Job 42

(מענה איוב) — ידעתי כי כל תוכל. כי הכל תוכל לעשות כאשר ישר בעיניך:

ולא יבצר ממך מזמה — כופל מלתו שאין מזמה ומחשבה נבצרת ונסתרת ממך אשר כל מחשבותיך תוכל לגמור ולמלאות כי בידך כח וגבורה ובידך לעשות כל הטוב בעיניך ומקרא זה דוגמת ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות (בראשית י״א:ו׳):

מי זה מעלים — אשר העלים וכסה עצתו ונפלאותיו של הקב"ה בבלי דעת, ידעתי כי הכל בידך לעשות וע"כ הגדתי קצת מגבורותיו כאשר היו עם לבבי כאש' ידעתי:

ולא אבין — אבל לא הבנתי כ"כ כאשר הודעתני כי כמה נפלאות נסתרות ונעלמות ממני אשר אינני יודע:

לשמע אוזן שמעתיך — כמה וכמה פעמים שמעתי שמעך ועתה עיני ראתה את שכינתך:

על כן — אשר זכיתי לחזות שכינתך מואס אני בחיי ואהיה מתנחם אילו הייתי שוכן בקבר לשוב לעפר ואפר אשר לוקחתי משם:

ובשני רעיך — בלדד השוחי וצופר הנעמתי:

כי לא דברתם — שהרי לא דברתם אלי טענה נכונה כעבדי איוב שהרי הוא לא פשע בי כי אם על אשר אמר (לעיל ט) תם ורשע הוא מכלה וע"י השטן המקטרג את העולם שנאמר (שם) אם שוט ימית פתאום וגו' ואם הוסיף לדבר מפני קושי יסורין אשר כבדו וחזקו עליו דבר אבל אתם פשעתם על אשר הרשעתם אותו לאמר (לעיל ד) הלא יראתך כסלתך והתחזקתם אותו בחזקת רשע ולבסוף הייתם משותקים ומנוצחים לפניו והיה לכם לנחמו כאשר עשה אליהוא ולא די לאיוב בצרתו ויסוריו כי גם הוספתם על חטאתיכם פשע להקניטו:

והעליתם עולה בעדכם — למען שתתרצו ותתפייסו לפני ובלבד אשר עבדי איוב יתפלל עליכם אשר אסלח לחטאתיכם ולפשעיכם לא אזכר עוד:

כי אם פניו אשא — שהרי פניו אשא לקבל תפלתו הרי אם כמו אשר וכן עד אם כלו לשתות (בראשית כ״ד:י״ט) אם כופר יושת עליו (שמות כ״א:ל׳) וכן הרבה:

כי לא — שהרי לא:

וישא ה' את פני איוב — וישא כמו נשאתי פניך גם לדבר הזה (ראשית יט) שקבל תפלתו והסביר לו פנים:

שב את שבות — איוב בהתפללו שב נופל לומר בענין זה והרי הוא כאילו כתיב והשיב את שבות איוב:

בהתפללו בעד רעהו — בזכות שהתפלל על כל ריע וריע שלו:

למשנה — על אחד שנים (נראה דקאי גם על מ"ש למעלה שהיה לו לומר להשיב מהר"ז) ולא דקדק המקרא במלתו:

לפנים — כל אשר היו אוהביו ומכיריו בטרם הגיעו אליו היסורים:

וינודו לו — לשון קונפליינט"א בלע"ז:

קשיטה — מעה:

ואיש — וכל אחד ואחד (ר"ל שלא תאמר שהכונה שיש שנתנו לו קשיטה ויש שנתן לו נזם לכך כתב רש"י ואיש פירושו כל אחד ואחד מהר"ז):

מראשיתו — יותר מראשית עושרו:

שבענה — הם פעמים שבע שתי שביעיות כמו (ויקרא יב) שבועים שהם שתי שבועות:

ויקרא שם האחת ימימה — ע"ש יופיתן נקראו שמותיהן:

ימימה — צחה ומלובנה כיום:

קציעה — ריחה נודף ערב ומבושם כקציעה של בשם:

קרן הפוך — על שם הקרן שנותנין בו כחול ובורית שנאמר ותקרעי בפוך עיניך (ירמיהו ד׳:ל׳):

ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב וגו' — ולא נמצא מעשה של נשים יפות כמעשה יופי של בנות איוב ומקרא זה דוגמת ויהי אנשים אשר היו טמאים (במדבר כ) וכן הרבה:

ויתן להם אביהם נחלה בתוך אחיהם — מתוך חשיבותן ויפיין נתן להם נחלה עם האחים:

ושבע ימים — מן שבע יאמר שבע בדבקות:

The moment has come for the final denouement of this drama — the revelation that Job had really never lost his faith and had emerged from the trial with his integrity intact. He had never really ceased to believe in Providence, free-will, the immortality of the soul or redress in the hereafter. However, knowledge is preferable to blind faith and matters as important as these should not be shrouded by ignorance; they should not be just incomprehensible mysteries. Accordingly, his intention in initiating the symposium had been to find a way of substantiating these fundamental tenets by means of rational investigation and philosophical contemplation; for this purpose, someone had to adopt the position of denying their existence. However, the attempts made by the other debaters to substantiate these tenets were totally unconvincing. Employing God’s own words, Job explains that it was in the light of this that he had called on Him to appear and enlighten his understanding of these matters.

In his reply to God, Job paraphrases the very challenge God had made to him at the beginning of His oration (Job 38:2). It was because he did not want God's design to remain just a matter of faith, shrouded in mystery and uncertainty, that he had initiated the debate. Responding to God in His own words (Job 38:3), Job explains that just as He had called for answers from Job, so Job had been seeking answers from God. Job's contention had been that rational answers should be given to the great issues raised by ethical monotheism; they should not be just matters of faith. And if man is unable to find these rational answers unaided, God ought to provide them.

But all this had been before God appeared to him in a prophetic vision. Now, through the experience of prophecy, Job has been graced with sure knowledge of those truths that previously he could only believe, and perhaps even doubt at times, viz. that God oversees and governs every detail of the world; that man’s soul is divine and has an existence distinct from that of his body; that his soul cleaves to its Sublime Source when separated from his body, as during a prophetic vision or after death; that after death the soul returns to its abode with the Lord of Hosts which is of itself its reward in the hereafter. Therefore do I forbear this life and am comforted for being just dust and ashes. For all the physical joy or suffering in this world is as nothing compared to one moment of the soul’s life with God in the hereafter: the true bliss reserved for the merit of the righteous souls.

Job may have uttered sinful things during the debate but he had not really meant them; in truth, he had remained faithful to God. However, just the opposite was true of his three companions: they may have defended God in the debate but had not really meant what they said. As Job had observed: " Were He to investigate you, would it do you any good if, as one beguiles a man, you tried to beguile Him? " (Job 13:9).

Despite the terrible things they had said of him, Job intercedes with God on behalf of his three companions, just as he had in the past for his own children, and their offering is accepted. In reward for this generosity of spirit, God restored all Job’s losses and even doubled his fortune. The book ends with God’s reconfirmation of Job’s virtue and integrity. All his losses are restored, his friends and family are reconciled and Job lives out the rest of his long life in peace and contentment.

The Talmud (TB Berachot 17a) relates that whenever Rabbi Yochanan finished reading the Book of Job he would say: "The end of man is death and the beast’s end is slaughter; all are candidates for death. Happy is he who grew in Torah and labored in Torah; who gratifies his Maker’s spirit; who grows in repute and departs the world with a good name. Of such a one did Solomon say: ‘A good name is better than the finest oil; and the day of death than the day of birth’ (Ecclesiastes 7:1).