לעולה תקרב עולה וכי' וזה דוקא אם הם תמימים אבל בעלת מום הרי היא כסתומה (כמ"ש בדף כו ע"ב), וז"ש והקריב, שבזה נעשה קרבן אף שלא פירש, והתנה תנאי בכ"א אם הוא תמים. והנה יקשה הלא אם החטאת והעולה תמימים והוה כמפורשים הלא י"ל שהאיל גם אם הוא בע"מ הוה מפורש, ע"ז משיב שצריך שגם האיל יהיה תמים ואם לא הוה כסתום, וז"ש למד בנזיר שטעון ג' כפרות, אבל אם יש שני בהמות ומעות, או בע"מ דהוה כמעות הוה כסתום ולא כמפורש:

וסל מצות ממ"ש גבי תודה על זבח תודת שלמיו מרבה שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמית ורביעית שמן, וה"א שירבה לכל דבר שיטעון ד' מיני לחם, לכן אמר מצות חלות, וגבי מנחת מאפה תנור ותודה אמר חלות מצות ורקיקי מצות שכן הסדר, והקדים פה מצות שהוא שם הכלל ושם חלות ורקיקים הוא הפרט ללמד שאין בכלל אלא מה שבפרט, ועמ"ש בהתו"ה צו (סי' קח) ותבין, וזה מובא במנחות (דף עח):

ומנחתם ונסכיהם ר"ל של עולה ושלמים, וצ"ל זה מפני שהיה בכלל של נדר ונדבה שטעון נסכים ויצא מן הכלל שצריך לחם, החזירו לכללו, אולם יש לטעות שמנחתם ונסכיהם קאי אכולה גם אחטאת, כמו שחטאת מצורע טעון נסכים, לכן אמר שנית ואת האיל יעשה זבח שלמים על סל המצות ומנחתו ונסכו, [שפי' שיעשה האיל לשמו שיזבחנו לשם שלמים ואז הלחם כשר, כמ"ש שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטת הזבח לשמו ואם נשחט שלא לשמו לא קדש הלחם שבא בגלל שלמים, אבל מנחתו ונסכו יקריב תמיד, ולמה משמיע זאת ע"כ שבא ללמד שרק הנדבה טעון נסכים לא חטאת, כדין דבר שהיה בכלל ויצא שמלמד על הכלל כולו:

וגלח הנזיר פתח אהל מועד פי' הנזיר שעמד בפתח אהל מועד בעת שחיטת השלמים שצריך שיהיה האהל מועד פתוח כמ"ש ושחטו פתח אהל מועד והוא נכנס לשם לסמיכה שהוא תיכף לשחיטה, ומשם יוצא לגלח במקום שמבשלים השלמים בלשכת הנזירים שמסתמא מבשלם קרוב לעזרה כדי שיקח הזרוע והכף בעזרה, ומביא ראי' שאין הפי' פתח אהל מועד ממש משום שהוא דרך בזיון, ור' יצחק מביא משום שמשמע שמגלח קרוב אל מקום בשול השלמים שאינו אצל הפתח רק בלשכת הנזירים, וי"ל שדייק מ"ש וגלח ולקח ונתן והיל"ל וגלח ונתן את שער ראשו על האש וע"כ מלמד שלא יהיה מחוסר הבאה, ור' אליעזר לשטתו שס"ל במשנה שמגלח על החטאת ולכן מפרש שצריך שיהי' פתח העזרה פתוח אז, ולמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' מד) דפליגי תנאי בהכי אם מ"ש דשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולות הוא רק בשלמים כדעת רש"י או ילפינן מנייהו לכל הקרבנות כדעת התוס', י"ל דר' אליעזר ס"ל שה"ה לכל הקרבנות, וס"ל שצריך שגם בעת שחיטת החטאת יהיה הפתח פתוח, וכל ברייתא זו מובא בנזיר (דף מה). בשינוי נוסח, אמנם ברמב"ם מבואר שס"ל שהוא תנאי שבעת הגלוח צריך שיהיה הפתח פתוח וזה כר"א והרמב"ם כשטתו ג"כ שאם גלח על אחת משלשתם יצא:

ולקח וכו' ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים כבר בארתי באה"ש (כלל צה) שכ"מ שסמך שם הסוגיי אל שם האישיי יש בו דרוש, כמו כ"מ שאמר זבח שלמים יש בו דרוש, ולרוב דרוש שמרבה גם זבח אחר הדומה לשלמים, ר"ל שאינו מקפיד מצד שהם שלמים רק מצד שהם זבח וה"ה חטאת ואשם, ומובא בנזיר (דף מה), ולמד שה"ה אם גלח במדינה דהא אמר בסתם ונתן על האש, שתמיד יתן. והוא כר' יהודה בנזיר שם וכן גי' המשנה בירושלמי וכן פסק הרמב"ם (פ"ח מה' נזירות), וזה דלא כר' יצחק שס"ל שצריך שלא יהיה מחוסר הבאה רק כת"ק דברייתא בסי' הקודם, דלדידיה מגלח במדינה אחר שחיטת השלמים, ומביא את שערו אל תחת הדוד שהיה בלשכת הנזירים ועיין בתוספות יום טוב ובהגהות רע"א במשנה עיי"ש:

הזרוע בשלה מן האיל ולקח מן יציין לפעמים לקיחת החלק מן הכל, ולפעמים יציין המקום שממנו, ורשב"י סובר שמציין המקום שממנו כי הוא דבוק לאיל בעת בשולו, ודעת הת"ק שדרך הבשול לנתתו לנתחים וכמ"ש שפות הסיר שפות אסוף נתחיו אליו, והזרוע הוא נתח מן הנתחים המתבשלים, ומלת מן מציין החלק מן הכל, ר"ל מן האיל יקח הזרוע ומן הסל יקח חלת מצה אחת, ואינו מציין רק שיקח הזרוע כשהיא שלמה כמו חלת מצה שצריך שלמה:

וחלת מצה אחת כבר בארנו (מצורע סי' יז בתורה אור) באורך שכ"מ שבא מספר אחד על שם היחיד הוא ללא צורך ונדרש, וא' מדרכי הדרוש שבא להורות שיהיה שלם כמ"ש צו (פרשה ז' מ"א) על והקריב ממנו אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס, ומ"ש מן הסל מוסב גם על רקיק מצה וז"ש מן הסל היה:

אחרי התגלחו לא היה צ"ל זה, דהא סדר את הגלוח קודם התנופה, רק שבא ללמד שלא יביא קרבנותיו קודם הגלוח שאם גלח קודם הקרבנות [ור"ל שלא נזרק אחד מן הדמים כר"ש] תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו:

והניף וכו' התבאר למעלה בפ' סוטה (סי' ע"א) עיי"ש:

קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה לפי הפשט שיניף הזרוע והלחם על חזה התנופה, כי היה הסדר חלבים מלמטה וחזה ושוק למעלה מצוה שהזרוע והלחם יהיה עליהם, אולם זה נדע ממילא כי כ"מ שיש לחם הלחם בא למעלה כמ"ש במנחות (דף סב), וגם ממ"ש קודש הוא לכהן על חזה התנופה משמע שעקר בא ללמד שהכהן יקח גם חזה ושוק, כי יש סברא שאחר שיצא לידון בדבר החדש שיקח הזרוע, יצא מכלל השלמים לענין חזה ושוק, ובפרט למ"ש בהתו"ה צו (סי' קנב) שהשוק הוא נגד הזרוע בחולין וע"כ מיחס שם נתינתם לבעלים, ויש לטעות שפה שלוקח הזרוע לא יקח חזה ושוק:

זאת תורת — מאמר זה התבאר למעלה (סי' עו):

קרבנו לה' על נזרו מבואר שצריך שיקדים הנזירות ואז יקדיש הקרבן אבל אם הקדים והפריש קרבנו קודם שקבל עליו נזירות אין קדושה חלה עליהם כן פי' בירושלמי (פ"ג דנזיר) ברייתא זו:

אשר יקריב קרבנו לה' על נזרו ר"ל שאל הנזירות לא שייך רק קרבנות המיוחד לנזירות שהם ג' בהמות לא קרבן אחר, שאם נדר להביא יותר הגם שמחויב לקיים נדרו בכ"ז אינם שייכים אל הנזירות והם כקרבנות נדבה הבאים בפ"ע ואין טעונים לחם ועז"א ולא קרבן אחר על נזרו, ואם נדר לגלח על מאה עולות מחויב להביאם מצד הנדר שעז"א מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו, אבל אינם שייכים אל הנזירות בעצמו והרמב"ן בפי' כתב שאם היה עשיר ורצה להרבות קרבנות או שנדר בתחלה הריני נזיר ואקריב אלף עולות ושלמים יביא כולם ביום מלאת ולא ישתה יין עד הקריבו את כולם כי הכל תורת נזרו, ומשמע שפוסק כר' אליעזר שמ"ש ואחר ישתה הנזיר יין הוא אחר כל המעשים כולן (עי' בכ"מ פ"ח מה' נזירות ה"ה) ועכ"ז אתפלא שאף לר"א נראה שדי אם הביא ג' בהמות לא קרבן אחר שנדר אין מעכבו מלשתות יין ולא נמצא מי שיזכיר זה החידוש שיהיו כלם מעכבים, וממ"ש מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו י"ל שה"ה אם נדר לגלח על מאה חטאות לכן הוסיף אשר ידור רק מה שבא בנדר ונדבה לא חטאת שאינו בא בנו"נ, ויש לטעות מלשון זה שהנזירות תלוי כפי נדרו אשר ידור גם לקולא שאם לא אסר על עצמו רק מין א' וכן אם קבל נזירות רבות ע"מ שיגלח תגלחת אחת לכלם יעשה כפי נדרו לכן הוסיף כן יעשה על תורת נזרו. שרק אם מקיים כפי תורת הנזיר יכול להוסיף קרבנות בנדר ונדבה, לא שיפחות עי"כ דבר מן הדברים המעכבים בתורת הנזיר: ברייתא זו מובא בנזיר (דף סמ"ך) ובספרי נדפס ואני העתקתי נוסח הגר"א שהוא מסכים עם נוסח הש"ס, ואין בה נפתל ועקש:

דבר אל אהרן ואל בניו מפני שהוא מצות כהנים יחד הדבור לכהנים, ומ"ש דבר לישראל מעשה בכל אדם צריך לרבות הגרים, היינו כ"מ שכתוב בני ישראל צריך ריבוי על גרים ובארתי זה באורך בהתו"ע ויקרא (סי' קצא):

כה תברכו חז"ל למדו שג' דברים מעכבים בב"כ, שיהיה בלה"ק ובעמידה ובנשיאת כפים כמ"ש בש"ע א"ח (סי' קכח סעיף יד) ולמד לה"ק ממלת כה, וזה דעת ר' יהודה בסוטה (דף לח) שמבדיל בין מלת כן ובין מלת כה שמלת כה מציין שלא ישנה דבר ויהיה בלשון הזה, וכמ"ש במכלתא יתרו, כה תאמר אל מת יעקב, כה, כענין הזה, כה, שלא תפחות ולא תוסיף, ולמדו שיהיה בעמידה מברכות של הלוים. ור' נתן למד ממ"ש בפ' עקב לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך מבואר ששניהם בעמידה כן גי' הגמ' וכן הגיה הגר"א כאן, ולמדו שיהיה בנשיאת כפים ממ"ש וישא אהרן את ידיו, ור' יונתן אמר שי"ל שרק בענין זה שהיה ר"ח וק"צ וכ"ג, אך כבר אמר לשרתו הוא ובניו ששרות שניהם שוה, ושאין חילוק בין הזמנים דהא כתיב כל הימים, וה"ה לענין ברכה דאיתקיש לשירות וכ"ז מובא בסוטה שם, ועי' בשו"ת שב"י (ח"ב ס"א) ובשו"ת נוב"י מהד"ק (סי' ה'):

כה תברכו פי' חז"ל שבמקדש צריך לברך בשם המפורש ממ"ש ושמו את שמי על בני ישראל, ור' יונתן למד ממ"ש בכ"מ אשר אזכיר את שמי, ובגמ' סוטה (דף לח) מהפך ד"ר יאשיה לד"ר יונתן, וכבר בארתי זה בהתו"ה יתרו (סי' וא"ו) עיי"ש:

אמור להם כבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' ס' וסי' קצ"א) שכ"מ שנאמר בני ישראל י"ל שבא בדיוק רק בני ישראל סבא לא גרים ורק בנים לא בנות, וריבה אורם ממ"ש אמור להם במקור תחת הצווי שפירושו בצד א' ברכות האמורים להם שברכם הקב"ה והם כוללים גם הנשים והגרים, כמ"ש לקמן יברכך ה' בברכה המפורשת כן גריס בחולין (דף מח) אמור להם לכולהו, וממ"ש ואני אברכם, מפרש שיברך את הכהנים והוא דעת ר' ישמעאל שם, ולקמן (סי' קמה) מביא דעת ר"ע שם:

אמור להם כבר בארתי ויקרא (סי' ג) בהבדלים שבין דבור ואמירה, שאמירה היא תמיד סמוכה אל אחר ונוכל לשאול תמיד אל מי אמר, ומזה ידעינן שנאמר להם פנים כנגד פנים ושיהיה שומע כמש"ש מנמוקי הרד"ק, ומה שלא אמר אמרו להם, כמ"ש כה תברכו בל"ר, הוציאו לדרשו על הש"ץ, וכמו שתרגם כד ימרון להון שמחויב לברך אם אמור להם שאז עוברים בעשה כשאין מברכים. והנה אחר שצוה לטהר את המחנה בכללה מכל הטמאים שלא יטמאו את מחניהם אשר ה' קדוש בקרבם, יצא לטהרם מכל שמץ בין בדברים הנוגעים בממון, שעז"נ פרשת גזל הגר להשיב את העשק ולרחוץ בנקיון כפיו, אם לטהרם מן הממזרים ע"י מי סוטה שבדקו כל הנחשדת עפ"י נס שהתמיד בקרבם כ"ז שבית המקדש היה קיים והם היו מנוקים מעון, היה מתמיד המופת הזה שהיה עדות גדול על ההשגחה וענין אלהי הנמצא ביניהם, ואחר זה הכין לפניהם קדושה מיוחדת לכל מי שיפליא להנזר מתאות העוה"ז הכלה ונפסד אל הטהרה והקדושה שאז קדוש הוא לאלהיו כל ימי נזרו, כמ"ש ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לרזירים, אחרי כל זאת צוה את אהרן ואת בניו שיברכו את בני ישראל, וענין הברכה הבאה מה' לבריותיו הוא התרבות השפע והטוב ממעון הברכות. והנה האל הטוב מוכן תמיד להשפיע טוב וחסד והמקור פתוח תמיד, כמ"ש כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה, רק שצריך שהמקבל יהיה מוכן לקבל השפע ההוא ע"י מעשיו והכנתו, אמנם יצויר שגם כשאין המקבל מוכן כ"כ יריק עליו השפע האלהית באמצעות אנשים אלהיים עובדי ה' שהם יפתחו צנור הברכה ע"י מעשיהם ותפלתם וברכתם ויריקוהו על העם, ובחר לזה את בני אהרן הקרבים אל ה' בעבודתם בקדש, שהם ישאו אצבעותיהם העשרה אל עשרה צנורות ומקורות אשר למעלה ובכח השם שיזכירו ימשיכו השפע למטה על העם, והיה מסגולת הברכה הזאת לפעול בעליונים, וברכה זו נקראת ברכה המשולשת כי היא מתפשטת על ג' ענינים כמו שיתבאר:

יברכך הברכה הראשונה כוללת הטובות הגשמיות שהם נראים ומוחשים, ועז"א בספרי יברכך ה' בברכה המפורשת, כי היא מפורשת ונגלית לכל, כמו ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה, והיא כוללת ברכת הקנינים, שעז"א יברכך בנכסים, ברכת בריאת הגוף שעז"א וישמרך בגוף, ברכת כחות הנפש התלוים בחומר שלא ישלטו עליו התאות ומדות הרעות עז"א וישמרך מיצה"ר, ועם הברכה צריך השמירה שתהיה הברכה מתמדת ולא תופסק הן מצד טבע קניני העוה"ז בעצמם שתחת מסבות יתהפכו, הן מצד חלישות גופו או רוע מדותיו או מצד קנאת אחרים או מצד הזקנה והקץ והמות וכ"ז כולל במ"ש וישמרך. הברכה שניה היא בענינים הנפשיים וזה מציין בהארת פנים, כמ"ש בספרי זה מאור השכינה ד"א זה מאור תורה, שהנשמה העליונה שהיא מעולם האורה הנשמה פה בבית אפל ואין נוגה לו שהוא חשכת החומר ומבקשים שיגול החשך ויאר לה באור הרוחני, כמ"ש כי אתה תאיר נרי כמש"פ שם, וזה מצד החנינה ומציאת חן שעז"א ויחנך. הברכה השלישית מצד הקשר שיש לנשמה עם הגוף שמצד זה ישא ה' פנים, אף שחטאו כנגדו ישא ה' פנים להנשמה מצד שהיא חלק אלוה ממעל ומצד שהגוף אשר היא אסורה בו במאסר עלול לחטא, כמ"ש כי לא לעולם אריב וכו' כי רוח מלפני יעטוף וכו' וכמו שפרשתי שם, ויחוס על החוטא אם ע"י תפלה כמ"ש הנה נשאתי פניך, לבלתי הפכי את העיר, ואם ע"י שישוב לעשות רצונו של מקום, או קודם שנחתם גז"ד כמ"ש בספרי, ואמר ישא ה' פניו ולא אמר ישא פניך, פי' בספרי שר"ל ג"כ שישא פנים של זעם ויאר אור פניו של רחמים וז"ש יעביר כעסו ממך. וחותם הברכה הוא וישם לך שלום, שהשלום הוא שם כולל כל ההצלחות וקיום כל העולמות שכולם נבראו ממזגים מתחלפים וכחות מתנגדים זה לזה, לא לבד עולמות החומרים כי גם בעליונים יש כחות מתנגדים זה לזה כמ"ש גדול השלום שהרי עליונים צריכים לו שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו וכמ"ש בפי' איוב (סי' כ"ה) ורק האלהות המתפשט בכל העולמות כנפש המתפשטת בגויה הוא השלום הכללי המעמיד כל המציאות ומקשר את כולם ומשיבם לאחדות גמורה כגוף אחד שכל חלופי הכחות והמזגים אשר ישתערו בקרבו יתחברו לאחדות ע"י הנפש האלהית המחברת אותם להעמדת הגויה ובהיות כל כחות הגויה נתונים נתוני' תחת ממשלת הנפש אז ישים שלום לו, כמ"ש בריתי היתה אתו החיים והבלים, ואז יעורר השלום גם בעולם הגדול ע"י נפש העולם, ואז יזלו מי הברכה מן המקור העליון אשר לא יכזבו מימיו וכמ"ש שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום, כי בהיות האדם והעולם נעדרי השלום הלז יהיה חורבן והשחתה בכל המציאות, וע"כ אמרו ששמו של הקב"ה קרוי שלום, כי שכינת ה' היא החוט החורז כל אבני חפץ הבונים את העולם והמקשר אותם לאגודה אחת כמ"ש היש מספר לגדודיו ועל מי לא יקום אורהו ושם הויה ב"ה שהוא שמו של הקב"ה הוא השלום המקשר כל העולמות שכולם מתנגדים זל"ז, להיות באיש אחד, ובהעדר השלום לא יש מציאות להויה רק לריב ופירוד והשחתה עד ששם הויה ושם שלום הם שם אחד בעצמו, ואמרו בשבת (דף יו"ד ע"ב) אסור לאדם שיתן שלום לחברו בבית המרחץ משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום, אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא דכתיב האל הנאמן, התם שם גופיה לא אקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא, הכא שם גופיה אקרי שלום דכתיב ויקרא לו ה' שלום. והנה יפלא הלא כמו שמתרגם האל הנאמן אלהא מהימנא כן יל"פ ה' שלום ה' הנותן שלום, והדבר מובן עפמ"ש הרי"א בראש ס' בראשית בחמש סגולות שיש לשם אלהים, שאחד מהם שכאשר יסמך שם תאר מה לשם המפורש לא יסמך אלא באמצעות שם אלהים או אל, כמו ה' אל רחום וחנון ה' אלהי צבאות, ה' אלהי ישראל, [ומה שמצאנו ה' צבאות שוב נא, חסר מלת אלהים], וא"כ ממה שאמר ה' שלום והיל"ל ה' אל השלום או ה' אלהי השלום מבואר ששלום הוא עצמו שמו של הקב"ה, וז"ש התם שם גופי' לא אקרי הכי ר"ל שלא נסמך שם נאמן לשם הויה רק לשם אלהים שאינו שם גופיה ר"ל שם המפורש שהוא שמו העצמי, הכא שם גופיה אחרי שלום ר"ל שנסמך שם שלום לשם העצם, וז"ש ושמו את שמי על ב"י שבברכת שלום היוצא מפי כהנים שנכרת עמם ברית השלום, ישימו שם זה שהוא שמו של הקב"ה על ב"י ואז נמצא כלי מחזיק ברכה ואני אברכם:

ושמו את שמי על ב"י ואני אברכם מ"ש ושמו את שמי למה נאמר מובא ומפורש למעלה (סי' קמ"א). ומ"ש ואני אברכם למה נאמר, מפורש למעלה (סי' קמ"ב), וצריך לגרוס ת"ל אמור להם, ומ"ש ואני אברכם שלא יהיה ישראל אומר ברכותיהם תלויות בכהנים למעלה (שם) איתא ברכה לכהנים מנין ת"ל ואני אברכם, והוא דעת ר' ישמעאל (חולין דף מ"ט) שמפרש שהקב"ה מברך לכהנים, ומ"ש כאן ואני אברך את ישראל הוא דעת ר' עקיבא שם, ונראה דפלוגתתם תליא במ"ש בברכות (דף י"ז ע"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה ר"י ור"א, חד אמר שכל העולם כולו נזון בצדקה והם נזונים בזרוע, וחד אמר שכל העולם כולו נזונים בזכותם והם אפי' בזכות עצמם אינם נזונים כי הא דר' חנינא בן דוסא שהיה די לו בקב חרובין. והנה מ"ד הראשון סובר כיון שהצדיק הוא הצנור המריק ברכה ממעל על העולם כולו א"כ הוא מקבל מבחר השפע ראשונה ונזון בזרוע, והשני סובר שאחר שהוא צנור פתוח להריק את השפע שמקבל, אי אפשר שתתעכב הברכה אצלו, כי הוא דומה כמשפך שע"י מריקים המשקה לחוץ ובו לא נשאר מאומה, וסברותיהם תלוי בזה שמ"ד והם נזונים בזרוע ס"ל שהצדיק המברך הוא רק פותח צנור השפע, אבל אחר שפתח את הצמר ישפיע השי"ת בעצמו וזה כדעת ר' עקיבא בכאן שמ"ש ואני אברכם היינו אני אברך את ישראל, ר"ל שהכהנים הם רק פותחים צנורי השפע ואח"כ תרד הברכה מהשי"ת בעצמו לישראל, ולשטתו אין צריך ברכה מיוחדת לכהנים, אחר שהם פחחו צנור השפע בזכותם הם נזונים בזרוע כי אינם דומים כמשפך שרק מריקים השפע ולא תתעכב אצלם, כי הרקת השפע הוא מה' בעצמו לכולם והם מקבלים ראשונה ע"י כשרונם וזכותם, ודעת ר' ישמעאל כמ"ד והם אפי' בזכות עצמם אין נזונים, כי ס"ל שכל הזלת השפע והברכה תרד ע"י הצדיק או הכהנים שהם כמשפך וא"א שתתעכב השפע אצלם, וצריך שיתברכו בברכה מיוחדת כי לא יוכלו לעכב לעצמם משפע הברכה שהם מריקים לישראל, לכן פי' ואני אברכם לכהנים, ולא מפרש ואמ אברכם לישראל, כי גם גמר השפע והברכה תרד לישראל רק ע"י הכהנים: