Isaiah 21

משא מדבר ים — הנבואה הזאת על בבל כמו שמפורש בה וא"ת הרי כבר ניבא עליה (לעיל יג) על הר נשפה שאו נס וכל הפרשה כולה פעמים שהנבואה באה בפיו היום בסיגנון אחד ולאחר זמן בסיגנון אחר:

משא מדבר ים — ת"י מטל משרין דאתיין ממדברא כמי ימא:

כסופות בנגב לחלוף — כרוח סופה המתהפך בארץ יבשה שהיא מעלה אבק רב:

לחלוף — כך יחליפו לבוא מחנות רבות על בבל:

ממדבר — יבואו לה:

מארץ נוראה — ת"י מארעא דאתעבידא בה חסינין ויש לפרש שהוא מקום נחש ועקרב כמו שנאמר (דברים א׳:י״ט) המדבר הגדול והנורא:

חזות קשה — הנביא אומר נבואה זו קשה על בבל הוגד לי:

הבוגד בוגד — ת"י אניסיא מתאנסין ובזזיא מתבזזין ולשון העברית לפי התרגום כך פירושו את הבוגד בא אחר ובוגד אותו (ס"א אותך) ואת השודד בא אחר ושודד אותו (ס"א אותך) אלו פרס ומדי שבוזזין ושודיין את בבל ששדדה ובזזה עד עתה את כל המדינות:

עלי עילם — ובואי עליה:

צורי מדי — על בבל במצור, אלהי צורי (שמואל ב כ״ב:ג׳) הטעם למטה ברי"ש וזה טעמו למעלה בצד"י כמו שובי:

כל אנחתה השבתי — לא מפיק ה"א לפי שהוא כמו כל אנחות שבעולם והוא לשון אנחה מרובה של אנשים רבים שושפיר"ש בלעז כל אנחות השבתי שהיה העולם נאנח מפני עולה של מלכות בבל עתה השבתי אותה:

מלאו מתני חלחלה — הנביא הוא רחמני ומתאנח על פורענות האומות זו מדרש אגדה ולפי פשוטו הנביא אומר הקינה והאנינות כאלו זו בבל מתאוננת:

צירים — לשון חיל וחבלים רבותינו אמרו יש דלתות וצירים לאשה כמו שיש צירים לדלתות הבית:

נעויתי — חולי הוא הקרוי עוית בל' חכמים:

פלצות — בהלה:

את נשף חשקי — לילה שהייתי חושק בה לשמחה ולמשתה בס' יוסיפון מצינו שהיה שמח על שנצחו גדודיו את חיל פרס אותו לילה שם לי לחרדה שנא' (דניאל ה׳:א׳) בלשאצר מלכא עבד לחם רב וגו' אישתיו חמרא וגו' ביה בליליא קטיל וגו' ודריוש מדאה קביל מלכותא (שם ו):

צפה הצפית — זקוף המנורה בב"ר צווחין למנרתא צפיתא:

אכל שתה — ומתוך האכילה והשתיה צעקו קומו השרים:

משחו מגן — מגירי עור שלוק הן ומושחין אותן בשמן כדי שיחליק את הזיין וכך נאמר בשאול כי שם נגעל מגן גבורים פלט את משיחתו ולא קיבלה ונעשה מגן שאול כאילו לא נמשח בשמן:

לך העמד המצפה — עתיד אחד מתלמידך לקרא תגר על מדותי על ארך שלוותה של בבל והוא חבקוק שעג עוגה ועמד בתוכה ואמר (חבקוק ב) על משמרתי אעמודה ומצפה לראות מה ידבר בי אמר הקב"ה לישעיה העמידהו לאותו מצפה והבטיחהו מאתי שיעמד על מצפהו ואשר יראה במפלתה של בבל יגיד:

וראה רכב — ואני אראנו שם כמין רכב צמד פרשים אחד רוכב חמור ואחד רוכב גמל וסימן הוא לפרס ומדי:

והקשיב קשב — ושם ישמע בנבואתו כמין רוב הומיות תשואות חיילות:

ויקרא אריה — הוא חבקוק, אריה בגי' כמניין חבקוק ישעיה נתנבא שעתיד חבקוק להתפלל על זאת ולומר כן:

על מצפה אד' — ה' אלהי על מצפה אנכי עומד תמיד יומם להודיעני על זאת:

והנה זה בא — כשיתפלל על כך יראה כמין רכב אדם וגו':

נפלה נפלה בבל — ת"י נפלת ואף עתידה למיפל, ב' נפילות שנה אחר שנה תחלה ע"י מדי ופרס ובשנה השניה ע"י שמים והיתה בבל צבי ממלכות כמהפכת סדום וכן מצינו בסדר עולם ובא בשנה השמועה זו של דריוש ואחריו בשנה השמועה והיתה בבל צבי ממלכות כמהפכת וגו' (לעיל יג):

מדושתי ובן גרני — תבואת קדש שלי ערימת חטי אשר נצטויתי מפי רוח הקדש לתקן אתכם בדרך הישרה כאדם הדש וזורה תבואתו בגורן:

אשר שמעתי — מאתו הגדתי לכם:

דומה — הוא אדום וכן הוא אומר מי כצור כדומה בתוך הים (יחזקאל כז):

אלי קורא משעיר — אמר הקב"ה אלי קורא הנביא או המלאך מעול מלכות שעיר:

שומר מה מלילה — שומר ישראל מה תהא מן הלילה והחשכה הזאת:

אמר שומר — הקב"ה:

אתא בקר — יש לפני להזריח לעשות בקר לכם:

וגם לילה — מתוקן לעשו לעת קץ:

אם תבעיון בעיו — אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ:

שובו אתיו — בתשובה:

משא בערב — על ערביים:

ביער בערב תלינו — ראיתי מה עשיתם בהגלות אשור את עמי והיו מבקשים לשבאים שלהם להוליכם דרך עליכם לפי שאתם בני דודיהם אולי תרחמו עליהם ואתם הייתם יוצאים ולנים ביער דרך העברת שיירות:

אורחות דדנים — בני דודכן:

לקראת צמא — דרך להביא מים ואתם יושבי ארץ תימא לא עשיתם כן אלא בלחמו קדמו נודד הביאו להם מיני מאכלים מלוחים ונודות נפוחים מלאי רוח והיה אוכל ומבקש לשתות ונותן פי הנוד לתוך פיו והרוח נכנס במעיו והוא מת, ד"א לקראת צמא התיו מים לא כן עשיתי לאביכם כשהיה צמא גליתי לו באר מים:

כי מפני חרבות נדדו — עמי:

וחרב נטושה — פשוטה על פני הארץ כמו (שמואל א ל׳:ט״ז) והנם נטושים על פני כל הארץ (שם כה) וינטשו בעמק רפאים ד"א נטושה כמו לטושה כל אותיות אשר מוצאיהם קרובים להיות ממקום אחד מתחלפות זו בזו נו"ן בלמ"ד כענין שנא' (נחמיה י״ג:ז׳) לעשות לו נשכה כמו לשכה:

כשני שכיר — אדקדק בה לצמצם המועד כשכיר הנשכר לשנים שמדקדק במועד תשלום שנתו:

ושאר — שארית:

קשת גבורי בני קדר — בעלי רובי קשת שהם כאביהם שנאמר בו (ברא' יא) ויהי רובה קשת: