Numbers 10

עשה לך MAKE THEE etc — — make לך, “for thyself” (on thy own behalf) suggests that they shall blow them in your presence, as before a king, as it is said, (with reference to Moses) (Deuteronomy 33:5) ויהי בישרון מלך “and he was king in Jeshurun”.

עשה לך MAKE THEE — from that which is thine own and not from the common funds (Sifrei Bamidbar 72).

עשה לך MAKE FOR THYSELF” also suggests — you make them and use them, but no one else.

למקרא העדה [THAT THOU MAYEST USE THEM] FOR THE CALLING OF THE ASSEMBLY — i. e. when you wish to speak to the Sanhedrin and the rest of the people and you summon them to assemble unto you, you shall summon them by the trumpets.

ולמסע את המחנות AND FOR THE JOURNEYING OF THE CAMPS — at the time of departing on the journeys you shall blow them as a signal. Consequently you must say that they used to travel by a three-fold call: by the command of the Holy One, blessed be He, by the word of Moses (cf. Rashi on v. 18 at the end), and by the sound of the trumpets (Boraitha d’ Mlechet ha-Mishkan s. 13).

מקשה OF BEATEN WORK — from a block of silver you shall make them by hammer blows (Sifrei Bamidbar 72).

ותקעו בהן WHEN THEY BLOW WITH THEM — with both of them; and this (protracted sound, a “Tekiah” on both trumpets) is the signal for summoning the congregation, as it is said here, “then all the congregation shall assemble unto thee at the entrance of the tent of meeting”.

ואם באחת יתקעו AND IF THEY BLOW BUT WITH ONE TRUMPET (i.e — a “Tekiah” on one trumpet) — it is a sign to summon the princes, as it is said here, “then the princes shall gather themselves unto thee”. Their meeting place, too, was at the entrance of the tent of meeting. This is derived from a ג"ש in the Sifrei (Sifrei Bamidbar 73:1 from the use in both cases of the same expression ותקעו and יתקעו: not from ונועדו — ונועדו as erroneously stated.)

ותקעתם תרועה WHEN YE BLOW AN ALARM — The signal for the camps to set out on the journey was a Tekiah, a Teruah (a tremulous sound) and again a Tekiah. Thus is it derived in the Siphre from the apparently redundant verses (Sifrei Bamidbar 73:2; cf. Rosh Hashanah 34a).

ובהקהיל את הקהל וגו׳ AND WHEN THE CONGREGATION IS TO BE GATHERED TOGETHER etc. — Because it is stated, (v. 2) “and they shall be unto thee for calling together the assembly and for the journeying of the camps”, you must reason as follows: How is it in the case of “the calling of the assembly”? A Tekiah was made by two priests and on both of them (on two trumpets), since it states, (v. 3) “when they blow with them (cf. Rashi on that verse). So, too, is the setting out of the camps to be by means of both trumpets. One might, however, also reason as follows: How is it in the case of the “journeyings of the camps”? The priest sounds a Tekiah, a Teruah, and another Tekiah (cf. Rashi on v. 5)! So, too, in the case of “calling the assembly together”, he blows a Tekiah, a Teruah and a Tekiah, so that it follows that there is no difference between the signal for “calling the assembly” and that for the “journeyings of the camps”. Scripture, however, states here: “And when the congregation is to be gathered together, etc.” to intimate that no Teruah is sounded at the calling of the assembly (ולא תריעו), and the same rule applies to calling the princes. — Thus we have a different signal for the three occasions: “the calling of the assembly” is done by both trumpets, and that of the princes by one — but neither in this nor that signal is there a Teruah, whilst “the journeying of the camps” is done by both trumpets with a Teruah, a Tekiah preceding and following it (Sifrei Bamidbar 74).

ובני אהרן.. — יתקעו AND THE SONS OF AARON … SHALL BLOW [WITH THE TRUMPETS] at the occasions of these (above-mentioned) assemblings and journeyings.

על עלתיכם [YE SHALL BLOW WITH THE TRUMPETS] OVER YOUR BURNT OFFERINGS — Scripture is speaking of a communal burnt offering (cf. Sifrei Bamidbar 77; Arakhin 11b).

אני ה׳ אלהיכם I AM THE LORD YOUR GOD — From here we derive the regulation that on the New Year Festival Biblical verses referring to God’s Kingdom (מלכיות) must be recited together with such as have reference to the blowing of the Shofar (שופרות), and to Divine remembrance (זכרונות), because it states here “ותקעתם” — which is an allusion to לזכרון" ;שופרות" — which is an allusion to זכרונות; and אני ה׳ אלהיכם — which is an allusion to מלכיות etc. (Sifrei Bamidbar 77; cf. Rashi on Leviticus 23:24 and Note thereon).

בחדש השני [IN THE SECOND YEAR] IN THE SECOND MONTH [THE CLOUD DEPARTED] — Consequently you must say that they spent at Choreb twelve months less ten days, since on the New Moon of Sivan (the third month) they encamped there (Exodus 19:1) and did not journey until the twentieth of Eyar of the following year.

למסעיהם means, in accordance with the regulations set forth for the journeys of their divisions — which should be the first to set out and which the last.

במדבר פראן IN THE WILDERNESS OF PARAN — The place “Kibroth-hattavah” (Numbers 12:34) was in the wilderness of Paran and there they encamped after this journey (cf. Numbers 33:16—17 with our verse and with Numbers 11:34—35).

והורד המשכן THEN THE TABERNACLE WAS TAKEN DOWN — As soon as the division of Judah was on the point of journeying, Aaron and his sons went in (into the Tabernacle), took down the Partition Vail and covered the Ark with it, as it is said, (Numbers 4:5) “and when the camp setteth forward (i. e. is on the point of setting forward) Aaron shall come, and his sons, [and they shall take down the Partition Vail, etc.]”; the sons of Gershon and the sons of Merari then dismantled the Tabernacle, and loaded it on the waggons, and started off (so Berliner’s edition which adds ונוסעים). The Ark and the other holy vessels, the burden of the sons of Kohath (cf. Numbers 3:31), remained as they were, covered over, the latter hanging on poles, until the division of the sons of Reuben set out, and only after that did (v. 21) “the Kohathites set forward”.

נשאי המקדש means, the bearers of the holy articles (not of the structure of the Sanctuary itself for this was the burden of the sons of Gershon and Merari; cf. v. 17).

והקימו את המשכן AND THEY SET UP THE TABERNACLE [BEFORE THEY CAME] — this means: The sons of Gershon and the sons of Merari who were in front of them (the Kohathites) travelling together with the two divisions, those of Judah and Reuben, set up the Tabernacle as soon as the cloud rested, and the sign for encamping became visible above the division of the camp of Judah (cf. Rashi on 9:17). Now when they encamped and whilst the sons of Kohath were coming after them with the two last divisions (Ephraim and Dan), the sons of Gershon and the sons of Merari erected the Sanctuary. When the sons of Kohath arrived, they already found it in its proper place and they put into it the Ark, the table, the candelabrum and the altars. The following therefore is what the verse implies: והקימו, and they — i.e. those who had to erect the Tabernacle — erected it, עד before באם their arrival — the arrival of the sons of Kohath.

מאסף לכל המחנת [THEN THE BANNER OF THE CAMP OF THE CHILDREN OF DAN SET FORWARD] WHICH WAS THE GATHERER OF ALL THE CAMPS — The Talmud Yerushalmi Eruvin 5:1 has the following statement: Because the tribe of Dan consisted of numerous troops (i. e. was more numerous than each of the other tribes, except Judah which marched on the front, cf. Chapter II), it marched in the rear so that if anyone of the other tribes lost anything, he (Dan) restored it to him. (מאסף לכל המחנת therefore means “the one who gathered in everything belonging to all the camps”.) — There is one authority that holds that they traveled in formation like a box (i.e. in a military square) and derives this from the text, (Numbers 2:17) “just as they encamp so shall they journey”, and there is another authority that maintains that they traveled in a straight line like a beam, and derives this from the statement that Dan was “the gatherer of all the camps”.

אלה מסעי means — This is the order, of their journeyings (i.e. these words do not mean, “these are the stations”, as the introductory words of chapter Numbers 33:1, where the names of the stations are enumerated; here Scripture merely intends to state that this was the order which they had to keep when journeying).

ויסעו AND THEY JOURNEYED means, on the very same day mentioned at the beginning of the chapter did they set off.

חבב is identical with Jethro, as it is said, (Judges 4:11) of the sons of Hobab, the father-in-law of Moses”. (Thus חתן משה in our verse is to be connected with חבב and not with רעואל המדיני immediately preceding). — But why then does it state (Exodus 2:18) “and they (the daughters of Jethro) came to Reuel, their father”, since he was their grandfather and not their father? It teaches us that children are in the habit of calling their grandfather by the term “father”. — He (Jethro) was called by several names: Jethro, because he added (it was through him there was added) a section to the Torah (viz., Exodus 18:21 ff.); Hobab (חֹבָב) because he loved (חֹבֵב) the Torah, etc.

נוסעים אנחנו אל המקום WE ARE JOURNEYING UNTO THE PLACE — Immediately — within three days — we shall enter the Land of Canaan. They said this, because on this first journey after leaving Sinai they really set out with a view to entering the Land of Israel, only that they sinned at the incident of “those who complained” which prevented their further progress (Numbers 11:1). — But why did Moses include himself with them in the statement “ we are journeying” to enter the land? Because the decree that he should not enter it had not yet been made regarding him, and he was yet under the belief that he would enter (cf. Sifrei Bamidbar 78:3).

אל ארצי ואל מולדתי [AND HE SAID TO HIM, I WILL NOT GO; BUT I WILL DEPART] TO MINE OWN LAND, AND TO MY KINDRED — (the Hebrew may be translated: but for my own land and for my own kindred I must go) — “I must go” whether for the sake of (אל) my property (ארצי) or for the sake of (אל) my family (cf. Sifrei Bamidbar 79).

אל נא תעזב LEAVE [US] NOT, I PRAY THEE — The word נא is an expression of entreaty. Here it means: I beg of you, not to leave usin order that people should not say, “Jethro did not become a proselyte out of pure love for the Jewish faith. He believed that the proselytes, too, would have a portion in the Land; now, however, that he saw that they will have no portion in it he has deserted them and gone his own way (Sifrei Bamidbar 80).

כי על כן ידעת FOR THOU KNOWEST OUR ENCAMPMENT IN THE WILDERNESS] — For (כי) it is fitting for you to do this, because (על כן) you have known our encampments in the wilderness and you have seen the miracles and the mighty deeds that have been wrought for us.

כי על כן ידעת — This is similar to על אשר ידעת, like (Genesis 38:26) “For (כי) she has acted rightly, because (על כן) I did not give her to Selah, my son”; (Genesis 19:8): “For (כי) this kindness please do out of respect to me, because (על כן) they have come under the shadow of my roof”; (Genesis 33:10): “For (כי) it is fitting and proper for you to accept my present, because (על כן) I have seen your face."

והיית לנו לעינים — The verb is in the past tense and we have to understand it just as the Targum renders it: and all the mighty deeds that have been wrought for us thou hast seen with thine own eyes. Another explanation is that it is the future tense: whatever things will be hidden from our eyes, you will enlighten our eyes about it. Still another explanation is that the passage means that you will be held in affection by us as our “very eye-balls”. as it is said, (Deuteronomy 10:19) “and ye shall love the stranger” (Sifrei Bamidbar 80).

והיה הטוב ההוא AND IT SHALL BE THAT WHAT GOODNESS [THE LORD SHALL DO UNTO US, THE SAME WILL WE DO UNTO THEE] — What good did they actually bestow upon him (i.e. when did they redeem their promise)? They (our Sages) say: When the Israelites were parcelling out the Land the most fertile part of Jericho proved to extend over an area of 500 by 500 cubits; they left it unparcelled and said: He in whose portion of land the Sanctuary will be built shall take it as a substitute for giving up the land upon which the Temple was built. In the meantime, however, they gave it to the children of Jethro — to Jonadab the son of Rechab, [as it is said, (Judges 1:16) “And the children of the Kenite, Moses’ father-in-law, went up out of the city of the palm tree” (which is identical with Jericho; cf. Deuteronomy 34:3)] (Sifrei Bamidbar 81).

דרך שלשת ימים [AND THEY DEPARTED FROM THE MOUNT OF THE LORD] THREE DAYS’ JOURNEY — A distance of three days’ journey they miraculously travelled in one day, because the Holy One, blessed be He, desired to bring them straight away into the Land (cf. Sifrei Bamidbar 82).

וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים AND THE ARK OF THE COVENANT OF THE LORD WENT BEFORE THEM IN THE THREE DAYS' JOURNEY — This was the Ark that went with them whenever they waged war and in which the broken Tablets were placed. It traveled in front of them a distance of three days’ journey to prepare for them a proper place for encampment (Sifrei Bamidbar 82; Talmud Yerushalmi Shekalim 6:1).

וענן ה׳ עליהם יומם AND THE CLOUD OF THE LORD WAS UPON THEM BY DAY — Seven times is the word ענן used in the account of their journeys alluding to four clouds which screened them on all four sides, one that was above them, one beneath their feet, and one in front of them which leveled the elevations and raised the depressions, and killed all serpents and scorpions (Sifrei Bamidbar 83:1; Mekhilta; Br. d’ Melechet ha-Mishkan 14).

FROM THE CAMP — From the place where they encamped.

ויהי בנסע הארן AND IT CAME TO PASS WHEN THE ARK PROCEEDED [THAT MOSES SAID etc.] — He (the Lord; cf. Shabbat 115a) made for it (for this section) dividing marks (inverted “Nuns”), in front and behind it, in order to indicate that this is not its proper place (it would more fittingly find a place in the section dealing with the march of the people in chapter Numbers II. after v. 17). But why, then, is it written here? In order to make a break between the narrative of one punishment and that of another punishment etc., as is stated in the Talmudic chapter commencing with כל כתבי (Shabbat 115b, cf. Sifrei Bamidbar 84:1).

‘קומה ה RISE UP O LORD — Because it (the Ark) was in front of them a distance of three days’ march, Moses exclaimed, “Stay and wait for us, and do not travel further away from us; this is to be found in Tanchuma 2:10:7 on Sedra ויקהל.

ויפצו איביך [RISE UP, O LORD] AND LET THINE ENEMIES BE SCATTERED — i.e. those who massed for battle.

וינסו משנאיך AND LET THOSE THAT HATE THEE FLEE BEFORE THEE, — this refers to the pursuing enemies (those actually engaged in battle) (Sifrei Bamidbar 84:3).

משנאיך THOSE THAT HATE THEE — These are those who hate Israel, because whoever hates Israel, hates “Him who spoke and the world came into existence”, as it is said, (Psalms 83:3, 4) “[For lo, thine enemies are in an uproar] and they that hate Thee have lifted up the head” — and who are these that hate Thee? The next verse states this (v. 4): “They who have taken crafty counsel against thy people” (Sifrei Bamidbar 84:4).

‘שובה ה [AND WHEN IT RESTED HE SAID] שובה O LORD — Menachem ben Seruk renders it (the word שובה) by an expression denoting “rest”. Similar is (Isaiah 30:15) “In rest (בשובה) and tranquility shall ye be saved” (cf. Ibn. Ezra).

רבבות אלפי ישראל [GIVE REST O LORD UNTO] THE MYRIADS OF THOUSANDS OF ISRAEL — This teaches us that the Shechinah does not rest upon Israel if they are less in number than twenty-two thousand (Yevamot 64a; Sifrei Bamidbar 84:5).

עשה לך שתי חצוצרות כסף אמר לו שחוץ ממה שיהיה להם אות אל הנסיעה ע"י הענן תעשה עוד אות ע"י חצוצרות בשגם שהחצוצרות היו משמשים גם למקרא העדה, ולסדר אימת וזמן של נסיעת כל דגל בפ"ע, ובמ"ש עשה לך פליגי ר' יאשיה ור' יונתן ומובא בגמ' (יומא דף נ ע"ב מנחות דף כח), ובמ"ש אבא חנן אומר הגהתי כגי' הגר"א עפ"י הגמ' שם:

שתי חצוצרות כבר התבאר באילת השחר (כלל סו) שכ"מ שבא שם הרבים בצווי אצ"ל בו מספר שנים כי מסתמא נאמר שהם שנים, ולכן כ"מ שאומר שני כבשים שתי תורים וכדומה בא לציין שלא יקח יותר או פחות, עוד בארתי שם (סי' סז) שיש הבדל בין מספר שנים שתים בצורת הנפרד ובין שני שתי בצורת הסמיכות שזה מורה על שווי הנמנים והתדמותם, ועז"א שתי שיהיו שוות, והתבאר באורך בפ' אחרי (סי' יז), ומ"ש אין מקשה אלא מעשה אומן התבאר למעלה:

ונועדו אליך הנשיאים היינו אל פתח אהל מועד הנאמר בתחלה, כי התקיעה היתה בפתח א"מ ולשם נועדו, ולמד עוד שהגם שהקדים פה יעידת העדה אל יעידת הנשיאים היו הנשיאים קודמים שכן הוא אומר וידבר משה אל ראשי המטות, ובאמת פ' זו נאמרה לכל ישראל רק שראשי המטות היו הקודמים אל הדבור כמ"ש בעירובין (דף נד) כיצד סדר משנה וכו' שמבואר שלמד תחלה אל הזקנים, ור' יונתן אמר שזה ידעינן ממ"ש (שמות לד) שקרבו הנשיאים תחלה ומ"ש וידבר משה אל ראשי המטות בא ללמוד שהתרת נדרים עפ"י יחיד מומחה (כמ"ש בנדרים דף ע"ח וב"ב דף ק"א) ועמ"ש בפ' אמור (סי' ר"ח):

ותקעתם תרועה היל"ל והרעותם תרועה, כי פעל ותקעתם מיוחד לתקיעה, שא"ל שפעל ותקעתם יצדק גם על התרועה דהא אמר תתקעו ולא תריעו הרי שלשון תתקעו מיוחד לתקיעה ולשון תריעו מיוחד לתרועה, מזה הוציאו חז"ל שקודם התרועה היה גם תקיעה, ויצדק פעל ותקעתם מפני שהיה גם תקיעה. וממ"ש תרועה יתקעו למסעיהם ולא אמר יריעו משמע שגם אחר תרועה יש תקיעה, וידעינן שגם בתרועה ראשונה היה גם תקיעה לפניה דגמרינן מתרועה השנית וגם ידעינן בתרועה השנית שאמר תרועה יתקעו [הגם שזה נאמר גם על מחנות החונים מערב ודרום כמ"ש אח"ז] שהיה גם תקיעה לפניה, ור' ישמעאל למד שהיה גם בתקיעה הראשונה תקיעה אחרי תרועה ממ"ש ותקעתם תרועה שנית. שהיל"ל ותקעתם עוד תרועה, וכבר בארתי (תזריע סי' סב) שיש הבדל בין עוד ובין שנית שבמקום שאינו מקפיד על שווי הנמנים יאמר מלת עוד, ובמקום שמקפיד על שווי הנמנים יאמר מלת שנית, כמ"ש בירושלמי (פ"ב דשבת) וכובס שנית מת"ל שנית מקיש תכבוסת ראשונה לתכביסת שניה, וכן ממ"ש ותקעתם שנית מבואר שיש להקיש תרועה ראשונה לתרועה שניה שיהיה תקיעה גם לאחר תרועה ראשונה, וכל מאמר זה מובא בגמ' (ר"ה דף לד סוכה דף נג), והגהתי כנוסח הגמ' וכפי הגהת הגר"א, ויתר הדברים מובנים, וממ"ש תרועה יתקעו למסעיהם פי' שר"ל שגם לשני המסעות הנותרים יתקעו תרועה א' לשניהם, וי"א תרועה לכל א' וא' וכ"ה בברייתא דמס' מדות:

ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו מפני שכתוב והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות הרי הקישן זל"ז לענין שגם במסע המחנות יתקעו בשתי החצוצרות, וי"ל שה"ה שבהקהיל את העדה יהיה תקיעה ותרועה ותקיעה לכן אמר שלא יריעו, והגהתי עפ"י גי' הגר"א, כי גי' הישנה אין לה פירוש:

ובני אהרן הכהנים יתקעו מפני שאמר סתם ותקעו בהם הוצרך לפרש שרק כהנים יתקעו, וכבר בארתי (ויקרא סי' לח) שיש הבדל בין כשאמר בני אהרן הכהנים ובין כשאמר הכהנים בני אהרן, כשאמר הכהנים בני אהרן גם בע"מ בכלל, וכשאמר בני אהרן הכהנים מוציא בע"מ עיי"ש הטעם, ועפ"ז למד ר"ע שכהן בעל מום פסול לתקוע בחצוצרות ור' טרפון לא ידע חילוק זה וחשב שגם כשאמר ב"א הכהנים בע"מ בכלל, וע"כ תראה שכמאמר הזה נמצא בספרא (ויקרא סי' ל"ז) גבי קבלה שחשב ר"ט שכהן בע"מ כשר, ור"ע העמידו על האמת בשני המקומות האלה, ומ"ש שמא בר"ה, שבבהמ"ק היו תוקעים בשופר ושתי חצוצרות מן הצדדים כמ"ש בר"ה (דף כ"ו) [בתוספתא (פ"ז דסוטה) וכן בילקוט גרס בהקהל ופי' בז"ר בחג במוצאי שביעית] וממ"ש ביוהכ"פ ביובל יש ראיה לדעת התוס' (בגיטין דף ל"ו ובערכין דף ל"א) שס"ל שהיובל היה נוהג בבית שני, שלדעת רש"י ז"ל שם יקשה הלא בבית שני בטלו יובלות:

והיו לכם לחקת עולם אם היו יכולים להשתמש בחצוצרות אלה תמיד היל"ל והיו לכם לדורותיכם, היינו שבהם תשמשו לדורות, וממ"ש לחקת עולם ידעינן שרק מצות החצוצרות קיים לעולם כמו שמפ' וכי תבואו מלחמה וכו', אבל חצוצרות של משה נגנזו, כמ"ש במד', ובילקוט גרס חוקה ניתנו לדורות ולא מתנה לדורות. ואני הגהתי כגי' הגר"א:

וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר אם מדבר על מלחמה שבא האויב לארצם, היל"ל וכי תבוא מלחמה בארצכם, ואם מדבר שהם יוצאים להלחם בארץ אויב היל"ל וכי תבואו מלחמה על הצר, כמו אנשי הצבא הבאים למלחמה (במדבר ל״א:כ״א), וע"כ שכולל שניהם, כי תבואו מלחמה על הצר, וכי תבוא מלחמה בארצכם, וממ"ש על הצר בה' הידיעה משמע שהוא הצר הגדול הנודע ע"י הנביאים שנבאו עליו, אבל הלא יוכל להיות שמדבר בצר הידוע בתורה שהם עמלק וז' עממין ומדייק זה ממ"ש ונושעתם מאויביכם, שלשון תשועה במובנה המדויק הוא התשועה הגמורה שזה ההבדל בין תשועה והצלה, וכמ"ש התיצבו וראו את ישועת ה' וכו' כי אשר ראיתם את מצרים וכו', וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג שאין שעבוד אחריה, ור"ל שגם במלחמה זו תריעו בחצוצרות ונושעתם:

על הצר הצורר אתכם מבואר אצלי שיש הבדל בין צר ואייב, שאויב הוא הדורש רעה, וצר הוא המצר בפועל, ויש צר שאינו אויב אם מצר לו לא מחמת שנאה רק לגזול את ממונו להנאת עצמו, ויש אויב שאינו צר אם דורש רעתו בלב ואינו מצר לו בפועל, ואחר שפה מדבר מצר ואויב שמצר לו מפני שדורש רעתו כמ"ש ונושעתם מאויביכם היל"ל על האויב הצורר אתכם, כמ"ש תמיד כי תצא למלחמה על אויביך. וע"כ אמר ר"ע, שבא שם צר מפני ששם זה בא לפעמים כשם תאר על האיש המצר, ופעמים בא על הצרה עצמה צר ומצוק מצאוני (תהילים קי״ט:קמ״ג) יבעתהו צר ומצוקה (איוב י"ז) וכולל כל צרות שבעולם וכמ"ש בתענית (דף י"ט) והנה מ"ש והרעותם בחצוצרות ונזכרתם, אין פירושו כפשוטו כאילו יש ח"ו שכחה לפמ כסא כבודו וע"י התרועה יזכר את אשר שכח, רק הוא ככל המלות שבאו על השי"ת המורים על ההתפעליות כמו חמה ורוגז עצב ורחמים וחנינה, שיבואו עליו ית' בדרך העברה לפי הפעולות שיגיעו ממנו למטה התלויות לפי מעשה בני אדם והכנתם, שאם ירעו מעשיהם ויגיע להם עונש או יניחם אל המקרה והטבע יאמרו שקצף וחרה אפו בם וששכח אותם, כי כן יאמרו על פעולות כאלה שיגיעו מבני אדם מאיש לרעהו, ואם ייטיבו מעשיהם וישובו אליו וישוב וישגיח עליהם ויושיעם יאמרו שזכר ורחם וחנן אותם, וכ"ז יאמר לפי הפעולות שהגיע מאתו אל המקבלים לא על צד שהתפעל ושכח וחרה אפו ושב וינחם וזכר ורחם, וז"ש וכי חצוצרות מזכירות ר"ל הלא אין שכחה לפניו, אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו ועי"כ לא נושעו נדמה לנו כאלו לא הוזכרו לפני המקום, וע"י שהריעו ושבו בתשובה נדמה לנו שנזכר בם אבל באמת לא שכח ואין שכחה לפניו, וא"כ אם לא שכח לא נזכר כי אין זכירה אלא אחר השכחה ורק מה שאנו קורים זכירה אצלו הוא מה ששב להושיעם, שנדמה לנו כי שכח וחזר לזכור, וז"ש שאין נזכרים אלא לתשועות, שע"י התשועות נדמה לנו כי חזר וזכר אותם:

וביום שמחתכם אחר שבמ"ש ובמועדיכם מציין הרגלים וה"ה ר"ה ויוהכ"פ דאיקרי מועד כמ"ש בערכין (דף יו"ד ע"ב), לא נשאר לפרש מ"ש וביום שמחתכם רק על שבת דלא איקרי מועד, ור"נ ס"ל שבכל יום בעת הקרבת התמיד הוא עת שמחה כמ"ש התוס' (רפ"ד דפסחים) בשם הירושלמי:

ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם למדו חז"ל שזה רק על של צבור דכל הענין מדבר בצבור, ועוד עפ"י הכלל ששני שמות הנאמרים כענין אחד י"ל דימוי זל"ז (אילת השחר כלל ק"ס). וא"כ שלמים דומיא דעולה שהם קדשי קדשים שזה לא משכחת רק בכבשי עצרת, ועולה דומיא דשלמים שלא משכחת שלמים ק"ק רק בצבור, ובערכין (דף י"א ע"ב) ומה שלמים קבוע להם זמן ועי' בתוס' שם, והגהתי כנוסח הז"ר והגר"א:

והיו לכם לזכרון — באר שאינו מעכב את הקרבן, כי הוא רק לזכרון לא להכשר קרבן. ובמ"ש אני ה' אלהיכם למה נאמר, גי' הגר"א לפי שהוא אומר דבר אל ב"י לאמר בחדש השביעי וגומר זכרון אלו זכרונות תרועה אלו שופרות אבל מלכיות לא שמענו ת"ל ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון וגו' אני ה' אלהיכם, ותקעתם בחצוצרות זה שופרות זכרון זה זכרונות אני ה' אלהיכם זה מלכיות כל מקום שיש זכרונות ושופרות יהיו מלכיות עמהם. ר' נתן אומר א"צ הה"א ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו זה שופרות ומלכיות ומה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה וכו', ועמ"ש בחבורי התו"ה (אמור סי' קע"ז):

תורה אור @ובדרוש שאמרתי לפני תקיעת שופר אמרתי כי יש בדברים האלה תפוחי זהב במשכיות כסף, ללמד אותנו ענין של תקיעת שופר אשר נצטוינו ביום הדין אשר כל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון, כמו שרמזו חז"ל במ"ש דחצוצרות הוא מהני מילי דאשתני שמייהו ונקרא היום בשם שופר, כמו שרמז במ"ש והיו לכם לחקת עולם לדורותיכם, כי נשארה מצוה זו לדורות ללמד אותנו חוקי ה' ומשפטיו ביום הרת עולם אשר בו יעמיד במשפט כל יצורי עולם, כמ"ש תקעו בחדש שופר כי חק לישראל הוא. ונצטוינו לתקוע שני מיני תקיעות, שהם תקיעה ותרועה, וכל אחד מורה ענין מיוחד כי ההתעוררות אשר יעורר אותנו לחפש את דרכנו ולחקור ולשוב אל ה' יהיה בשני פנים, [א] ע"י יראת העונש, ממה שידענו כי באש ה' נשפט ונכונו מהלומות לגו כסילים, [ב] ע"י יראת הרוממות, שנכנע מהדר גאונו ורוממותו. והנה התרועה בא לעורר פחד ורעדה מאימת הדין ומיראת העונש, ובאה תרועה שברים מצד הספק אם גנוחי גנח או ילולי יליל, שכ"ז מציין פחד העונש, והתקיעה מורה על השמחה, שכן היו תוקעים כשמשחו מלך חדש וכשבא המלך בין העם מרוב שמחתם, וכמ"ש וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות, וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות, מבואר שהתרועה היה סימן השבר והצרה, והתקיעה היה סימן השמחה. והינה ההתעוררות לתשובה מצד פחד העונש היא מדרגה שפלה עד מאד כמ"ש בזהר אית מאן דדחיל מקוב"ה בגין דלא ימותון בניהו בחייהי או בגין דלא יחות מנכסי האי יראה לאו הוא יראה שלימתא דאי לית ליה בני או לית ליה נכסי לאו הוא דחיל מקוב"ה, אלא אית לן למדחל מקוב"ה בגין דהוא רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכל עלמין כולהו קמיה כלא חשיבין, ובכ"ז לא כל אדם יעלה בהר ה' לירא את ה' יראת הרוממות שזה מיוחד רק לגדולי המעלה היודעים שמו ומכירים רוממותו, אבל כל בני אדם מן ההמון א"א להשיבם אל דרך הטוב רק ע"י פחד יראת העונש, שע"כ גם התורה ברוב דבריה תזהיר את העם שיעבדו את ה' וישובו אליו מפחד הגמול והעונש, כי זה הדרך לחנך את העם ההמונים לשמוע בקול ה' ולשמור מצותיו, וע"כ גם ביום הדין בר"ה נצטוינו להעיר את העם מתרדמתם בשני מיני קולות, בקול תקיעה שמציין שמחה ואהבה, בו יתעוררו גדולי העם יודעי שמו העובדים מאהבה באשר יודעים כי עתה בא המלך הגדול בקרבם לבקר את מעשיהם בקום למשפט אלהים להושיע כל ענוי ארץ, ובקול תרועה בו יתעוררו גם ההמונים הבנתי נכונים להתעורר מאהבה ומשמחה כי בא האלהים אל המחנה, חרדות ילבשו מקול המריע אשר זעקת שבר יעורר ויודיע כי ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ופלס ומאזני משפט לה' היושב על כסא דין והשיב לאיש כפעלו. וע"כ אמר ה' למשה עשה לך שתי חצוצרות כסף. אחד היה מיוחד לקול תקיעה ואחד היה מיוחד להריע בו קול תרועה, והיו לך למקרא העדה ר"ל החצוצרה המייחד לקול התקיעה יהיה מוכן להזמין בו את העדה שסתם עדה הם הסנהדרין וראשי העם או העם כולו כשהסנהדרין בראשיהם כמ"ש בהתו"ה (ויקרא סי' רמ"א) והחצוצרה השניה שהיה מריע בו את התרועה היה מיוחד למסע את המחנות שהם ההמון כולו, שהם לא יסעו ולא יתעוררו ע"י התקיעה ויראת הרוממות רק ע"י התרועה ופחד העונש, ומפרש:

(ג) ותקעו בהן אם יתקעו בשתי החצוצרות, בחצוצרת התקיעה ובחצוצרת התרועה אז ונועדו אליך כל העדה אל פתת א"מ ר"ל אז יתעוררו כל העדה כולה שהם בין ההמון כולו שהם יתעוררו ע"י התרועה ופחד הדין והעונש ובין סנהדריהם אשר בראשיהם שהם יתעוררו ע"י התקיעה ויראת הרוממות ואהבת ה' מרוממותו וגדולתו:

(ד) ואם באחת יתקעו ואם יתקעו רק בחצוצרת התקיעה לבד לא בחצוצרת התרועה, אז יתועדו רק הנשיאים דאשי אלפי ישראל שגדולי העם הם יתעוררו לקול התקיעה שישימו על לב כי מלכם עובר לפניהם וה' בראשם ויעבדוהו מיראת הרוממות:

(ה) ותקעתם אמנם אם תרצו שיתעוררו ההמונים ומחנות העם לנסוע מדרכם הרע ולשוב בתשובה הם לא יתעוררו ע"י תקיעה ויראת הרוממות רק צריך לתקוע תרועה שמזכיר פחד העונש, וגם בזה לא יתעוררו כל העם כולו שהם לא יתעוררו בתרועה אחת שבזה לא יתעוררו לנסוע רק המחנות החונים קדמה שהוא דגל מחנה יהודה ועמו יששכר שהם קדשו ה' ועסקו בתורה והם ישובו אל ה' בהערה ובתרועה אחת:

(ו) ותקעתם אמנם המחנות החונים תימנה שהם במדרגה למטה מהם לא יתעוררו תיכף רק עד שתתקעו תרועד, שנית ותוסיפו להעיר אותם משנתם בפחד ה' וענשו כמה פעמים ואז ונסעו המחנות החונים תימנה. ומפרש תרועה יתקעו למסעיהם שלהסיע את ההמונים ודלת העם צריך להריע בתוכחת מוסר ובהזכרת עונשי ה' ומשפטיו פעם אחר פעם:

(ז) ובהקהיל אולם נתן עצה שלא יצטרך לעורר אותם ע"י פחדים ועונשים ושבט אלוה עליהם שע"ז מורה התרועה שיש ע"ז תקנה אם הקהל יהיו מוקהלים היינו אם יש אחדות ושלום בין ישראל וכולם נקהלים כאיש אחד חברים שאז אלופיהם מסובלים והקטנים ילמדו דעת ה' ורוממותו מפי הגדולים, וא"צ לא להוסר ע"י עונשים ולא שיחול מדת הדין עליהם לגזור עליהם גזרות רעות שע"ז מורה התרועה, וכי אז תתקעו ולא תריעו שהם יקבלו מוסר השכל מפי גדוליהם וכן שהאחדות והשלום יגן עליהם מכל מיני פורעניות ולא יצויר התרועה כלל שמורה על מה"ד והעונש:

(ח) ובני אהרן עתה למד דעת את העם מי יהיה התוקע ומי יהיה המטיף המעורר את העם לתשובה שלא כל אדם יטול העטרה הזאת לעצמו, להיות נאה דורש אם אין נאה מקיים, כי התוקע והמוכיח את העם והשליח העומד לאמצעי בינם ובין ה' ללמד עליהם זכות וצדקה צריך להיות מבני אהרן הכהנים, שבני אהרן היה מדתם מדת אהרן לאהוב שלום ולרדוף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, והכהן היה מדתו כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו אז מלאך ה' צבאות הוא להיות מלאך מליץ בינו לבין העם והם יתקעו בחצוצרות, והיו לכם לחקת עולם וענין החצוצרות יהיו לחקת עולם ללמוד ממנה דעת איך יתעורר העם לשוב אל ה' ולעבדו:

(ט) וכי תבואו מפרש, בעת שהעם בלתי זכאים ויש להם מלחמה עם הצר הצורר שהוא היצה"ר המסית אותם ונלחם בם להפילם ברשתו, והוא היצה"ר והוא השטן המקטרג עליהם למעלה, אז

והרעותם בחצוצרות לעשות תשובה מיראת העונש ומדה"ד המתות למעלה, ובזה ונזכרתם לפני ה' אלהיכם וישלח לכם עזר ממרום להשיבכם בתשובה ולהסיר חמת המקטרג מעליכם, ובזה ונושעתם מאויביכס :

(יו"ד) וביום שמחתכם שאז תוכנו אל אהבת ה' ולהכיר גדולתו ורוממותו ולעבדו מתוך שמחה, ומלך הכבוד יבוא להשרות שכינתו בתוככם, ואז ותקעתם בחצוצרות תקיעה של שמחה, והיו לכם לזכרון במה שתשיגו ותדעו כי אני ה' אלהיכם בורא ישראל מלככם הנמצא ביניכם כמלך השוכן בתוך עמו ויהי בישורון מלך וה' אלהיכם הוא מלככם:

נעלה הענן ויסעו ב"י למסעיהם ר"ל הגם שנסעו אז לכנס לארץ היו גם מסעיהם הפרטיים קצובים מאת ה' שהיו צריכים להיות באותם המקומות והיו מסעיהם מכוונים נגד רושמים רוחנים עליונים למעלה בקדש כנזכר בדברי האלהיים, ובאר שחוץ ממה שהיה העלות הענן סימן לנסיעתם בא ע"ז גם דבור מיוחד מה' אל משה כמ"ש למעלה (ט' כג) ועז"א עפ"י ה' ביד משה :

ויסע ועל צבאו ר"ל שהגם שהלכו לכנס לארץ לא תחשוב שהלכו ע"ד ללחום מלחמות שאז היה צריך שתחת הנשיא יהיה משוח מלחמה שילך בראש הצבא, לא היה כן רק על צבאו היה נחשון שהוא הנשיא בעצמו כי אם היו נכנסים אז בארץ לא היו צריכים למלחמה:

והורד המשכן כבר באר (במדבר ד׳:ט״ו) שבעת הורדת המשכן באו אהרן וכמו תחלה וכסו כל כלי הקדש ואח"כ באו בני גרשון ומררי נושאי המשכן ופרקו את המשכן והניחוהו על העגלות ונסעו, ואח"כ נסע דגל ראובן, ובני קהת נסעו אחריהם כדי שבבואם לחנות יקדימו בני גרשון ומררי להקים המשכן שלא יצטרכו להניחן עם כלי הקדש וכן פרש"י והרמב"ן. אמנם הרמב"ן הביא בשם ברייתא דמלאכת המשכן שנסיעת בני קהת היה אחר שנסע דגל אפרים, ועיינתי שם וראיתי שהוא סובר שכתיבה היו מהלכים כמ"ש כאשר יחטנוכן יסעו, וע"כ יסבור שהגם שמ"ש ונסעו הקהתים כתיב אחר נסיעת דגל ראובן אי אפשר שהיה זה תיכף, אחר שכתיבה היו מהלכים ונושאי אהל מועד היו בתוך כמ"ש ונסע אהל מועד בתוך המחנות, אם היו בני קהת נוסעים תיכף בנסוע דגל ראובן היו נוסעים ג"כ קרובים אל בני גרשון ומררי ולא היה אפשר שיקימו המשכן עד בואם, וע"כ היו ממתינים עד שנסע דגל אפרים שהיה במערב והגיע אליהם מצד מערב אל מקום בני קהת, ואז נסעו בני קהת קרוב לדגל אפרים ורחוקים מבני גרשון שנסעו באמצע התיבה, וכשחנו ואז במשך הזמן שנסעו בני קהת ממערב עד האמצע הקימו את המשכן עד בואם:

ויאמר משה לחובב הוא יתרו, שהיו נוהגים לתת לגרים שם חדש כמ"ש ולעבדיו יקרא שם אחר (ישעיהו ס״ה:ט״ו) כמ"ש הרמב"ן, וחז"ל נתנו טעמים לשם זה על שחיבב את התורה. והנה במשך זמן שעמדו במדבר סיני עמד יתרו ביניהם ועתה רצה לשוב אל ארצו, וא"ל משה אם מתירא אתה ללכת עמנו מפני סכנת שמלחמה הן נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לא נצטרך למלחמה כי ה' נותנו לנו בלא מלחמה, וא"כ לכה אתנו והטבנו לך אחר שה' דבר טוב על ישראל תקח גם אתה חלק בטובה זו אחר שאתה כאחד מאתנו:

ויאמר אליו לא אלך ספר הכתוב כי דרך השלמים שלא לעשות שום דבר ע"מ לקבל פרס או מתקות איזה טובה והנאה רק שיעשה הטוב בעבור שהוא טוב, ואחר ששמע ממשה שמטרת נסיעתו לא יהיה רק כדי שיקבל טובת עה"ז עושר ונכסים אמר לא אלך כי בזה טוב יותר כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך ששם יוכל לפרסם אמונת ה' ולגייר בני ארצו התועים:

ויאמר אז אמר לו משה שבנסיעתו עמהם יצמח ג"כ תכלית טוב ותועלת כללי, ואל נא תעזב אותנו כי בהליכתך תעשה טובה לכללות העם הזה, ותחת שאתה רוצה להטיב עם בני מדין תטיב עם ב"י באשר אתה יודע ובקי בעניני חנותנו, ותהיה לנו לעינים כי נהנה ממך עצה ותושיה. וגם אמר כי על כן ידעת ר"ל הלא לתכלית זה עצמו שאתה חפץ לזכות את הרבים לתכלית זה ידעת את חנותנו במדבר ובאת אלינו והיית לבו לעינים בעבר שעפ"י עצתך בחרנו שופטים כמ"ש בפ' יתרו והשם הסכים אל עצתך, ולתכלית זה תלך עמנו גם עתה:

והיה ומה שאמרתי לכה אתנו והטבנו לך אין הכונה שלתכלית זה תהיה הליכתך, רק היה כוונתי שע"י שתהיה לנו לעינים נשיג טובה מאת ה', והטוב ההוא בעצמו אשר ייטיב עמנו שזה תצמח על ידי טיב עצתך, בהטוב ההוא בעצמו ניטיב לך, כי אתה תהיה המסבב הטוב ההוא ותהיה המזכה את הרבים:

ויסעו מהר ה' המסע הראשונה שנסעו מהר ה' עד קברות התאוה כמ"ש (בפ' מסעי) ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה, היה דרך שלשת ימים שהם שלשים פרסאות, וארון ברית ה' אמנם הארון לא הלך במסע הזאת באמצע המחנה כמו בכל המסעות, רק הקדים ונסע לפניהם, ונעשה נס שהקדים לפניהם דרך שלשת ימים, כי בא בקפיצת הארץ ביום הראשון לקברות התאוה ושם המתין עליהם שלשת ימים עד שבאו ישראל לשם, ופי' שהיה הנס הזה לתור להם מנוחה, כי מדבר הזה היה המדבר הגדול והנורא מקום נחש שרף ועקרב, ולא היה אפשר שיחנו בקברות התאוה, והקדים הארון להיות שם ג' ימים קודם נסיעתם והמית כל המזיקין וישם ארץ ציה למוצאי מים בענין שימצאו שם מנוחה, ואמרו בספרי מלמד שהלכה השכינה בו ביום שלשים וששה מיל וכ"ה בתרגום יונתן, נראה שמיל זה הוא פרסה, שבחצי היום שהלכו הם דרך חמש פרסאות הגיע הארון לקברות התאוה ובזה הקדים לפניהם מהלך ג' ימים, ימצא הלך הארון שלשים וחמש פרסאות. ומן מקום הארון עד קצה המחנה שהיתה ג' פרסה הלך ג"כ פרסה וחצי נמצא הקדים לו פרסה, והחצי לא קחשיב:

וענן אמנם מי הגין עליהם בדרך מן המזיקים האלה, אמר שענן ה' היה עליהם כל היום בנסעם ממקום חנייתן, והענן הרג כל הנחשים והעקרבים שהיו נמצאים בדרך כמ"ש חז"ל:

ויהי בנסוע הארון באשר הלכו אז כדי לכנס לארץ מיד, וה' הבטיחם שלא יצטרכו לשום מלחמה רק ה' ילך לפניהם ויגרש מפניהם אויב ויאמר השמד, שע"ז הלך ארון הברית שעליו שכינת ה', בראשם להקדים לפניהם לגרש את האויב, כמ"ש רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם וכו' עלה רש, ופרש"י עפ"י דברי חז"ל שא"ל שא"צ להם להלחם כי ה' ילחם להם רק ללכת ולרשת את הארץ, וע"כ אמר משה אל ה' ההולך עם ארון קדשו, להוריש יושבי הארץ, קומה ה' ויפוצו אויביך ויש הבדל בין אויב ובין שונא, שהאויב איבתו גלויה והם המקובצים למלחמה וכשיקום ה' יפוצו אויביך, והשונאים אינם מקובצים למלחמה רק שומרים שנאה בלב והם לא יתחילו כלל להכין צבא מלחמה רק ינוסו תיכף כגרגשי שפנה והלך לו:

ובנחה בעת הגיע למקום שבו חנו אמר שזה כדי להניח רבבות אלפי ישראל היגעים מן הדרך, ושובה הוא מענין מנוחה כמו שכתוב בשובה ונחת תושעון (ישעי' ל'), בענין שהנסיעה הוא נגד האויבים והחניה הוא להרגיע את ישראל: