Job 7

הלא צבא וגו' — זה הדבר אשר אמרתי לכם הואילו פנו בי כי איך אחריש מלזעוק על הוותי הלא ידעתם כי יש צבא וזמן לאנוש כמה יחיה:

וכימיו שכיר — שנשכר לשנה ויודע שיכלו ימי שכירתו כן זה יודע שיכלו שנים הקצובות לו, ואני אותו צבא הניתן לי:

כעבד ישאף צל — כעבד שהוא יגע כל היום וישאף ויתאוה מתי יהיה צל הערב וכשכיר אשר יקוה פעלו לערב לפי שהיה לו כל היום לעמל ויתאוה לביאת השמש:

כן הנחלתי לי — משמים ירחי שוא ויסורין אותו צבא הניתן לאנוש אלי ארץ:

ולילות עמל מנו לי — (מן השמים):

אם שכבתי — בלילה צפיתי ואמרתי וגו':

ומדד ערב — מתי יאיר ויבא עת קימה ועת מידוד הנשף לשון ותדד שנתי (בראשית ל״א:מ׳) והמ"ם הוא עיקר נופל כמו מאמר, משמר:

ושבעתי נדודים — ואשבע נדודים על מטתי ביום עד נשף לפי שלא הייתי יכול לישן מפני יסורים עד נשף של יום לפי שלבש בשרי רימה:

וגוש עפר — גושת עפר והיא העלתה חלודה שדרך גוש עפר ללחלח ולהעלות חלודה:

רגע — נקמט כמו רוגע הים (ישעיה י) פ"א עורי רגע ל' נוח גל אחר (ס"א אצל) גל כקמטים הללו:

ימי קלו — ימי טובתי מיהרו ללכת:

מני ארג — מני אריג' הנעשי' מהרה וכן אמר חזקיה (שם לח) קפדתי כאורג חיי:

באפס תקוה — איני מקוה עוד לטובה:

לא תשוב עיני — לאחר מיתה וכאן כפר איוב בתחיית המתים:

לא תשורני — לא יראני עוד עוד עין שתחפוץ לראותי אחר שאמות:

עיניך בי ואינני — להקב"ה מדבר למה הוצרכת לפצעני ולדכאני בייסורים בראייה א' שתשים עיניך עלי ואינני בעולם:

גם אני לא אחשך פי — הואיל ואינך חדל ממני גם אני לא אמנע דיבור מלצעוק על מדותיך:

הים אני — ששמת עלי חול למשמר:

אם תנין — דג גדול שחבשתו בנבכי ים כי תשים עלי משמר השטן הזה לשומרני שלא תצא נפשי:

ישא בשיחי משכבי — משכב הלילה יסבול בצרתי מעט ואוכל למנוע שיחי:

מות מעצמותי — מות אני בוחר יותר מאיברים הללו שבי:

מאסתי — בחיי, כי סוף סוף לא לעולם אחיה:

חדל ממני — מלהרע לי כי הבל ומעט ימי:

כי תגדלנו — לשית אליו לבך לפקוד מעשיו בכל בקר ולבחון לכל רגע:

כמה — עת ארוך אשר לא תשעה ממני כמו (שמות ה) ואל ישעו בדברי שקר וכן (לקמן יד) שעה מעלי וחדל:

בלעי רקי — כדי בליעת רוקי:

למפגע לך — כפוגע האדם בעת חמתו ומעורר עליו כל מעשה איבתו (ס"א חובתו):

ואהיה עלי למשא — זה אחד מן תיבות שכינה הכתוב והן תיקון סופרי':

ומה לא תשא פשעי — ומה הדבר הזה שאינך נושא לפשעי:

ושחרתני — תבקשני ולא תמצאני:

Job now turns his attention to the notion put forward by Eliphaz that God makes righteous persons suffer presently for some minor sin they have committed so as to purge them, thereby saving them from more severe punishment in the future. Job cannot accept this. For man was created to achieve that perfection which was the very purpose of his creation. Achieving this perfection may depend on one of two things. Either on the manner of a person's life, namely, on whether at all times he tried his best in the service of God, or on his actual success in performing God's commandments. If the former then the longer he lives the greater the perfection he can reach. And if the latter, then it is the number of commandments he has actually fulfilled that counts, irrespective of how long he lives. Thus, man can be compared either to a day laborer who is paid by the hour or to a craftsman paid according to his output

However, whether a person's perfection depends on his life-span or his productivity, he cannot work towards it if he is bed-ridden or totally distraught. How then can Eliphaz argue that it is because of God's love for the righteous man and because He wishes him to correct the shortcomings in his service of God, that He purges him of sin through suffering, for he is thereby precluded from serving Him at all? He is not only prevented from correcting his previous shortcomings but falls even further behind in his pursuit of perfection.

Because of the severity of his afflictions Job considers himself as good as dead. Moreover, he believes that with death all souls perish and so the time he is now losing is lost for ever. There is no life after death and so he sees no point in God punishing him now in the middle of his life in order to save him from perdition, for in his opinion there is nothing from which or for which to be saved. It would have been preferable, therefore, had he been allowed to live his life normally and had he been punished, if that was necessary, by an early death.

Job concludes his speech with a general attack on the belief in Providence.

How can it be imagined, he asks, that the Most High is concerned with such trivial matters as an individual person's afflictions? Such an obsessive interest can only be explained in one of two ways. Either as being a frightful vendetta or the result of an overwhelming concern for man's welfare. The notion that God is taking revenge on man in untenable, for there is nothing a person can do to God for which He would seek vengeance. On the other hand, neither does the condition of man suggest that God has such an overwhelming concern for the welfare of His handiwork.