Numbers 25

בשטים — Thus was its name: SHITTIM.

לזנות אל בנות מואב TO COMMIT WHOREDOM WITH THE DAUGHTERS OF MOAB — by the advice of Balaam, — as is related in the chapter חלק (Sanhedrin 106a).

וישתחוו לאלהיהן AND THEY PROSTRATED THEMSELVES BEFORE THEIR GODS — When anyone’s passions overpowered him and he said to her, “Submit to me”, she took out for him an image of Peor from her bosom, saying to him, “First prostrate yourself before this" (Midrash Tanchuma, Balak 18).

פעור — It was so named because they bared (פער) their anus and relieved themselves before it: this was its ceremonial rite (Sanhedrin 60b).

ויחר אף ה' בישראל AND THE ANGER OF THE LORD WAS KINDLED AGAINST ISRAEL — he sent a plague among them (cf. v. 8).

קח את כל ראשי העם TAKE ALL THE HEADS OF THE PEOPLE, to judge those who worshipped Peor (Sanhedrin 35a),

והוקע אותם AND HANG THEM — those who worshipped it (not the heads of the people).

והוקע — This is “hanging”, just as we find in the case of Saul’s sons, (II Samuel XXL 6) “And we will kill them by הוקעה unto the Lord”, and there (II Samuel vv. 12—13) hanging is distinctly mentioned (Sanhedrin 34b). It is true that idolatry (the sin committed here) is punishable by stoning, but all who were stoned were also hanged (Sanhedrin 45b).

נגד השמש AGAINST THE SUN — i.e., in the sight of everyone. A Midrashic statement is: the sun made known who were the sinners, for the cloud rolled itself up from in front of him (the sinner) so that the sun shone upon him (Midrash Tanchuma, Balak 19).

הרגו איש אנשיו KILL EVERYONE HIS MEN — Each one of the judges of Israel killed two men (אנשיו is plural), and the judges of Israel were eighty-eight thousand in number, as it is related in Sanhedrin (cf. Sanhedrin 18a).

והנה איש וגו׳ AND BEHOLD, ONE [OF THE CHILDREN OF ISRAEL CAME] The tribe of Simeon gathered to Zimri who was their prince, saying to him. “We are sentenced to death and you remain quiet!?”, — as it is related in the chapter beginning אלו הן הנשרפין (Sanhedrin 82a).

את המדינית THE MIDIANITISH WOMAN — Kozbi the daughter of Zur.

לעיני משה BEFORE THE EYES OF MOSES — They said to him: “Moses, is this Midianite woman forbidden or permissible as a wife. If you say she is forbidden, then who made Jethro’s daughter, a Midianite woman, permissible to you, etc.” as is related there (Sanhedrin 82a).

והמה בכים AND THEY WERE WEEPING — the law (decision on this matter) escaped him and therefore they all burst out into weeping (Sanhedrin 82a). — In the case of the golden calf Moses successfully resisted six hundred thousand men, as it is said, (Exodus 32:20) “And he ground it to powder [and he made the children of Israel drink of it]”, and here his hands were weak (he did not know what to do)?! But this was intentionally caused by God in order that Phineas might come and receive that which was meant for him (Midrash Tanchuma, Balak 20).

וירא פנחס AND PHINEAS SAW — He saw what was being done and he was thereby reminded of the law on this subject (Sanhedrin 82a). He said to Moses, “I have received a tradition from you: he who has intercourse with an Aramean (heathen) woman, zealous people may attack him”. He replied to him: “Let him who reads the letter be the agent for executing it”; — straightway, ויקח רמח בידו HE TOOK A JAVELIN IN HIS HAND, etc. (Sanhedrin 82a).

אל הקבה means TO THE TENT.

אל קבתה means IN HER STOMACH, similar to (Deut 18:3) — “And the two cheeks and the maw (והקיבה)”. He miraculously struck exactly at Zimri’s male and her female parts so that everyone could plainly perceive that he had not killed them without just cause. Many other miracles, too, were wrought for him, as is related there (Sanhedrin 82b).

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן PHINEAS THE SON OF ELEAZAR THE SON OF AARON THE PRIEST — Because the tribes spoke disparagingly of him, saying, “Have you seen this grandson of Puti the father of whose mother used to fatten (פטם) calves for idolatrous sacrifices (see Exodus 6:25 that Eleazar his father had married a daughter of Putiel who is identified with Jethro; see Rashi on that verse and Exodus 18:1), and he has dared to slay a prince of one of Israel’s tribes!”, therefore Scripture comes and connects his genealogy with Aaron (Sanhedrin 82b).

בקנאו את קנאתי means “when he executed my vengeance” (more lit., when he avenged my avenging) — when he displayed the anger that I should have displayed. The expression קנאה always denotes glowing with anger to execute vengeance for a thing; in O. F. emportment (cf. Rashi on 11:29).

את בריתי שלום [I GIVE TO HIM] MY COVENANT — PEACE — This means: I give him my covenant that it should be to him as a covenant of peace; just like a man who shows gratitude and friendliness to one who has done him a kindness. So here, too, the Holy One, blessed be He, expressed to him His peaceful feelings towards him.

והיתה לו AND IT SHALL BE UNTO HIM — this covenant of Mine shall be unto him —

‎ברית כהנת עולם A COVENANT OF AN EVERLASTING PRIESTHOOD — for although the priesthood had already been given to Aaron’s descendants (cf. Exodus 28:40-41), it was given only to Aaron and his sons who had been anointed together with him and to their offspring whom they might beget after they had been anointed. But Phineas who had been born prior to that and had not been anointed, had not as yet attained the status of priesthood until now. So, too, do we read in Zevachim 101b: Phineas did not become a priest until he had slain Zimri.

לאלהיו means [HE WAS ZEALOUS] FOR THE SAKE OF HIS GOD, just as, (Numbers 11:29) “Are you zealous for My sake (לי)?” and (Zechariah 8:2) “I am zealous לציון", i.e., for Zion’s sake.

ושם איש ישראל וגו׳ AND THE NAME OF THE ISRAELITE [WHO WAS SMITTEN] — Wherever it gives the genealogy of a good man in praise of him, it gives the genealogy of a bad man mentioned in the same story to disparage him (Midrash Tanchuma, Pinchas 2).

נשיא בית אב לשמעני A PRINCE OF A FATHER’S HOUSE AMONGST THE SIMEONITES — of one of the five 'father’s houses' which were of the tribe of Simeon. — Another explanation: This is stated to tell the praiseworthiness of Phineas: that although this man was a prince he did not refrain from showing his zeal against the profanation of the Divine Name — on this account Scripture tells you who it was (a prince!) that was smitten by him.

ושם האשה המכה וגו׳ AND THE NAME OF THE [MIDIANITISH] WOMAN WHO WAS SMITTEN etc. — This is stated to show you the hatred the Midianites bore to Israel — that they abandoned even a princess to prostitution in order to make Israel sin (Midrash Tanchuma, Pinchas 2).

ראש אמות [HE WAS] THE HEAD OF THE PEOPLE — He was one of the five kings of Midian, Evi and Rekem and Zur etc. (31:8). He, however, was the most important of all of them, as it is said, “the head of the people”, but because he made himself despicable by abandoning his daughter to prostitution it enumerates him not first but only third (Midrash Tanchuma, Pinchas 2).

בית אב — Midian had five fathers’ houses: Ephah and Epher, and Hanoch, and Abida and Eldoah (Genesis 25:4) — and this man was king of one of them.

צרור — This grammatical form is similar to זכור and שמור: it expresses the idea of continuous present action — You must [constantly] show enmity toward them.

כי צררים הם לכם וגו׳ על דבר פעור FOR THEY SHOWED THEMSELVES YOUR ENEMIES etc. IN THE MATTER OF PEOR — i.e., in that they abandoned their daughters to prostitution in order to lead you astray after Peor; but He did not command them to destroy the Moabites — on account of Ruth who would later on issue from them, just as we state in Bava Kamma 38b.

וישב ישראל בשטים עד הנה בא תמיד לשון ויחן, כי חט תמיד כמחנה מוכנת בשדה למלחמה ועתה תפס לשון ישיבה, שנדמו מושב בקביעות, ואמרו חז"ל שהיא לשון קלקלה, כי כ"ז שנדמו בעיני עצמם כמחנה היו נזהרים מאד כמ"ש כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' והיה מחניך קדוש, לא כן עתה שרדמו כיושב בעיר מושב. ויחל העם לזנות אל בנות מואב המפרשים נתקשו בזה שא"כ למה צוה להכות את המדינים ולא את מואב, ואמר הרמב"ן מפני שעל מואב היו מוזהרים אל תצורם ואל תתגר בם, וזה דוחק אחר שהם התחילו בריב מדוע לא ינקמו מהם, והנכון מ"ש הרי"א שלא זנו רק עם בנות מדין והם אמרו להם שהם בנות מואב וישראל חשבו כן, עד שגלה להם המקום שהם בנות מדין, ונראה שמ"ש בפסוק הקודם וגם בלק הלך לדרכו פי' שבלק לא קבל עצת בלעם מ"ש לכה איעצך, והלך לדרכו ולא פנה לעצת בלעם, ובלעם הלך לשוב למקומו ועבר דרך מדין וגלה עצתו להמדינים והם קבלו עצתו, ולכן נשאר במדין עד שהרגוהו ישראל שם כי נשאר לראות מה יפעל ע"י עצתו, והם שלחו את בנותיהם להחטיא את ישראל, וכזבי בת הנשיא בראשן, אמנם מ"ש שהעם החל לזנות אל בנות מואב זה לא היה מדעת מואב ומלכם, ולא באו בנותיהן אל מחנה ישראל להחטיאם, רק עם ההמונים של ב"י החלו לבא בערי שכניהם ולזנות עם הקדשות המוכנות שם לזנות בערי מואב ואז באו לשם בנות מדין שהמדינים היו סוחרים במיני מאכלות במ"ש ויעברו מדינים סוחרים, ובנותיהם באו בחניות מוכרות מיני מאכל, והם באו אל מחנה ישראל וב"י קנו מאתם, ועי"כ עברה גוררת עברה:

ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וזה היה בסבת בנות מדין לא בנות מואב [שהיו צנועות כמ"ש חז"ל מואבי ולא מואבית דכתיב אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשה אין דרכה לקדם, יובואר שלא היה דרך בנות עמון ומואב בכך רק זאת עשו בנות מדין, וקצר בזה כאן כי ישראל חשבום לבנות מואב וגם שסמך ע"מ שבאר זה אח"כ שהעניש את מדין לא את מואב], וע"י שאכלו מזבחם באו לעבירה יותר חמורה וישתהוו לאלהיהן:

ויצמד אח"כ הוסיפו סרה עד שנצמדו לבעל פעור ולא לבד העם שהם ההמונים שגם מאנשי המעלה שנקראים בשם ישראל, ואז ויחר אף ה' בישראל וכ"מ שנאמר חרון אף עושה רושם והי' עתיד להיות הנגף בעם:

ויאמר ה' ורצה ה' שיתקנו זה ע"י שיעשו משפט בחוטאים לדונם בסקילה כדין, ואמר למשה קח את כל ראשי העם היינו שיזמין הסנהדרין הקבועים לכל שבט שהם ידונו החוטאים בסקילה וכל הנסקלים נתלים ועז"א והוקע אותם לה' שהוא התליה, ואמר נגד השמש פי' בסנהדרין שאין דנים אלא ביום ובערב הי' צריך להוריד נבלתו מן העץ ועז"א נגד השמש וכן ת"י, וגם שעבודת פעור היה עבודת השמש כנודע לכן אמר הוקע נגד השמש:

ויאמר משה אל שופטי ישראל שהם סנהדרי השבטים שכל ב"ד יהרגו אנשי שבטו שעבדו ע"ז:

והנה אז בא נשיא בית אב משבט שמעון ויקרב אל אחיו, ואנשי שבטו היו בעזרו לחזק את ידו וזה הי' לעיני משה והסנהדרין שנתקבצו בפתח א"מ לעשות דין בהחוטאים ועי"כ רפו ידיהם מלעשות משפט בחוטאים ולהשיב אף ה', רק שבכו פתח א"מ, כי לא ידעו מה לעשות. והנה אף שנאמר שלא נעלם מהם הא דהבועל ארמית קנאים פוגעים בו בכ"ז לא יכלו לפגוע בו רק בשעת מעשה וגם אין מורין כן לשואל, כמ"ש הרמב"ם (פי"ב מה' א"ב), ואם היה זמרי מקדים א"ע והורג את הבא להרגו פטור, וע"כ לא ידעו מה לעשות, בשגם שפחדו משבט שמעון שחזקו ידי זמרי נשיאם:

וירא פינחס שהוא לא הוצרך לשאול כי ידע הדין, וחז"ל אמרו ראה מעשה ונזכר הלכה:

ויבא אחר איש ישראל והיה לו בזה כמה נסים כי אם לא היה מכוין לדקרו בשעת מעשה הי' חייב מיתה, וגם אם דקרו בשעת מעשה ולא היו כמה נסים שחשבו חז"ל ובת"י בענין זה שכולם ראו שהרגו בשעת מעשה, היו במ שבטו מעלילים עליו שהרגו שלא בשעת מעשה שאז חייב מיתה, ובזה קדש ש"ש שמסר א"ע לסכנה לכבוד השם המחולל ועי"כ השיב חמה ותעצר המגפה:

פינחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי — יש הבדל בין אף ובין חמה שהאף הוא הכעס החיצוני והחמה הוא שמירת הכעס בלב, וימצא לפעמים אף בלא חמה כמו אב המכה את בנו והוא אוהבו בלבו, ויש חמה בלא אף אם שומר חמתו בלבו ומאריך אף ואינו מענישו עתה, וכשיש אף וחמה יחד אז העונש קשה מאד, כמ"ש כי יגרתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם, וכללים אלה מבוארים אצלי בכל התנ"ך. והנה כתיב כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם (משלי ו׳:ל״ד) ר"ל שאם ינקום איש מחברו על הרעה שעשה לו יצויר שאחר שהשיב לו רעה יחמול עליו, אבל אם סבת הנקמה בא מחמת קנאה, שגדר הקנאה הוא שמקנא לכבודו המחולל, שקנאה בעבור חלול כבוד היא תעורר חמה פנימית, ינקם כזה המסובב ע"י הקנאה שבאה עם חמה טמונה בלב הוא קשה מאד כי אז לא יחמול ביום נקם. והנה תחלה כתיב ויחר אף ה' בישראל, והיה אף חיצוני לבד בלא חמה וע"כ נתן להם תקנה שישוב אפו ע"י ששופטי ישראל יעשו משפט בחוטאים, אבל כיון שבא זמרי ושבטו וחללו השם בפרהסיא אז עוררו קנאה למעלה על כבוד ש"ש המתחלל, והיה אף וחמה יחד, והיה מוכן שהנגף הזה יכלה את כל ישראל כי אז לא יחמול ביום נקם, רק ע"י שפינחס עמד מתוך העדה והוא קנא את כבוד ה' המחולל, עי"ז נסתלקה הקנאה למעלה כי נמצא מקנא קנאת ה' למטה, וע"י שנסתלקה הקנאה נסתלקה החמה מה שקנאה חמת גבר, וז"ש שהשיב את חמתי מעל ב"י ע"י שקנא את קנאתי בתוכם שנמצא מקנא למטה בתוכם וא"צ קנאה למעלה, ועי"כ לא כליתי את ב"י בקנאתי שאם הייתי אני המקנא היה הנקמה בחמה ובכליון את כלם כמ"ש ולא יחמול ביום נקם:

לכן אמור מבטיח לו בשכרו שני דברים אחד לו אני נותן לו את בריתי שלום והב' לו ולזרעו ברית הכהונה, ופי' הרי"א מפני שעמדו נגדו שבט שמעון וגואלי דם זמרי, הבטיח לו שלום, ומפני שאמרו שכהן שהרג את הנפש נפסל מעבודה הבטיח לו הכהונה, והאמת שברית שלום הלז מפורש במק"א (מלאכי א') בריתי היתה אתו החיים והשלום, כי פינחס האריך ימים מאד שנמצא בעת פלגש בגבעה ולחז"ל בעת נדרו של יפתח, וכ"ש לדעת המדרשות שפינחס זה אליהו, והמות בא ע"י התנגדות היסודות ופרודם, והשלום הוא שלום כחות הגויה והסכמתן זה עם זה, והקב"ה כרת עם כלל המציאות ברית השלום, כי כל המציאות מורכב מכחות מתנגדים זל"ז והם מפורדים איש מאחיו, רק שכינת אל חי שהוא נשמת המציאות וחיותו וקיומו הוא המחבר כל כחות המפורדות אשר בכלל הבריאה ועושה שלום ביניהם כמ"ש במק"א עמ"ש שמשה מצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות, היינו שהוא המקבץ אותיות המפוזרות בהמציאות ועושה מהם מכתב מחובר ומחוכם מתאחד לגוף כולל שהוא העולם הכללי, ובהיות כל כחות האדם בעולמו הקטן נכנעים תחת נפשו האלהית הוא דוגמת האלהות המשים שלום בעולמו הגדול, וע"ז א"ל משה שאין שלום בעירך, ובאשר מסר נפשו במעשה זו ובטל כל כחותיו לקנא קנאת ה' נעשה שלום בעירו הקטנה ר"ל בגויתו וזכה לברית החיים והשלום:

והיתה הבטחה שניה הוא ברית הכהונה וזה הבטיח לו ולזרעו אחריו כי רוב הכהנים הגדולים היו מבני פינחס, ומפרש שמה שאתן לו את בריתי שלום זה יהי' תחת אשר קנא לאלהיו ועשה שלום בעונם הגדול, ומה שיהיה לו ולזרעו ברית כהונת עולם הוא תחת אשר כפר על ב"י וכן יהיו מזרעו כהנים גדולים מכפרים על ב"י במקדש ה':

ושם מוסיף עוד להראות איך שראוי הוא לשכר הזה, וכמ"ש במד' בדין הוא שיטול שכרו, כי היה בזה בסכנה גדולה מצד ג' ענינים, [א] מצד ששם המוכה זמרי בן סלוא נשיא בית אב שהיה בסכנה שלא יפגעו בו בני שבטו, [ב] מצד שהיה צריך לכוין שיכהו ביחד עם המדינית ובהיותם דבוקים יחד וזה נעשה ע"י נסים ואם לא הי' מכהו בשעת מעשה היה מתחייב מיתה (כנ"ל פסוק ח) וז"ש המוכה אשר הוכה את המדינית :

ושם האשה, [ג] היה בסכנה מצד שהרג בת מלך שאביה ראש אמות בית אב במדין הוא:

צרור אחר שהודיע שפינחס ראוי לשכר גדול בעבור הטובה הגדולה שעשה לישראל א"ל ג"כ שכן מזה הטעם ראוי שהמדינים שגרמו להם רעה יקבלו ענשם ועז"א צרור את המדינים, ר"ל שהדין הוא אם קרבים להלחם לקרא תחלה לשלום ואני מצוכם צרור את המדינים ואל תפתחו אליהם בשלום [ב] הדין הוא שאם כובשים את העיר להניח צד א' פתוחה שימצאו מקום מפלט כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים ואני מצוה והכיתם אותם כלם שלא יהיה להם שום פליטה וזה כמ"ד בספרי מטות (פסקא קנ"ז) שהקיפום מד' רוחות:

כי צורדים הם לכם וא"א שתעשו שלום עמהם, וזה נודע אם מן העבר בנכליהם אשר נכלו לכם ע"ד פעור שכבר בארנו שמואב לא קבל עצה זו רק מדין, והראי' שהזמינו לזה בת נשיא מדין והפקירו אותה, וגם הוא טעם למה שא"א שתתנו להם פלטה בעתיד כי מעתה הם שומרים עליכם משטמה בעבור בת נשיא מדין והם מוכנים תמיד לנקום מכם בעבור זה, והבא להרגך השכם להרגו: