Job 17

נזעכו — נקפצו כמו נדעכו (לעיל י):

קברים לי — מוכן אני לקבר:

אם לא — אם לא זאת באתני שבני אדם התולים נועדו עמי בתנחומי להתל בי:

ובהמרותם — כמו וימרו בי (יחזקאל כ׳:ח׳) ממרים הייתם (דברים ט׳:ז׳) ל' בהקנטתכם:

תלן עיני — עיני ולבי ומחשבתי לנוח בהן:

שימה נא — הבורא:

ערבני — בתקע כף להתווכח יחד כמו מי הוא מאלה לידי יתקע וייטיב לו:

כי לבם צפנת משכל — ועל כן לא תרומם תפארתך על ידיהם:

לחלק יגיד — לחלקלקות יגיד כל אחד מהם את רעו וזאת תבא להם עיני בניו תכלינה:

ותופת — כמו תוף:

לפנים — של בריות אני:

ויצורי — איברים שאני נוצר בהם:

ישומו — יתמהו:

ונקי — אם יש צדיק שומע בהתולות החניפים האלה:

יתעורר — לריב בכם:

ויאחז — כל צדיק דרכו לעמוד כנגד כת חניפים:

ואולם כולם — אני אומר לכם תשובו נא ובאו נא:

ולא אמצא בכם חכם — במה שאתם מלעיגי' על קבלתי:

ימי וגו' — הנה ימי טובתי שהורגלתי בהם עברו:

זמותי — שזמותי להאריך בטובה:

נתקו מורשי לבבי — מחשבות שלבי מורשני שהיה לבי אומר לי לירש טובה לפי דרכי:

לילה ליום ישימו — התולים אלה הופכי' לי לילה ליום כי מצרת התולים לא אישן בלילה:

אור קרוב — וקצר לי מפני צרות חשך לילה, אור קרוב כאשר יבא השמש נראה לי שעתה מקרוב האיר היום ונקצר וחלף לו כמו (בראשית י״ט:כ׳) העיר הזאת קרובה נתיישב' מקרוב מחדש, וכמו כי רננת רשעים מקרוב (לקמן כ) וכמו חדשים מקרוב באו (דברים ל״ב:י״ז):

אם אקוה שאול — כמו אם חרוצים ימיו (לעיל יד) כלומר מאחר שאני מקוה שאול ביתי:

ובחשך רפדתי — שיטחתי יצועי בקבר:

לשחת קראתי אבי אתה — להתלונן בו ימים רבים כאילו הוא אבי מאחר שתקותי זאת היא:

ואיה אפו תקותי — ואת למה נמשכת ומי ישורנה להריצה עדי:

בדי שאול תרדנה — אותם אברים שסופן לירד שאול שתהא יחד על עפר נחת:

נחת — מלונן ל' ותנח עליהם הרוח (במדבר י״א:כ״ו):

Is my spirit just on loan to be returned to its Maker at the body's demise, as Eliphaz maintains. No, my days are being ticked off, burying me one by one. There is nothing immortal in man. His whole life is lived here in this world, and every day that goes by is a day gone; irretrievable; buried.

No-one takes up Job’s challenge — The notion of the survival and recompense of the soul after death defies inquiry, for the concept of a protean spirit detached from a body is beyond the understanding granted to man by God..

When considering what will happen after they die, all that people are concerned about is the disposal of their earthly possessions, not the future life of their souls. And for some, their posterity is of such little importance that they bequeath their estates to their lifetime friends rather than to their own children.

It being impossible to establish whether or not there is a life after death in which the injustices of this world are corrected, observers of Job's torment will seek alternative explanations. There will be those who say that Job is in truth a righteous person and is being wronged, in which case they will be maligning Providence. There will be others who will say that Job is in fact a sinner and getting his true deserts, in which case they will be unjustly maligning him. Each type of observer will take the lesson of Job to heart in his own way and will choose the explanation most accommodating to him. How much better it would be if justice was seen to be done in this world and we were all saved from the inevitable errors of such moral judgments.

The honest person, one who takes things at their face value, will take Job to be a righteous person and put the blame for his suffering on Providence. The innocent will presume Job was a hypocrite and only appeared to be upright, and was being punished for this.

The righteous person will believe Job is being punished for his sins and for fear that the same might befall him, will become still more of a zealot. The pious devotee, who believes that he is being punished for a lack of piety will redouble his own devotion to God.

Job reaffirms his belief that death is permanent and final, scorning the notion that death and the decomposition of the body are the progenitors of eternal life.

The Hebrew text has אמי, meaning 'my mother' — But Malbim reads this as אחי, meaning 'my brother', which makes more sense.