Numbers 15

כי תבאו WHEN YE ARE COME [INTO THE LAND] - He brought them the good tidings that they would enter the land.

ועשיתם אשה - This is not a command: when you come into the land you shall make a fire-offering — but the meaning is: When you will come there and it enters your mind to make a fire-offering unto the Lord.

לפלא נדר או בנדבה וגו׳ TO DISTINGUISH YOURSELVES BY A VOW OR A FREE-WILL OFFERING [OR ON YOUR FESTIVALS] — i.e. or that you would make the fire-offering on account of the obligatory festival sacrifice which I have obligated you to offer on a festival....

ריח ניחח [TO MAKE] A PLEASING ODOR - i.e. to cause satisfaction to Me.

והקריב המקריב THEN SHALL HE THAT OFFERETH [HIS OFFERING BRING A MEAL OFFERING etc.] — i.e. you shall offer a drink-offering and a meal-offering for each and every animal: the meal-offering to be entirely burnt, and the oil be mingled with it, and the wine to be put into the basins from which it was poured upon the altar (but see Tosafot on Sukkah 48a), as we have learnt in Treatise Sukkah 48a.

לכבש האחד FOR EACH LAMB - It (this phrase) refers to all that is mentioned above — to the meal-offering, and the oil and the wine (not only to the wine last mentioned; the prescribed measures of flour, oil, and wine are to accompany each lamb).

או לאיל OR FOR A RAM [THOU SHALT PREPARE etc.] - This means: and if it be a ram [thou shalt prepare, etc.]”. Our Rabbis, however, have interpreted the word "או," “or”, as being intended to bring also the פלגס (a lamb beyond the age of a כבש and below that of an איל) under the law of the drink-offerings prescribed for a ram (i.e. that the animal in its intermediate age is regarded as full grown as regards the נסכים) (Chullin 23a; Menachot 91b).

אשה ריח FOR A FIRE OFFERING OF [PLEASING] ODOUR - This refers only to the meal-offering and the oil mentioned in v. 9, but the wine is not a fire-offering, since it is not put on the fire.

או לשה גו׳ [THUS SHALL IT BE DONE FOR ONE OX …] OR FOR A YOUNG SHEEP שה בכבשים או בעזים — i.e. whether it (the שה) be of the lambs or whether it be of the goats. כֶּבֶשׂ and שֶׂה are the names given to sheep or goats within their first year., אַיִל is [the name given] from the age of thirteen months and one day (Mishnah Parah 1:3).

כמספר אשר תעשו ACCORDING TO THE NUMBER THAT YE SHALL PREPARE - This means: according to the number of animals that you will offer as sacrifices, ככה תעשו SO SHALL YE OFFER drink-offerings for each of them, כמספרם ACCORDING TO THEIR NUMBER — i.e. as is the number of animals so shall be the number of drink-offerings.

ככם כגר means, AS YOU ARE SO IS THE STRANGER (“you and the stranger shall be alike”). Thus (the use of the prefix כ with each of two things or persons stated to be exactly alike) is the Hebrew idiom to express complete similarity. Examples are: (Genesis 13:10) “As (כ) the garden of the Lord so (כ) is the land of Egypt”; (1 Kings 22:4) “As (כ) I am so (כ) art thou; as (כ) my people is so (כ) is thy people”.

בבאכם אל הארץ WHEN YE COME (more lit., on your coming) INTO THE LAND — This statement about their “entering” into the land is expressed differently from all other statements about their “entering” made in the Torah, for in all other cases it is said, “When you come”, or “when ye come”, — and consequently in all these latter cases each may learn some particular from the other by way of a ג”ש. Therefore, since Scripture distinctly states in one instance of these (Deuteronomy 26:1) that the law there enjoined is applicable only after the full possession (ירושה) of, and definite settlement (ישיבה) in it, (“When thou comest to the land … and thou dost possess it (וירשת) and thou dwellest (וישבת) therein”, then thou shalt take of the first of all thy fruits etc.), all other cases where the phrase כי תבא or כי תבאו introduce a law are similar (i.e. the laws laid down in such instances were also to come in force only after ירושה and ישיבה). — In this case, however, it is stated בבאכם “on your coming”, implying that as soon as they had entered it (the Land) and ate of its bread they became subject to the law about “Challah” (Sifrei Bamidbar 110:1).

ראשית ערסתכם OF THE FIRST OF YOUR DOUGH [YE SHALL HEAVE A CAKE] — This means: when you knead as much as is now your dough (ערסתכם), i.e. the quantity which you are accustomed to knead in the wilderness — and how much is this? You may learn it from the statements (Exodus 16:18) “And they measured with the Omer” and (Exodus 16:16) “An Omer a head”, — you shall set apart at its very beginning (ראשית), meaning, before you eat from it its first portion, one cake (חלה) shall you set apart, as a heave-offering in honour of the Lord (תרימו תרומה לה׳) (Eruvin 83a).

חלה is tourteau in O - F., (Engl = cake).

כתרומת גרן EVEN AS THE HEAVE OFFERING OF THE THRESHING FLOOR for which no minimum quantity is stated in the Torah, so shall ye heave it, and not as the “Heave-offering of the Tithe (תרומת מעשר, the priest’s share in the Levite’s tithe) for which a minimum quantity is stated (cf. Numbers 18:26) (Sifrei Bamidbar 110:1). — The Sages, however have stipulated a minimum quantity for it (the portion set aside) — for a private person (lit., the owner of a house) one twenty-fourth, and for the baker one forty-eighth of the dough (Sifrei Bamidbar 110:1; Mishnah Challah 2:7).

מראשית ערסתיכם OF THE FIRST OF YOUR DOUGH [YE SHALL GIVE UNTO THE LORD A HEAVE OFFERING] — Why is this stated at all? (What does it add to the command in v. 20)? Because it states there ראשית ערסתכם, I might understand this to mean that only the first amongst several doughs which you are kneading at the same time shall you set aside entirely as a heave-offering and all the other doughs are exempt! It therefore states here מראשית “of (some of) the first of the dough”, implying part of it but not all of it (not an entire dough) (Sifrei Bamidbar 110:2).

תתנו לה׳ תרומה YE SHALL GIVE UNTO THE LORD A HEAVE OFFERING - Because we have not heard any mention of a definite minimum quantity for the Challah it is stated here “ye shall give”, implying that it shall contain sufficient to constitute a “gift” (Sifrei Bamidbar 110:2).

וכי תשגו ולא תעשו AND IF YE HAVE ERRED, AND NOT DONE [ALL THESE COMMANDMENTS WHICH THE LORD HATH SPOKEN UNTO MOSES] — Idolatry (which is the transgression referred to here; cf. Rashi on next passage) is naturally comprehended under the general term “all the commandments” (see Leviticus 4:13) for which the whole community brings a bullock as a sin-offering if it infringes one of them, but, you see, Scripture here excepts it (the sin of idolatry) from the general law about them, to bring it under the law of a bullock as a burnt-offering, and a he-goat for a sin-offering (whilst the rule in Leviticus 4:13 is a bullock for sin-offering, and no he-goat is prescribed) (Sifrei Bamidbar 111:1).

וכי תשגו וגו׳ AND IF YE HAVE ERRED etc - — Scripture is speaking of the sin of idolatry. Or perhaps not, but of the transgression of any of all the commandments? It, however, states, “[And if ye have erred, and not done] all these commandments” which implies “one command that is the same as (the equivalent of) all the commands”. What is the case of one who transgresses all the commandments? He throws off the yoke of the Law, breaks the covenant and bids defiance to the Torah (more lit., exposes his face, acts bare-facedly). So, too, must this single commandment referred to here be of such a nature that by transgressing it one throws off the yoke, breaks the covenant and bids defiance to the Torah. And which is this? It is idolatry (Sifrei Bamidbar 111:1).

אשר דבר ה’ אל משה WHICH THE LORD HATH SPOKEN UNTO MOSES - [This refers to the two commandments prohibiting idolatry:] “I am the Lord, thy God”, and “Thou shalt have no other gods, etc.”, which we heard from the mouth of the Almighty (and which God also commanded us by Moses (v. 23) in many other passages where idolatry is forbidden), as it is written (Psalms 62:12): “Once did God speak these commandments to us but we heard them twice” (cf. Sifrei Bamidbar 111:1; Horayot 8a).

את כל אשר צוה וגו׳ EVEN ALL THAT [THE LORD] HATH COMMANDED [YOU] etc. — This tells us that he who acknowledges the divinity of an idol is like one who denies the Torah in its entirety and all that the prophets prophesied, because it states, “[and if yo have erred and not done … all that the Lord hath commanded by Moses] from the day that the Lord commanded (Moses), and hence forth [throughout all your generations]” (cf. Sifrei Bamidbar 111:1).

ואם מעיני העדה נעשתה בשגגה - This means: If it is by the eyes (the leaders) of the community that this sin has been committed in error, i.e., that they have mistakenly taught of a certain one of the rites associated with the worship of God that it is permissible to worship an idol in that manner, [then it shall be that all the congregation shall offer, etc.] (cf. Horayot 5b).

לחטת - This lacks the א usually found in it, to indicate that it is not like other חטאות, sin-offerings; for in the case of all sin offerings mentioned in the Torah that are to be brought together with a burnt offering, the sin-offering precedes the burnt offering (i.e. is offered first), since it is said, (Leviticus 5:10) “And the second animal shall he make as a burnt offering,” whilst in this case the burnt offering precedes the sin-offering (Horayot 13a).

הביאו את קרבנם אשה לה׳ [AND] THEY HAVE BROUGHT THEIR OFFERING, A FIRE OFFERING UNTO THE LORD — This is that offering mentioned previously in this chapter (v. 24), viz., the bullock for a burnt offering, since it says here, “a fire offering to the Lord” (which is a description of a burnt offering) (Sifrei Bamidbar 111:3).

וחטאתם AND THEIR SIN OFFERING - This is the he-goat (mentioned in v. 24).

תחטא בשגגה [AND IF ANY SOUL (i.e - any individual)] SIN THROUGH ERROR, by committing idolatry,

עז בת שנתה [HE SHALL BRING] A SHE GOAT OF ONE YEAR [FOR A SIN OFFERING] — For other sins committed in error an individual may bring either a she-lamb or a she-goat as a sin-offering, whilst in the case of this (the sin of idolatry) Scripture has appointed a she-goat for it (Sifrei Bamidbar 112:1).

ביד רמה [BUT A PERSON THAT DOETH OUGHT] WITH A HIGH HAND - i.e. with premeditation.

מגדף is synonymous with מחרף HE REVILETH, as in (Ezekiel 5:15) “it shall be a reproach (חרפה) and a reviling (גדופה) (Isaiah 37:6) “the servants of the king of Assyria have reviled (גדפו)”. Further, our Rabbis derived from here the law that he who blasphemes the name of the Lord is liable to excision (Keritot 7b).

דבר ה׳ [BECAUSE HE HATH SCORNED] THE WORD OF THE LORD - The prohibition of idolatry (אנכי and לא יהיה לך) the people heard from the mouth of the Lord but all the other commandments from the mouth of Moses (therefore the prohibition of idolatry is called דבר ה׳ “the utterance of the Lord”) (cf. Sifrei Bamidbar 112:2; Sanhedrin 99a).

עונה בה [THAT PERSON SHALL UTTERLY BE CUT OFF] HIS INIQUITY IS UPON HIM — only at the time when (under the circumstances that) his iniquity is upon him shall he be cut off, i.e., in the case that he has not repented (Sanhedrin 90b).

ויהיו.. - במדבר וימצאו AND [WHEN THE CHILDREN OF ISRAEL] WERE IN THE DESERT, THEY FOUND [A MAN THAT PICKED UP WOOD ON THE SABBATH DAY] — (This must mean when they first came into the wilderness, and) Scripture is speaking here to the disparagement of the Israelites viz., that they kept the first Sabbath only, for on the second this man came and desecrated it (Sifrei Bamidbar 113).

המצאים אתו מקשש THEY THAT FOUND HIM PICKING UP WOOD - [The redundancy of the phrase המצאים אתו מקשש עצים intimates that] they warned him not to do this and yet he did not refrain from picking them up even after they had found him and warned him (cf. Sifrei Bamidbar 113; Sanhedrin 41a).

כי לא פרש מה יעשה לו [AND, THEY PLACED HIM IN WARD] BECAUSE IT WAS NOT EXPLAINED WHAT SHOULD BE DONE WITH HIM — i.e. what kind of death penalty he was to die had not yet been explained, but they were fully aware that one who desecrates the Sabbath is punishable by some death penalty (Sifrei Bamidbar 114; Sanhedrin 78b; cf. Rashi on Leviticus 24:12).

רגום expresses the idea of “doing” something (that is, it is an infinitive or verbal noun); in O. F. faisant; (English = doing). Similarly הלוך allant, “going“, and so, too, זכור “remembering”, שמור “keeping”.

ויציאו אתו AND [ALL THE CONGREGATION] BROUGHT HIM OUTSIDE [THE CAMP] - From here we learn that the place of stoning was outside and distant from the seat of the Beth Din (Sifrei Bamidbar 114).

ועשו להם ציצת THAT THEY MAKE THEM A FRINGE - It is called צצית, because of the threads that hang down from it. Similar is, (Ezekiel 8:3) “and he caught me by the curls (ציצת) of my head’’. (The word denotes something twisted as threads or curls). — Another explanation is: it is called ציצת because of the command associated with it (v. 39) “and ye shall look at it”. Similar is, “looking (מציץ) from the lattice” (Song 2:9). (The word therefore denotes “something looked at”) (Sifrei Bamidbar 115).

תכלת BLUE PURPLE - It is the blue dye of (obtained from) the blood of the Chilazon (a kind of shell-fish).

וזכרתם את כל מצות ה׳ AND YE SHALL REMEMBER ALL THE COMMANDMENTS OF THE LORD — The ציצית will remind one of all the commandments because the numerical value of the letters of the word ציצית is six hundred, and there are eight threads and five knots in the fringes, so that you have six hundred and thirteen, which is also the number of the commandments of the Torah.

ולא תתרו אחרי לבבכם - The verb has the same meaning as in (Numbers 13:25), “and they returned from searching (מתור) the land”. (The translation therefore is: AND YE SHALL NOT SEARCH AFTER YOUR OWN HEART). The heart and the eyes are the “spies” of the body — they act as its agents for sinning: the eye sees, the heart covets and the body commits the sin (Midrash Tanchuma, Sh'lach 15; cf. Talmud Yerushalmi Berakhot 1:8).

אני ה׳ I AM THE LORD Who am faithful to give reward.

אלהיכם YOUR GOD Who am certain to exact punishment (cf - Sifrei Bamidbar 115:1).

אשר הוצאתי אתכם [I AM THE LORD YOUR GOD] WHO BROUGHT YOU OUT [OF THE LAND OF EGYPT TO BE YOUR GOD] — On this condition I delivered you — that you should take upon yourselves My decrees (i.e. that I should be your God) (Sifrei Bamidbar 115:1).

אני ה׳ אלהיכם I AM THE LORD YOUR GOD - Why is this stated again? In order that the Israelites should not say, “Why has the Omnipresent said it ('אני ה)? Is it not in order that we should perform the commandments and receive reward (cf. Rashi on previous verse)!? We will not perform them and we shall not receive (we shall not expect) any reward!” Therefore it states again in general terms and without reference to the Exodus from Egypt, “I will be the Lord your God: in spite of yourselves I will be your King (I will exercise My sovereignty upon you). — In a similar sense it states, (Ezekiel 20:23) “Surely with a strong hand … will I reign over you” (Sifrei Bamidbar 115:1). — Another explanation: Why is the exodus from Egypt mentioned in connection with the fringes? In order to intimate: It was I who distinguished in Egypt between one who was a firstborn and one who was not (cf. Rashi on Leviticus 19:36); I shall also find out and exact punishment from him who attaches indigo-dyed wool (which resembles תכלת in colour) on his garments and pretends that it is תכלת (Bava Metzia 61b). From the work of Rabbi Moses the Preacher I copy the following: Why is the section speaking of the stick-gatherer placed in juxtaposition with the section (vv. 22—31) dealing with idolatry? In order to tell you that whoever desecrates the Sabbath is regarded as having worshipped idols, for it (the law of the Sabbath) also is alone of equal importance with the entire sum of the commandments (just as is the law of idolatry; cf. Rashi on v. 22). And so, too, it is said in the Book of Ezra, (Nehemia 9:13—14) “And Thou camest down upon Mount Sinai and gavest to Thy people … the Torah and commandments and Thou madest known unto them Thy holy Sabbath”. And the section dealing with the “Zizith” is also for the same reason placed in juxtaposition with these two sections, because it, too, is of equal importance with the sum total of the commandments, as it is said, (v. 40) “[That ye may remember] and do all My commandments".

על כנפי בגדיהם ON THE BORDERS (lit., wings) OF THEIR GARMENTS - an allusion to God having delivered them from Egypt, as it states, (Exodus 19:4) “And I bore you on eagles’ wings” (cf. Rashi on this verse). The Zizith are to be placed on a garment having four corners but not on one that has three or on one that has five corners (cf. Zevachim 18b), thereby alluding to the four different terms used by God in describing the deliverance from Egypt, for it states, (Exodus 6:6—7) “And I will bring forth”, “and I shall deliver”, “and I shall redeem”, “and I shall take out”.

פתיל תכלת A THREAD OF BLUE PURPLE - an allusion to the bereavement (שכול) which the Egyptians suffered through the death of their firstborn, for the Targum (Aramaic) word corresponding to שכול, bereavement, is תכלה (similar in sound to תכלת). Further, the plague that befell them was at night, and so, too, the colour תכלת resembles the sky when it darkens at eventide (cf. Sifrei Bamidbar 115:1; Menachot 43b). The eight threads in it (the ציצית) are an allusion to the eight days that Israel waited from the time they went forth from Egypt until they sang the Song of Praise at the Red Sea.

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם דברי הספרי מבוארים בקדושין (דף ל"ז) ובזבחים (דף קי"א), שר' ישמעאל ס"ל שמ"ש אל ארץ מושבותיכם היינו אחר ירושה וישיבה כי לא קרבו נסכים במדבר ולא נתחייבו בנסכים עד אחר ירושה וישיבה, שמ"ש מושבותיכם הוא דוגמת מ"ש וירשתה וישבת בה, ובזבחים מוסיף שרק בבמה גדולה, או אינו אלא אפילו בבמה קטנה, ת"ל אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם הרי בבמה הנוהגת לכלכם הכתוב מדבר, וזה לא נזכר בספרי, וי"ל שזה נשמע מן מושבותיכם שהוא לאחר ירושה וישיבה ומאז נאסרו הבמות, ולא היה עוד במה קטנה, שאף שאמר במשנה (פי"ד דזבחים) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות, י"ל ר' ישמעאל לשטתו דס"ל בזבחים (דף קי"ט) זו וזו שילה ולשטתי' פירשו התוס' (זבחים דף ס"א) שמזמן שילה ואילך לא הותרו הבמות, ורש"י שפי' שהלמוד למעט במה קטנה הוא ממ"ש אשר אני נותן לכם הוא לשטתו שמפ' שם שגם לר' ישמעאל יש היתר במות, [ומ"ש הואיל ונאמרו ביאות סתם וכו' יש לדחוק וטוב למחקו כי זה משמע כאידך דר"י בקדושין שם] ור"ע ס"ל דמושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע וקרבו נסכים במדבר ואח"כ בבמה קטנה עי' בגמ' שם, וכבר פרש"י ותוס' בקדושין דאף לר' ישמעאל קרבו במדבר בקרבן צבור, דכתיב במלואים וזה אשר תעשה על המזבח וכתב שם נסכים בעולת תמיד רק שלא קרב בקרבן יחיד אלא מביאתן לארץ, וזה כונת א' מתלמידי ר' ישמעאל וכמ"ש התוס' (זבחים דף קי"א) ד"ה לדברי, ורשב"י יסביר כר"ע דמושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים משמע, או שהגם שיסגור דמושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע הולך לשטתו בזבחים (דף קי"ט) שזו וזו ירושלים, ועד שנבנה הבית לא נאסרו הבמות, וס"ל שאחר ירושה וישיבה היו נסכים נוהגים גם בבמה למ"ש שאין הלמוד ממ"ש אשר אני נותן לכם רק ממה שאחר ירושה וישיבה לא הותרו הבמות כנ"ל, וא"כ לרשב"י שהיו שם במות היו נסכים קרבים בבמה, ואבא חנן משום ר"א ס"ל ג"כ שהיו נסכים נוהגים גם בא"מ [ובשגם למ"ש בקדושין שר"א חולק על ר' ישמעאל ומ"ש אל ארץ מושבותיכם ללמד שנסכי בית עולמים שוים עם נסכי א"מ:

ועשיתם אשה לה' עולה או זבח וכו' אם יאמר רק ועשיתם אשה כולל כל הקרבי לאשים אף המנחה לכן אמר עולה או זבח, וזבח הוא שלמים, אולם שם זבח כולל גם חטאת ואשם (כמ"ש בספרא ויקרא סי' קנ"ו צו סי' קט"ו וסי' קמ"ו ובכ"מ) לכן אמר לפלא נדר שרק דברים הבאים בנו"נ ומיעט חטאת ואשם וה"ה בכור ומעשר ופסח. והנה בקרבנות ר"ח ורגלים הגם שהם חובה מבואר בגופייהו שעולה ושלמים שלהם טעונים נסכים, רק נסתפק בעולת ראיה ושלמי חגיגה שהם חובה, לכן הוסיף או במועדיכם, ועדיין י"ל שבמ"ש או במועדיכם כולל גם שעירי חטאת של מועדות, לכן אמר שנית וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים, שמ"ש שנית לפלא נדר מיותר שכבר אמר ועשיתם אשה לפלא נדר, רק שכפל זאת בבן בקר ללמד על הכלל כאלו נכפל גם בבן צאן, וכל דבר הנכפל בא לדייק שרק נדר לא שעירי רגלים שאין באים בנדר שאם היו צריכים נסכים הי"ל לומר ושעיר חטאת אחד ונסכו, וכל דברים אלה מובאים במנחות (דף צ' ע"ב):

לעשות אשה וכו' בבקר או בצאן מ"ש בבקר או בצאן מיותר ופי' ר' יאשיה שבא למעט עולת העוף שהיא בכלל מ"ש לעשות עולה, ור' יונתן ס"ל שא"צ למעט זה שכמו שזבח שהוא שלמים אינו בעוף כן עולה היא עולת בהמה, ומפ' שאמר זה להוציא שלא נטעה במ"ש מן הבקר ומן הצאן תקריבו היינו שהנודר עולה יביא משניהם יחדו, ובגמ' (מנחות צ"א) פי' שאע"ג שר' יונתן ס"ל עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, סד"א הואיל וכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדו דמי, ופרשתי זה בהתו"ה קדושים (סי' ק"א) משום שלא פליג ר' יונתן רק במאמר תנאי אבל בצווי פשוט ס"ל דצריך או לחלק, והיל"ל מן הבקר או מן הצאן, וא"כ יש לטעות שצריך להביא בקר וצאן יחדו לכן אמר פה מן הבקר או מן הצאן לחלק. והנה גם בפסח כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו ושם הוא צווי פשוט והיל"ל או מן העזים, ויש לטעות שצריך שניהם, ומשיב שיש ק"ו מעולה, ודבר זה מובא במכלתא פ' בא (סי' כ"ו) עיי"ש. ואיסי בן עקביא הראה שא"א ללמוד בדרכי הלמודים, לא מכבשי עצרת שלא נמצא שלמי צבור זולתם, ולא משעירי יוהכ"פ שהגם שנמצא זולתם שעירי ר"ח ושל מועדות אינם נוהגים בכל ימות השנה, ולא מסתם חטאת שאינה באה בנדר ונדבה, ולכן צריך קרא מן הבקר או מלת הצאן לחלק:

והקריב המקריב קרבנו מפני שאומר דבר אל ב"י וכ"מ שאומר ב"י צריך ריבוי על נשים כמ"ש ויקרא (סי' ח') לכן הוסיף מלת המקריב כל מקריב שהוא, וכבר בארתי (ויקרא סי' י"ג) שכ"מ שבא שם הפעולה נוסף על הפעל כמו הקריב קרבנו יש בו דרוש, ולמד ר' נתן שמלמדנו שזה שעור הראוי להיות קרבן והקדש ופחות מכאן לא יתנדב [ועי' במנחות (דף פ"ט) לרבנן למד זה מן למנחה ולוג שמן, וי"ל שר"נ יסבור כר' נחמיה ור"א שם, ולא ס"ל דתרתי שמעת מינה] ודייק בכולם שכתב בלולה אצל שמן ונסך אצל יין ללמד שלא ינסך השמן ולא יבלול היין:

תעשה על העולה או לזבח זה מיותר לגמרי, ופי' חז"ל שיש לטעות שמ"ש ועשיתם אשה עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה הוא מאמר מקביל, אם העולה ברדר והזבח בנדבה אז צריך נסך מיוחד לכ"א אבל אם שניהם בנדר או שניהם בנדבה די בנסך אחד דשם נדר חד הוא, לכן חזר ואמר על העולה או לזבח שפה לא הזכיר נדר ונדבה ללמד שכ"א צריך נסך מיוחד אף ששניהם בנדר, והגמ' מנחות (דף צ"א) למד זה במלת או, והספרי לא דריש מלת או שכתוב בפרשה זו ולמד ממ"ש שנית על העולה או לזבח. ואבא חנן אומר שבא ללמד לבל נטעה להבדיל בין עולה ובין שלמים בשעור הנסכים כמו שיש הבדל בין שור ואיל וכבש אף שמעשיהם שוה:

תעשה על העולה או לזבח כבר כתבנו שזה מיותר, וגם למה אמר על העולה בשמוש מלת על, או לזבח בשמוש הלמ"ד, וכבר הנחנו יסוד מוסד (ויקרא סי' שצ"א) שיש הבדל בין שמוש מלת על ובין שמוש הלמ"ד, שהלמ"ד מורה החלוקה ומלת על מורה הצירוף, שאם ירצה לאמר לכל אחד ואחד יאמר בלמ"ד וארבעה פנים לאחד שמ העומר לאחד פי' לכל אחד, אבל מלת על מציין הכל ביחד, והקרבתם על הלחם והקריב על בן הבקר, וכמ"ש עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד, וכן במ"ש על העולה או לזבח שפי' על עולה אחת ולכל זבח וזבח ביחוד, בהכרח רומז למקום א' שנמצא שם עולה אחת ושני מיני זבחים שונים ושכלם אינם נדר או נדבה רק חובה, וזה ימצא בקרבן מצורע שמביא עולה וחטאת ואשם, וז"ש לזבח להביא חטאת מצורע או לזבח להביא אשמו, ר"ל שהלמ"ד מורה החלוקה, וכן מלת או בא על ענינים נבדלים, ומבואר אצלי (תזריע סי' כג) שבא על ענין שיש בו רבותא יותר ומוסיף אף לכל זבח, וכבר הבאתי כן בהתו"ה מצורע (סי' מ"א) שיש דרוש זה גם בספרא שם ושם פרשתי מה שפלפלו ע"ז במנחות (דף צ"א):

על העולה או לזבח לכבש האחד, מספר האחד מיותר ונדרש תמיד כשבא על שם היחיד, בשגם שאח"כ אמר או לאיל, ואינו אומר לאיל האחד, ופי' חז"ל שמפני שדריש מ"ש על העולה או לזבח על קרבנות מצורע שהם שלשה כבשים, אמר שכן תעשה לעולה או לזבח לכבש האחד, ר"ל במקום שנמצא רק כבש אחד. והנה במ"ש על העולה לכבש האחד מציין עולת יולדת שאינה מביאה רק כבש אחד לעולה, ומ"ש או לזבח לכבש האחד מציין אחד עשר שבמעשר שדינו שיקרב שלמים והוא ג"כ כבש אחד שקרא לאחד עשר עשירי, ובזה מיושב ג"כ מ"ש לכבש האחד בפת"ח תחת הלמ"ד שמורה על הידוע, ובה' האחד ולא אמר לכבש אחד, ולכן דריש על כבש הא' הידוע גבי יולדת ואחד עשר שבמעשר. ומ"ש בספרים או אינו מדבר אלא באיל מחק הגר"א וגריס כגי' הגמרא ולפי גי' הספרים דרש גם מלת כבש, שגם אם לא יכתוב כבש נדע שמדבר בכבש לא באיל דהא אמר שלאיל יעשה שני עשרונים, ומ"ש שלא שמענו בכל התורה גריס זה בגמ' על אחד עשר שבמעשר ופרש"י שלא שמענו שיהיה הטפל חמור מן העקר כי מעשר א"צ נסכים:

או לאיל תעשה דרך הלשון בענין כזה שיבואו כל החלוקות בסדר א' או שיקדים הגבלת הכמות והמספר אל הנושאים הנגבלים, כמו בכל פרשת המוספים שאמר שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל עשרון לכבש, ונסכיהם חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש, וכן כשיקדים המספר אל הנמנה בכמה חלוקות יקדים המספר בכולם, כמו והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, וכשיקדים הנמנה אל המספר יקדימנו בכל החלוקות, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו (בראשית ז׳:ב׳), ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, וא"כ פה היל"ל מנחה סלת שני עשרונים וכו' לאיל, כמ"ש במנחה סלת עשרון לכבש, והקדים או לאיל, שזה מורה שיש איזה חדוש באיל, שלכן הקדים שם איל מצד החדוש שיש בו (כמ"ש בכללי הלשון באילת השחר פרק כ"ב) ופי' חז"ל שהחדוש הוא מפני שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור וה"ה שאין לחלק בנסכי איל, ואבא חנן מוסיף שמדין ק"ו הייתי אומר שאין חילוק בין איל לכבש, ומ"ש ד"א או לאיל מחקו הגר"א, ולדעתי מלת כו' הוא ר"ת של כפורים, ר"ל אילו של אהרן ביוהכ"פ, וכמ"ש במנחות (דף צ"א ע"ב) לאיל למה לי, אמר רב ששת לרבות אילו של אהרן, דלא נפקא לי' מן במועדיכם שהוא קרבן יחיד ולא מכבש יולדת מפני שקבוע לו זמן, והלמוד הוא ממ"ש לאיל בקמ"ץ תחת הלמ"ד שמורה האיל הידוע שהוא אילו של אהרן כמו שדריש בסי' הקודם מ"ש לכבש בפת"ח כנ"ל:

תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין הנה בסדר המוספים דפ' פינחס לא הזכיר בשום אחד מדת השמן רק מדת נסכי היין (זולת בעולת התמיד לבד) כי מובן ממילא שמדת השמן כמדת היין ונכלל במ"ש בכל אחד מדת היין, ולמה הזכיר פה ביחוד מדת השמן, היה די שיאמר בלולה בשמן ויין לנסך שלישית ההין, ונדע מדת השמן ממדת הסלת שהיו שמ עשרונים ומדת היין שהיה שלישית ההין, ומשיב שא"א לדעת מדת השמן ממדת העשרונים, מפני שמצאנו בכבש העומר שאעפ"י שכפל לעשרונותיו לא כפל לנסכיו כמו שהתבאר בספרא אמור (סי' קנ"ט) ומנחות (דף פ"ט), וכן א"א לדעת מדת השמן ממדת היין, שהשמן הוא לבילה והיין הוא לנסוך ואין ענינם דומה, לכן הוצרך לפרט מדת השמן, ומכאן למדנו לכ"מ שמדת השמן כמדת היין וע"כ סתם בפ' המוספים:

וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים מ"ש לפלא נדר שכבר אמר לפלא נדר או בנדבה בא למעט שעירי חטאת של רגלים, ומ"ש יצאו חטאת שאין באים בנדר פי' חטאת חובה הבאים ברגלים והוא הדרוש שהתבאר למעלה סוף (סי' ב') ובז"א גריס פה יצאו חטאת חובה הבאה ברגלים, והגר"א מחק מ"ש יצאו חטאת ואשם שאין טעון נסכים. ומ"ש שנית עולה או זבח, מפני שממ"ש על העולה או לזבח מרבה שמביא נסכים על עולה בפ"ע ועל שלמים בפ"ע והוא הדרוש שנתבאר בסי' ה"א, והוסיף פה שנית עולה או זבח שאף אם מביא ממין אחד כולם עולה או שלמים יביא על כ"א נסך בפ"ע, ואבא חנן ס"ל שאם לא יכתוב עולה או זבח רק לפלא נדר או שלמים נאמר ששעור זה של ג' עשרונים הוא רק בשלמים אבל בעולה יש שעור אחר, לכן מלמדני שעולה ושלמים שעור נסכיהם שוה:

ויין תקריב לנסך וגו' אשה ריח אין הפי' לנסך אשה שינסכנו על האש שא"כ מכבה את המדורה [ואתיא ברייתא זו דלא כר"ש עי' זבחים דף צ"א] רק פי' לנסך אל הספלים ועי"ז אשה ריח ר"ל כל הקרבן הנתון על האש עולה לריח ניחוח שנעשה רצונו של מקום:

ככה יעשה לשור האחד זה מיותר שכבר אמר והקריב על בן הבקר, ולמה למעלה קוראהו בשם בן הבקר וכאן בשם שור, ואמרו חז"ל משום דבן הבקר מציין הגדלות כשהוא בן שתים או שלש, כמ"ש בארך ויקרא (סי' ר"ח) ונאמר שנסכי עגל הם חצי מג' עשרונים כמו שנסכי כבש הם חצי מנסכי איל, לכן קוראהו פה בשם שור, ששור בן יומו קרוי שור, ללמדך שגם העגל נסכיו הם ג' עשרונים ועז"א השור האחד לבל נטעה ששעור ג' עשרונים יספיקו לשני שוורים דהיינו עגלים, כמו שנסכי איל אחד יספיקו לשני כבשים, וזה מובא במנחות (דף צ"א ע"ב):

או לאיל האחד מלמדני ששעור שני עשרונים שוה בכל איל אף באיל בין ארבע שנים, ולא תחשוב שיש לענין נסכים שני מיני אילים וכ"ה בגמ' שם. והנה בנקבות שבצאן לא הבדילה התורה בנסכיהן בין גדול לקטן, וכן בעזים לא הבדילה בין גדי לתיש, ומן הסברא הייתי דן ללמוד מן מה שהבדיל בין כבש לאיל, שה"ה בין כבשה לרחלה שהיא נקבה שבצאן שהיא יותר מבת שנתה, וכן בין גדי ותיש, ולכן אמר או לשה בכבשים כי שה מלל זכר ונקבה וגדול וקטן, ללמד שאין הבדל בנקמת שבצאן, ושה בעזים כולל כל מין עז גדי ותיש, כמ"ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא בעזים, ויסר את התישים ואת כל העזים, ללמדך שבהם אין חילוק ונסכיהם רק ג' לוגין:

כמספר אשר תעשו ר"ל שלפי מספר הקרבנות יהיו הנסכים, וכפל הלשון שבמ"ש כמספר אשר תעשו נדע שלא ימעיט בנסכים ובמה שהוסיף ככה תעשו לאחד מדייק שגם אין לו להרבות הגם שאם מתנדב נסכים בפ"ע יכול להרבות, זה דעת ר' יאשיה, ור' יונתן ס"ל שזה שלא ירבה מלמד במ"ש כל האזרח יעשה ככה את אלה שככה מציין עכובא, ומה שכפל פה ככה תעשו כמספרם הוא שלא יכפול וס"ל לר' יונתן שמ"ש כל האזרח יעשה ככה קאי על נסכים שמביאים עם הקרבן, ור' יאשיה ס"ל שמ"ש כל האזרח יעשה ככה קאי על נסכים שמתנדבים בפ"ע כמ"ש בסימן שאח"ז ולא מוכח מזה שלא ירבה בנסכים הבאים עם הקרבן, ומ"ש תמורותיהם מנין בגמ' (דף צ"א) למד תמורות מלמוד אחר, ונראה שר"ל שאם המיר איל בכבש לא נאמר שיביא נסכי קרבן הקודם רק יבוא נסכי התמורה שנאמר אשר תעשו והוא עושה ומקריב את התמורה:

כל האזרח יעשה ככה הגהתי דברי הספרי עפ"י הגהת הגר"א ומ"ש האזרח מלמד שמתנדבים נסכים כ"ה במנחות (דף ק"ד) ופי' שכל אזרח יוכל להתנדב כנסכים אלה להקטירם על האש, וזה כר' יאשיה בסי' הקודם, וכן במ"ש דמשמע לוג א' שא"ל שום באור הגהתי כפי גי' הגר"א וז"א, והוא עפ"י דברי המשנה במנחות שם, ומ"ש להביא אחד עשר שבמעשר מחקו הגר"א, וכבר למד אחד עשר שבמעשר למעלה (סי' ז') ממ"ש לכבש האחד, וי"ל דאתיא כר' יהודה שס"ל בבכורות (דף ס"א) דאחד עשר שבמעשר משום תמורה היא. ולמד שלא יקריב בנסכים כמו העשירי רק כמו האחד עשר שהוא תמורתו וכנ"ל בסי' י"ג:

כל האזרח בא למעט עכו"ם שלא יביא נסכים בפ"ע אף למ"ד בספרא אמור (סי' ק"ה) ובמנחות (דף ע"ג) ובכ"מ שהנכרי אינו מביא רק עולה וא"כ ל"ל למעט שלא יביא נסכים בפ"ע, י"ל כיון שעם העולה שמביא מביא גם נסכים לכ"ע, שכן משמע ממ"ש סתמא ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה היינו בע"מ אבל עולות תמימים תקריבו וממילא צריכים להקריב גם הנסכים כמ"ש והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סלת הרי חל החיוב על המקריב, וא"כ גם העכו"ם מביא נסכים עם העולה ה"א שה"ה שיביא נסכים גם בפ"ע לכן אמר שנסכים בפ"ע לא יביא רק האזרח לא עכו"ם מכאן אמרו נכרי ששלח עולותיו, והוא במנחות (שם דף נא ושקלים פ"ו):

וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם כבר בארתי בהתו"ה אחרי (סי' ע"ה) שהיה לחז"ל הבדל בין הגר אתכם ובין הגר בתוככם, שהגר אתכם מציין שנתגייר מקרוב והגר בתוככם מציין שנתגייר מימים רבים, וז"ש שנתגייר מנין ר"ל שנתגייר כבר כי אתכם משמע שנתגייר מקרוב, ובא לומר שגם הגרים שנכנסו לברית בעת מ"ת היו צריכים להביא עולת העוף:

ועשה אשה וגו' לה' פי' חז"ל שמלמד שגר הבא להתגייר אינו כשר לאכול בקדשים עד שיעשה אשה לה', אמנם לא פירש איזה אשה יעשה כי גם מנחה נקראת אשה שניתנה ע"ג האשה, לכן פי' כאשר תעשו כן יעשה, וישראל נכנסו לברית במילה וטבילה ובהרצאת דמים, וכו אשה של הגר צריך להיות מין הדמים, וז"ש ת"ל כן יעשה (כ"ג בגמ' כריתות ט' וכן הגיה הגר"א) אולם הלא הרצאת דמים של אבותינו היו עולה ושלמים ושניהם בהמה, כמ"ש ויעלו עולות ויזבחו זבחים (שמות כ״ד:ה׳) וכן נאמר שהגר ירצה בדם בהמה, ולמד ממ"ש הקהל חקה אחת לכם ולגר וגו' ככם כגר יהיה, כי כניסת אבותינו בהרצאת דמים היה רק בדור המדבר אבל הדורות שאחריהם א"צ לזה כי כניסת האבות לברית חל על בניהם, ודעת חז"ל שכן גם בדורות הבאים יש זכר לזה מה שהיולדת צריכה טבילה והרצאת דמים ואז תכשר לקדשים, והרצאה זו תכניס גם הנולד כמו שבדור המדבר זרקו את הדם על האנשים והנשים ועי"כ נכנסו גם הטף בברית, ובזה ישוה הגר שאינו נכנס לברית ע"י אבותיו רק ע"י עצמו צריך להביא קן ודי בדם עופות ועז"א ככם כגר יהיה שאינו מציין שישוה במעשה שעשיתם בשעת מ"ת רק שישוה לכם במה שיש הרצאת דמים של עוף, שתביא היולדת ומועיל אל הנולד, וז"ש לכם הקשתיו במה שגם לדורות יש הרצאת דמים של עוף ורבי למד שהוא של עוף ממ"ש יעשה אשה לה' היינו דבר שכולו עולה לאשים ואין כהן נהנה ממנו דבעולת בהמה עורה לכהנים:

כאשר תעשו כן יעשה כבר התבאר שאינו עושה ממש כפי שעשו שהם הביאו עולה ושלמים של בהמה, רק ר"ל שהגם שהגר יכול להביא עופות בכ"ז יוכל להביא גם עולת בהמה כמ"ש בכריתות (דף ח' ע"ב) וה"א אחר שאינו מביא רק החצי של קרבן אבותינו שהיה עולה ושלמים, כן כשמביא עולה לא יביא רק חצי הנסכים שלה, עז"א שכן יעשה, ובזה חוזר לדיני הנסכים שמהם מדבר בפ' זו, ומלמד שכמספר אשר תעשו כן יעשה ומוסיף כל האזרח יעשה ככה שאם מקריב נסכים נדבה לא יפחות מן השעור ומוסיף שגם הגר המתגייר ומביא עולת בהמה לא יפחות בנסכים מן השעור האמור:

הקהל חקה אחת לכם ולגר - הנה למעלה ריבה נשים לענין נסכים ממ"ש והקריב המקריב. אולם עדיין י"ל שנשים גיורות דינם משונה כי הם אין מילה נוהג בם, והגר הוא שם זכר ומנין שכן הדין גבי גיורת, ולמד ממ"ש חקה אחת יהיה לכם ולגר ובישראל אין הבדל בין אנשים ונשים וה"ה גבי גרים, וכבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' קצא), שבהרבה מצות התורה פרטה בפירוש שנוהג גם בגרים ובהרבה מצות לא פרטה זאת, ובארתי שם באורך שכ"מ דכתיב בני ישראל צריך רבוי מיוחד לרבות גרים, וז"ש לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים ושם בארתי בפרטות עיי"ש, ומ"ש לדורותיכם מלמד שינהיג הדבר לדורות ובארו זה בגמ' כריתות (דף ט) משום דיש לטעות דהאידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, ובארתי זה באורך בפ' קדושים (סי' קא) עיי"ש:

ככם כגר יהיה לפני ה' זה מיותר לגמרי, ופי' חז"ל משום דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וכ"מ דכתיב בני ישראל מוציא גרים וה"א שעל קדשי גרים אין הציץ מרצה, לכן למד ככם כגר יהיה לפני ה' ר"ל בענין מ"ש לרצון להם לפני ה' שהציץ שעליו שם הויה מרצה בזה דומה הגר לאזרח וכמ"ש ג"כ בספרא (ויקרא סי' לב) ומ"ש תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר בא ללמד שבכל המקומות שאין כתוב בני ישראל שוה הגר לאזרח, והתבאר זה באורך ויקרא (סי' קצא) עיי"ש:

בבואכם כבר בארתי בהתו"ה (ויקרא סי' יב) ההבדל בין כשבא המאמר התנאי בציון מלת כי או אם ובין כשבא בצורת המקור עם שמוש ב' או כ'. בבואכם שאז מציין לפעמים התמדת הזמן, כמו בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ולפעמים מציין שפעולת התנאי מוכרח שיהיה, ולפעמים מציין התכיפות, ופה מציין התכיפות, ואתיא כאידך תנא דר"י בקדושין (דף לט) שסתם ביאה הוא לאחר ירושה וישיבה, ולכן אמר בבואכם שחייבים מיד (ועי' כתובות דף כה נדה דף מו):

אשר אני מביא אתכם שמה ברייתא זו מובא בירושלמי (פ"ב דחלה ה"א), דת"ק הוא ר"מ, ומפרש דר"ע מדייק מ"ש אשר אני מביא אתכם שמה, ששם חייב אף בפירות חו"ל, ור"א מדייק מ"ש מלחם הארץ, וזה נכון לדברי ר' יהודה וא"כ לר"א פירות הארץ חייבים אף בחו"ל ולר"ע רק שמה בארץ ישראל חייבים אף בפירות חו"ל. אמנם לדעת ר"מ יקשה למה מחייב ר"א בפירות חו"ל שנכנסו לארץ. וראיתי בירו' (שם) חבריא בשם ר"א כך משיב ר"ע את ר"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהן חייבים בחלה ולא גדולי פטור הן והוא מקבל מניה, אמר ר' יוסי תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל, תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו, דאמר ר"ה בשם רשב"נ לזרעך אתן אין כתיב כאן אלא לזרעך נתתי כבר נתתי. והנה מ"ש ר' יוסי תמיהני איך ר"ע מותיב את ר"א והוא מקבל מניה, משמע שלא תמה רק על מה שר"א קבל תשובתו, ולא תמה על ר"ע שהשיב, משום דר' אליעזר לשטתו שאמר בב"ב (דף קו"ף) הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו, דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, הרי ס"ל שאאע"ה קנה את א"י בחזקה וא"כ בודאי קנה לאלתר דאל"כ לא מהני החזקה כמ"ש התוספות בקדושין (דף סג), ע"כ תמה על ר"א ולא תמה על ר"ע דהוא יסבור כחכמים שם דהילוך לא קנה, וא"כ י"ל דר"מ סבר דר"א קבל מר"ע והודה שלא זכו בארץ עד שבאו לשם, ולכן אף שר"א מחייב בפירות א"י שיצאו לחו"ל מודה שחייב בפירות חו"ל שנכנסו לא"י מכח קושית ר"ע וכמו שאמרו חבריא שר"א קבל תשובת ר"ע ור' יהודה ס"ל כר' יוסי שלא קבל תשובת ר"ע כי ר"א ס"ל דא"י מוחזקת מאבותינו, ועי' בפר"ד (דרוש ט') מה שהאריך בזה, וגרסתי כגי' הגר"א והז"א:

מלחם הארץ ממה שלא אמר מתבואת הארץ כמ"ש (יהושע ה׳:י״ב) ויאכלו מתבואת ארץ כנען או מפרי הארץ, למד שצריך שיהיה לחם דוגמת המצה שלמד (במכלתא סי' נג ופסחים לה ומנחות ע') שדוקא מחמשת המינים שבאים לידי חימוץ:

תרימו תרומה לה' מ"ש שלש פעמים תרימו תרומה הם דברים מיותרים, ופי' ר' יאשיה שמ"ש פה תרימו תרומה כולל כל התרומות, ר"ל כשתאכלו מלחם הארץ תרימו תחלה תרומה גדולה קודם החלה ומדבר כשלא הפריש תרומה עד שנעשה עסה יפריש תחלה תרומה גדולה ואח"כ חלה תרימו הוא הפרשת חלה, וקמ"ל דחיוב הפרשת תרומה לא פקע ואם לא הפריש תחלה יפריש אח"כ, ור' יונתן ס"ל ג"כ שמדבר בתרומה גדולה, ובא ללמד שמ"ש ראשית דגנך תתן לו הוא חובה. והנה כדרוש הזה נמצא בפ' קרח (פסקא קיא), שפליגי ג"כ ר' יאשיה ור' יונתן ושם דריש ר' יונתן ג"כ הלמוד שהוא חובה. ונתקשה בז"א ל"ל שני למודים וגם קשה מאד איך יעלה על הדעת שמ"ש ראשית דגנך תתן לו הוא רשות, ובספרים ליתא מ"ש לפי שהוא אומר ראשית דגנך רק שבז"א הגיה כן עפ"י הילקוט. ולפ"ז צ"ל ת"ל תתנו את כל תרומת ה' והוא הפסוק הנדרש בפרשת קרח, כי במ"ש פה תרימו תרומה לה' מודה לדרשת ר' יאשיה רק שר' יונתן ק"ל למה אמר שנית בפרשת קרח גבי לוים מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ושם אמר ג"כ בשם ר' יאשיה שבתרומה גדולה הכתוב מדבר ופי' שמלמד שאם הקדים הלוי ולקח המעשר אתר שנתמרח בכרי קודם שיטול הכהן תרומה גדולה מן הכרי צריך הלוי להפריש מן המעשר תחלה אחד מחמשים לתרומה גדולה כמו שפרש"י ז"ל שם, ור' יונתן ס"ל שלזה א"צ קרא שידעינן זה מכאן שאחר שנתמרח בכרי אין פטור לתרומה גדולה אף אם אפה לחם, כמו שלמד ר' יאשיה בכאן, רק שם משמע דבר חדש שמ"ש ראשית דגנך תתן לו הוא חובה, ופי' הדבר כי שם אומר וזה משפט הכהנים מאת העם ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ראשית דגנך וכו' תתן לו, וס"ל לר' יונתן כמ"ד בחולין (דף קלא) הלוי פטור מזרוע ולחיים וקבה דלוים לא נקראו עם דשם אומר שפליגי תנאי בזה, וא"כ נוכל לטעות שכן פטור הלוי מתרומה גדולה דהא כתיב וזה משפט הכהני' מאת העם ולוים לא נקרא עם לכן קמ"ל שהלוי צריך להפריש תרומה גדולה שמ"ש וזה משפט הכהנים מאת העם לא קאי רק עמ"ש ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה לא עמ"ש ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו, שבזה מחויבים גם הלוים. שוב ראיתי שהרמב"ן בהשגותיו על מנין המצות בשרש הי"ב הביא דברי הספרי דפה וגריס כמו שהוא בספרים ר' יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תתן לו חובה או אינו אלא רשות ת"ל תרימו תרומה לה' חובה ולא רשות, ופי' שבא ללמד שההרמה וההפרשה הם שתי מצות, שלא נאמר שדי בהרמה לבד אף שלא נתנה לכהן. לכן אמר בכאן תרימו ושם תתן לו, ועמ"ש בזה לקמן (סימן למ"ד):

ראשית עריסותיכם שם לחם בדרך ההרחבה נאמר על המזון בכלל, לחם לא אכל, אשר יאכל לחם עד הערב (ש"א יד) והשבועה היתה בל יטעמו מאומה, ובדיוק יציין רק האפוי בתנור (אילת השחר סי' תז). וממ"ש והיה באכלכם מלחם הארץ י"ל שבא על צד ההרחבה וכולל אף הקמח לכן אמר מראשית עריסותיכם, שהוא הקמח הנגבל במים, וס"ל לר"ע שלכן תפס שם לחם מלחם הארץ ללמד שצריך שיקרום בתנור שאז נקרא חם בדיוק כמ"ש צו (סי' קה) שאין הלחם מתקדש עד שיקרמו פניה בתנור [ועי' במשנה ו' פ"ג דחלה ובתוי"ט שם], וריב"נ דייק שעקר הוא מ"ש ראשית עריסותיכם מלמד שהחיוב הוא בעודה עסה טרם שנקרא לחם. ומ"ש והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שאם לא הפריש מן העסה יפריש מן הלחם, וגם י"ל כמ"ש בברייתא שהביא הרי"ף בפרק אלו עוברין עמש"ש (דף מח) אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו ופי' הר"ן אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומחייב בתר הכי דהוה לחם והוא ע"י צירוף סל. ויש הבדל בין עיסה ועריסה ובין בצק, שעסה נקרא תיכף משנגבל במים ונתערב עמו, שמזה בא פעל ועסותם רשעים (מלאכי ג') וכן שם עסיס בא על פירות שנתמעכו, משא"כ בצק נקרא אחר שמחחלת העיסה לנפוח טרם שנעשה חמץ וגם אח"כ, שמאז ראוי לאפות כמ"ש ויאפו את הבצק עגות מצות כי לא חמץ, ומזה ורגלך לא בצקה שהבשר מתחיל לנפוח, וע"כ אמר בספרי ובמשנה א' פ"ג דחלה אוכלים עראי מן העסה עד שתגלגל בחטים וכו' שעיסה מציין העירוב, ומ"ש כיון שנותנות את המים הוא תקנת חכמים, ועכ"פ מוכח שגם בתחלת העירוב יכול להפריש חלה שנקרא עריסותיכם. ומ"ש לבד שתהא שם חמשת רבעים קמח ועוד יש פלוגתא בזה (פ"ק דעדיות מ"ב) אי בעינן ועוד, ועי' בתוי"ט (פ"א דחלה משנה ד) שהאריך בזה, ושעור זה ילפינן ממן שהיה עומר לגלגלת ובמכלתא בשלח על פסוק והעומר עשירית האיפה הוא אחד משבעה רבעים ועוד, עוד זה א"י כמה היא א' מחמשה ברביעית:

כתרומת גרן כן תרימו אותה ר"ל שדינה כתרומה שחטה אחת פוטרת את כל הכרי, וכשנפלה סאה של תרומה לפחות ממאה חולין מדמעת וכשנפלה לק"א סאין בטלה כמו שלמד בספרי פ' קרח במש"ש (יח כט) את חלבו את מקדשו ממנו וכמ"ש בתרומות (פרק ה') וזר האוכלה חייב מיתה וחומש, כמש"ש (פרק וא"ו), כ"ה גם בחלה, ומ"ש כתרומת גרן שאם היה אומר סתם כתרומה הייתי מקיש לתרומת מעשר שי"ל שעור א' מעשר כמו ששאל ר' יונתן. לכן אמר כתרומת גרן שהיא תרומה גדולה, והגהתי כנוסחת הגר"א:

מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה תחלה אמר ראשית עריסותיכם ויש במשמעותה שאם לש כמה עיסות יתן העסה הראשונה כולה והשאר פטורות, לזה אמר מראשית עריסותיכם, שיתן מקצת מן הראשית ולא כולה:

מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה זה מיותר לגמרי שכבר אמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרימה, ופי' חז"ל שבא ללמד על לקט שכחה ופאה שחייבים בחלה, אף שלקט שכחה ופאה פטורים מתרומות ומעשרות כמ"ש בחלה (פ"א מ"ג), וכן פי' הכתובים, תחלה אמר והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' שכולל גם תרומה גדולה כמ"ש (בסי' כד) ואחר התרומה גדולה ראשית עריסותיכם חלה תרימו ואמר ע"ז כתרומת גורן כן תרימו אותה שיהיה דין החלה כדין התרומה שהורמה לפניה (כנ"ל סי' כו) ועתה אמר שגם במקום שאין מרימין תרומת גרן לפני חלה כגון בלקט שכחה ופאה שפטורים מתרומות ומעשרות בכ"ז תתנו לה' תרומה ר"ל שבכ"ז חייבים בתרומת חלה:

מראשית עריסותיכם כבר התבאר (בסי' כז) שמפני שאמר תחלה ראשית עריסותיכם חלה תרימו שמלשון זה יש לטעות שיתן את הראשונה שבעיסות כולה. לכן הוצרך לומר שנית מראשית עריסותיכם לפרש שיתן רק מראשית ולא כל הראשית, אבל הא גופא קשיא למה כתב תחלה ראשית והוצרך לומר שנית מראשית, היה לו לכתוב תחלה מראשית ולא יצטרך לפרש שנית מראשית, ופי' חז"ל מפני שלמדנו ממ"ש והיה באכלכם מלחם הארץ שאין חייב בחלה רק מחמשת המינים (כנ"ל סי' כג) ולכן הוצרך לכתוב ראשית עריסותיכם שעור הכתוב והיה באכלכם מלחם הארץ [ר"ל ראשית עריסותיכם, [שהוא מלחם הארץ היינו מחמשת המינים] חלה תרימו, משא"כ אם יאמר תחלה מראשית יהיה ענין בפ"ע, ואין קשר עם מ"ש מלחם הארץ:

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה הרמת התרומה מציין שמרים הקדש מן החול, או הקדש החמור מן הקדש הקל בזה ירים אותו למעלה ולהרמת ראש, וזה מציין שמרים החלה מן עסת חולין והיא תוקדש, ומזה מבואר שעסה של תרומה אינה חייבת, ובעסת מעשר שני פליגי ר"מ וחכמים (בסוכה דף לה ופסחים דף לז) וחכמים ס"ל דמעשר שני ממון הדיוט הוא ועז"א אבל אמרו ר"ל אמרו חכמים ומבואר בסנהדרין (דף קיב), שמעשר שני חוץ לירושלים לכ"ע אינו חייב בחלה עיי"ש, ועל זה אמר מעשר שני בירושלים חייבת:

תתנו לה' תרומה ותחלה אמר תרימו תרומה, והדבר מבואר עפ"י מה שהעלה בשו"ת נוב"י מהד"ת (סי' ר"א) שהמצוה של הפרשת חלה הגם שהיא מצוה א' יש בה שני ענינים, [א] להפקיע איסור טבל מן העסה שאחר שהפריש החלה העסה מותרת באכילה אף שיחזיק בעל העסה את החלה לעצמו ולא יתנם לכהן אין כאן רק גזל השבט והעסה הותרה באכילה, והענין השני שמצוה שיתן החלה לכהן, ושני הענינים האלה חלוקים זה מזה שלפטור את העסה אין לו שעור כלל מן התורה וכתרומה שחטה אחת פוטרת כל הכרי וכמ"ש למעלה (סי' כ"ו) מה תרומת גורן אחד לאלף אף חלה, אמנם כדי לקיים מצות נתינה לכהן זה י"ל שעור דכיון דכתיב תתנו צריך שיהא בו כדי נתינה, וכשהפריש רק חטה אחת קיים מצות תרומה ולא קיים מצות נתינה והוא מעוות לא יוכל לתקן כי כבר יצא העסה מתורת טבל. וא"א עוד להוסיף על התרומה, וכן כתב הריטב"א (סוף פ' האיש מקדש) לענין תרומה דאף שחטה אחת פוטרת כל הכרי מ"מ אין מקיים בזה מצות נתינה לכהן עד שיוסיף עליו כדי שעור נתינה, ועי' בספר המצות להרמב"ם בשרש השנים עשר פליגי בזה הרמב"ם והרמב"ן אם מצות הפרשה ומצות נתינה לכהן נחשבים לשתי מצות או למצוה אחת, אולם בענין זה לקיים מצות נתינה לכהן יש דאורייתא ודרבנן שמדאו' אם נתן אחד מכ"ד או א' ממ"ח בעשרון קיים מצות נתינה אפי' אם הוא עסה של ששים עשרון, דהא כבר יש בשעור זה כדי נתינה, אבל חכמים תקנו שיתן א' מכ"ד או א' ממ"ח לפי גודל העסה, ואם העסה גדולה כ"ד עשרונות צריך ליתן עשרון שלם, והגאון הנז' האריך בזה מאד וברר דבר זה מכל צדדיו, ולפ"ז אין סתירה בין מ"ש בספרי בסי' כ"ו שמ"ש כתרומת גרן כן תרימו אותה היינו שדינה כתרומה שנותן א' מאלף ופה אמר תתנו לה' שיהא בו כדי נתינה ומשמע שהוא ג"כ דאו', כי בכאן מיירי לענין לקיים מצות נתינה לכהן, ובזה יתכוננו הכתובים יחדו ראשית עריסותיכם תרימו תרומה שאינו מדבר בנתינת כהן רק מהרמת התרומה להוציא העסה מידי טבל עז"א כתרומת גרן כן תרימו אותה דהיינו א' לאלף כתרומה שחטה אחת פוטרת כל הכרי, והוסיף לאמר מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה ר"ל שהגם שלענין שיקרא הרמה ושיחול עליו שם תרומה לפטור את העסה די בכ"ש [וז"ש בספרי אבל לא שמענו שעור חלה ר"ל לענין זה אין שעור] בכ"ז מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה מצוה שתתנו [שנתינה י"ל שעור] שיהא בה כדי מתנה לכהן, ובהכי יש לפרש ג"כ מ"ש תחלה ראשית ואח"כ מראשית כי יצויר גם להפך שרצה לעשות כל העסה חלה חוץ מדבר מועט שאז חל על הכל שם חלה ובכ"ז א"צ ליתן לכהן רק השעור הראוי מאותה עסה והיותר ימכר לכהן, ולכן אמר תחלה ראשית עריסותיכם תרימו שמציין שמרים כל העסה אם רק השירים נכרים, ובכ"ז א"צ לתת הכל לכהן רק מראשית תתנו ולא כל ראשית. והנה גי' הספרים לפי שהאיש עינו יפה, הגיה בז"א עפ"י הילקוט א"ר יהודה מ"מ אמרו חלה של בעה"ב א' מכ"ד ושל בעה"ב א' ממ"ח לפי שהאיש עינו יפה וכו', והגר"א גריס ושל נחתום א' ממ"ח לפי שבעה"ב עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן, רי"א לא מפני זה אלא בעה"ב עינו יפה בעיסתו ונחתום עינו רעה בעיסתו וכשיפחות לא פחות ממ"ח מכאן אמרו בעה"ב שעושה משתה וכו' והיא גי' נכונה עפ"י הירושלמי (פ"ג דחלה מ"ז) ועי' בשו"ת נוב"י הנ"ל מ"ש בזה:

לדורותיכם כבר בארתי בפ' אמור (סי' ס"ו) מטעם הרשב"ם בב"ב (דף ק"כ) שכל מצות הסתומות בתורה ידעינן שנוהג לדורות, ושם בארתי טעם לכ"מ שכתבה תורה לדורותיכם ופה מפרשי שמלמד שאין לו הפסק בזמן בשנת השמטה ומובא בבכורות (דף י"ב) וכן למד במנחות (דף פ"ד) מטעם זה שעומר בא בשביעית:

וכי תשגו פרשה זו באה להשלים דיני החטאת הנזכר בפ' ויקרא על חטא שחטאו הצבור והכהן משיח והנשיא והיחיד ביתר מצות שהצבור מביאין פר וכן כהן משיח, והנשיא שעיר, והיחיד כשבה או שעירה. ולולא פ' זו י"ל שכן הדין גם בשגגת עכו"ם לכן אמר פה שבשגגת עכו"ם הצבור מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת, והמשיח והנשיא והיחיד יביאו שעירה:

וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה שטחיות הלשון משמע שאומר שאם לא קיימו שום מצוה ופרקו עול כל המצות מעליהם אז מחויבים בקרבן זה, אך ממ"ש והיה אם מעיני העדה נעשתה משמע שמדבר בשעשו איזה דבר, לא בשלא עשו, וכן לשון נעשתה לשון יחיד מדבר במצוה א', ואיך אמר את כל המצות, וע"כ קבלו חז"ל שמדבר במי שעבר על מצוה אחת שהוא עובר בזה על כל המצות, וזה ימצא רק בעובד ע"ג, והוא כי לא יצויר ישמע האדם מצות מְצַוה רק אם מאמין שה' משגיח על בני האדם ונתגלה לנביאיו לצוות ולהזהיר על מעשיהם, אבל אם יכחיש ההשגחה והנבואה תורה מן השמים לא יצויר שיעשה שום מצוה מפני צוו ה', וגם אם לא עבר שום עבירה אינו מפני אזהרת ה', וא"כ אם עובד עו"ג שאז כופר בהשגחה וכ"ש שכופר במצות ה' ואזהרותיו ממילא אינו חושש לכל המצות הגם שלא עבר עליהם בפועל, כי הקוצץ את השורש כורת את הענפים ג"כ, לז"א שכמו שהעובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים כן העובד עו"ג כי שניהם שוים שזה עבר בפועל וזה מוכן לעבור בפועל מצד שמכחיש את היסוד אשר כל המצות נשענים עליו ותלוים בו: ולהבין מ"ש רבי נאמר כאן כל ונאמר להלן כל צריך להשוות דבריו עם מה שהביאו בהוריות (דף ח') בשם דבי רבי, וז"ל דבי רבי תנא אמר קרא אשר דבר ה' אל משה וכתיב אשר צוה ה' אליכם ביד משה איזהו מצוה שהוא בדבורו של הקב"ה וצוה ע"י משה זו ע"ג, דתנא דבי ר' ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ר"ל שכבר בארתי (צו סי' א', נשא סי' א') שיש הבדל בין הדבור ובין הצווי, שהמצוה מכריח את המצווה לשמוע פקודתו, והמדבר הוא בלא הכרח, המלך מצוה, והמוכיח מדבר, הצווי לא תצויר רק אם נקבע בלב המצווה שי"ל איזה הכרח או חיוב לקבל הצווי, מפני המורא או הכבוד או התועלת, וכשיבא איש מוכיח להוכיח לו בראיות מן השכל שראוי הוא לעשות כן זה נקרא מדבר לא מצוה, כי לא תתחיל הצווי טרם יצויר בלבו ההכרח ע"י הדבור וההוכחה וראיות השכל. והנה שני דברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך היו בבחינת דבור לא בבחינת צווי, כי בהם באר להם ההכרח שבעבורו יתקשרו לקיים מצותיו, שזה ע"י שברר להם שיש מצוי ראשון ממציא כל נמצא משגיח וגומל ושהוא אלוה לבדו ואין זולתו ובידו להעניש ולגמול ואין מעכב בידו, ואחר שבירר להם הפנות האלה שכ"ז נקרא דבור כמ"ש וידבר אלהים את כל הדברים האלה אז החל לצוות, וכמ"ש במכלתא קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי, ומה שצוה על ע"ג מכאן ואילך נקרא צווי, כי כבר ידעו שמוכרחים לשמוע פקודתו, וז"ש את כל אשר דבר ה' אל משה, אשר צוה ה' אליכם ביד משה, וז"ש איזהו מצוה שהוא בדבורו של הקב"ה וצוה ע"י משה, וכאשר תעיין על סדר הכתובים מן פ' ואתחנן עד פ' ראה תראה כי כל הפרשיות שבאו ממ"ת ואילך מדברים מן אזהרת ע"ג, שאחר שאמר (דברים ה) ענין מתן תורה אמר (שם ו') שמע ישראל, שצוה על האמנת האחדות וצוה בל ישכחו את ה' (י' י"ג) ושלא ילכו אחרי אלהים אחרים (יג טז) ושלא ינסו את ה' (טז כה) ושיתרחקו מז' עממים ומזבחותם תתוצון (ז' א' ה' י"ב) ולא תעבד את אלהיהם (יב טז) וכן חזר ושנה והזהיר על ע"ג עד פ' ראה ובתוך דבריו אמר (ו' כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, ושם (ח א') כל המצוה הזאת וכו' תשמרון לעשות, ושם (יא כב) כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, שמבואר שהוא על ע"ג שעליה צוה בכל פרשיות אלה, וז"ש רבי אומר נאמר כאן כל ונאמר להלן כל, ר"ל כל המצוה, אשר דבר שכופר בעשרת הדברות, מנין אף במה שנצטוה וכו' ומובן בהנ"ל, ולפ"ז פי' הכתובים אם תשגו ולא תעשו המצוה הידועה שהיא שרש לכל המצות שתחלה דבר אותה אל משה בעשרת הדברות בבחינת דבור ואח"כ צוה בבחינת צווי וכן קדמה צווי זו מן היום אשר צוה ה' בפעם ראשון לאדם הראשון כמ"ש ויצו ה' אלהים על האדם על עכו"ם וכן והלאה ר"ל שמצוה זו שצוה על ע"ג נשארה קיימת לעולם, וכן לדורותיכם הוא מצות הנביאים בכל דור ודור, וז"ש בהוריות שם דבי ר"י תנא למן היום אשר צוה ה' והלאה איזהו מצוה שנאמרה בתחלה זו ע"ג, ר"ל שמצוה זו נשארה קיימת להלאה, וע"ז מקשה מגמ' והאמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה, ר"ל שמקשה עמ"ש שמ"ש והלאה היינו שמצוה שצוה לאדם ולנח קיימת גם הלאה, והא עשר מצות נצטוו במרה ובתוכם ז' מצות בני נח ממאר שמצות ב"נ לא נאמרו לישראל שא"כ למה הוצרך לאמרם במרה, ובזה תבין מ"ש בקדושין (דף כט) וימל אברהם וגו' כאשר צוה אותו אלהים, לדורות מנלן, תנא דבי ר' ישמעאל אומר שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם, ותמהו המפ' הא הלמוד שכ"מ שנאמר צווי הוא לדורות למד לה בספרי נשא (סי' א') משלוח טמאים ונרות, אך כונתו שממ"ש אשר צוה ה' והלאה מבואר שצווי של האבות קיים להלאה לדורות וה"ה מצות מילה שנצטוה בה אברהם קיים לדורות, ור' ישמעאל שם כשטת תנא דבי ר"י בהוריות:

פר בן בקר אחר ושעיר עזים אחד כבר התבאר בתורה אור מצורע (סי' י"ז) שכ"מ שבא שם יחיד א"צ לומר מספר אחד, שנדע בעצמנו שהוא אחד, וכ"מ שכתוב כבש אחד איל אחד וכדומה הראו חז"ל שהיה מקום טעות מן הסברא שיהי' יותר מאחד, לכן פי' פה שיש ג"כ לטעות שיביא שני פרים אחד לעולה ואחד לחטאת, וכן שיביא שני שעירים, לכן אמר פר אחד שעיר אחד, ומ"ש ומנחתו ונסכו כמשפט, בל נטעה שיביאו נסכים גם על החטאת כמו בחטאת מצורע שטעון נסכים לכן אמר כמשפט ר"ל כסדר האמור בנסכים שכל שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים כמ"ש לפלא נדר או לנדבה:

וכפר הכהן על כל עדת מבואר שצריך שיתכפרו כולם ואם חטאו כולם שצריכים להביא י"ב פרים (למ"ד צבור מביאים) ושבט א' לא הביא לא נגמרה הכפרה, ומ"ש כי שגגה היא בא להוציא אם חטאו בזדון, ופי' ר' אליעזר מפני שממ"ש והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה שמדבר מן הב"ד שהורו בשגגה כמו שהתבאר במס' הוריות, וי"ל שרק הב"ד צריכים להיות שוגגים אבל הצבור גם אם הם מזידים חייבים, לכן אמר כי שגגה היא, ובזה עדיין י"ל שדי אם מקצתם שוגגים, ע"ז אמר רבי שלכן אמר שנית כי לכל העם בשגגה, שצריך שיהיה שגגה מרוב הצבור וזה כמ"ש בהוריות (דף ו' ע"ב) דאי כתב מעיני העדה נעשתה לשגגה ה"א אפי' מיעוטא, להכי כתב כי לכל העם בשגגה, [ונוסחת הגר"א ת"ל כי שגגה היא לפי שנאמר אם מעיני העדה נעשתה לשגגה שומעני שהוראת ב"ד בשגגה ולא בזדון אבל עשיית צבור זדון כשגגה ת"ל בני ישראל כי שגגה היא, מקצת מזידין יכול יהיו בשגגה ת"ל על כל עדת ב"י כי שגגה היא]:

ר' יאשיה סובר שאם עשו כל השבטים עפ"י הוראת בית דינו של שבט אחד כלם חייבים, י"ל שלמד זה דפה לא כתיב עדת ישראל שלמד מזה בספרא ויקרא (סי' רמ"א) העדה המיוחדת שהוא ב"ד הגדול, רק כתיב מעיני העדה נעשתה משמע אפי' ב"ד של שבט אחד. ור' יונתן ס"ל שעל הוראת ב"ד של שבט אחד רק אותו שבט חייב לא יתר השבטים אף שעשו ג"כ עפ"י הוראה זו, ואם עשה שבט אחד עפ"י הוראת ב"ד הגדול גורר כל השבטים, וכן ס"ל לר' יהודה רק שר"י מוסיף שהשבטים מביאים י"ב פרים, ובהוריות פליגי בזה ר"מ ור"י ור"ש, לר' מאיר ב"ד מביאים פר אחד לכל, ולר' יהודה צבור מביאים י"ב פרים, ולר"ש שמהם מביאים ב"ד וצבור, וע"כ אמר ר"ש פר אחד לב"ד ר"ל חוץ מן י"ב פרים של שבטים, והגר"א מחק דברי ר' יאשי' ור' יונתן וגרס תחתיהם דברי ר"מ ור' יהודה כמו שהוא בגמ', ובגוף פלוגתתן כבר דברתי בארך בפי' הספרא (ויקרא סי' רמ"ח), ומה שציינו פלוגתתן עמ"ש והם הביאו את קרבנם ר"ל ובזה פליגי על מה רומז במלת והם שכ"א מפרש כשטתיה:

והם הביאו את קרבנם אשה לה' וחטאתם על שגגתם ר"ל כי בשגגת עכו"ם מביא פר לעולה שכולו כליל לאשים שעז"א את קרבנם אשה לה', והשעיר בא לחטאת, וקיי"ל דבכ"מ חטאת קודם לעולה ובעכו"ם עולה קודם לחטאת כמ"ש בזבחים (דף צ' ע"ב), וכתבתי הטעם בארצות החיים (סי' אל"ף ס"ק וא"ו) משום דתמיד חטאת קודם לעולה דריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, אע"ג דגם עולה מכפרת אעשה ועל המחשבה, הנה על העשה נמחל לו תחלה ע"י התשובה כמ"ש בזבחים (דף ז') ועל המחשבה אין עונשים, אבל בחטא ע"ג שעונשים גם על המחשבה גם העולה באה לכפר ולזה עולה קודמת. והנה החטאת אינה מכפרת רק על השוגג אבל העולה מכפרת על המחשבה שהוא ענין מזיד, ועז"א וחטאתם על שגגתם, כי העולה בא על המזיד ר"ל על המחשבה שאינו מעניש עליה רק בעכו"ם אבל חטאתם בא על שגגתם גם ביתר מצות, וז"ש בזבחים (דף מ"א) על שגגתם זו שעירי עכו"ם, אולם למה אמר זה פי' שבא ללמד שחטאת שבא על השגגות דומות, וצריך לנהוג בשעירי עכו"ם כמו בפר העלם דבר לבנין הקטרת אימורין ויתר דברים ועי' בזבחיס שם, ועי' בספרא ויקרא (סי' ר"ל) למד לה ממ"ש ואת חלב פר החטאת שגבי כהן משיח עיי"ש ובסי' רנ"ג, ואכמ"ל:

ונסלח לכל עדת בני ישראל כבר התבאר ויקרא (סי' ח') שכ"מ שכתוב בני ישראל צריך ריבוי על נשים שי"ל שבא בדיוק בנים לא בנות, וכן בא בדיוק בני ישראל ולא גרים, והתבאר אצלי דכ"מ שמפורש שגם גרים בכלל ידעינן שגם נשים בכלל, שכמו שלא בא שם בני ישראל בדיוק לענין גרים כן לא בא בדיוק לענין נשים, ועז"א נשים מנין ת"ל ונסלח ולגר הגר, ר"ל וה"ה נשים, ומ"ש לפי שמעשה בישראל צריך להביא גרים התבאר בארך ויקרא (סי' קצ"א):

כי לכל העם בשגגה, הנה בחטאת עכו"ם לא כתבה תורה הבדל הקרבנות רק בין צבור ליחיד, לא בין יחיד ליחיד כמו בחטאת הבא על כל המצות שיש הבדל בין משיח ונשיא ואחד מן העם, ובכ"ז הייתי דן מצד הסברא שהמשיח שמביא פר על יתר מצות יביא פר עולה גם על עכו"ם, בפרט שיפה כחו לענין הבאת פר מן הצבור שמביא פר ביוהכ"פ. לכן אמר שקרבן הנזכר פה הוא רק אם לכל העם בשגגה דהיינו שגגת צבור לא שגגת יחיד אף שהוא כהן משיח:

ואם נפש אחת תחטא בתטאת הבא על כל המצות אמר (ויקרא ד' כז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, שהוסיף תנאי מעם הארץ להוציא משיח ונשיא שקרבנם חלוק מחטאת יחיד (כמ"ש בספרא ויקרא סי' ר"פ) ופה לא אמר זה כי גם המשיח והנשיא דינם כיחיד להביא חטאת קבוע עז בת שנתה, והגר"א מוחק מלות להתמיר עליהם ולידון בקבוע. ויש לקיים הגי' שר"ל שהוא קבוע רק עז לא כבש כיחיד שמביא שעירה או כשבה, שכן אמר בספרא ויקרא (סי' רפג) לא א"א בחטאת עכו"ם שהיא קבועה:

ואם נפש אחת תחטא מדבר ג"כ בחטא עכו"ם שנלמד מן הענין את ה' הוא מגדף למ"ד דמגדף עובד ע"ג, וכן נלמד מן מה שהוציא צבור מכלל דיני החטאת שנאמרה בסדר ויקרא שמפרש שהוא בעבודת כו"ם כן מ"ש ואם נפש אחת תחטא היינו בעבודת כו"ם:

תחטא בשגה - להוציא אם חטא במזיד ולא התרו בו שאין ללמדו משאר מצות שיש לטעות שבעכו"ם החמורה מלבד שהונח זדונם ליוהכ"פ יביא חטאת ג"כ, כן פי' בספרא ויקרא (סי' קצב) ושם התבאר:

והקריבה עז בת שנתה - למד מכאן גם על חטאת יחיד, ומבואר בספרא ויקרא (סי' רפג) שעיקר הלמוד ממ"ש תורה אחת יהיה לכם עיי"ש:

וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה דרשו שמ"ש בחטאה בשגגה היינו שעבירה גוררת עבירה, שבודאי תחלה עבר עבירה קלה בשוגג ועי"כ שגג בע"ג, וז"ש בחטאה בשגגה להוציא את דקדוקי עכו"ם, ופי' בז"א מגפף ומנשק שהוא רק בלאו ושמ"ש שיהיה חייב בדקדוקיו היינו שיהיה חייב סקילה כמו ביתר מצות למשל בעריות עשו המערה כגומר והדברים זרים מאד כמובן, והגר"א מחק פסקא זו. ויל"פ עפמ"ש במנחות (דף קט) וכפר הכהן על הנפש השוגגת מכאן שהכהן מתכפר ע"י עצמו, ר"ל ממ"ש וכפר על הנפש יצייר הנפש כנושא בפ"ע שגוף הכהן מכפר על נפשו כשחטאה, ושם מוכיח לרב ששת דמיירי שחטא בשחיטה בשוגג ששחיטה אינה שירות וכמ"ש הרמב"ם (סוף פ"ט מה' באהמ"ק) וזה קרא פה דקדוקי עכו"ם ר"ל הדין הנאמר לדקדק על עכו"ם שכהן שעבד לע"ג נפסל מעבודה לא שייך אם שחט לע"ג, ועז"א שהיה בדין שדקדוק זה יהיה גם בשחיטה, שהרי מצות קלות של עכו"ם כגון אם גפף ונשק הרי הוא חייב בדקדוקיו ר"ל צריך לשמור דקדוקיו שלא יעבוד עוד במקדש אף שאין בהם רק לאו, עבודה חמורה היינו שחט לע"ז א"ד שיהיה חייב בדקדוקיו, ר"ל שצריך לשמור דקדוקיו שלא יעבוד עוד במקדש, ת"ל בחטאה בשגגה שמזה למד שהכהן מתכפר ע"י עצמו, והרי נפסל לעבודה ע"י שעבד עכו"ם בשוגג, מזה מבואר שאם שחט בשוגג לעכו"ם אינו חייב בדקדוק הזה שהחמיר עליו שלא יעבוד במקדש:

לכפר עליו ונסלח לו - זה מיותר לגמרי, ופי' חז"ל שבא לומר שעל ספקו אינו מביא אשם תלוי, שאם בהכ"נ ובית עכו"ם לפניו והשתחוה וא"י לאיזה השתחוה פטור מאשם תלוי, דממ"נ אם לבו לשמים פטור ואם לבו לעכו"ם אפילו הוא בהכ"נ חייב, כן פי' בזית רענן, ועז"א לכפר עליו ונסלח לו, שכבר בארתי (ויקרא סי' רעז) שגדר הסליחה הוא שלא ישאר רושם מן החטא וכאילו לא היה לו מציאות כלל, וז"ש בכאן סליחה גמורה ככל סליחות שבתורה, ואם מביא א"ת אין כאן סליחה גמורה, כי אשם תלוי רק תולה להגן מן היסורים, ולבל תאמר שאינו ממעט מאשם תלוי רק הצבור והמשיח עז"א שהצבור והמשיח בלא"ה אין מביאים א"ת אפילו בשאר מצות:

האזרח בבני ישראל גרסת הספרים פרשתי בפי' הספרא אחרי (סי' עה), אולם הגם שהפי' חריף בכ"ז קשה להלום גירסא זו דהא נשים מביאות חטאת ע"ז כאנשים, ודברי המפרשים דחוקים, וע"כ החזקתי גירסת הגר"א שבא לרבות גרים, ובמ"ש ד"א וכו' והגרים נצטוו צ"ל הגוים, כמו שהעתקתי בפנים:

תורה אחת יהיה לכם ר"ל שבקרבן זה השוה המשיח והנשיא עם היחיד, וכבר למד למוד זה בעצמו למעלה (סי' לט) ממה שכתוב כי לכל העם בשגגה ללמד שהשוו בחטאת הצבור ופה למד שהשוו בחטאת היחיד:

לעושה בשגגה ר"ל תורה יהיה לכם היינו לאזרח ולגר, ותורה אחת יהיה לעושה בשגגה, שצריך שידמה לעכו"ם שיהיה במעשה לא בשוא"ת ושיהיה זדונה כרת ואז שגגתה חטאת, וכמ"ש בספרא ויקרא (סוף סי' קצו) וכדמקרי ליה ריב"ל לבריה (יבמות דף ט שבת דף סט הוריות דף ח):

והנפש אשר תעשה ביד רמה בארה התורה שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שהוא מאמין בה' ובתורתו רק שיצרו הסיתו לחטוא, וזה יש לו תקנה בתשובה כי אחר שסר תאותו ממנו ישוב ויתחרט ואם חטא בשוגג די לו בקרבן, אבל מי שחוטא מצד הכפירה ויוצא ביד רמה לחלוק על תורה מן השמים כמנשה בן חזקיה שהיה לועג על משה רבינו שכתב בתורה דברים שאין בם צורך לפי דעתו וחשב שמשה מפי עצמו כתב, כי אין ה' מנבא בני אדם ואין תורה מן השמים כי השוה דברות התורה כדברות ב"א וספוריהם ולא העלה על לבו שדברות ה' שגבו מדעת האדם, ויש בספורי התורה סודות גדולים לא יבינם כל איש, ועז"א דמית היות אהיה כמוך, ועז"א הוי מושכי העון בחבלי השוא, וזה יתבאר לך עפ"י מה שפרשתי שם שיש הבדל בין החוטא מצד התאוה שזה יתחרט אח"כ ובין החוטא מצד הכפירה שזה לא יתחרט לעולם, הראשון נקרא בשם חטא והשני בשם עון שהוא עוות השכל, אמר שהם מושכים את העון שהיא הכפירה בעקרי האמונה ובהשגחת ה' ובתורה מן השמים בראיות ובטענות שאין בם ממש שזה קרא חבלי השוא, ועז"א תחלתו של חטא דומה לחוט של בוכיא, ומן העון יבואו לידי חטאים גדולים ועצומים שהם חזקים כעבות העגלה ועז"א שעברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה, ועז"א והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף, ולא באר מה שתעשה כי הגם שתעשה עברה קלה אחר שנעשית ביד רמה וע"י מינות תביאהו לחטאים גדולים עד שיגדף את ה', כי לא עשה החטא מצד התאוה שיתחרט תיכף רק מצד שדבר ה' בזה, ועז"א הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה כי החטא שמצד התאוה אין שרשו בנפש רק בבשר שהוא נושא כח התאוה וא"א להעניש הנפש בעבור הבשר, אבל החטא שמצד הכפירה שרשו היא בנפש, שהיא המשכלת והמעיינת בכח העיון והשכל, וא"כ עונה בה בהנפש לא בהבשר:

את ה' הוא מגדף יש הבדל בין חרוף וגדוף שהגדוף לא יצדק רק במבזה דברים המקודשים, וכשבא על ישראל מציין שמבזה קדושת ישראל ותורתם, וכשבא על ה' מציין שמגדף קדושת השם, וס"ל לראב"ע דמגדף היינו מברך ה', ואיסי ס"ל שהוא עובד כו"ם, והעובד כו"ם מאמין בבורא כל רק שאומר שחלק מכבודו לשריו ועבדיו שהם מנהיגים עולם התחתון, והמברך את השם יכחיש ענינו לגמרי או יאמר שברא בריותיו לרעתם, וזה מגרף את כל הקערה ולא משייר כלום משא"כ העובד כו"ם לא נגע בהקערה עצמה, רק בהנתון בתוכה שהוא הנהגת העולם התחתון, ולשון הגמ' כריתות (ז' ע"ב) לאיסי גרפת וחסרת ולראב"ע גרפת ולא חסרת. ומ"ש ונכרתה התבאר בפ' צו (סי' קל"ב):

כי את דבר ה' בזה ואת מצותו הפר דבר ה' מציין לפעמים תורה שבע"פ בכללה, כמ"ש ויקרא (סימן ג'), ועז"א זה צדוקי, שמפר בתורה שבע"פ, וגם מציין ספורי התורה שבזה דבור מקביל נגד צווי, עז"א זה המגלה פנים בתורה. ומ"ש את מצותו הפר, יל"פ שהוא שם הכלל הכולל כל המצות וזה אפיקורוס שאומר אין תורה מן השמים, וגם יציין מצוה אחת וזה ברית מילה, שאצלו בא תמיד לשון הפרה, ומכאן אמר ר"א המודעי (אבות פ"ד) המחלל את הקדשים זה מרמז על אפיקורוס שאומר שלא נמצא קדש בעולם, והמבזה את המועדות חוש"מ שהוא מתורה שבע"פ כמ"ש (אמור סי' קפז) והמפר ברית שזה את מצותי הפר, וגם מרמז עולם שנה נפש, מחלל הקדשים היא הקדושה שבעולם, מבזה המועדות היא הקדושה שבשנה ובזמן, והמפר ברית היא הקדושה שבנפש, ומוסיף דבר ה' לשון יחיד אפי' דבר אחד בין אם אמר שאינו מקבל דבר א' ואף שאמר שמקבל אותו מפני שצוה אותו משה מפי עצמו לא מפי ה', ומוסיף שנכלל בזה שאינו מכבד התורה ללמוד בעצמו וללמד לאחרים, ור' ישמעאל אומר, ר' ישמעאל לשטתו שס"ל מגדף היינו עובד ע"ז לכן אמר בע"ז הכתוב מדבר, ור"ע שס"ל בכריתות (דף ז') דמגדף היינו מברך ה' יסבור כדרושים הקודמים ואזלי ג"כ לשטתם שכתבתי בין ר"י ור"ע בפ' יתרו בפסוק לא יהיה לך עיי"ש:

הכרת תכרת מימרא זו בא בסנהדרין (דף צ) ושם גריס א"ל ראב"ע, ולגי' הספרי י"ל ר' ישמעאל לשטתו דמגדף היינו עע"ז ור"ע ס"ל דמגדף היינו מברך ה' וא"כ מ"ש את ה' הוא מגדף ונכרתה היינו כרת למברך ודבר ה' בזה הכרת תכרת היינו כרת לעבודת מ"ם, וגם פליגי אם אמרינן דברה תורה כלשון ב"א עי' ברכות (דף לא) דפליגי בזה ר' ישמעאל ור"ע:

עונה בה ר"ל שתכרת גם בעוה"ב כי לא נתכפר במיתה וגם שם עונה בה, ומבואר שזה רק אם לא עשה תשובה, שאז אין עונה בה, ור' ישמעאל מפרש שר"ל שלא ינהג עמו במדת ארך אפים לחלק העונש עד דור רביעי של בניו רק יפרע ממנו בעצמו, ור' נתן ס"ל שמ"ש עונה בה שיפרעו מגופו לאחר מיתה ורשב"א פי' שר"ל שעוד עתיד ליתן דין וחשבון לעת"ל:

ויהיו בני ישראל במדבר לשון זה סתום דפשיטא שהיו במדבר כל ארבעים שנה, ופי' חז"ל שלמד שמעשה זה היה בתחלת חנייתם במדבר, שבעת שנסעו מים סוף הלכו ג' ימים במדבר שור וחנו במרה ובאילם ושבו לים סוף, ואח"כ יצאו מן המדבר ומשם שבו למדבר וחנו במדבר סין ומאז היו ונשארו במדבר בקביעות, ובמרה נצטוו על השבת, ובט"ו לחדש אייר שבאו למדבר סין ויהיו ונשארו במדבר היו שבת ראשונה ושמרו אותו, ובט"ז אייר ירד להם המן ויהי ביום השביעי [והוא שבת שני"] יצאו מן העם ללקוט, ואז היה גם מעשה דמקושש, וכן אמר ר' שמעון סתמא דספרי בספרי זוטא שמקושש היה בשנה ראשונה באחד ועשרים לחדש השני, ועי' ברא"ם ובתוס' שבת (דף פז ע"ב ד"ה כאשר צוך), וי"ל מה שהק' עמ"ש בשבת (דף קיח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בם אומה ולשון, שי"ל שמ"ד זה ס"ל כמ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש בפרשת המן שאעפ"י שמשה נצטוה במרה לא הגיד לישראל עד אח"כ גבי המן:

וימצאו איש מקושש עצים פעל קשש מצאנוהו על האוסף גדולי קרקע, כמו וקוששו להם תבן, וזה נקרא בשם מעמר, ומצאנוהו על התולש מן המחובר כמו והנני מקוששת שנים עצים (מלכים א י״ז:י״ב), שעל שנים לא יצדק לשון קשוש ואסיפה, ופי' שקוצצת שני עצים מן המחובר, ועז"א בשבת (דף צו ע"ב) מקושש במתניתא תנא תולש הוה, ראב"י אמר מעמר הוה. ולפ"ז מקושש הוא פעל בינוני, ושמואל אמר שם דמקושש מעביר ד"א בר"ה היה, וצריך לומר דשמואל מפרש שמקושש אינו בינוני פועל, רק שם תואר על שם אומנותו שאומנות האיש הי' שהיה מקושש עצים ומצאוהו ביום השבת שיצא להביא העצים הביתה, והיה מעביר, כי כלל הוא שהפעל הבינוני, כמו סופר רוקם, לפעמים בא על הפועל ולפעמים בא כשם תואר. אמנם בספרי מוכיח שהוא פועל בינוני והי' אז מקושש ותולש מן הקרקע ולא תאמר שר"ל איש ששמו מקושש ר"ל שהוא שם תואר על שם אומנותו ושבעת ההיא הי' מעביר לא תולש כדעת שמואל, דהא כתיב המוצאים אותו מקושש עצים, שמצאוהו עוסק בפעולה זאת, ומ"ש ומי הי' צלפחד, בגמ' שם, ושם הלשון בין כך ובין כך עתיד אתה ליתן את הדין וסי':

וימצאו איש לשון מציאה מציין תמיד שמצא דבר המחופש והמבוקש, ויחפש ולא מצא, אשר תאבד ומצאת, והיל"ל ויראו איש מקושש, כמו ויראו השומרים איש יוצא מן העיר (שופטים א׳:כ״ד) וע"כ פי' חז"ל שמשה העמיד שומרים לזה, כי הי' בשבת שני' של המן, ואמר במכלתא הביאו רש"י ז"ל בפ' בשלח שראה אותם דואגים, והעמיד שומרים, והתרו בהיוצאים והניחו כליהם, וע"כ לא נתחייבו מיתה, רק המקושש קבל התראה ונתחייב מיתה:

ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים די בשיאמר ויקריבו אותו אל משה, ופי' חז"ל שמלמד שהתרו בו, וכמ"ש בסנהדרין (דף מא) שהתרו בו ועדיין הוא מקושש ור' יצחק אומר שזה נלמד מעיר הנדחת שהוא חמור יותר שממונו אבד וצריך התראה כמו שלמד בספרי ראה (פסקא צג) ממ"ש וידיחו את יושבי עירם לאמר, רק מלמד שהתרו בו מעין מלאכתו שהוא מקושש שחייב משום קוצר, וי"ל דת"ק יסבור כמ"ד דעיר הנדחת א"צ התראה גמורה, דבתוספתא דסנהדרין (מ"ד) קטני בני אנשי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגים, ר' אליעזר אומר נהרגין, א"ל ר"ע מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אם לרחם על הגדולים כבר נאמר הכה תכה ומה אני מקיים ונתן לך רחמים אלו קטנים שבתוכה, ר' אליעזר אומר אף גדולים אין נהרגים אלא עפ"י עדים והתראה ומה אני מקיים וכו', משמע שלר"ע נהרגים בלא התראה, וכבר תראה שלדעת הכ"מ (פ"ד מה' עכו"ם הלכה וא"ו) יסבור הרמב"ם שאנשי עיר הנדחת א"צ התראה גמורה והוא כדעת ר"ע, וכן יסבור ת"ק דספרי, ולכן לא למד ק"ו מעכו"ם, ור' יצחק ס"ל כר' אליעזר דעיר הנדחת צריך התראה גמורה ומיותר התראה דמקושש ללמד שצריך להתרות בו מעין מלאכתו, והגהתי גירסת הספרי עפ"י גירסת הגר"א:

אל משה ואל אהרן כמימרא זו נמצא בפ' בהעלותך על פסוק ויקרבו לפני משה ולפני אהרן. ובפ' פינחס בפ' ותעמודנה לפני משה, ושם בפ' בהעלותך בארתי טעם פלוגתתן:

ויניחו אותו במשמר מכאן למד חבישה כי מגדף הי' הוראת שעה כמ"ש בסנהדרין (דף ע"ח ע"ב). והנה במגדף כתיב ויניחוהו במשמר לפרוש להם עפ"י ה' כי לא ידעו כלל אם חייב מיתה, אבל במקושש ידעו שחייב מיתה רק שלא ידעו באיזה מיתה יומת כתיב כי לא פורש מה יעשה לו, שידעו שיעשה לו מיתה רק לא ידעו איזה מיתה ומובא בסנהדרין (דף פ') ובב"ב (דף קי"ט):

מות יומת נראה שהספרי אזיל בשטת ר' יהודה דס"ל בסנהדרין (דף פ') דמקושש הוראת שעה הי' כי לא התרו בו במיתת סקילה כי לא ידעו באיזה מיתה נהרג, וס"ל שמה שהי' הוראת שעה הוא רק מה שסקלו אותו, אבל מה שהמיתו אותו היה כדין, כי עכ"פ התרו בו למיתה קלה, והדין הוא שאם א"י להרגו במיתה הכתובה יכול להמיתו בכל מיתה ואז היה דינו למות במיתה הקלה כמ"ש מחלליה מות יומת ובמיתה סתם התרו בו, וא"כ במ"ש מות יומת היה לדורות ולא הוראת שעה רק מ"ש רגום ירגמו זה הוה לשעה ר"ל הוראת שעה:

ויוציאו אותו אל מחוץ למחנה כבר נלמד זה ממגדף שכתוב הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, ופי' בסנהדרין (דף מ"ד) חוץ לג' מחנות, וכבר תמה הרא"ם הלא נלמד ממגדף, ולדעתי דבר גדול למד בזה כי המגדף והמקושש היו ביום א' כנ"ל, ודנו את המגדף תחלה ונשארו הב"ד קבועים חוץ למחנה לדון את המקושש אח"כ וכמ"ש ויקריבו אותו אל משה ואל אהרן ופי' למעלה (בסי' נ"ו) בבהמ"ד היו יושבים, כי היו יושבים שם מכבר מדין המקלל שלא יכלו לדון שניהם כאחד כמ"ש בסנהדרין (דף ל"ה ודף מ"ו), ובזה אמר בסנהדרין דאי נפיק ב"ד ויתיב חוץ לג' מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לב"ד ועי' ברמב"ם (פי"ב מה' סנהדרין) דשיעור זה ג"כ במרחק ג' מחנות וזה שאמר מלמד שכל חייבי מיתות נהרגים חוץ לב"ד היינו אם יתבי ב"ד אבראי צריך שיתרחק שנית ממקום מושב הב"ד וזה לא נלמד ממגדף רק ממקושש:

וירגמו אותו באבנים במולך ואוב וידעוני ומקלל כתוב אבן, ובשבעה מקומות כתוב באבנים ועפ"ז נוסדו דברי הספרי, ועמ"ש בזה בפ' קדושים (סי' צ"ב) ור' אליעזר לשטתו שס"ל שכל הנסקלים נתלים מפרש מ"ש כאשר צוה ה' את משה שתלו אותו, ויתר הדברים מבוארים ומובא בב"ב (דף קי"ט):

ועשו להם ציצת פעל החוזר המצוין במלת להם לכם מציין שאחרים עושים להם כמ"ש בספרא קדושים (סימן ט') ואלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא תעשו לכם, וע"כ אמר במנחות (דף מ"ב) דבר אל ב"י ועשו להם ציצית ב"י יעשו ולא הנכרים יעשו, וא"כ אין ראיה למעט נשים מב"י, כי בא למעט נכרים מעשית ציצית, משא"כ אם היה כתוב ועשו ציצית שמשמע שהם עצמם יעשו ובזה א"צ למעט נכרים, הייתי אומר שבני ישראל ממעט נשים, וז"ש ועשו להם אף הנשים במשמע, וסובר שלילה זמן ציצית, ור"ש סובר דלילה אין זמן ציצית ונשים פטורות, ומ"ש ונוהג באנשים ולא בנשים, יל"פ לפמ"ש בהגמ"י (פ"ג דציצית) בשם מהר"ם שהאשה פסולה לעשות ציצית דממועט מבני ישראל, אמר שמ"ש בני ישראל שא"צ למעט נשים גם לר"ש דהא מה שמ"ע שהז"ג נשים פטורות למד בקדושין (דף לד ול"ה) מלמודים אחרים רק שבא למעט נשים ונכרים מעשית ציצית, ולדעת הש"ע (סי' י"ד) שהאשה כשרה לעשות ציצית מ"ש שא"נ בנשים היינו שאינם חייבות, ומ"ש לא בפסולים היינו שאין כשרים לעשות ציצית והגר"א מחק מ"ש ונוהג באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולים, ומ"ש ריב"ב ביחוד פטרו את הרדיד, מיירי במכסה בו ראשו ורובו וכמו שהעליתי במ"ל (סי' יו"ד סקמ"ב בארך) דבכה"ג באיש חייב בציצית:

ציצית שם ציץ הונח על התגלות הצמח קודם הפרחה או אחריו, ומורה דבר קצת הבולט לחוץ, ומזה מציץ מן החרכים, שלפי פרושי היינו שמושיט ראשו מן החרך אל הבית, ושרשו הוא הצל כמ"ש הרש"פ, שמורה על היציאהלחוץ, כמ"ש (ירמיהו מ״ח:ט׳) תנו ציץ למואב כי נצא תצא עי' פי' שם, ובא ויקחני בציצת ראשי (יחזק' ח) שכבר צמחו כל השערות ועז"א אין ציצית אלא דבר היוצא ודבר כל שהוא ר"ל היוצא כל שהוא והגר"א גרס כן דבר היוצא כל שהוא ושערו שהוא ד' או וא"ו או י"ב גודלין ואין לו שעור למעלה דהא ציצית ראשו כבר גדלו כל צרכן והובא במנחות (דף מ"א ע"ב):

ועשו להם ציצית ובפ' תצא גדלים תעשה לך, וציצית משמע גם חוט א' וגדיל הוא הנגדל משלשה חוטין, וא"כ ידעינן שצריך ג' חוטין, ולב"ש מ"ש פתיל תכלת הוא חוץ מגדיל של לבן, ועי' בתוס' (ריש פרק התכלת) האריכו בזה וי"ל גי' אחרת בספרי, ודעת הרמב"ם שרק חוט א' של תכלת, וכבר הארכתי בזה בס' אה"ח, וממ"ש ציצית וגדילים ידעינן שצריך שניהם, ועי' במנחות (דף לט ע"ב) ובתוס' שם:

על כנפי בגדיהם משמע על כל הכנפים שי"ל, ופירש בפ' תצא על ארבע כנפות למעט בעלת ג' ובעלת ה', וכבר הארכתי בזה בארצות החיים (ריש סי' יו"ד) אם ממעט בת חמש לגמרי או רק שלא יטיל ציצית לכנף החמישי ופי' בפ' תצא אשר תכסה בה להוציא כריס וכסתות ועי' בש"ע (סי' י"ח) בשם הרא"ש לפטור סדינים מציצית, ועיי"ש במ"ל (סקי"ד וט"ו), ונראה שהמחייבים ס"ל דשטת הגמ' שאמר דאשר תכסה מרבה כסות סומא פליג אספרי, והספרי לשטתו שלמד כסות סומא מן והי' לכם לציצית, ועי' מ"ש באר"י (סי"ז סק"א) ובמ"ל (שם) וכבר הארכתי בענינים אלו בספר אה"ח ולכן קצרתי פה:

פתיל תכלת ת' ירושלמי פתיל שזור תכלא, משמע שלשון פתיל היינו שזור יחד, וכן פי' בסמ"ג ובהגמ"י דברי הספרי, אבל הראב"ד בהשגה והרמב"ם ס"ל דיליף ממשכן, ועמ"ש בזה במ"ל ה' ציצית (סי' י"א סק"ט):

ונתנו על מקום האריג שהוא עקר הבגד, עי' בגמ' (דף מ"ב) ובפרש"י, ומ"ש לפסול על הקרן עי' באר"י (סי' י"א ס"ק י"א), ומ"ש תחלה לשון ועשו ואח"כ ונתנו, כי מן ועשו יל"פ שיעשה כן בשעת אריגת הבגד לכן אמר ונתנו שאחר שיהיה הבגד עשוי יקשור הציצית אל הבגד:

והיה לכם לציצת כבר בארתי באילת השחר (כלל קסט) שכשמזכיר דין אחד על כמה דברים יבא הפעל בלשון רבים, ואם בא בלשון יחיד מורה שהם מצטרפין זב"ז וכן ממה שלא אמר והיו לכם לציצית למדו שארבעתן מצוה אחת, ור' ישמעאל ס"ל שבא פעל והיה בלשון יחיד להורות שכל כנף מצוה בפ"ע וגם כנף אחד מובן למצוה, ומובא במנחות (דף לז ע"ב):

והיה לכם לציצת הטלית עם הציצית רומזים לאור הנעלם הסובב כל עלמין ומעטיף אותם כמ"ש מלמד שנתעטף הקב"ה כשמלה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו, ואמרו מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ, וארבע כנפות הטלית הם ארבע האורות המתפשטות בכל עולם ועולם עד שראום החוזים בעולם היצירה כארבע חיות נושאות את כסא הכבוד, והחיה הרביעית הוא מדת מלכות שהוא מראה תכלת והוא גם כן מדה"ד ועז"א למה נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלי המצרים כי במדה זו הכה אותם כמ"ש וה' הכה כל בכור הוא ובית דינו, ויתר המדות מצוין בגוון הלובן ובצבע ממין הכנף והם מורים על החסד וההשגחה שבה מציץ מן החרכים, ועז"א והיה לכם לציצית שעמכם יתנהג במדותיו של רחמים, וידוע ששבעים שרים עומדים אחורי המרכבה ויונקים השפע מד' ציציות שבארבע כנפות הארץ העליונה וע"כ כל המקיים מצות ציצית יחזיקו בו עשרה אנשים מהכנענים, כי כל כח רוחני יש בו עשרה כתות והם שבע מאות בכל כנף. כי כ"א מושך יניקתו מארבע כנפות וכנגדן למטה עשרה מכל לשון בכל כנף וע"כ אמרו בשבת (דף לב) שכל אחד זוכה ומשמשים לו ב' אלפים ושמונה מאות עבדים, ובהפך יתנערו רשעים מכנפות הארץ העליונה כי פסק חיותם ושפעם, ור"מ דייק מה שאמר וראיתם אותו בלשון יחיד שר"ל אות שלו, כמש"פ מ"ש וה' אותי כגבור עריץ, (ירמיה כ) ה' אות שלי, שהוא אות ודגל של שכינה שהוא מראה התכלת הדומה לכסא הכבוד שבזה יזכור במלכות שמים שמשם יצאו התרי"ג מצות כמ"ש קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי, ומובא במנחות (דף מג).

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' דרשו חז"ל שרמז שבעת יראו התכלת והלבן ויכירו צבעם אז זמן ק"ש, שמקבל עליו עול מלכות שמים ועול כל המצות, כמ"ש זמן ק"ש משיכר בין תכלת ללבן כמ"ש בברכות (דף ט) ומנחות (דף מג), כי במ"ש אני ה' אלהיכם מרמז על פרשה שיש בה קבלת עול ע"ש ומ"ש שתקדום שמע לוהיה אם שמוע כ"ה בברכות (דף יג) במשנה, וכפי פי' שם בגמ' (דף י"ד ע"ב), וממ"ש וראיתם אותו למדו דאין ציצית נוהג בלילה, והגירסא שהעתקתי הוא גי' הגר"א וכבר בארתי (בחקותי סי' ב'), שהזכירה בא על זכירה מחשביית וגם בא על זכירה בפה ופי' פה שיזכור פ' ק"ש בפירוש, וגם דרשו בצד הדרוש על זכירת הלב שאם יזכור כל המצות ע"י מצות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו עשאם בפועל ומקבל שכר על המחשבה כמעשה:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו' הלב מציין בינת הלב והעיון, שלא ישלח מחשבתו לחשוב דברי מינות, והעינים מציינים את החושים שהם מסבבים התאוה לזנות. והנה לא מצאנו לשון זנה אחרי רק בע"ג, וע"כ אמר אשר אתם זונים אחריהם זו עכו"ם, כי עם עבודת כו"ם היה מקושר מינות כנודע, ור' נתן ס"ל שמצאנו זאת מקושר עם מלת אחרי פעם א' בתנ"ך, ואחריך לא זונה (יחזקאל סי' טז) ובא לפי פירושי שם על הזונה במחשבתו, שלא נתעורר אצל הזונים תאוה אליך שיזנו אחריך במחשבתם בך, ועז"א שלא יהיה שותה בכוסו וכו' שזה זנות במחשבה ומובא נדרים (דף כ"ף). והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העברה בא מסבת החושים כמ"ש העין רואה והלב חומד, ואמרו שאין אדם מתאוה אלא מניה שראו עיניו. אמנם חז"ל דייקו ההפך כי בצד א' לולא קדמו ציורי התאוה למשול בלבו בדרך רע או דרכי המינות שמשלו בלבו להסיר מפניו יראת ה' ופחדו לא הי' נפעל ממראה עינו, ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאוה זה אות כי כבר סללו ציורי התאוה מסלה בלבבו מקודם, וכן שקדמו בלבו מחשבות און להקל ביראת ה' המשקיף על נסתריו ונגלהו, ומזה הסביר הראב"ע מה שצוה לא תתאוה בית רעך לא תחמוד אשת רעך שאם ישפיל ציורי התאוה ולא יעלה על פני הלב וכן אם יזכור תמיד שה' צוה והזהיר ועומד עליו ורואה במעשיו לא יגיע לידו חיבה כלל כמו שלא יחמוד הכפרי בבת המלך, וז"ש שהעינים הולכים אחר הלב שלולא ציורי התאוה שקננו בלבו לא יתפעל מראות עיניו, וע"כ הקדים ולא תתורו אחרי לבבכם שהוא הקודם לצייר ציורי התאוה ומדות הרעות ואז יתור אחר עיניו, והביאו ראי' נגד האומרים שלא יתפעל הלב אל הציורים הרעים רק ע"י שהובילו אותם העינים אל הנפש פנימה דהא גם הסומא יעשה תועבות גדולות אף שלא ראה בעיניו, ור' ישמעאל חדש לנו דבר אחר שדייק מ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ולא אמר ולא תלכו אחרי לבבכם, עז"א שנפש האדם וכחותיה נבראו בארח ישר וטבע הלב והנפש נוטה אל הטוב רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים ומחשבות הפוכות מטבע הנפש, וע"כ לא יכול לאמר ולא תלכו אחרי לבבכם שאם הי' הולך לפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו היו דרכים טובים וישרים, ולכן אמר החכם שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך שמדבר ממי שהולך בדרכי לבו הטובים אשר לא נשחתו עדיין, ורק מי שנוטה מטבע נפשו אשר היא טובה וטהורה בעצם יצירתה, ותר ומרגל בלבבו ובעיניו ומבקש חשבונות רבים על זה הזהיר, וז"ש שמח בחור בילדותך בדרך ישר ר"ל והלך בדרכי לבך הישרים בטבע כמ"ש אשר עשה האלהים את האדם ישר, או בדרך שתרצה שעז"א והמה בקשו חשבונות רבים עז"א ולא תתורו:

למען תזכרו ועשיתם כבר אמר וראיתם וזכרתם ועשיתם, ופי' חז"ל ששם אמר שעל ידי הראי' שתראו אותו יעלה לכם כאלו קיים כל המצות ופה אמר שע"י הזכירה יעלה כאלו עשיתם במעשה, כי ענין מצות ציצית הוא בצד א' כעבד שנושא עליו חותם לסימן עבדות, כמ"ש במנחות משל למלך שאמר לעבדיו עשו חותם של טיט, וכשנושא עליו החותם בזה מראה שהוא עבד מוכן לזכור ולעשות, ופה אמר שיש עוד טעם בציצית שע"י נזכר בתרי"ג מצות וכמו שפרש"י ז"ל, וע"י זכירת התרי"ג שמרומזים בציצית מעלה עליהם כאלו עשאום בפועל אחר שזוכר אותם ומוכן לעשותם כשיזדמנו לפניו. והנה ה' צוה שנעשה זכר לעבודתו, ע"י ציצית ותפלין ומילה ומזוזה כמ"ש במנחות על פסוק למנצח על השמינית, ובאו מילה ותפלין על ג' חלקי הנפש, והנפש הצומחת שממנה התאוה הבשרית נגדה בא אות המילה, ותש"י נגד הלב לשעבד כחות נפש החיונית, ותש"ר על המוח לשעבד העיון והמחשבה שהם כחות נפש המשכלת, והציצית הם לאות על הבגדים החיצונים והמזוזה על הבית והדירה, וכל אלה הם לאות ולזכרון ונחשב הזכרון כמעשה ועז"א למען תזכרו ועשיתם:

והייתם קדושים לאלהיכם לפי' א' ר"ל שע"י כל המצות תהיו קדושים, ולרבי ר"ל שע"י ציצית לבדו תהיו קדושים, וי"ל שתלוי בפלוגתת ר"י ור"ל בסנהדרין (דף קא) על ופערה פיה לבלי חק אם צריך להשלים כל התרי"ג מצות או די בשיקיים מצוה אחת לבד בשלמותה כמ"ש במק"א:

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים פי' חז"ל ששם הבחנתי בין טפה של בכור לאינה של בכור וכן אבחין בין המוכר קלא אילן במקום תכלת כמ"ש בב"מ (דף סא) ועוד פירש שבעת יציאת מצרים נעשיתם לי עבדים, וצריכים לשאת ציצית שהוא חותם העבדות כנ"ל ולקיים יתר מצות כעבדים המשועבדים לעבודת אדוניהם:

אני ה' אלהיכם ר"ל אני ה' מצד שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ואף כשתהיו שמת בגולה ע"י חטאיכם לא תאמרו שהותר הקשר שבינינו אחר שחזרתם לשעבוד, כי בכ"ז אני ה' אלהיכם תמיד כי המכירה לגולה יהיה על מנת לחזור ותהיו תמיד תחת רשותי:

אני ה' אלהיכם פי' אמ ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ואני מוכן לתת שכר לשומרי מצותי כטוב שעשיתי לכם בעת יציאת מצרים, ואני ה' אלהיכם דיין וגומל ומעניש לעוברי מצותי, וכמ"ש חז"ל דבעידן רתחא ענשינן על עשה של בטול מצות ציצית: